אינפלציה

אִינְפְלַצְיָה היא מונח כלכלי המתאר תהליך של עלייה כללית, מתמשכת וקבועה של רמת המחירים במדינה. דבר זה מביא לירידה בערך הכסף.

תופעת האינפלציה מוגדרת כעליית מחירים, כלומר ירידה מתמשכת בערכו של המטבע המקומי. כוח הקנייה של המטבע פוחת, משמע התמורה המתקבלת עבור כל יחידת מטבע הולכת וקטנה. כמו כן תופעה המכונה "פיחות מתמשך" מאפיינת את ירידת ערכו של המטבע בהשוואה למטבעות של מדינות אחרות בהן שיעורי האינפלציה (מן השפה האנגלית Inflate= להתנפח, לגדול) נמוכים יותר. עם זאת, כיוון ששער החליפין (ערכו של כל מטבע ביחס למטבעות אחרים) מושפע גם מגורמים נוספים, לא תמיד רואים קשר ישיר בין האינפלציה לשער החליפין.

מקרה קיצוני של אינפלציה נקרא היפר-אינפלציה (אינפלציה דוהרת) המתאר מצב בו ישנה אינפלציה גבוהה כאשר שיעור האינפלציה הולך וגדל מבלי להגיע לשווי משקל. המצב ההפוך לאינפלציה הוא דפלציה, בו קיים תהליך של ירידה כללית ומתמשכת במחירים ועלית ערך המטבע. מצב מאוזן נקרא יציבות מחירים, המתאר מצב בו אין שינוי או שיש שינוי זעיר ברמת המחירים. ממשלות שמנסות ליצב את האינפלציה מבצעות רפלציה, מעבר ממצב דפלציוני ליציבות מחירים או אף לאינפלציה מתונה, או מיתון של תהליך דפלציוני.

היסטוריה

Zimbabwe 100000000000 Dollars Bill 2008
שטר של 100 מיליארד דולר מזימבבואה שהודפס בתקופת האינפלציה בשנת 2008

תופעות שניתן לכנותן אינפלציה התרחשו לפרקים במהלך ההיסטוריה, מאז תחילת השימוש הנרחב בכסף. דון פארלברג, ב"ניתוח והיסטוריה של האינפלציה" שלו מונה 15 מקרים בולטים שהתרחשו במהלך אלפיים השנים האחרונות, החל ברומא העתיקה (בין שנת 150–300) וכלה בארצות הברית (1987-1933). מקרים בולטים היו האינפלציה בתקופת הדבר השחור (1351-1347), ספרד במאה השש עשרה, ארצות הברית בזמן מלחמת העצמאות ומלחמת האזרחים והמהפכה הצרפתית.

במאה העשרים היה מספר רב של מקרים של אינפלציה מהירה במיוחד או היפר-אינפלציה. דוגמאות מוכרות הן גרמניה לאחר מלחמת העולם הראשונה, רוסיה אחרי פירוק ברית המועצות, ברזיל בין 1933–1988, סין בתקופת מלחמת האזרחים והמהפכה הקומוניסטית, ארגנטינה (מספר פעמים בעשרות השנים האחרונות), זימבבואה ב-2009-2006 וישראל בין 1973 ו-1985.

על–פי פארלברג, כל המקרים בהם התרחשה אינפלציה נבעו מ"שינוי במכנה המשותף לכל המחירים — כסף". ניתן להבחין, עם זאת, בשני סוגים עיקריים של התרחשות אינפלציונית: מהלומה אינפלציונית קצרה ואלימה, שבאה בעקבות אירוע טראומטי כמו מלחמה, מהפכה או שינוי מוניטרי משמעותי; ואינפלציה מתמשכת, שבה שיעור העלייה השנתית במדד המחירים היה נמוך יותר, שנבעה בדרך כלל משימוש במדיניות מוניטרית אינפלציונית לאורך זמן.

"מהלומות אינפלציוניות" התרחשו במקרים כמו הדבר השחור שגרם למות חלק נכבד מהאוכלוסייה באמצע המאה הארבע עשרה, אינפלציית ג'ון לו באנגליה (1720-1717) בעקבות הכנסת כסף נייר לשימוש, מלחמת העצמאות של ארצות הברית (1780-1775), המהפכה הצרפתית (1796-1790), מלחמת האזרחים בארצות הברית (1865-1861), המשבר הכלכלי בגרמניה (1933-1920) והמשבר ברוסיה (1924-1913) סביב תקופת מלחמת העולם הראשונה, המשבר בהונגריה (1946-1945) אחרי מלחמת העולם השנייה, והמשבר בסין (1949-1937) בזמן מלחמת האזרחים והמהפכה הקומוניסטית. את המקרים הללו אפיינו אובדן שליטה על המטבע, כלומר, על הדפסת הכסף, או הדפסת כסף יזומה בהיקף גדול על–ידי שליטים שעלו במהפכה כדי לממן את הוצאותיהם, לשלם לחיילים, לשחוק חובות חיצוניים, וכדומה. חריג בולט הייתה אינפלציית הדבר השחור, שנבעה מצמצום חד בכמות הסחורות בעקבות הירידה החדה בגודל האוכלוסייה.

"אינפלציה מדורגת" התרחשה לאורך שנים באימפריה הרומית (301-150), שם נהגו הקיסרים לדלל את אחוז המתכות היקרות במטבעות שטבעו; בספרד במאה השש עשרה שם, כפי שמתאר חואן דה מריאנה ב"מסה על השתנות הכסף" התלווה להזרמת הבוליון מאמריקה גם דילול באחוז המתכות היקרות במטבעות; בברזיל (1988-1937) שם עשתה הממשלה שימוש מסיבי בהרחבה מוניטרית; בארצות-הברית (1988-1933) שם התרחשה הרחבה אינפלציונית כחלק ממדיניות הניו דיל ומאוחר יותר הקיינסיאנית; וכן הלאה.

בשנת 2007–2008 התרחש תהליך אינפלציה במדינת זימבבואה, אשר הגיע לשיעור שנתי של כ-11,200,000%. עקב עליית המחירים המואצת נאלצה ממשלת זימבבואה להדפיס בכל זמן קצר שטרות כסף עם יותר ויותר אפסים כדי לאפשר שימוש יעיל בהם. השטר הגדול ביותר שהודפס היה של 100 מיליארד דולר זימבבואה, שהודפס בתחילת שנת 2008 ולאחר כשבוע הוחלף בסדרת שטרות חדשה שבה הורדו 10 אפסים מהמספר.

מדידה

מדידה שיטתית של גובה המחירים בשוק ובעקבות זאת של האינפלציה החלה במדינות המערב בסוף המאה התשע–עשרה והפכה לתופעה רווחת אחרי מלחמת העולם הראשונה. מדידות מוקדמות יותר מבוססות לרוב על הערכות ואומדנים והן מדויקות הרבה פחות.

אינפלציה נמדדת בדרך כלל באמצעות הרכבת "סל מוצרים" הכולל מגוון מוצרים ושירותים בכלכלה (לרוב על בסיס נתונים המלוקטים על ידי רשויות ממשלתיות). המחירים משולבים למדד מחירים כולל המודד את רמת המחירים הממוצעת (והשתנותה). קצב האינפלציה הוא אחוז השינוי במדד זה מנקודת בדיקה אחת למשנתה. כמה כסף צריך בשביל לקנות את סל המוצרים כעת ייתן מושג האם ערך המטבע ירד (אינפלציה) או עלה.

בישראל נמדדת האינפלציה על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, גוף האמון על פי חוק על מדידתה. הלשכה מבצעת מספר מדידות, על פי מספר מדדים שונים: מדד המחירים לצרכן עם ובלי פירות וירקות, מדד המחירים הסיטונאיים לתפוקת תעשייה, מדד מחירי תשומות בבנייה למגורים, מדד מחירי תשומות בסלילה, ומדד תשומות בענף החקלאות. מדדים אלו הורכבו תוך שימוש בתקנים שנקבעו בשיתוף עם קרן המטבע הבינלאומית.

אינדיקציה נוספת לערך המטבע הוא שער החליפין בין המטבע למטבעות אחרים, אולם לא תמיד שתי האינדיקציות זהות לחלוטין.

גורמי האינפלציה

הכלכלנים חלוקים בדעתם לגבי הסיבה לקיומה של האינפלציה, ולפיכך גם הפתרונות שהם מציעים שונים.

אינפלציה מתרחשת בעקבות גידול חריג בהיקף אמצעי התשלום העומד לרשות הציבור, מעל ומעבר לגידול בייצור ובזרימת השקעות ממקורות חוץ. הגורם המפקח על אמצעי התשלום הוא בדרך כלל המדינה באמצעות הממשלה או הבנק המרכזי. ברוב ארצות העולם מקובל שהמדינה היא היחידה המוסמכת להדפיס שטרות כסף ומטבעות, והיא אמורה לפקח על מתן אשראי והלוואות בידי גורמים פרטיים. אינפלציה יכולה להיגרם גם כתוצאה ממחסור חמור בסחורות, בפרט במוצרים חיוניים, כשהיקף אמצעי התשלום נותר יציב ולא מצטמצם.

במהלך המאה ה-20 התגבשה בקרב הכלכלנים התובנה כי פער זה בין כמות הכסף לכמות הסחורות והשירותים נובע מהגדלה מתמשכת של היצע הכסף. מילטון פרידמן בספרו "ההיסטוריה המוניטרית של ארצות הברית" קבע כי "אינפלציה היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית", כלומר תופעה הקשורה בכמות הכסף במשק ולא בגורמים חיצוניים כמו יכולת הייצור של המשק. תופעה זו נובעת מכך שהסמכות להדפיס כסף נתונה בידי הממשלה, ובמצבים כמו מלחמה או אי–יציבות פוליטית הממשלה תתפתה להדפיס כסף רב כדי להעשיר את קופתה, על אף שהתוצר של המשק לא גדל באותו הקצב. במצב כזה, באופן טבעי תתקיים עלייה מתמדת בכמות הכסף בלא שהעלייה בכמות התוצר תשיג אותה. בעקבות כך גורסים כלכלנים אלה כי יש ליטול את הסמכות להדפיס כסף מהממשלה ולהותירה בידי הבנק המרכזי שיפעל באופן עצמאי.

