איסדוד

איסְדוּדערבית: إسدود) הייתה עיירה ערבית במישור החוף הדרומי, שהוקמה במאה ה־7, עם הכיבוש הערבי של ארץ ישראל, בסמוך לתל אשדוד. איסדוד הייתה שייכת לנפת עזה במחוז עזה. על פי סקר הכפרים שנערך בשנת 1945, שטחי אדמותיה עמדו על 47,871 דונם והאוכלוסייה שלה מנתה 4,910 נפש.[1] במהלך מלחמת העצמאות התרוקנה העיירה מתושביה ואחר כך נהרסה. חורבות העיירה נמצאות מערבית לצומת אמונים שעל כביש 4, כשלושה קילומטרים מדרום־מזרח לאזור שבו שוכנת העיר המודרנית אשדוד.[2]

איסדוד (יישוב לשעבר)
إسدود
ISDUD
שרידי המסגד לסלמאן אל־פאריסי, מהמאה ה־12, משרידיה האחרונים של איסדוד
טריטוריה המנדט הבריטי  המנדט הבריטי
מחוז מחוז עזה
נפה נפת עזה
שפה רשמית ערבית
תאריך ייסוד המאה ה־7
שטח 47,871[1] דונם עות'מאני (1945)
סיבת נטישה מלחמת העצמאות
תאריך נטישה 28 באוקטובר 1948
יישובים יורשים בני דרום, שדה עוזיהו, שתולים, גן הדרום, בית עזרא, אשדוד (רבעים דרומיים)
דת אסלאם
אוכלוסייה
 ‑ ביישוב לשעבר 4,910[1] (1945)
קואורדינטות 31°45′26″N 34°39′28″E / 31.7572°N 34.6578°E 
אזור זמן UTC +2
(למפת אשדוד רגילה)
Israel ashdod location map
 
איסדוד
איסדוד

היסטוריה

Ashdod ancient

רועי צאן ליד איסדוד, ציור של דייוויד רוברטס, 1839

PEF map - ESDUD, Isdud-Ashdod and Wadi Sukereir-Lakhish 1880

מפת איסדוד, הדיונות שסביבה ונחל סוכריר משנת 1880.

Eshdûd, the ancient Ashdod. Called by the Greeks Azotus (1881-1884) (A)

תחריט עץ של איסדוד בין השנים 18811884, שנחרט על ידי הארי פן . בצד שמאל של התמונה נמצא הקבר של השייח' איברהים אל־מטבולי.

MapOf Isdud

מפה של איסדוד לפי הבתים והרחובות שלה שערכה רשות המדידות המנדטורית ב־1945.

Areal View Of Isdud Pre 1935

צילום אויר של איסדוד, 1932[3]

Isdud 09, general view 1900

ילדים בפאתי העיירה, סמוך לבריכת המים, 1900

Isdud 08, ruins 1900

תושבי איסדוד ליד שרידי העיר העתיקה אשדוד, 1900

Isdud

אישה וילדים ליד ביתם באיסדוד, תחילת המאה ה־20

Isdud, circa 1914-18

נשים הולכות עם כדים על הראש ברחוב באיסדוד, בין 1914 ל־1918

Isdud 11, Ashdod, threshing with camel and ass 1935

תושבת איסדוד דשה חיטה עם גמל וחמור, 1935

TypicalHouseCourtyardIsdud

תושב איסדוד בחצר בית טיפוסי ביישוב, בשנות ה־40 המוקדמות

אשדוד העתיקה הייתה עיר שהתקיימה באזור עוד מהתקופה הפלאוליתית. במאה ה־17 לפנה"ס נזכרת אשדוד כעיר כנענית מבוצרת. במאה ה־12 לפנה"ס התנחלו בה הפלשתים, העיר גדלה והתפשטה מחוץ לגבולות האקרופוליס, והפכה לאחת מחמש ערי פלשתים החשובות ביותר. חשיבותה של העיר נשמרה, תחת שלטון האשורים, הבבלים, הפרסים, אלכסנדר מוקדון, ההלניסטים, החשמונאים והרומאים עד למאה ה־4, אז התרחבה אשדוד ים - אזוטוס פאראליוס - וחשיבותה של העיר דעכה.

עם סיום הכיבוש הערבי של ארץ ישראל מידי הביזנטים באמצע המאה ה־7, נבנה בסביבת תל אשדוד (בערבית: "תל א־ראס") כפר ערבי בשם איסדוד, שיבוש של השם "אשדוד", שהשתייך לנפת עזה, באזור הנמצא בסמיכות לשטחה הנוכחי של העיר אשדוד. הכפר נבנה על גבעה נמוכה, על דרך הים הקדומה, ומרחקו מהים היה כ־5 ק"מ.

במהלך המאה ה־7 נבנו על ידי הערבים מצודות חוף לאורך מישור החוף הדרומי. מצודה כזו שנבנתה בסביבת העיר אשדוד ים, כונתה קלעת אל־מינה, שפירושה מצודת הנמל. היא הוקמה במטרה להגן על העיר מפני פלישת אוניות האימפריה הביזנטית. ב־1477, ציין הסולטאן הממלוכי קאיתבֵּאי כי עבר בכפר במהלך מסעו לעיר דמשק. בשנת 1596 מנתה אוכלוסיית הכפר 413 נפש[דרוש מקור]. מיקומו על דרך הים הביא לעלייה בחשיבותו בתקופה העות'מאנית, אז התפתח הכפר לעיירה, ובה ח'אן (אכסניה) ששימש כתחנה לגביית מס דרכים. עד סוף המאה ה־19 השתרע הכפר איסדוד על כל מורדותיה המזרחיים של הגבעה הנמוכה. במפקד האוכלוסין המנדטורי מ־1931 מנתה אוכלוסיית היישוב, שכבר היה לעיירה, 3,140 נפש, שהתפרנסו מחקלאות ומסחר, והיישוב שהכיל 764 בתים, שימש מרכז עירוני לכפרים בסביבה. בסקר הכפרים שנערך בשנת 1945, שטחי אדמותיה של איסדוד עמדו על 47,871 דונם והאוכלוסייה שלה מנתה 4,910 נפשות. באיסדוד התקיימה מועצת־כפר.

