איסור גניבת אדם

לא תגנוב היא מצווה מדאורייתא, אחת מעשרת הדיברות, המתפרשת על ידי חז"ל כאיסור על חטיפת אדם[1]. זהו הדיבר השמיני. לפי מצווה זו, אסור לחטוף אדם מישראל. איסור חטיפת אנשים שאינם מישראל אינו כלול במצווה זו, אך הוא תקף מסיבות אחרות. איסור גניבת רכוש נלמד מהפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ[2]."

איסור גניבת אדם
(מקורות עיקריים)
מקרא שמות, כ', י"ב
משנה תורה הלכות גניבה, פרק ט'
ספרי מניין המצוות ספר המצוות, לאו רמ"ג
ספר החינוך, מצווה ל"ו
סמ"ג, מצווה קנ"ד

מקור המצווה

עשרת הדיברות
אנוכי ה'
לא יהיה
לא תשא
זכור את
כבד את
לא תרצח
לא תנאף
לא תגנוב
לא תענה
לא תחמד

מקורה של המצווה הוא בספר שמות כ, יב. היא הדיבר השמיני מעשרת הדיברות. חז"ל באמצעות מידת "דבר הלמד מעניינו" ב-מידות שהתורה נדרשת בהן, לומדים כי מדובר בגונב נפשות ולא בגונב ממון[3].

דיני המצווה

אסור לחטוף אדם מישראל. העונש המפורט בתורה "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת"[4] הוא על חטיפת אדם ומכירתו אחרי קבלת התראה מעדים ורק אחרי חקירתם וקבלת עדותם בסנהדרין.

הסמ"ג (מצווה קנ"ד) מרחיב את האיסור גם לגרים ועבדים משוחררים מכיוון שהם אחים לתורה ומצוות, ומעיר שלפי חז"ל מי שגנב אדם שחציו עבד וחציו בן חורין, פטור מעונש.

על-פי הפיוט אלה אזכרה, מומש עונש זה באופן ציני על ידי קיסר רומי, אדריאנוס, בעת שציווה להרוג את עשרת הרוגי מלכות כעונש על מכירת יוסף בידי אחיו.

טעמי המצווה

חטיפת אדם משעבדת אותו לבני אדם אחר, ובכך מכפיפה אותו תחת סמכות אחרת מאשר אלוהים. חשיבות החירות באה לידי ביטוי גם בדיני עבד עברי, כאשר נרצעת אוזנו של עבד הבוחר להמשיך את עבדותו עד ליובל ובכך מוותר על חירותו. כך מסתיימת פרשת עבדים בספר ויקרא: "כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם" (כה, נה), ובדברי חז"ל: "עֲבָדַי הֵם, ולא עבדים לעבדים"[5]. כלומר שעל האדם להיות עבד האל ולא עבד לחברו שהוא עצמו גם כן עבד האל.

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין פו.
  2. ^ ויקרא יט, יא
  3. ^ בבלי, סנהדרין פ"ו ע"א.
  4. ^ שמות כא,טז
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת בבא מציעא י ע"א.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.

מניין המצוות על פי ספר החינוך

מניין תרי"ג מצוות על פי ספר החינוך. החידוש העיקרי של מניין זה, לעומת מוני המצוות האחרים כמו הרמב"ם והרמב"ן, הוא בסדר המצוות. החינוך מונה את מצוותיו על פי סדר פרשיות התורה, מציין את מספר המצוות המופיעות בכל פרשה ומספר מצוות עשה ולא תעשה בכל פרשה.

הבדל נוסף הוא הוספת מצווה תפ"ז לפי מניין החינוך: איסור הקרבת הפסח בבמת יחיד בזמן היתר במות. במקומה החסיר החינוך את איסור אכילת קדשי קדשים לזר, המופיע כלאו קמ"ט במניין המצוות של הרמב"ם. ככל הנראה השינוי איננו חידוש של ספר החינוך, אלא מקורו בנוסח מוטעה של ספר המצוות שהיה לפני המחבר (ראו ספר החינוך).

דיני נפשות ביהדות
מיתה שלא בידי בית דין מיתה בידי שמיםהבא במחתרתהבא להורגך השכם להורגורודףמוסרקנאים פוגעים בומורידין ואין מעליןגואל הדם
מרכיבי הדינים סנהדרין בלשכת הגזיתבית דין של 23 או 71 • עדותהתראה
איסורים ומצוות ייהרג ואל יעבורלא תרצחלא תעמוד על דם רעךמסירות נפשעדים זוממיםפיקוח נפשקידוש השם
שונות כרתהכנסה לכיפהקם ליה בדרבה מיניהעיר מקלטשינוי הדיןהמתת חסד בהלכההפלהשור הנסקלדיני בני נח
ארבע מיתות בית דין
חייבי סקילה עבודה זרהנערה המאורסהחילול שבתמסיתמדיחברכת השםקללת אב ואםמשכב בהמהמשכב זכרשוכב עם אמושוכב עם אשת אביושוכב עם כלתובן סורר ומורהמכשף • בעל אוב • ידעוני
חייבי שריפה בת כהן שזינתה • שוכב עם אישה ובתה או אשה ונכדתהשוכב עם בתו או נכדתו
חייבי הרג עיר הנידחתרוצח
חייבי חנק אשת איש • הכאת הורים • גונב איש • זקן ממרא • נביא שקר

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.