הגדלת היצע הכסף עשויה להיווצר גם על–ידי גורמים אחרים. לדוגמה, גילוי כמויות גדולות של זהב וכסף על–ידי הספרדים באמריקה הוביל לעלייה של 300 אחוז במחירים בספרד במהלך המאה ה-16 (ההשפעה על האינפלציה במדינות אחרות הייתה קטנה בשל ההיקף המצומצם של המסחר הבינלאומי). כמו כן קיימים גורמים נוספים לאינפלציה. כך לדוגמה קיימת אינפלציה שסיבתה היא צמצום משמעותי בכמות הסחורות והשירותים במדינה, בלי שיהיה צמצום מקביל בכמות הכסף. מצב כזה עשוי להיגרם, למשל, בעקבות תקופה מתמשכת של בצורת או צמצום מתמשך בשטחים הראויים לעיבוד חקלאי.

מספר אסכולות בתחום הכלכלה הציגו וריאציות והסתייגויות שונות לכלל זה והוסיפו המלצות מדיניות שונות לאופן השליטה (או אי השליטה) הרצוי באינפלציה.

התאוריה המוניטריסטית

התאוריה המוניטריסטית, שנציגה הבולט ביותר הוא מילטון פרידמן גורסת כי אינפלציה היא תופעה מוניטרית הנובעת מגידול בהיצע הכסף (או בכמות הכסף כפול 'מהירות המחזור' של הכסף) בשיעור הגבוה מהתרחבות גודל הכלכלה. גידול זה נובע תמיד, בעיקרו, משינוי יזום של היצע הכסף על ידי הממשלה או על ידי הבנק המרכזי, והוא מבוצע בעיקר באמצעות שינויים בשערי הריבית או בהזרמה ישירה של כסף ("הדפסת כסף"). שינויים כאלו קובעים את "יוקר" הכסף לגורמים המתווכים את היצע הכסף לציבור, כמו בנקים וגורמים פיננסיים מוסדיים אחרים.

מבחינתם של המוניטריסטים, הנתון החשוב ביותר להיצע הכסף (בארצות הברית) הוא M1, שהוא סכום הכולל את סך כל המטבעות וכסף הנייר שבמחזור (M0) בתוספת סכומי הכסף הנמצאים בחשבונות המחאות (עובר-ושב).

בהשפעת ארצות הברית ובריטניה, הפכה התאוריה המוניטריסטית למקובלת בין כלכלנים וראשי בנקים מרכזיים בעולם, אם כי במרכז אירופה היא פחות מקובלת. ראשי בנקים מרכזיים מהאסכולה הזו, רואים את תפקידם כבקרה של היצע הכסף המצרפי כך שיוותר ברמה אחידה לאורך זמן, בעיקר באמצעות שינויים בגובה הריבית שקובע הבנק המרכזי.

בישראל, מנוהלת מדיניותו של בנק ישראל לפחות מאז אמצע שנות השמונים בהתאם למדיניות המוניטריסטית, כשנגיד הבנק הקודם, סטנלי פישר, נחשב אחד המוניטריסטים הבולטים היום. מדיניותו של בנק ישראל לאורך השנים כוונה, בהתאם לתפישה המוניטריסטית, לרסן את האינפלציה ולקבע גידול בקצב אחיד של היצע הכסף במשק באמצעות קביעת ריבית בשיעור גבוה יחסית, כך שלקיחת הלוואות נעשית יקרה יותר. הגבלה עקבית כזו של הגידול בהיצע הכסף נחשבת לסיבה לקיום אינפלציה ברמה נמוכה לאורך שנים.

התאוריה האוסטרית

התאוריה של האסכולה האוסטרית מעלה טענה בסיסית דומה לזו של המוניטריסטים בקביעתה כי אינפלציה היא גידול בכמות הכסף והאשראי כשהכוונה היא לכמות הכסף שבמחזור ולכסף "בשלות אפס", המכונה MZM, שהוא סך כל הכסף הזמין באופן מיידי לבעלי חשבונות בנקים. שינוי חריג בהיצע הכסף יכול להיגרם, על פי התאוריה האוסטרית, אך ורק בעקבות מדיניות יזומה של הדפסת כסף על ידי הממשלה או הבנק המרכזי.

הגישה האוסטרית שונה מן הגישה המוניטריסטית בכך שהיא אינה בוחנת את כמות הכסף אלא את איכות הכסף. לפי גישה זו, אין דבר רע באופן מובנה בגידול או בקיטון בהיצע הכסף (ובעקבותיו במחירים), כל עוד אלו קשורים ונקבעים על פי שינויים ממשיים בשוק.

דוגמה מובהקת לחילוקי הדעות בין האסכולות ניתן למצוא בהתנהגות המשק האמריקני בשנות העשרים, קודם לשפל הכלכלי הגדול. על פי תפישת האסכולה המוניטריסטית, התנהגותו של הבנק הפדרלי לאורך העשור הייתה ראויה לשבח, כיוון ששמר על יציבות המחירים ועל גידול קבוע וסדיר בהיצע הכסף.

על פי תאוריית מחזור העסקים של האסכולה האוסטרית, לעומת זאת, בגלל ייעול ושיפור הליכי הייצור לאורך שנות העשרים, הייתה צריכה להתרחש בארצות הברית ירידת מחירים מסוימת (כלומר, דפלציה) והעובדה שבפועל הייתה עליה בהיצע הכסף ועלייה קלה במחירים מעידה על כך שהבנק הפדרלי נקט למעשה צעדים אינפלציוניים משמעותיים.

במלים אחרות, על פי הגישה האוסטרית, ההתמקדות אינה צריכה להיות בכמות הכסף כעניין טכני גרידא. לתפישתם, כאשר יש שינויים בהיצע הכסף הנובעים מייעול ייצור, זרימת השקעות חוץ או, לחלופין, אסון טבע או העלאת מחיר בגלל שינוי חריף בהיצע של משאב, יש להתיר למשק "לבטא" שינוי זה באמצעות אינפלציה או דפלציה זמניות. אלו לא יימשכו כל עוד לא יהיה להן תמריץ בפעולות של הבנק המרכזי. מסיבה זו, גורסת האסכולה האוסטרית כי אסור להעניק לבנק המרכזי שליטה באספקת הכסף ויש להותיר זאת לכוחות השוק (גישה זו מעדיפה חזרה לתקן מבוסס סחורה, עם העדפה ל"תקן הזהב" מפני שהוא כבר מוכר והוכיח את עצמו בעבר).

אינפלציית דחף-ביקוש

אינפלציית דחף-ביקוש הוא שמה של תאוריה נאו-קיינסיאנית הגורסת כי אינפלציה נוצרת כאשר הביקוש המצרפי במערכת כלכלית עולה על ההיצע המצרפי. במקרה כזה, נוצרת תופעה שבה "יותר מדי כסף רודף אחר פחות מדי מוצרים" או "יותר מדי הוצאה כספית רודפת אחרי פחות מדי מוצרים," שכן על פי תפישת התאוריה, רק כסף שהוצא לצריכה (בניגוד להוצאת כסף בתהליך הייצור) יכול לגרום לאינפלציה. באופן טבעי, כאשר הביקוש עולה, עולים גם המחירים. לפי התאוריה, במצב כזה התוצר הלאומי הגולמי אמור לעלות ואילו האבטלה אמורה לרדת כאשר הכלכלה נעה לאורך עקומת פיליפס.

כדי להסביר כיצד יכולה להתקיים תופעה יציבה שבה הביקוש עולה על ההיצע, בניגוד לכלל היצע וביקוש, טוענים חסידי התאוריה כי הדבר ייתכן אם במשק קיים מצב של תעסוקה מלאה ואין אפשרות להגביר או לייעל את הייצור כך שתדביק את הגידול בביקוש. במלים אחרות, מונח שייתכן מצב בו כמות הכסף שבידי הצרכנים אינה תלויה (או לכל הפחות, אינה תלויה באופן מוחלט) בשינויים בייצור. בתפישה הכלכלית הקלאסית, מקובל היה להניח כי הכסף העומד לרשות הצרכנים מגיע לידיהם מידי היצרנים (לדוגמה, באמצעות משכורות) ולכן, כאשר הייצור אינו מוגבר או מיועל מהר מספיק, תהיה נטייה להקטנת כמות הכסף שבידי הצרכנים, בהתאמה לכמות הכסף שיכולים לשלם היצרנים. על–פי תאוריה זו, ייתכן מצב שבו מנגנון זה לא יפעל.

תופעת ה"סטגפלציה" בשנות השבעים, שבה הייתה אבטלה גבוהה במקביל לאינפלציה גבוהה, עמדה בסתירה לתאוריה ולעקומת פיליפס. על–פי התאוריה, אינפלציית דחף-ביקוש יכולה להתקיים רק במצב שבו יש תעסוקה מלאה ואין אפשרות להגביר או לייעל את הייצור במידה מספקת. במקרה כזה, על–פי התאוריה, ישנו לחץ ביקוש הגורם לאינפלציה. כאשר ישנה אבטלה, לעומת זאת, איננו אמורים להיתקל בלחץ ביקוש, משום שכמות הכסף העומדת לרשות הצרכנים לצריכה קטְנה (בגלל האבטלה).