איסדוד גבלה באדמות הכפרים חמאמה ובית דראס בדרום, בטאני ע'רבי, ברקה, ביצרון וגן יבנה במזרח, יבנא ובשית בצפון־מזרח, שבט ערב סוכריר בצפון, ובים התיכון במערב. הכביש הראשי שעבר באיסדוד עקף את העיירה ממזרח, ומסילת הרכבת לוד־עזה עברה ממערב לה, על דיונות החול. במהלך המאה ה־19 נבנה על ידי השלטון העות'מאני מעל ואדי סוכריר (נחל לכיש) גשר שחצה את הדרך בין מג'דל ליבנה. הוא נבנה על יסודותיו של גשר מהתקופה הרומית, כשלושה קילומטרים צפונית לעיירה, ונקרא בשם ג'סר איסדוד.

הח'אן של העיירה עמד מדרום מערב לגבעה. הבתים היו בני קומה אחת בנויים מאבני כורכר. את המים תושבי הכפר צרכו מבאר בנויה ובריכת מים קטנה שהיו מוקפים בעצי דקל ותאנה. האוכלוסייה הערבית באיסדוד הייתה בעיקרה מוסלמית. בכפר התקיימו מסגד אחד מרכזי ושני בתי תפילה ובהם אחוזות קבר של דמויות חשובות. בצמוד למסגד הייתה אחוזת קבר נוספת שתושבי איסדוד האמינו שהיא שייכת לסלמאן אל־פאריסי, הספר האישי של מוחמד, שעל פי סיפורי התושבים הפך לאדם חשוב משום שרק בפניו היה מסיר הנביא את הכובע. ציון זה, היה בתוך מסגד שנבנה בתקופת שלטונו של הסולטאן הממלוכי ביברס (1260-1277). בית תפילה שני, הם נהגו לשייך לשייח' מצרי בשם איברהים אל־מטבולי, ושלישי היה אחוזת הקבר של השייח' אחמד אבו אל־איקבאל. אחוזת הקבר של אבו אל־איקבאל בנויה ממבנה בעל קשת גדולה ובו 2 חלונות בגובה של כ־5 מטרים, ומבנה קטן נוסף בעל כיפה לבנה בו שוכן הקבר עצמו, והיא אחוזת הקבר היחידה ששרדה לאחר נטישת העיירה והריסתה. באיסדוד התקיימו 2 בתי ספר יסודיים; בית ספר לבנים שנפתח ב־1922, ובית ספר לבנות שנפתח ב־1942. חקלאות הייתה מקור ההכנסה העיקרי בעיירה. הגידולים העיקריים היו פירות - בעיקר הדרים, ענבים ותאנים - וגם חיטה. התושבים השתמשו במי בארות ומי גשמים לחקלאות. התושבים עסקו בנוסף לאלו גם במסחר, ובאיסדוד היו מספר חנויות, וכן התקיים בה שוק שבועי בימי רביעי.[4]

Esdud Fair (01) 1939 donkeys in foreground
Esdud Fair (02) 1939 children in foreground
Esdud Fair (03) 1939 basket on head
Esdud Fair (04) 1939 stacked baskets
Esdud Fair (05) 1939 camel
Esdud Fair (06) 1939 village fair

במלחמת העולם הראשונה נמל קטן שהיה סמוך לאיסדוד שימש את הבריטים במתקפת 1917, והובאו לעיירה פועלים רבים ממצרים.[5] ב־10 בנובמבר אותה שנה נכבשה איסדוד בידי החטיבה הרכובה האוסטרלית הראשונה של אנזא"ק, במסגרת הכיבוש הבריטי של פלשתינה (א"י). במהלך המרד הערבי הגדול הקימו שלטונות המנדט עמדת פילבוקס לשם הגנה על הגשר מפני תושבי איסדוד שניסו להורסו.

מלחמת העצמאות

IsdudPillboxBritish
חייל בריטי שומר על מסילת הרכבת ליד איסדוד, ומאחוריו הפילבוקס הסמוך לגשר עד הלום, 1947
Isdud After Indepedence War (D281-049)
עיתונאים זרים נכנסים לאיסדוד הריקה לאחר שהצבא המצרי עזב את העיירה, 1948
Ad Halom 017
עמדת מקלע ויקרס שהקים הצבא המצרי, סמוך לגשר עד הלום
PikiWiki Israel 32323 Independence war memorial in Ashdod
האנדרטה לנופלים על שחרור אשדוד במלחמת העצמאות, שממוקמת בפארק בן-גוריון בעיר אשדוד
Ashdod-Ad-Halom-83
האובליסק לזכר חללי הצבא המצרי, בפארק עד הלום, מזרחה מאשדוד