תופעת הסטגפלציה גרמה לרוב המקרו-כלכלנים לזנוח את התאוריה לפיה ישנו קשר פשוט, ניתן לחיזוי ועקבי בין אבטלה לאינפלציה. נעשו מספר ניסיונות להסביר את הבעיה שהתגלתה עם התאוריה באמצעות תאוריית ציפיות רציונליות שניסתה להסביר את התופעה על בסיס מערכת הציפיות הרציונליות של צרכנים, או שעור אבטלה באינפלציה לא מואצת (NAIRU), שהבחינה בין התרחשות בטווח הקצר והארוך או להגביל את התחום שבתוכו אמורה העקומה לפעול. גם תאוריה מתוקנת זו התבררה כחיזוי מורכב ובלתי צפוי משסברו בשנות התשעים, כאשר בארצות הברית נוצר מצב של אינפלציה נמוכה במקביל לאבטלה נמוכה.

תאוריית אינפלציית דחף-ביקוש נועדה לשמש כלי מעשי בידיהם של קובעי מדיניות לשליטה וניהול של המשתנים הכלכליים העיקריים. העיקרון היסודי שלה הוא שגידול בהיצע הכסף או אינפלציה ימנעו שתי רעות גדולות בהרבה: אבטלה ושפל כלכלי. מובן שאם נדחית הטענה הלא סבירה כי כסף נוצר מאליו, מקובלת גם כאן ההנחה כי הגדלת היצע הכסף כרוכה בפעולה של הממשלה או הבנק המרכזי, כפי שקיינס ממליץ לעשות באמצעים כמו ריבית נמוכה מאוד לאורך זמן. במובן זה, ההסבר הממשי של התאוריה לקיום האינפלציה אינו שונה באופן מהותי מזה של המוניטריסטים או האוסטרים, למשל. כישלונה לכאורה של התאוריה במבחן המעשי בשנות השבעים גרם במידה רבה לזניחתה ככלי מדיניות ברוב מדינות המערב ואימוץ תאוריות מוניטריסטיות.

אינפלציית הלם-היצע

אינפלציית הלם היצע או אינפלציית דחף-עלות היא גרסה משופרת של תאוריית אינפלצית דחף-היצע שהעלו הנאו-קיינסיאנים. לפי תאוריה זו, ניתן 'להציל' את עקומת פיליפס אם טוענים כי במקרים שבהם עקומת פיליפס אינה תואמת למצב הנוצר (למשל סטגפלציה, קיום אבטלה ואינפלציה גבוהות בו זמנית) התרחשה האינפלציה בגלל גידול משמעותי ופתאומי בעלות מוצרים או שירותים חשובים שאין להם חלופה זמינה.

עליה כזו אמורה לגרום, לפי התאוריה ל"הלם היצע" הגורם לעליית שיעור האינפלציה באופן חד. בעקבות זאת, חלים שינויים בציפיות של צרכנים לאינפלציה עתידית, המשק "מוצמד" יותר ויותר לאינפלציה ונוצרת סחרחרת עלייה במחירים ובשכר.

טענת נגד של המוניטריסטים לתאוריה זו היא שכאשר עולה המחיר של מוצרים ושירותים מסוימים, אם היצע הכסף הכולל אינו משתנה בעקבות פעולה של הבנק המרכזי, יביא הדבר לירידה בהיצע הכסף הכולל הזמין לצרכנים לרכישת מוצרים אחרים, כך שהעלייה במקום אחד תאוזן בירידה במקום אחר. כתגובה לטענת הנאו-קיינסיאנים שמשבר הנפט גרם לאינפלציה של שנות השבעים (הפתרון מבחינת התאוריה לבעיית הסטגפלציה) משיבים המוניטריסטים בדוגמת שנות השמונים, בהן הייתה ירידה במחיר הנפט ללא ירידה מקבילה באינפלציה.

תגובת הנאו-קיינסיאנים הייתה הטענה שבשל העובדה שירידת מחירים היא אטית יותר מעליית מחירים (תופעה המכונה "דביקות כלפי מטה"), עדיין תיווצר אינפלציה, שדעיכתה תהיה אטית יחסית. הממשלה, שתרצה להימנע מירידה כזו שמשמעותה מיתון תפעל כדי למנוע תופעה כזו. ובמלים אחרות, הנאו-קיינסיאנים מקבלים כאן פעם נוספת את הטיעון המוניטריסטי-אוסטרי כי הגורם הממשי לאינפלציה הוא הזרמת כספים על ידי הממשלה, אך טוענים כי הפתרון המוצע על–ידי תאוריית אינפלציית הלם היצע משמש כלי מדיניות טוב יותר.

שימוש במדיניות פיסקלית לעומת מוניטרית

עמוד ראשיPostscript-viewer-shaded.png
ראו גם – מדיניות פיסקלית, מדיניות מוניטרית

אינפלציה מובנית

טיעון שלישי של הנאו-קיינסיאנים, חלק מדגם המשולש שלהם להסברת התופעה, הוא שישנם מקרים בהם הציפיות של הצרכנים להמשך עליית המחירים בעקבות עלייה ראשונית מביאה להיווצרות אינפלציה מובנית, בה העובדים מנסים לצמצם את השפעתה של האינפלציה על שכרם באמצעות דרישה להעלאות תכופות או מנגנוני הצמדה, כך שהאינפלציה מזינה את עצמה, כשהעלאות מחירים רודפות דרישות להעלאת משכורות, וכן הלאה.

תיאור זה של המצב, המקובל בקווים כלליים על כל האסכולות הכלכליות המרכזיות, לא נוגע בשאלת הסיבה לאינפלציה, אלא רק בהסברים להתמשכותה. הכוח המניע במקרה זה, כמו בהסברים הנאו-קיינסיאניים והסברים אחרים, נותר עדיין הזרמת כספים (הגדלת היצע הכסף) על–ידי הבנק המרכזי או הממשלה.

אינפלציה מוסדית

קיימות גם דעות, שאינן מקובלות באסכולות הכלכליות המרכזיות, כגון:

  • לפי ד"ר אסתר אלכסנדר, בעבר יועצת כלכלית לשרי האנרגיה והעבודה ומרצה ב-UCLA, אינפלציה גורמת להעברת כח מהשכירים לבעלי ההון עקב קיומם של שני שווקים נפרדים, למוצרי יסוד ומוצרי יוקרה, מצב המאפיין כלכלה דואלית. בתהליך זה, עודף ביקוש למוצרי יוקרה מעלה את מחירם. עליית המחירים מובילה לעלייה יחסית ברווחיהם של מוכרי מוצרי היוקרה. יצרני מוצרי היסוד מעלים אף הם מחירים, כדי להשוות את שיעור הרווח שלהם לזה של סוחרי היוקרה. לכן יורד כוח הקנייה של השכירים ודבר זה מוביל לירידה בביקוש לסחורות יסוד. עקב הירידה בביקושים מצומצמת הפעילות הכלכלית, חלה עלייה באבטלה ועליית כוח הקניה של בעלי ההון (במונחים יחסיים), שבתורה מעלה את הביקוש למוצרי יוקרה וכך הלאה.
  • בספר מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום מוצגת תאוריה נוספת, לפיה אינפלציה היא אמצעי של העמקת הצבר. בעלי ההון הדומיננטי, אלו המחזיקים בנכסים המניבים את הרווחים הגבוהים ביותר, מגדילים את כוחם הכלכלי על ידי העלאה מהירה של מחירי המוצרים אותם הם מוכרים. העלאה זו מתבצעת בקצב מהיר יותר מאשר עליית שאר המחירים. עקב ההפרשים בשיעורי עליות המחירים, גדלים רווחי בעלי ההון הדומיננטי לעומת אלו של שאר בעלי ההון והמשקיעים.

אינפלציה כבושה

אינפלציה כבושה היא אינפלציה בקצב נמוך ממה שהיה מתבקש כתוצאה מנתונים ריאליים של המשק (כגון גרעון במאזן התשלומים בחשבון השוטף, גרעונות בתקציב הממשלתי ועוד), וזאת כתוצאה מתנאים מוניטריים (כגון כמות הלוואות, שערי חליפין ועוד) המאפשרים להנמיך את האינפלציה לזמן מה. ואולם, תנאים מוניטריים אלו אינם יכולים להתמיד לאורך זמן רב ונוטים עם הזמן שלא לשקף את מצבו הריאלי של המשק. כתוצאה מכך, כאשר לא ניתן יותר להמשיך ולקיים מצב בלתי מאוזן זה, הרי שעשויה להתחולל התפרצות אינפלציונית פתאומית המביאה לידי ביטוי את האינפלציה הכבושה אשר התקיימה קודם לכן, וקצב האינפלציה נוטה להיות גבוה באופן ניכר מקצב האינפלציה אשר התקיים בתקופת האינפלציה הכבושה.

מצב אפשרי אחד יכול להיות קשור בגרעונות בתקציבי הממשלה. כאשר אין הממשלה מעוניינת או מסוגלת לכסות את הגרעונות, היא מנסה לכסות את הגרעונות על ידי הנפקת אגרות חוב ממשלתיות במחיר הנפקה הנותן תשואה לבעליהם. במצב כזה תקציב הממשלה נוטה להיות מאוזן יותר וכמות הכסף במשק נוטה, בהתאם, להיות יציבה יותר ועל כן, קצב האינפלציה נוטה להיות נמוך יותר או אף אפסי. ואולם, כאשר מגיע זמן פדיונן של אגרות החוב הממשלתיות בסכומים הגדולים מסכומי ההנפקה, הרי שכדי להמשיך ולשמור על איזון תקציבי (המסייע ליציבות המחירים במשק) יש לגייס הפעם כמות גדולה יותר של הלוואות מהציבור באמצעות אגרות חוב, וסביר שלשם כך יבקשו בעלי אגרות החוב תשואה גבוהה יותר על מנת שיסכימו להלוות יותר כסף לממשלה, וחוזר חלילה.