לפי תוכנית החלוקה הייתה איסדוד מיועדת להיכלל בשטח המדינה הערבית. בשלב הראשון של מלחמת העצמאות, שהתאפיין במאבק על השליטה בדרכים, בערים המעורבות ובאזורי הסְפַר, חטיבת גבעתי הייתה עסוקה בגיוס ואימון של חיילים חדשים. בתחילת ינואר 1948 נשלחו מגויסים חדשים מראשון לציון לגדוד 52 בפיקודו של יעקב פרי (פרולוב) שהוצב בגן יבנה. ב־9 בינואר, נשלחו שתי כיתות מגדוד זה, כאשר כל כיתה מנתה 25 חיילים, כדי לסייר ממערב לכביש הראשי שעבר באזור, וליד מסילת הרכבת של לוד־עזה. אחת מהכיתות נקלעה למארב של בדואים משבט ערב סוכריר, שהגיעו מהכפר אבו סווירה ששכן על גדות ואדי סוכריר. בהתקפה נרצחו 11 חיילי חטיבת גבעתי, בני ראשון לציון. בתגובה לאירוע מפקד חטיבת גבעתי הורה לבצע פעולת תגמול, שמטרתה הייתה להרוס את הכפר אבו סווירה והריגת תושביו הגברים, אך תושבי הכפר ברחו ממנו כבר בלילה שלפני כן לאחר שהוזהרו על ידי הבריטים. פעולת תגמול זו של גבעתי נקראה קרב סוכריר.

עם ההכרזה על קום המדינה ולאחר תום המנדט הבריטי פלשו צבאות ערב למדינת ישראל. יעדו של חיל המשלוח המצרי היה חדירה לישראל דרך רצועת עזה, וניעה לכיוון העיר תל אביב תוך כדי נטרול הכוחות הישראליים במישור החוף הדרומי. על הגדוד ה־6 של החיל המצרי הוטל לכבוש את העמדות שבאיסדוד. במהלך מבצע ברק נכבשו על ידי ישראל מרבית הכפרים הערביים שהיו בסביבת איסדוד, וב־12 במאי פוצצו חבלני גבעתי את ג'סר איסדוד (שנקרא לימים גשר עד הלום). המצרים הספיקו לכבוש את איסדוד, התקדמו צפונה ונעצרו בג'סר איסדוד (מכאן השם "עד הלום"). הידיעות הראשונות על התקדמות הצבא המצרי הגיעו מניצנים. הכוחות הישראליים ניסו להפציץ אווירית את הטור המצרי בסמוך לגשר (הפעולה המבצעית הראשונה של טייסת 101, הטייסת הראשונה של חיל האוויר), אך ההפצצה נחלה כישלון, כאשר שני מטוסים התרסקו וטייס אחד נהרג. מחשש שכוונות המצרים להתקדם צפונה, חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב הוציאו לפועל את מבצע פלשת לבלימת חיל המשלוח המצרי בציר החוף, ומנקודה זו ואילך עמדה איסדוד על קו החזית שבין הכוחות הישראליים והמצריים.

"כולנו עייפים. המצרים נמצאים כרגע באשדוד אך מחר הם עלולים לנוע לתל אביב אם לא נעצור בעדם. על אף העייפות, ולמען המשפחות שלנו נצא גם הלילה."

אריה קוצר, מפקד פלוגה בחטיבת גבעתי, בתדריך לפלוגתו לפני היציאה למבצע פלשת בלילה שבין ה־2 ל־3 ביוני 1948

בלילה שבין ה־2 ל־3 ביוני יצאו כ־1,100 לוחמי גבעתי של גדוד 51 וגדוד 54 מגן יבנה בפיקודו של צבי צור לכיוון הגשר, ועמדו מול כ־2,300 חיילים מהגדוד המצרי המובחר, גדוד 9. כוחות אחרים של חטיבת הנגב שניסו לתקוף את איסדוד, נסוגו באבידות כבדות. המתקפה של הכוחות הישראליים במבצע פלשת נחלה תבוסה, ו־50 חיילים נהרגו בה.

"התקפה זו נהדפה אמנם, אך האויב הצליח להשיג מטרה אחת לפחות, והיא - ריתוק הצבא המצרי לעמדותיו. לא תהיה זו הגזמה אם נאמר כי ההתקפה היהודית על איסדוד היוותה נקודת מפנה במאבק הישראלי־מצרי."

אסמאעיל אל־שריף, מפקד ביחידת האחים המוסלמים של חיל המשלוח המצרי

לאחר שלושה ימי הפוגה, כבשו המצרים את ניצנים, ועוד 50 חיילים ישראלים נהרגו. בין ה־7 ל־8 ביוני תקף "כוח סרגיי" של חטיבת הנגב את תחנת הרכבת סמוך לאיסדוד וגדוד 52 את איסדוד. איסדוד הייתה ריקה מחיילים מצריים, והתושבים ברחו לכיוון החולות עם כניסתו של הגדוד לעיירה. גדוד 52 חזר לבסיס לאחר מכן, וגם התושבים חזרו לביתם. כוח סרגיי לא הצליח לכבוש את תחנת הרכבת ונסוג. המצרים שעדיין נשארו מדרום לג'סר איסדוד, חזרו ב־10 ביוני לאיסדוד עם היכנסה לתוקף של ההפוגה הראשונה. גמאל עבד אל נאצר (שלימים הפך לנשיא מצרים), אשר שירת כקצין בצבא המצרי במהלך המלחמה, הוצב באיסדוד לשם מעקב אחר הפעילות הישראלית באזור. בין ההפוגה הראשונה לשנייה תקפו כוחות ישראלים את מבואות איסדוד, ויחידת שועלי שמשון ניסתה לכבוש את העמדות בעיירה בחזרה מידי המצרים. עד סיום ההפוגה השנייה באוקטובר 1948, הייתה רגיעה בין הכוחות, אז החל מבצע יואב, אשר במהלכו כותרה העיירה הערבית, וב־18 באוקטובר הופגזה מהאוויר ומהים על ידי צה"ל. בעקבות ההתקפות, הכוחות המצריים שבאיסדוד, מג'דל, ניצנים ויד מרדכי נסוגו דרומה לאורך החוף, ואיתם הרוב המכריע של תושבי איסדוד. ב־28 באוקטובר נכנס גדוד 152 ממחוז השפלה לאיסדוד, ובעיירה נשארו כ־300 תושבים שהניפו דגלים לבנים, וביקשו להישאר. בתחילה ניתנה להם הרשות להישאר, אך כעבור זמן מה הם גורשו לעזה לאחר שמפקדת חזית דרום חזרה בה מהחלטתה.[6]