ואולם, בסופו של דבר הציבור אינו יכול להגדיל עד אינסוף את כמות ההלוואות הריאליות שהוא נותן לממשלה. יתר על כן, ככל שגדלה התשואה על אגרות חוב כן עשוי לרדת התוצר במשק, מה שאף מביא בסופו של דבר לירידת הכנסות הממשלה ממיסים שונים (מס הכנסה, מע"מ וכו')ובעקבות כך להגדלה נוספת בגרעון התקציבי. בסופו של דבר, הממשלה נאלצת לפרוע את חובותיה ההולכים וגדלים על ידי הדפסת כסף נוסף, מה שאמור להביא להתפרצות אינפלציונית חזקה מהרגיל, המהווה "פיצוי" על האינפלציה הכבושה. עם זאת, התפרצות אינפלציונית שכזו יכולה להיות חד פעמית אם שוררת בציבור הבנה כי היה כאן "תיקון" של אינפלציה כבושה, ואם הממשלה עשויה להימנע בעתיד מהמדיניות אשר הביאה, בסופו של דבר, לאותה התפרצות אינפלציונית.

מצב אפשרי אחר קשור למאזן התשלומים של המדינה ולשערי החליפין של מטבעות זרים אל מול המטבע המקומי. פיחות של המטבע המקומי אל מול מטבעות זרים, סביר שיתרום מצידו לעליית מחירים ואילו ייסוף של המטבע המקומי אל מול מטבעות זרים, סביר שיתרום מצידו לירידת מחירים. גרעון במאזן התשלומים (בחשבון השוטף) של מדינה אמור, מצידו, לגרום לפיחות של המטבע המקומי וכתוצאה מכך עליית מחירים. ואולם, לעיתים קרובות המטבע המקומי אינו עובר פיחות כלל למרות הגרעון בחשבון השוטף או עובר פיחות נמוך מהמתבקש כתוצאה מאותו גרעון. מצב זה יכול, בין השאר, להיגרם על ידי הגדלת ההלוואות מחו"ל כנגד צבירת גרעונות במאזן התשלומים או הגדלת האשראי המסחרי מצד ספקים מחו"ל כנגד הגידול המצטבר בגרעון השוטף.

גם מצב זה אינו יכול להתמיד בלי סוף, ואף לחוב החיצוני אשר גורמי חוץ נכונים לאפשר למדינה ישנו גבול מסוים. כאשר מדינה מגיעה לחובות חיצוניים בסכום אשר גורמי חוץ אינם מוכנים לאפשר, הרי שצפויה ירידה חדה ואף פתאומית ביתרות מטבע החוץ במדינה, מה שעשוי להביא לידי פיחות המטבע המקומי ולהתפרצות אינפלציונית בקצב הגבוה ממה שהתרחש בתקופת האינפלציה הכבושה. גם התפרצות אינפלציונית זו יכולה להיות חד פעמית, ובלבד שהדבר יובן על ידי הציבור ויימנעו בעתיד הישנות שגיאות אשר הביאו לכך.

השפעה על הכלכלה

אינפלציה נמוכה

לאינפלציה השפעות נרחבות על מערכות כלכליות. לפי התאוריה הקיינסיאנית והנאו-קיינסיאנית מצב של אינפלציה ב"עצימות נמוכה" רצוי למשק, משום שהוא מגביר את כוח הקנייה של צרכנים ואת עלות המוצרים בהדרגה ובכך מוביל לשגשוג. רעיון זה מבוסס על התפיסה שהמדד לשגשוג הוא שינויים נומינליים בביקוש המצרפי. לדוגמה, אם יוצרים אינפלציה של חמישה אחוזים, המחולקת באופן שווה לכל השחקנים במשק (כלומר, כולם נהנים מעליה של חמישה אחוזים בשכרם ומשלמים חמישה אחוזים יותר על המוצרים והשירותים שהם צורכים) הרי שהביקוש המצרפי גדל בחמישה אחוזים והושג שגשוג. אם בוחנים את המצב מנקודת המבט של השינוי הריאלי (כלומר, המוצרים הממשיים שאפשר לקנות בשוק) הרי שלא נוצר שינוי כלשהו בשוק.

הגישה המוניטריסטית מתנגדת בחריפות לעמדה הקיינסיאנית המעודדת את הממשלה לעשות שימוש באינפלציה ככלי מדיניות. על–פי המוניטריסטים, צריכה הממשלה לדבוק בעקביות ביציבות (כלומר, גידול קבוע ונמוך יחסית) בהיצע הכסף, גם כאשר ההתרחשות בשוק היא דפלציונית במהותה (כמו במצב של ייעול הייצור). במובן זה, למרות ההסתייגות מן הלוגיקה הקיינסיאנית המתעלמת מן השינוי הריאלי בשוק, ישנה מידה של קרבה בין הגישה המוניטריסטית לגישה הקיינסיאנית. שתי הגישות תומכות בטענה שעל הממשלה לשלוט בהיצע הכסף, וששליטה זו עתידה להביא להתרחשות בעלת אופי מסוים, חיובי במהותו, בשוק.

עמדתם של כלכלנים אחרים, ובמיוחד מהאסכולה האוסטרית, שוללת באופן תקיף מעורבות ממשלתית כלשהי לכוונון אינפלציה 'רצויה'. טענת האוסטרים היא כי מעורבות כזו של הממשלה באמצעות שינוי שערי הריבית גורמת לעיוות במבנה הכלכלי ובאופי ההשקעות במשק, היות שהיא משבשת את האיתות החיוני המשודר באמצעות שערי הריבית.

כאשר המשק משתנה, טוענים האוסטרים, נפתחים ונסגרים עסקים בהתאם למידע בדבר כדאיות או אי כדאיות של השקעות. כאשר ישנה פעילות אינפלציונית מטעם הבנק המרכזי, היא משבשת את העברת המידע וגורמת להתרבות השקעות בעלות אופי מסוים (לרוב, ארוכות טווח, עתירות הון ובעלות רווחיות נמוכה יחסית), ובכך מסיטה הון מהשקעות נבונות יותר ובמקביל מעכבת סגירתם של עסקים כושלים.

פעולת השיבוש הזו יכולה להמשך זמן מה ולגרום להצטברות של השיבושים, עד שבסופו של דבר נדרשת התאמה מחדש של המשק למצב הממשי. מסיבה זו, טוענים האוסטרים, אחרי תקופה של שגשוג 'מלאכותי' כזה תבוא בהכרח תקופה של שפל שבה יתאים המשק את עצמו למצב החדש. ניסיונות למנוע תקופה של שפל כזו, באמצעות צעדים אינפלציוניים או "רפלציה", יניבו שפל עמוק וממושך יותר.

השקפה אחרת ביחס לאינפלציה מבטאים כבר הכלכלנים המוקדמים מאסכולת סלמנקה ובראשם חואן דה מריאנה. לפי השקפתו של האחרון, אינפלציה אינה אלא סוג של מיסוי, משום שבפעולה אינפלציונית כמו הקטנת אחוז המתכות היקרות במטבע, המלך או המטבעה מקטינים את ערכו של הכסף המצוי בידי האזרחים.

רעיון דומה, אם כי מזווית שונה, העלה וילהלם רופקה במאה העשרים. לפי רופקה, בהתייחס לאינפלציה יש להתחשב לא רק בכמות הכסף ובכיוון זרימתו. אם לעשות שימוש ב"מכפיל הקיינסיאני", כאשר כסף מוזרם על–ידי הממשלה לשוק הצרכנים הראשוניים (היינו, אלו שקיבלו את הכסף) חוסכים את מקצתו ומשתמשים ברובו לצריכה. עבורם, חל גידול ריאלי בכמות הכסף העומדת לרשותם, בלי שיחול פיחות בערך הכסף.

הגידול בכמות הכסף פוחת אצל הצרכן השניוני, השלישוני, הרביעוני, וכן הלאה. עם חלוף הזמן, ומעבר הכסף מצרכן לצרכן, השוק מתאים את עצמו לגידול בהיצע הכסף, ולכן ניתן לצפות אצל הצרכן השניוני לקיטון גם בגודל התוספת הכספית שממנה ייהנה בגלל ההזרמה הממשלתית, וגם לירידה בערך הכולל של הכסף העומד לרשותו. בנקודה מסוימת, טוען רופקה, מתחולל מהפך, והגידול בכמות הכסף מההזרמה הממשלתית מאוזן ויותר מכך על–ידי הפיחות בערך כלל הכסף שבידי הצרכנים.

התוצאה הסופית של תהליך זה, טוען רופקה, היא שהזרמת הכסף הממשלתית מהווה תוספת להכנסתם של החזקים, הקרובים לצלחת ההזרמה הממשלתית (למשל, הצרכנים הראשוניים והשניוניים), ולפיחות בכמות הכסף העומד לרשות החלשים. האינפלציה, לפי תפישה זו, מהווה למעשה מיסוי של החלשים לטובת העשירים ויש לה נטייה להגביר העיוותים ואי–השוויון בחברה.