לאחר המלחמה סירבה ממשלת ישראל לאפשר לפליטים הערבים לחזור לבתיהם, ותושבי העיירה נותרו במחנות הפליטים שבצפון רצועת עזה. המסגד של איסדוד פוצץ ביולי 1950 על ידי צה"ל בהוראתו של אלוף פיקוד הדרום, משה דיין.[7]

שרידי הכפר

מאיסדוד נותרו שרידים מעטים בלבד, המפוזרים סמוך לתל אשדוד, באזור לא מיושב. על השטחים של איסדוד הוקמו מושבים אחדים: בשנת 1949 הוקם בני דרום בחלק הצפוני של אדמות איסדוד, בשנת 1950 הוקמו שדה עוזיהו ושתולים בחלק המזרחי, ובשנת 1953 הוקם גן הדרום בחלק הצפוני של אדמותיה.

מאיסדוד נשארו שרידים של חמישה מהמבנים החשובים בה. לאחר פיצוץ המסגד, נשארו שרידיו הבולטים על ראש הגבעה בסמוך לצומת אמונים, בשטח שתחום בגדר חשמלית ומוכרז כשטח פרטי. לפני מספר שנים ביצעו אנשי שימור סריקות בסמוך למבנה וסגרו אותו לאחר מכן על מנת למנוע כניסת זרים. עמודיו וקשת הכניסה שלו עדיין עומדים על תילם, אך אחוזת הקבר של סלמאן אל־פאריסי לא שרדה. מסביב למסגד מפוזרות ערימות אבנים רבות שהיו שייכות לבתים הרבים שסביבו לפני ההריסה. כ־200 מטרים דרום־מערב למסגד נמצאים שרידיהם של בתי הספר של העיירה. על קירות בית הספר לבנות ניתן לראות את סממני המלחמה, שכן הם מחוררים בקליעים רבים. בסמוך לבתי הספר נמצאים שרידיו של מבנה הח'אן הטורקי, שהיה נפוץ בארץ ישראל בעבר. המבנה הנטוש משמש כאתר צילום נפוץ לבני זוג לפני חתונתם. מבנה רביעי שנותר הוא אחוזת קברו של השייח' אבו אל־איקבאל, אחוזת הקבר היחידה ששרדה, שנמצאת מדרום לבתי הספר. מצבת הקבר בתוך המבנה מנותצת, אך המחראב של בית התפילה נותר שלם, ועליו כתוביות בערבית. בצמוד לכביש 4 נותר המבנה החמישי, שלם, נטוש, אטום ומכוסה בגרפיטי, ששימש כבית הקפה של העיירה, ושכן על הכביש הראשי שעבר בה.

DSC 9235 isdod village Mosque efi elian

חורבת המסגד בתל איסדוד

ISDUD front misq efi elian 4

חזית המסגד

Isdud musq enter front efi elian 5

ראש שער הכניסה למסגד

ISDUD CHAN EFI ELIAN 122010

מבנה הח'אן וקשתות הכניסה שלו

Grace sheich abu el alkabal isdud efi elian

קבר השייח' אבו אל־איקבאל

אנדרטאות

לאחר המלחמה הוקמו באשדוד מספר אנדרטאות לזכר החללים הישראלים והמצרים שנהרגו בקרבות על איסדוד:

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 נתונים מסקר הכפרים 1945 בארץ ישראל, שהוצגו מחדש בספר Hadawi, Village statistics 1945, Classification of Land and Area Ownership in Palestine, Beirut, 1970, ומהספר נסרקו לאתר PalestineRemembered.com.
  2. ^ אשדוד, שנוסדה בשנת 1956, שכנה עם תחילת בנייתה כ־6 קילומטרים צפונית מערבית לאיסדוד, ועם התפתחות העיר דרומה ומזרחה התקצר המרחק בין השתיים
  3. ^ שנת 1932 על פי מקור התמונה, LIBRARY OF CONGRESS
  4. ^ Al-Khalidi, Walid (ed.), All that remains: the Palestinian villages occupied and depopulated by Israel in 1948, (Washington DC: 1992),"Isdud", pp. 110-113.
  5. ^ מבט ועוד מבט על ארץ ישראל, עמ' 56–59, ב.צ. קידר, הוצאת משרד הביטחון, 1991
  6. ^ בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים 1949-1947; 1948: תולדות המלחמה הערבית־הישראלית הראשונה, פרק 8, עמ' 363. הוצאת עם עובד 1991
  7. ^ מירון רפפורט, המסע לפיצוץ המסגדים, באתר הארץ, 6 ביולי 2007
אשדוד

אַשְׁדּוֹד היא עיר במחוז הדרום והשישית בגודל אוכלוסייתה בישראל. נוסדה כמועצה מקומית ב-1956 והוכרזה כעיר ב-1968. העיר שוכנת לחופו של הים התיכון במישור החוף הדרומי, מדרום ליבנה, מצפון לאשקלון וממערב לגן-יבנה. בשטחה זורם נחל לכיש.

אשדוד קרויה על שם אחת מחמש ערי פלשתים ששכנו באזור, מהערים העתיקות בארץ ישראל, ושמה נשמר מאוחר יותר גם בשם העיירה הערבית איסדוּד. עוד בראשית ימיה הייתה עיר נמל ואחד מסמליה המובהקים עד היום הוא נמל אשדוד, הגדול מבין שלושת נמלי המסחר הימיים של ישראל.

מאז הקמתה, אשדוד היא עיר קולטת עלייה שגם נבנתה על ידי עולים. העולים יצרו בעיר אינטגרציה חברתית, מבלי לאבד את הזהות המיוחדת של הקהילות מהן באו. אשדוד תוכננה בתכנון מוקדם, מה שתרם רבות להצלחתה ולהתפתחותה כאחת הערים הגדולות בישראל.

ראש עיריית אשדוד, החל מ-2008, הוא ד"ר יחיאל לסרי. העיר חברה בארגון פורום ה-15.

בנימין תלם

בנימין תלם (30 ביולי 1928 - 16 ביוני 2008) היה מפקד חיל הים הישראלי בשנים 1972 – 1976.

ברקה

ברקה (בערבית: برقة) היה כפר ערבי ליד העיירה הערבית איסדוד.

בחפירות שערכה רשות העתיקות נחשפו בשטח הכפר לשעבר ממצאים מהתקופה הביזנטית, ביניהם קירות, רצפת פסיפס, כבשן וחרסים שונים. ייתכן וממצאים אלו מעידים על כך שהאזור היה חלק מ"אזור התעשייה" מהתקופה הביזנטית שהתגלה באתר סמוך מצפון.בשנת 1917, במערכה לכיבוש ארץ ישראל במסגרת מלחמת העולם הראשונה, התחולל בכפר קרב קשה בו איבדו הבריטים למעלה מ-400 איש.ב-1931 רכשה חברת אחוזה א' ניו-יורק חלק מאדמות הכפר והקימה עליהן את המושבה גן יבנה. על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל נאמדה אוכלוסיית הכפר ב-890 תושבים ושטחו כלל 5,206 דונמים (מתוכם 226 דונמים בבעלות יהודית ו-139 דונמים שטחים ציבוריים).במהלך מבצע ברק, נמלטו התושבים, בהתאם לתוכנית המבצע, ולא הורשו לשוב לאדמתם. לאחר הקמת המדינה הוכרזו אדמותיהם נכסי נפקדים, וסופחו לשטח היישוב גן יבנה.

בשית

בשית או בשיט (בערבית بشّيت) היה כפר ערבי במישור חוף יהודה בין גדרה לקיבוץ יבנה, בגובה 66 מטר מעל פני הים. הכפר היה שייך לנפת רמלה מחוז לוד (1945), על פי סקר הכפרים 1945 בארץ ישראל שטחי קרקעותיו היו 18,553 דונם ובשנת 1945 מנה 1620 נפשות. במלחמת העצמאות במהלך מבצע ברק ב-11 במאי 1948 הכפר נכבש ותושביו ברחו או גורשו.

מקור השם הוא בקבר עתיק, אשר לפי המסורת הערבית, הוא קברו של נבי שית (שת, בנו של אדם הראשון).

בדורות קודמים נקרא הכפר בית-שית ואחר כך אוחדו המילים ל-בשית. המקום מוזכר לראשונה בכתביו של הגאוגרף הערבי יאקות אל-חמאווי, שחי במאה ה-13.ב-1938 במהלך המרד הערבי הגדול תקפו חלק מתושבי הכפר בסיוע תושבי כפרים נוספים בסביבה את עובדי חברת החשמל הארצישראלית ונוטרים יהודיים במה שנודע כקרב צומת מסמיה.

בתחילת מלחמת העצמאות שהו בבשית לוחמים עיראקים שאימנו את צעירי הכפר וארגנו את השמירה בו. ערביי בשית תקפו את התחבורה היהודית באזור[דרוש מקור].

חטיבת גבעתי שפעלה באזור, תכננה מבצע צבאי שכונה מבצע השמד. מטרתו של מבצע זה הייתה לפגוע בתחבורה הערבית בכביש יבנה-איסדוד ולהשמיד את התגבורות הערביות שיבואו מכפרי הסביבה. חלק מהכוחות מוקמו על גבעות ממערב לבשית למנוע התערבות של תגבורות מכפר זה. הכוחות יצאו מקיבוץ יבנה בליל ה-30 במרץ 1948. המבצע לא עלה יפה. המארב נתגלה על ידי הערבים שהפסיקו מיד את התחבורה בכביש. לשמע היריות הוחשה תיגבורת של 150 לוחמים מבשית להתקיף את כוחות גבעתי. כוח אחד כמעט כותר אך הצליח לסגת לקיבוץ יבנה לאחר שנפלו שלושה לוחמים חברי קיבוץ גבעת ברנר. שני הרוגים נשארו בשטח והוחזרו למחרת על ידי המשטרה הבריטית. גופה אחת הייתה ערופת ראש וניכרו עליה סימני התעללות של ערביי בשית. במבצע נהרגו כ-30 ערבים מקומיים, אך לא מתנדבים מ"צבא ההצלה" אשר בהם התכוונה הפעולה לפגוע.