היפר-אינפלציה

1923 Deutsches Reich 10milliardenMk Mi328
בול גרמני בן 10 מיליארד מארק מתקופת ההיפר אינפלציה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים

ישנה הסכמה כללית בין כל הגישות כי אינפלציה ברמות גבוהות היא תמיד תופעה שלילית ומזיקה, עם השלכות חמורות על תפקודו של כל משק. בין התופעות הקשות הנובעות מהיפר-אינפלציה או אינפלציה גבוהה:

  • פגיעה חמורה באנשים שהכנסתם קבועה (לא מוצמדת למדד) ומתקבלת במטבע המקומי כמו עובדים שכירים (ובפרט עובדים בעבודות מזדמנות), גמלאים ועוד. זאת לעומת בעלי נכסים (בעיקר נדל"ן), בעלי הכנסות במטבע זר, עובדים שכירים שיש להם הסדרי הצמדה למדד, שהאינפלציה משפיעה עליהם הרבה פחות.
  • פגיעה באנשים הנמצאים בסוף "שרשרת" העברת הכספים. לדוגמה, קבלן משנה שמקבל סכום כסף עבור ביצוע עבודה, נהנה מן הכסף יותר מאשר העובדים שהוא שוכר לצורך ביצוע העבודה. זאת משום שערך הכסף יורד במהירות, ולפיכך, כשהעובדים יקבלו את שכרם, הכסף יהיה שווה פחות מאשר ביום שבו קיבל אותו הקבלן המעסיק אותם. כשהאינפלציה נוצרת כתוצאה מהגדלה יזומה של אמצעי התשלום ("הדפסת כסף"), היא פועלת לטובת הקרובים לשלטון או לבעלי ההון. במקרים כאלה, קל יותר לאנשים הקרובים למוקדי הכוח, לקבל תקציבים מתוך "הכסף המודפס", וכיוון שערכו יורד במהירות בתהליך האינפלציוני, הם נהנים ממנו יותר מאשר הכפופים להם. בנקודה מסוימת, הגידול באמצעי התשלום מתבטל מאליו עקב עליית המחירים, ואף הופך לקיטון עקב הירידה בערך המטבע.
  • קושי בתכנון תקציבים לטווח ארוך. קשה לדעת מה יהיה גובה המחירים, ומה יהיה ערכו של המטבע המקומי בטווח של כמה חודשים קדימה. בישראל, לדוגמה, בראשית שנות ה-80, נאלצה הממשלה לנקוב את תקציב המדינה בדולרים אמריקניים, כיוון שאי אפשר היה לחזות את השינוי בערך השקל בטווח של שנה.
  • עליה ברמת אי-הוודאות שבה פועלים משקיעים וכתוצאה מכך קיטון בהשקעות ובחיסכון.
  • כאשר האינפלציה יוצאת משליטה והופכת להיפר-אינפלציה, נגרמים שיבושים קשים בכל מערכות החיים הכלכליות, ובמיוחד במערכות גבייה ותשלומים. בישראל, לדוגמה, בשנות השמונים, הונפקו בולי דואר ללא ערך נקוב, כיוון שתעריפי הדואר השתנו בקצב מהיר, ואי אפשר היה לעדכן אותם על-גבי הבולים. כמו כן הדפיס הבנק המרכזי שטרות בערכים של עד 10,000 שקלים כדי להקל על התשלומים והעסקאות שהגיעו לסכומים גבוהים במיוחד. סוחרים רבים העדיפו לנקוב מחירים במטבע זר, כדי שלא יצטרכו לעדכן אותם שוב ושוב.
Inflation rate world
שיעורי האינפלציה בעולם לשנת 2005

בישראל

Israel 10000 NIS Bill 1984
שטר של 10,000 שקלים מתקופת האינפלציה בשנת 1984

בעברה, סבלה ישראל משיעורי אינפלציה ברמות גבוהות יחסית החל מסוף שנות השישים. שיעורי האינפלציה השנתית הגיעו בתחילה ל-10 עד 15 אחוז ועלו לאחר מלחמת יום כיפור ל-30 עד 50 אחוז. בשנת 1979 עלתה האינפלציה מדרגה והגיעה לשיעורים של מעל מאה אחוז לשנה. בשיאה, בשנת 1984, הגיע השיעור השנתי של האינפלציה ל-444.9 אחוז. בעקבות כינון "עסקת החבילה" והמדיניות הכלכלית המצמצמת בשנת 1985 ירדה האינפלציה במהירות לשיעור של 19.7 בשנת 1986. המהלך החל כאשר ב-4 בספטמבר 1985 נעשה פיחות במטבע ובנק ישראל הנפיק מטבע שקל חדש בשער המרה של 1 שקל חדש = 1,000 שקלים שנכנס כהילך חוקי. בשנים שלאחר מכן נשמר שיעור האינפלציה השנתית סביב עשרה אחוזים והחל בשנת 2000 ירד עוד יותר, לשיעורים של אחוזים בודדים לשנה, בדומה לאלה במדינות המערב.

נכון לשנת 2014, מפעיל בנק ישראל מדיניות מוניטרית המכוונת ליעד אינפלציה של בין 1% ל-3%. הכלי המרכזי בו הוא מנסה להשיג מטרה זו הוא שינוי ריבית בנק ישראל[1], המגדירה את הריבית למלווים ממשלתיים קצרי מועד, וממנה נגזרות ריביות על הלוואות רבות נוספות במשק. קיימת ביקורת רבה על גישה פשטנית זו, ומבקרים רבים טענו שהסתמכות בנק ישראל על אמצעי בודד לשליטה על האינפלציה במדינה אינה מעשית[2]. (מה גם שיש לה השפעות מזיקות רבות נוספות, כדוגמת הגדלת האשראי הנלקח על ידי הציבור, היוצרת בין השאר עלייה במחירי הדיור) יש שאף טוענים שמטרותיו של בנק ישראל בשינוי הריבית כלל אינן קשורות לשיעור האינפלציה, ונועדו להשיג מטרות כלכליות אחרות, שאינן נאמרות במפורש[3].

מדידת האינפלציה הרשמית בישראל, עליה מתבסס גם בנק ישראל בחישוביו, נעשית על ידי מדד המחירים לצרכן, הנמדד מדי חודש על ידי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה. קיימות טענות לכך שהוא אינו מייצג באופן אמין את יוקר המחיה בישראל[4].

ביהדות

בתלמוד בבלי[5] מוזכרות האינפלציה והדפלציה כמכות כלכליות שהציבור צריך להתענות עליהן: "אמר רבי יוחנן לא שנו אלא בזמן שהמעות בזול ופירות ביוקר (=אינפלציה) אבל מעות ביוקר ופירות בזול (=דפלציה) מתריעין עליה מיד". כלומר שרבי יוחנן קובע שהדפלציה יותר חמורה, והוא גם מביא ראייה מדפלציה שהתרחשה בטבריה, בה מחיר המזון עמד על השער הממוצע ואף על פי כן היו בעיר נפוחי כפן רבים.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ניהול המדיניות המוניטרית, באתר בנק ישראל
  2. ^ דייוויד בלום, אסטרטג המטבעות הראשי של בנק HSBC, על שינויי הריבית, 26 במאי 2014, כלכליסט
  3. ^ איתן אבריאלאיתן אבריאל על ה"מריחה" של בנק ישראל, באתר TheMarker
  4. ^ שאול אמסטרדמסקי, איך באמת מחשבים את מדד המחירים לצרכן?, 10 בפברואר 2013, כלכליסט
  5. ^ מסכת תענית, דף י"ט, עמוד ב'.
אדמונד פלפס

אדמונד ס. פלפס (אנגלית: Edmund S. Phelps; נולד ב-26 ביולי 1933) הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטת קולומביה שבארצות הברית. פלפס הוא חתן פרס נובל לכלכלה לשנת 2006, על תרומתו בחקר היחס בין אינפלציה ואבטלה.

במחקריו, אשר בוצעו ברובם בשנות ה-60, טען פלפס כי בניגוד לעקומת פיליפס, היחס בין אינפלציה לאבטלה אינו שלילי. פלפס ומילטון פרידמן הציגו תאוריה לפיה רק אם רמת האבטלה תרד מתחת לרמת האבטלה הטבעית, מונח בו הם השתמשו לראשונה, יחל היחס השלילי בין האבטלה לאינפלציה. פלפס עוד חקר כיצד אותו תהליך משפיע על מקבלי ההחלטות בטווח הקצר והארוך.

פלפס קיבל את התואר הראשון מאמהרסט קולג' (Amherst College) ב-1955 ואת תואר הדוקטור מאוניברסיטת ייל בשנת 1959. פלפס החל את הקריירה האקדמית שלו בייל, עבר לאוניברסיטת פנסילבניה, ובשנת 1971 הצטרף לסגל אוניברסיטת קולומביה, בה הוא משמש כפרופסור מן המניין לכלכלה פוליטית מאז 1982. פלפס מכהן בתור מנהל המכון לקפיטליזם וחברה של אוניברסיטת קולומביה.

אינפלציה קוסמית

אינפלציה קוסמית היא תהליך פיזיקלי היפותטי שהתרחש ביקום הקדום, חלקיק זמן לאחר המפץ הגדול. לפי הגרסה שהגה האסטרונום אלן גות ב-1980 האינפלציה התרחשה החל מ-10-35 שניות לאחר המפץ הגדול ועד כ-10-32 שניות לאחריו. בפרק זמן זה עבר היקום תהליך של התנפחות מהירה עד אין שיעור, שהגדילה את נפחו מגודל זעיר לגודל של גלקסיה בינונית. כתוצאה מתהליך זה, היקום הנראה הוא אך פיסה קטנטנה מהיקום המלא.

מודל זה פותח על מנת לפתור כמה בעיות שמודל "המפץ הגדול" לבד לא יכול היה להסביר כמו: הומוגניות היקום (כלומר מדוע היקום נראה אחיד מכל נקודת תצפית) והאיזוטרופיות שלו (כלומר מדוע היקום נראה אחיד בכל כיוון).

המודל יכול להסביר מדוע גודלו של פרמטר הצפיפות שווה ל-1, כפי שנמדד.

סימוכין לתאוריה זו הגיעו ב-2014, כאשר קבוצת חוקרים מאוניברסיטת הרווארד ואחרות, הצליחה לזהות באמצעות הטלסקופ BICEP2 הממוקם ליד התחנה האנטארקטית אמונדסן-סקוט שבקוטב הדרומי שינויים קלים בקרינת הרקע הקוסמית, שמקורם בגלי הכבידה של התנפחות היקום. בתחילת 2014 פורסמו ממצאי המחקר של קובאץ על ידי מחלקת המחקר של האסטרופיזיקה באוניברסיטת הרווארד.

המאמר צבר פופולריות רבה ואף כונה "האקדח המעשן של האינפלציה".

בעקבות פרסום הממצאים התגלתה ביקורת בקרב קהילת המדע.

במאי 2014 פרסם דייוויד ספרגל מאמר הטוען כי ייתכן שהאות של-BICEP2 זוהם על ידי האבק שמרחף בין הכוכבים בגלקסיה שלנו.