במסגרת מבצע ברק, שאחת ממטרותיו הייתה לגרום לגירוש תושבי הכפרים מהאזור, הותקפה בשית ב-11 במאי 1948 על ידי כוחות מגדוד 52 ו-54 של חטיבת גבעתי. לאחר קרב קשה הכפר נכבש ובתיו פוצצו. בקרב נפלו ארבעה מלוחמי גבעתי.

על אדמות בשית הוקמו יישובי "מועצה אזורית גדרות": עשרת, כפר מרדכי, שדמה, משגב דב, כפר הנוער כנות, גן הדרום, כפר אביב, ומישר.[דרוש מקור] 1200 דונם בקרבת גדרה חולקו על ידי הקרן הקיימת בין תושבי גדרה. במרכז המושב עשרת נותר מסגד הכפר ולידו שלטים המספרים על הקרב. בשולי גבעת המסגד נמצא "גן דוד", אתר הנצחה לנופלים במערכות ישראל מישובי גדרות. הגן על שם דוד מרכוס.

גן יבנה

גַּן יַבְנֶה היא מועצה מקומית במחוז המרכז בישראל הנמצאת מזרחית לאשדוד. נוסדה כמושבה בשנת 1931 על אדמות שנרכשו על ידי אנשי חברת "אחוזה א' ניו-יורק". הוחלט לקרוא לה כך בשל קרבתה לעיר ההיסטורית יבנה, למרות שהיישוב אינו גובל בה. בעבר, כ-80% משטחיה היו מכוסים בפרדסים ומטעים. בשנת 1950 הוכרזה כמועצה מקומית.

כלל בתי המגורים בגן יבנה (למעט 9 בניינים) הם וילות וקוטג'ים, וליישוב צביון כפרי.

גשר עד הלום

גשר עד הלום הוא גשר על נחל לכיש החוצה את כביש 4 ליד אשדוד, 35 ק"מ דרומית לתל אביב, סמוך למחלף אשדוד דרום. גשר עד הלום הוא הנקודה הצפונית ביותר אליה הגיע חיל המשלוח המצרי שפלש לארץ ישראל במלחמת העצמאות ומכאן שמו העברי. הגשר הוא אתר מורשת.

הפלת מטוס הבופייטר בנגב

הפלת מטוס הבופייטר בנגב התרחשה ב-20 באוקטובר 1948, במהלך מלחמת העצמאות. מטוס בופייטר של חיל האוויר ובו שלושה אנשי צוות יצא להפציץ את משטרת עיראק סווידאן. הוא נפגע באש מן הקרקע, פנה מערבה ונחת נחיתת אונס ליד חוף הים בקרבת איסדוד. לאחר מספר ימים הגיעו כוחות צה"ל אל שרידי המטוס, אך איתרו את גופתו של איש צוות אחד בלבד. שני האחרים נעדרים עד היום. שרידי המטוס נמצאו שוב לאחר שנים ומוצגים כיום במוזיאון חיל האוויר.

הרכבת המנדטורית

הרכבת המנדטורית (באנגלית: Palestine Railways, ר"ת P.R.) הייתה חברת רכבות בשליטה בריטית אשר הפעילה שירות רכבות בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, החל משנת 1920 ועד תום המנדט בשנת 1948. את תשתית הרכבת המנדטורית ירשה רכבת ישראל עם קום המדינה. לכל אורך תקופת המנדט הבריטי העסיקה הרכבת המנדטורית אלפי עובדים, ערבים ויהודים והייתה אחד המעסיקים הגדולים בארץ ישראל.

חטיבת גבעתי (תש"ח)

חטיבת גבעתי (חטיבה 5) הייתה חטיבת חי"ש מובחרת שהוקמה בתל אביב, על בסיס חי"ש פרברים (נוער עובד), פלוגות ה"נחשונים" (משוחררי הצבא הבריטי) ועולים חדשים. היא הוקמה בסתיו 1947 כחטיבת חי"ש ועם הקמת צה"ל במאי 1948 צורפו אליה לוחמי אצ"ל ומגויסים ואחרי אלטלנה הצטרפו עוד רבים מאנשי האצ"ל והיא הפכה לחטיבה צה"לית. החטיבה נקראה על שם הכינוי המחתרתי של מפקדה הראשון שמעון קוך אבידן. בפברואר 1948 הוצאה החטיבה מתל אביב, על מנת לתפוס את חזית הדרום, כאשר את מקומה תפסו גדודי חטיבת קרייתי. רוב החטיבה הועברה לדרום, 200 מחייליה הועברו לחטיבת הנגב שהורכבה ברובה מחברי פלמ"ח ו-200 חיילים הועברו לירושלים על מנת לחזק את חטיבת עציוני. ערב קום המדינה מנתה החטיבה 3,229 חיילים ומפקדים. היא נחשבת כחטיבת החי"ש המצטיינת במלחמה.

במהלך מלחמת העצמאות לחמה גבעתי בכ-180 קרבות, בהם נהרגו 675 חיילים ונפצעו כ-2,000 לוחמים.

חטיבת הנגב

חטיבת הנגב (במקור חטיבה 12) היא חטיבת מילואים פעילה בצה"ל. הייתה אחת משלוש חטיבות הפלמ"ח ("יפתח" – בצפון, "הראל" – במרכז, "הנגב" – בדרום).

בעת הקמתה התבססה על שלושה גדודים: הגדוד השני בפיקודו של משה נצר שאזור הנגב הצפוני היה תחת אחריותו, הגדוד השביעי במרכז והגדוד השמיני בפיקודו של חיים בר-לב שהיה אחראי על הנגב הדרומי, מאזור נירים במערב ועד לנבטים במזרח. לפני כיבוש באר שבע נוסף לחטיבה גדוד משוריינים, גדוד 9, בפיקודו של ישראל כרמי. החטיבה לחמה באזור הנגב והשתתפה במבצעים אחדים. חטיבת הנגב השתתפה במלחמות ישראל, ממלחמת העצמאות ועד למבצע עופרת יצוקה.

חיל המשלוח המצרי (1948)

חיל המשלוח המצרי לא"י-פלשתינה 1948 היה חיל משלוח שגויס במצרים ונשלח לארץ ישראל במסגרת הפיקוד הערבי העליון של ארצות ערב על מנת לסייע לערביי ארץ ישראל במלחמתם במדינת ישראל. הצבא המצרי שפלש לישראל מנה בתחילה כ-10,000 חיילים, ובהמשך גדל לכ-50,000.

יבנא

יִבְּנא (בערבית يبنى) הייתה עיירה ערבית בנפת רמלה, כ־10 קילומטרים דרומית־מערבית לרמלה.

יבנא נכבשה במבצע ברק, במהלך מלחמת העצמאות, בתחילת יוני 1948 ותושביה נמלטו לעיירה איסדוד. העיר יבנה, שהקמתה החלה ב־1949, שוכנת צפונית־מערבית ליבנא.

מבצע ברק

מבצע ברק היה אחד ממבצעי צה"ל במלחמת העצמאות במסגרת תוכנית ד' שמטרתה הייתה לבסס את השליטה היהודית בשטחים שיועדו למדינה היהודית על פי תוכנית החלוקה קודם עזיבת הבריטים את ארץ ישראל ופלישתם המתוכננת של צבאות ערב. במסגרת המבצע כבשה חטיבת גבעתי יחד עם גדוד מחטיבת הנגב אזורים נרחבים בדרום הארץ, בין רחובות לבאר טוביה.

מבצע יואב

מבצע יואב, אשר נערך בין ה-15 ל-22 באוקטובר 1948, היה מבצע של צבא הגנה לישראל במלחמת העצמאות. מטרת המבצע הייתה פריצת הדרך אל הנגב המנותק, ודחיקת הצבא המצרי ממנו. מבצע זה, שהיה אחד הגדולים באותה מלחמה, החל במהלומה של חיל האוויר. למרות שבסוף המבצע, לצבא המצרי נותרה דריסת רגל בארץ ואף שמר על כושר לחימה ניכר, נחל המבצע הצלחה: הדרך לנגב נפרצה, השטח שתפס הצבא המצרי הצטמצם במידה ניכרת, וכוח מצרי גדול כותר בכיס פאלוג'ה. לקראת סוף המבצע כבש צה"ל את באר שבע.

מבצע פלשת

מבצע פלשת היה מבצע צבאי במלחמת העצמאות של חטיבת גבעתי וחטיבת הנגב בין הימים 3-1 ביוני 1948, שמטרתו הייתה בלימת חיל המשלוח המצרי במישור החוף הדרומי.

ניצנים

נִיצָּנִים הוא קיבוץ בתחומי המועצה האזורית חוף אשקלון. בקרב על ניצנים במלחמת העצמאות נכבש הקיבוץ בידי צבא מצרים, ונכבש שוב בידי צה"ל בסוף המלחמה. לאחר המלחמה שבו רוב חבריו והקיבוץ הוקם מחדש במיקום אחר בשטח הפתוח שבחולות ניצנים.

רצועת עזה

רצועת עזה (בערבית: قطاع غزّة - קֻטַאע עַ'זֶּה) היא רצועת אדמה חופית בדרום מישור החוף הדרומי של ארץ ישראל. היא גובלת במצרים מדרום-מערב, בים התיכון ממערב ובישראל מדרום, מזרח וצפון. אורכה כ-40 קילומטרים, רוחבה נע בין 5.7 ל-12.5 קילומטרים ושטחה הכולל כ-365 קילומטר רבוע. מבחינת ריבונות היא מזוהה עם הרשות הפלסטינית, ומאז 2007 היא בשליטת החמאס. נכון ליולי 2016 מוערכת אוכלוסיית רצועת עזה על ידי ה-CIA ב-1,753,327 תושבים, לטענת הרשות הפלסטינית מנתה האוכלוסייה בדיוק 2 מיליון נפש ב-11 באוקטובר 2016. מתוך האוכלוסייה קרוב למיליון מוגדרים כפליטים וכמחציתם מתגוררים במחנות פליטים. גבולותיה של הרצועה הוגדרו בהסכמי שביתת הנשק בתום מלחמת העצמאות שנחתמו ברודוס בין ישראל למצרים בשנת 1949.