המאמר שלו הסביר שהשדות המגנטיים של שביל החלב מניעים את האבק הגלקטי בדפוסי פיתול. אור הכוכבים חוזר מהאבק הזה בצורת זוהר מתפתל קלוש. חלק מהפוטונים של הזוהר הזה היו עלולים להתגנב לתמונה ולהתערבב עם הזוהר של המפץ הגדול בלי שהצוות ישים לב.

בפברואר 2015 הודה צוות המחקר שקיימים פערים אלו.

גירעון תקציבי

גירעון תקציבי הוא מונח המציין כי התחייבויות או הוצאות, שנעשו בסעיפי תקציב שונים עולות על הסכומים שהוקצו להן באותו תקציב.

בתקציב מדינה הפער נוצר כאשר ההכנסות המתוכננות של הממשלה נופלות מהוצאותיה. זה קורה כאשר ההכנסות ממסים, מאיגרות וממכירת שירותים נמוכות מההוצאות. גירעון בתקציב פירושו חיסכון שלילי של הממשלה. הגירעון ממומן על ידי מלוות מהבנק המרכזי (לדוגמה בישראל: בנק ישראל), מבנקים מסחריים או מהציבור הרוכש איגרות חוב ממשלתיות.

משמעות הגירעון היא הזרמת כספים נוספים למשק והגדלת אמצעי התשלום. אם הגירעון ממומן על ידי הזרמת כספים לאורך זמן, תיווצר אינפלציה התואמת את שיעור ההזרמה. גירעון כזה יכול להיווצר משתי סיבות אפשריות: או בשל אי-יכולתה של הממשלה להשתלט על הוצאותיה (ואז הוא נוצר מאונס), או מרצון (במסגרת מדיניות אנטי-מחזורית שבה הממשלה קובעת מראש תקציב גירעוני כדי שישמש מייצב פיסקלי). הממשלה יוצרת במקרה האחרון בכוונה גירעון על ידי הקטנת המיסים, או על ידי הגדלה של הוצאותיה מעל להכנסותיה באמצעות עבודות יזומות, הרחבת שירותים וכו'. בכך היא מגדילה את ההכנסה הפנויה של היחידים כדי שייווצר ביקוש מצרפי שיפעיל גורמי ייצור מובטלים. ניסיון להפעיל את המשק באמצעות הגדלת מִסים במקרה כזה גורמת לירידה בביקוש ולכן אינה יכולה להוות שיטה להפעלת גורמי הייצור המובטלים.

לממשלות כלים שונים, בהם קביעת יעד גירעון, לצמצום הגירעון.

האינפלציה בישראל

האינפלציה בישראל ידעה עליות ומורדות במהלך השנים. לשיאה הקיצוני הגיעה האינפלציה בין השנים 1980–1985: שיעור האינפלציה השנתית הגיע לשיא של 445% (כלומר, המחירים עלו פי חמישה וחצי בממוצע בתוך שנה אחת בלבד) בשנת 1984. השיעור הגבוה ביותר של עליית המדד החודשית נרשם בחודש יולי של שנת 1985, והוא עמד על 27.49%. עליית המחירים המהירה והבלתי מבוקרת הביאה לכך שבמשך כמה שנים חושב תקציב המדינה בדולרים של ארצות הברית במקום בשקלים, כיוון שאי אפשר היה לדעת בתחילת השנה מה יהיה ערך השקל בסופה. כמו כן, נוצר חוב חיצוני גדול מאוד שאיים להחמיר את המשבר הכלכלי, ונרשם שפל ביתרות מטבע החוץ של ישראל. האינפלציה נבלמה בסופו של דבר בעקבות תוכנית הייצוב הכלכלית של 1985, והחל משנת 1999 שיעורה נמוך מ-4% לשנה.

הבחירות לנשיאות ארצות הברית 1888

הבחירות לנשיאות ארצות הברית בשנת 1888 התרחשו ב-6 בנובמבר 1888. במערכת הבחירות גרובר קליבלנד מניו יורק, הנשיא היוצא מטעם המפלגה הדמוקרטית, ניסה לזכות בתקופת כהונה שנייה מול המועמד הרפובליקני, בנג'מין הריסון, סנאטור לשעבר מאינדיאנה. הכלכלה שגשגה ולא היו מלחמות, אולם קליבלנד לא הצליח להיבחר מחדש, למרות שזכה למעט יותר קולות מהריסון.

מכסי המגן היה אחד הנושאים המרכזיים בבחירות. הריסון התנגד להפחתה במכסים, עמדה שזיכתה אותו בתמיכת התעשיינים ועובדי המפעלים, בעוד שקליבלנד תמך בהפחתה במכסים הגבוהים וטען שהם פוגעים בצרכנים. התנגדותו לתשלום פנסיה לוותיקי מלחמת האזרחים ולגרימת אינפלציה גרמו לאובדן קולות בקרב יוצאי צבא וחקלאים. מצד שני, קליבלנד היה חזק בדרום ובמדינות הגבול, ומשך קולות מצד רפובליקנים שלא היו שבעי רצון ממפלגתם.

הריסון ניצח ברוב מדינות הצפון והמערב התיכון (למעט קונטיקט וניו ג'רזי), וגם הצליח לנצח במדינות המתנדנדות: ניו יורק (מדינת מגוריו של קליבלנד) ואינדיאנה (מדינת מגוריו) בהפרש זעום של כפחות מאחוז, והשיג את רוב האלקטורים. בניגוד לבחירות 1884, כוח המנגנון המפלגתי בניו יורק סיטי, הטמאני הול, עלה לקליבלנד בניצחון בניו יורק.

זאת הייתה מערכת הבחירות השלישית מבין חמש שבה הנשיא הנבחר לא קיבל את מרב הקולות. הפעם הראשונה הייתה ב-1824, כשג'ון קווינסי אדמס נבחר בידי בית הנבחרים, למרות שיריבו, אנדרו ג'קסון, זכה ברוב קולות הבוחרים וברוב האלקטורים. הפעם השנייה הייתה רק 12 שנים לפני בחירות 1888 ב-1876, והפעם הבאה תהיה 112 שנים לאחר מכן, בשנת 2000, כשאל גור, זכה ביותר קולות מג'ורג' ווקר בוש. הפעם האחרונה הייתה בבחירות לנשיאות ארצות הברית 2016 כאשר הילרי קלינטון זכתה ביותר קולות מדונלד טראמפ. הבחירות יוצאות דופן גם כיוון שרק שתי מדינות (ניו יורק ואינדיאנה) עברו בין המפלגות פעמיים רצופות. רק ב-2012 שתי מדינות (אינדיאנה וקרולינה הצפונית) החליפו מפלגות בשתי מערכות בחירות רצופות.

היפר-אינפלציה

היפר-אינפלציה (או אינפלציה דוהרת) היא כינוי לתהליך אינפלציוני שיצא מכלל שליטה (סיחרור מחירים), כאשר, בדרך כלל, שיעור האינפלציה הולך וגדל מבלי להגיע לשווי משקל. עליית המחירים המהירה בהיפר-אינפלציה צפויה להביא לאובדן מהיר של ערך הכסף, לשינויים מוניטריים (ראו חוק גרשאם) ואף להתמוטטות המערכת הכלכלית.

המפץ הגדול

המפץ הגדול (באנגלית: The Big Bang) היא תאוריה פיזיקלית המהווה את תמצית הקוסמולוגיה המודרנית. על פי תאוריה זו, תחילתו של היקום בנקודה בודדת, הקרויה "סינגולריות כבידתית" עקב תנודות קוונטיות. המפץ הגדול מתאר את האירוע שהתרחש בנקודה זו ובמהלכו נוצר היקום, ממד הזמן, ממדי המרחב, והגדלים הפיזיקליים הידועים לנו כיום. עם הזמן התפשט היקום לכדי היקום המוכר לנו כיום. גיל היקום, שהוא הזמן שחלף מאז המפץ הגדול, מוערך ב-13.819 מיליארד שנה. בראשיתו היה היקום הנצפה כולו מרוכז באותה נקודה סינגולרית, ולכן כל מקום ביקום של היום הוא המקום שבו התרחש המפץ.

נהוג לכלול במסגרת התאוריה את התהליכים שהתרחשו ביקום הצעיר, ואשר עיצבו את מבנה היקום ואת הרכבו. מיליונית שנייה לאחר ההתרחבות הגדולה, היקום הקדום היה במצב מיוחד המכונה "פלזמת קווארקים-גלואונים", שהוא תערובת של קווארקים וגלואונים חופשיים, ומאז הוא החל להתקרר ולהתפשט במהירות עצומה. בעקבות ההתקררות והפחתת הצפיפות, התאפשרה היווצרות חלקיקים חדשים דוגמת פרוטונים ונייטרונים בתהליך הנקרא "באריוגנזה", שעל ידי סינתזה גרעינית התארגנו לאטומים של שלושת היסודות המרכיבים את היקום: מימן, הליום וליתיום.

את "טביעות האצבע" של המפץ הגדול ניתן למדוד כיום, והתאוריה זכתה לארבעה אישושים מרכזיים בדמות מדידת התפשטות היקום, גילוי קרינת הרקע הקוסמית, מידע שנאסף בטלסקופ BICEP ומצביע על אי-סדירות בקרינת הרקע הקוסמית שעשויה הייתה להיגרם מגלי כבידה בזמן שלב התפיחה של המפץ הגדול והתאמת כמות היסודות הקלים ביקום לתחזית של תהליך הנוקליאוסינתזה ביקום הצעיר.

זלוטי

זלוטי (בפולנית: złoty (מידע • עזרה) (נהגה זְווֹטֵה), ברבים: złote או złotych, בתרגום לעברית: "זהוב") הוא ההילך החוקי של פולין, החל מ-1924, ביוזמת ולדיסלב גרבסקי ראש ממשלת פולין ושר האוצר שלה. הזלוטי מתחלק ל-100 גרוֹש (grosz, ברבים groszy).

כתוצאה מתהליך של היפר-אינפלציה בפולין בתחילת שנות ה-90, ערכו של המטבע צנח בצורה קיצונית. לכן, ב-1 בינואר 1995 הומר הזלוטי הישן (שסימונו לפי תקן ISO 4217 הוא PLZ) לזלוטי החדש (שסימונו הוא PLN), ביחס המרה של 10,000 זלוטי ישן = 1 זלוטי חדש.

נכון לשנת 2008, נמצאים בשימוש מטבעות של 1, 2, 5, 10, 20 ו-50 גרושי, ושל 1, 2 ו-5 זלוטי. כמו כן, נמצאים בשימוש שטרות של 10, 20, 50, 100 ו-200 זלוטי.

למרות שהחל משנת 2004 חברה פולין באיחוד האירופי, היא לא מהווה חלק מ"גוש האירו" ועל כן מטבע האירו עדיין לא החליף את הזלוטי כהילך חוקי במדינה. פולין התחייבה בפני האיחוד לאמץ את האירו כאשר תעמוד בתנאים הכלכליים הנדרשים על פי אמנת מאסטריכט, אולם הדבר יחייב תיקון לחוקה הפולנית. בשנת 2011 הודיע שר האוצר הפולני כי אין בכוונת ממשלת פולין להחליף את הזלוטי בעתיד הנראה לעין.

חוב ציבורי

חוב ציבורי הוא כלל החובות של המגזר הציבורי הכולל את הממשלה המרכזית ואת הממשלות האזוריות (רשויות אוטונומיות, עיריות, רשויות מקומיות ועוד). חוב ציבורי נוצר לעיתים רבות ממכירה של אגרות חוב או מקבלת הלוואות וכיוצא בזה. בדומה, חוב ממשלתי הוא כלל החובות של הממשלה המרכזית בלבד. חוב ריבוני הוא חוב ממשלתי שהונפק במטבע חוץ.

חוב ציבורי אינו מהווה בעיה אם המגזר הציבורי מנהל מדיניות פיסקלית נכונה בנוגע להלוואותיו. לעיתים, הלוואה שנלקחת על ידי דור אחד, עלולות להוות נטל כבד על הדורות הבאים שצריכים להחזירה. במדינות בעלות חוב ציבורי גבוה יש לרוב פגיעה בשירותים הניתנים עקב הנתח הגדול של החזרי החוב (החוב והריבית) בתקציב. את גודל החוב הציבורי לא נהוג למדוד בכסף עקב השפעות אינפלציה וכיוון שחוב ציבורי בגודל נתון עלול להוות נטל עצום ביחס לכלכלה קטנה, בעוד שלכלכלה גדולה הוא מהווה נטל זעיר. לכן נהוג לבטא את החוב הציבורי כאחוז מן התוצר המקומי הגולמי (תמ"ג), כלומר מציינים את שיעורו של החוב מכלל התוצר המקומי של אותה כלכלה. היקף החוב הציבורי קובע את גובה ההוצאה של הממשלה על החזרי חובות, תשלום הקרן ותשלום הריבית. כאשר החוב גבוה מאוד, היקף ההוצאה על ריבית גבוה מאוד.

לעיתים נהוג להציג את החוב הציבורי כמורכב מחוב חיצוני הכולל חובות לגורמים מחוץ למדינה, וחוב פנימי לגורמים בתוך המדינה.

מדינות רבות שלוו כסף, כגון ישראל ורוסיה, משתדלות להחזיר את חובן בזמן כדי שאותם מקורות ימשיכו להעניק להן הלוואות חדשות כשהן יצטרכו, וגם כדי שהריבית העצומה לא תתפח. ישראל מחזירה הלוואות ולוקחת חדשות באופן שוטף. דבר זה יעיל יותר מבחינה כלכלית מאשר אי החזרת הלוואה ישנה. על כן ישראל מחזירה את חובה הישן מהר ככל האפשר על מנת ליטול הלוואה חדשה בריבית נמוכה יותר וכך לצמצם את החוב באופן הדרגתי. שיטה זו מאפשרת המשך גרעון עד אשר ההיצע מדביק את הביקוש.

למדינות יש מגוון כלים על מנת לווסת את החוב הציבורי. כלים אלו מכונים כללים פיסקליים.

ממוצע החוב הציבורי במדינות הארגון לשיתוף פעולה ולפיתוח כלכלי (OECD) עומד על כ-60%.

יוקר המחיה

יוקר המחיה או עלות המחיה הוא מושג תאורטי המתייחס לעלות הממוצעת לצריכה של משקי הבית באזור נתון הנדרשת לשם שמירה על רמת חיים מסוימת.

שינויים ביוקר המחיה במשך הזמן משתקפים במדד המחירים לצרכן (הקרוי לעיתים "מדד יוקר המחיה"). עלייה מתמשכת במדד המחירים לצרכן קרויה אינפלציה וירידה מתמשכת קרויה דפלציה.

מדדי יוקר המחיה משמשים לרוב כדי להשוות את עלות ההוצאות הנדרשת לשם שמירה על רמת חיים מסוימת באזורים גאוגרפיים שונים. את ההבדלים הגאוגרפיים ביוקר המחיה ניתן למדוד במונחים של השוואת שיעורי שווי כוח הקנייה במדינות או בערים שונות בעולם. השוואה מצומצמת בתחום זה נעשית במדד ביג מק, המשווה את מחירו של כריך המבורגר "ביג מק" ברשת "מקדונלד'ס" במדינות שונות.

יוקר המחיה גבוה יותר במדינות מפותחות מאשר בשווקים מתעוררים, ואף יותר בהשוואה למדינות מתפתחות. לדוגמה, במדינה מתפתחת כגון סומליה ניתן לרכוש בעשרה דולרים כמות סחורות ושירותים אשר גדולה במידה ניכרת מזו שניתן לרכוש במדינה מפותחת כגון ארצות הברית. יוקר המחיה הגבוה בישראל הוא אחת הסיבות העיקריות לכך שאלפי ישראלים יורדים מדי שנה למדינות אחרות, בעיקר לאלו הנמצאות בעולם המערבי.

כלכלת ישראל

כלכלת ישראל היא כלכלת שוק מעורבת בה לממשלה חלק משמעותי, לצד מגזר פרטי מפותח, הכולל תעשיית היי-טק משגשגת. מגזרי תעשייה מרכזיים נוספים הם התעשייה הביטחונית, תיירות, עיבוד מתכת, עיבוד כימיקלים, מכשור רפואי ועיבוד יהלומים. ישראל ענייה יחסית במשאבי טבע ולכן תלויה ביבוא מוצרים וחומרי גלם כגון נפט, דלק, פחם ומזון.

החל מאמצע שנות השמונים עברה כלכלת ישראל תמורה ממשק סוציאליסטי ריכוזי עם מגזר ציבורי רחב ונטל מס גדול, לכיוון כלכלת שוק תחרותית יותר. ממשלות ישראל נקטו הליכי הפרטה, ליברליזציה בשוק המט"ח, הורדת נטל המיסים על היבוא והורדה הדרגתית של מס ההכנסה ומס קנייה. בישראל עודם קיימים מונופולים ממשלתיים גדולים בהם חברת החשמל לישראל ורשות הספנות והנמלים. גם במגזר הפרטי יש דומיננטיות מונופוליסטית של מספר קבוצות אחזקה, השולטות במספר רב של חברות בישראל, בתחומים מגוונים.

כלכלת ישראל ידעה זעזועים רבים במהלך שנותיה בהם: היפר-אינפלציה, משבר מניות הבנקים והחרם הערבי. נוסף על כך היה עליה לקלוט גלי עלייה ולהתמודד עם ההשלכות הכלכליות של מלחמות ישראל והוצאה ביטחונית גבוהה. למרות כל אלה השכילה להגיע תוך כיובל שנים לרמה גבוהה של פיתוח כלכלי. בשוקי העולם משקיעים זרים, הבנקים העולמיים וסוכנויות דירוג האשראי מבטאים אמון רב בחוסנה של הכלכלה הישראלית. הצלחה זו נהוג לייחס לגורמים רבים, ובהם: כוח העבודה המשכיל, סיוע חוץ רחב היקף שקיבלה המדינה לאורך שנות קיומה מיהודי העולם, ארצות הברית וגרמניה, קליטת הון אנושי בצורת עליה, מדיניות מקרו-כלכלית נכונה של הממשלה ובנק ישראל, הכורח הביטחוני לפתח מערכות נשק מתוחכמות ולייצא אותן, ורפורמות מבניות ופתיחת המשק לתחרות.

מארק גרמני

מארק גרמני או דויטש מארק (בגרמנית: Deutsche Mark, בסימון מקוצר: DM) היה ההילך החוקי בגרמניה מחודש יוני 1948, במערב גרמניה, ומשנת 1990, עם איחוד גרמניה, עד כניסתו של מטבע האירו למחזור ב-2002. הדויטש מארק החליף את הרייכסמארק, שנהג בגרמניה משנות העשרים עד 1948.

היום המרק הגרמני אינו במחזור ולא ניתן להשתמש בו, אך ניתן עדיין להחליף מרקים ישנים באירו בסניפי הבנק המרכזי הגרמני, ואף לשלוח שטרות ומטבעות בדואר.

מדיניות כלכלית

מדיניות כלכלית הוא מונח המתייחס לפעולות שבהן נוקטת הממשלה בתחום הכלכלי. מונח זה כולל פעולות, כגון: המערכת לקביעת שיעורי הריבית, תקציב המדינה, הלאמה, ותחומים רבים נוספים שבהם מתערבת המדיניות הכלכלית של הממשלה.

מדיניות זו, מושפעת בדרך כלל ממוסדות בינלאומיים כמו קרן המטבע הבינלאומית והבנק העולמי כמו גם מהאמונות הכלכליות והפוליטיות של הממשלה.

להלן דוגמאות לסוגים שונים של מדיניות כלכלית הקיימים כיום:

מדיניות מקרו-כלכלית שתפקידה לשמור על היצע הכסף על מנת למנוע אינפלציה.