עד למלחמת ששת הימים הייתה רצועת עזה נתונה לשלטון מצרי (למעט תקופה קצרה של שלטון ישראלי בעקבות מלחמת סיני). לאחר כיבוש רצועת עזה על ידי מצרים היה ניסיון לכונן בה מעין ישות של ממשל עצמי פלסטיני; ביולי 1948 הוקמה בעזה "מועצה מנהלית לפלסטין", אשר בספטמבר אותה שנה הפכה ל"ממשלת כל פלסטין", שהתקיימה, מחוסרת סמכויות של ממש, עד לשנת 1959. במלחמת ששת הימים כבשה ישראל את הרצועה, והקימה בה יישובים ישראלים, בעיקר בגוש קטיף, ששכן בין ח'אן יונס ורפיח לבין הים. בין היישובים חודש גם כפר דרום שהיה ברצועה עוד לפני מלחמת העצמאות וישראל יצאה ממנו בהסכמי שביתת הנשק בתום המלחמה. בהסכמי אוסלו הועברה השליטה ביישובים הפלסטינים שברצועת עזה לידי הרשות הפלסטינית, אם כי הריבונות נותרה בידי צה"ל. גם לאחר ההסכמים נותרה בידי ישראל השליטה על היישובים הישראליים ברצועה, הדרכים המובילות אליהם משטח ישראל, ציר פילדלפי (רצועה צרה לאורך הגבול בין רצועת עזה לבין מצרים) ומעבר הגבול עם מצרים ברפיח. כחלק מן ההיערכות החדשה של העברת השליטה בהסכמי אוסלו, אורגנה והושלמה גדר המערכת סביב רצועת עזה לפי תפיסת-הפעלה צה"לית המקובלת בגדרות המערכת בגבולות המדינה מול מדינות שכנות אחרות: עם התרעה אלקטרונית, תצפיות ופטרולים קבועים למניעה וטיפול בכל חציית גדר.

מ-12 בספטמבר 2005 ועד יוני 2007 נמצאו השטח ותושביו בשליטה בלעדית של הרשות הפלסטינית, מלבד פעולות צבאיות של ישראל למניעת טרור, אך בלא התערבות של מדינות זרות, אף על-פי שהרשות הפלסטינית אינה מוכרת כמדינה עצמאית. מעמדה הנוכחי יוצא הדופן של רצועת עזה נוצר בעקבות יישום תוכנית ההתנתקות של ממשלת ישראל, במסגרתה נסוגו כוחות צה"ל מכל שטחי הרצועה (מלבד חדירות זמניות לשטח, סגר ימי ופיקוח ושליטה אווירית מתמדת), פונו ממנה כל אזרחי ישראל, בוטל הממשל הצבאי שהוחל בה, ונסגר הגבול בינה לבין מדינת ישראל.

במהלך חודש יוני 2007 השתלטו כוחות חמאס על הרצועה, כבשו את המתקנים הצבאיים שבשליטת פת"ח שבהנהגת מחמוד עבאס (אבו מאזן) והוציאו להורג קצינים במנגנוני הביטחון. בתגובה פיזר מחמוד עבאס את ממשלת האחדות הפלסטינית והכריז על מצב חרום. שלטון חמאס ברצועה הביא להגברת ירי הרקטות לעבר ישראל בעיקר לשדרות ויישובי עוטף עזה. ממשלת ישראל הטילה, מצד הגבול הישראלי, סגר יבשתי וימי על עזה. כחלק מחובותיה ההומניטריות של ישראל, היא מאפשרת הכנסת מוצרי מזון מסוימים וציוד רפואי לרצועה. כמו כן, המצור הביא אותה לספק מים וחשמל לתושבי הרצועה, על רקע משבר המים ברצועת עזה.

ב-27 בדצמבר 2008, לאחר תקופה ממושכת של ירי רקטות לשטחה, יצאה מדינת ישראל למבצע עופרת יצוקה נגד שלטון חמאס במטרה להביא לידי שינוי יסודי במצב הביטחוני השורר בדרום ישראל ולהסיר את האיום על אזרחיה. במהלך המבצע נהרגו ברצועת עזה 1,166 בני אדם ונגרם הרס רב. במהלך כל הלחימה נמשך ירי רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי דרום ישראל.

בנובמבר 2012 פתח צה"ל במבצע עמוד ענן ברצועת עזה, בתגובה לירי המתמשך מן הרצועה ליישובי הדרום בשבועות הקודמים לו. במבצע נהרגו כ-170 פלסטינים ונהרסו מטרות רבות של חמאס. במהלך המבצע נורו כ-1,500 רקטות מרצועת עזה לעבר יישובי ישראל. לראשונה בוצע ירי גם לעבר ערי המרכז בהן בת-ים, ראשון לציון, תל אביב וירושלים.

ביולי 2014, לאחר ירי רקטות רבות מרצועת עזה לישראל, פתח צה"ל במבצע צוק איתן. במבצע נהרגו למעלה מ-2,000 פלסטינים, ונפצעו יותר מ-8,000 מהם, גם נגרם הרס נרחב ביותר ברצועת עזה. טווח הרקטות שנורו מהרצועה לישראל התרחב, וכלל יישובים ממצפה רמון וירוחם בדרום ועד חיפה וקיסריה בצפון.

תחנת הרכבת אשדוד – עד הלום

תחנת הרכבת אשדוד עד הלום על-שם משה בר כוכבא היא תחנת נוסעים של רכבת ישראל המשרתת את העיר אשדוד ואת עובדי אזור התעשייה "עד הלום" הסמוך. התחנה ממוקמת על מסילת לוד - אשקלון ומשמשת כתחנת ביניים בקו זה. בסמוך, גשר עד הלום.

תל אשדוד

אשדוד היא אחת מחמש ערי הפלשתים המוזכרות פעמים רבות בתנ"ך. שרידיה נמצאים בתל אשדוד, הנמצא דרום-מזרחית לעיר אשדוד של ימינו, לצד שרידי הכפר הערבי איסדוד ואזור התעשייה "עד הלום", וכ-4 ק"מ מזרחית לאתר הארכאולוגי אשדוד ים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.