מדיניות סחר, המתייחס לתעריפים, הסכמי סחר ולמוסדות הבינלאומיים הקובעים אותם.

מדיניות שנועדה לייצור צמיחה כלכלית.

מדיניות העוסקת בכלכלת פיתוח.

מדיניות המטפלת בחלוקה מחדש של הכנסות, עוני או\ו עושר.

מדיניות רגולטורית, הגבלים עסקיים, מדיניות תעשייתית ומבוססת טכנולוגיה.

מדיניות פיסקלית שלעיתים קרובות קשורה בכלכלה קיינסיאנית.

מדיניות מס.

הוצאות הממשלה.

מדיניות מוניטרית המתייחס למערכת המשתנים הנומינליים במשק.

מדיניות הכנסות ופיקוח על מחירים.

הוראות נזילות המתייחס לאפשרויות מתן האשראי שמאפשר הבנק.המדיניות הכלכלית מכוונת להשגת מטרות ספציפיות על מנת לשפר תחומים כמו אינפלציה, אבטלה וצמיחה כלכלית.

על מנת להשיג מטרות אלו, על הממשלה להיעזר בכל האמצעים והכלים העומדים לרשותה. אלה בדרך כלל כוללים: שיעורי הריבית, היצע הכסף, הוצאות הממשלה, שערי חליפין והיבטים רבים אחרים שעל הממשלה לבחון.

הממשלות והבנקים המרכזים מוגבלים בדרך כלל ביכולתם להשיג מטרות מרחיקות לכת בטווח הקצר. לדוגמה, אם יש לחץ על הממשלה להפחית את האינפלציה, לצמצם את האבטלה ולהוריד את הריבית תוך שמירה על יציבות המטבע, התוצאה של שילוב ארבעת דברים אלה תהיה קטסטרופלית, כיון שבמקרה זה מה שנדרש הוא להעלות את האבטלה והריבית. דילמה מסוג זה נפתרת בחלקה בדרך כלל באמצעות מיקרו-כלכלה.

מדיניות מוניטרית

מדיניות מוניטרית היא מונח במקרו-כלכלה המתאר את ניהול מערכת המשתנים הנומינליים במשק. מונח זה מתייחס כמעט תמיד לכמות הכסף ואמצעי התשלום במשק (וליחס בינם לבין התוצר).

במדינות המערביות מקובל כי המדיניות המוניטרית נמצאת באחריות הבנק המרכזי, בניגוד למדיניות הפיסקלית שנמצאת באחריות הממשלה.

התפיסה השלטת כיום בקרב כלכלנים רבים מאז הכלכלן מילטון פרידמן מכונה "הנייטרליות של הכסף" או "הדיכוטומיה הקלאסית", ולפיה בטווח הארוך שינויים נומינליים אינם משפיעים על הגורמים הריאליים של המשק. כלומר, ההשפעה ההדדית בין המדיניות המוניטרית והמדיניות הריאלית מתקיימת רק בטווח הזמן הקצר.מילטון פרידמן בספרו "היסטוריה מוניטרית של ארצות הברית" ("A Monetary History of the United States") טען כי "אינפלציה היא תמיד ובכל מקום תופעה מוניטרית". כלומר, אינפלציה אינה נובעת משינויים ביכולת הייצור הריאלית של המשק, אלא רק ממדיניות שגויה של ניהול הכסף. בעקבות תובנה זו, בתקופה שבה יש אינפלציה גוברת, תיושם מדיניות מוניטרית מצמצמת שתפעל להעלות את שווי הכסף (העלאת ריבית) ולהקטין את כמותו על ידי הנפקת איגרות חוב של הבנק המרכזי, בשם מלווה קצר מועד (מק"מ), בעוד בתקופות שפל של מיתון או דפלציה ינקוט הבנק במדיניות מוניטרית מרחיבה, שתפעל להורדת שווי הכסף והגדלת כמותו (על ידי הורדת הריבית וקניית מק"מ מהציבור או אי הנפקתו). הבסיס לפעולות אלה הוא ההנחה כי תוספת כסף למשק מגדילה את היקף הצריכה של הציבור ומביאה להגדלת הביקוש המצרפי והתל"ג, וכן לצמצום ממדי האבטלה.

מטרת המדיניות היא השגת יעדי הממשלה שנקבעו, כגון קצב הצמיחה של הכלכלה (בטווח הקצר בלבד, כאמור), מניעת אבטלה, ריסון האינפלציה, יציבות שער החליפין, הקטנת החוב הלאומי וכדומה. עם זאת מידת ההשפעה של פעולות הבנק המרכזי איננה נתונה לחיזוי מדויק אלא בקווים כלליים בלבד.

האסכולה הדוגלת בנקיטת מדיניות מוניטרית לוויסות הביקוש המצרפי, סך התוצר ורמת המחירים במשק, נקראת בשם מוניטריזם. מדובריה הבולטים ניתן למנות את הכלכלן מילטון פרידמן, נגידי הבנק הפדרלי פול וולקר ואלן גרינספן, ונגידי בנק ישראל יעקב פרנקל, דוד קליין וסטנלי פישר.

מיקרו-כלכלה

מיקרו-כלכלה (באנגלית: Microeconomics) היא ענף של תורת הכלכלה, החוקר את ההתנהגות הכלכלית של תאים קטנים (כמו יחידים, משפחות או פירמות) וקבלת ההחלטות שלהם, ואת הדרך שבה התנהגות זו מכתיבה את התנהגות השוק של סחורה או שירות אחד, או המשק בכללו.

בניגוד לתחום המקרו-כלכלה, המתרכז במשק כולו, כלומר בכלל הפעילות הכלכלית במדינה או באזור גאוגרפי מסוים- בחשיבה "מלמעלה למטה", במיקרו-כלכלה, הניתוח מתאפיין בחשיבה "מלמטה למעלה", כלומר כיצד ההתנהגות של היחידות הקטנות קובעת את ההתנהגות הכוללת.

מקרו-כלכלה אינה עוסקת במה שמתרחש בשוק הבודד. היא עוסקת גם בנושאים כמו צמיחה, אינפלציה ואבטלה, שהם מחוץ לתחום הדיון של המיקרו-כלכלה.

ערך ריאלי וערך נקוב

ערך רֵיאָלִי וערך נוֹמִינָלִי (בעברית: ערך נָקוּב) הם שתי דרכים להצגת סכומים הנקובים במטבע מסוים.

ערך נקוב הוא הסכום כפי שנקבע: המחיר שנקבע למוצר, התקציב כפי שאושר לשנה מסוימת, הערך הנקוב על שטר כסף וכדומה. בהתחשב בשינויים בכוח הקנייה של הכסף לאורך זמן, בדרך כלל כתוצאה מאינפלציה, השוואת ערכים נקובים המתייחסים לתאריכים שונים אינה מועילה, ועדיפה עליה השוואת ערכים ריאליים, כלומר ערכים המשקפים אותו כוח קנייה, באמצעות הבאת הסכומים לבסיס משותף.

שימוש בערכים ריאליים מכונה הצמדה - עדכון סכומי כסף נקובים תוך התחשבות בשינויים במדד המחירים לצרכן. מנגנון זה אמור לשמור על ערך הכסף. ההצמדה עשויה להיות שלילית או חיובית, בהתאם לסימן המדד ולמגמה במשק (שינויים אינפלציוניים או דיפלציוניים).

בתחום המיסוי, הטלת מס על רווח נומינלי של העסק עלולה להוות מס על רווח שלא נוצר בפועל, ולכן נהוג, לפחות בתקופה של אינפלציה, להטיל את המס על הרווח הריאלי, המשקף גידול ממשי בהונו של הנישום.

פדרל ריזרב

הפדרל ריזרב (בקיצור: ה"פד"; באנגלית: Federal Reserve; נקרא לעיתים גם הבנק הפדרלי) הוא הסמכות המוניטרית העליונה והבנק המרכזי של ארצות הברית.

הפדרל ריזרב נוסד ב-23 בדצמבר 1913, עם חקיקתו של חוק הפדרל ריזרב, כתגובה לסדרה של משברים פיננסים שקדמו לו, ובפרט המשבר הפיננסי של שנת 1907. עם הזמן התפקידים, המחויבויות והסמכויות של הבנק התרחבו משמעותית, ומבנהו התפתח. כיום, תפקידיו העיקריים של הפדרל ריזרב, לפי מסמכים רשמיים שלו, הם לנהל את המדיניות המוניטרית של ארצות הברית, להשגיח ולפקח על המוסדות הבנקאיים, לשמר את היציבות של המערכת הפיננסית, לשמר רמת אינפלציה נמוכה ויציבה ולספק שירותים פיננסיים למוסדות הפקדות, ממשלת ארצות הברית, ומוסדות של ממשלות אחרות. הפד הוא הנושה העיקרי של ממשלת ארצות הברית, ומחזיק ברוב החוב שלה.

המטה הראשי של הבנק נמצא בעיר הבירה וושינגטון. הבנק כולל 12 סניפים אזוריים, בערים בוסטון, ניו יורק, פילדלפיה, קליבלנד, ריצ'מונד, אטלנטה, שיקגו, סנט לואיס, מיניאפוליס, קנזס סיטי, דאלאס וסן פרנסיסקו. שבעת חברי מועצת הנגידים של הפדרל ריזרב, לרבות היו"ר, ממונים על ידי הנשיא באישור הסנאט. אף על פי כן, החלטות הפדרל ריזרב בתחום המדיניות המוניטרית הן עצמאיות ולא נדרשות לאישור הרשות המבצעת או הרשות המחוקקת. נכון לשנת 2018 יו"ר הבנק הוא ג'רום פאואל, שמונה לתפקיד ב-5 בפברואר 2018. בשנת 2010, הפדרל ריזרב הרוויח 82 מיליארד דולר מהריביות על אגרות החוב וההון שהוא מלווה לממשל האמריקאי ולבנקים המסחריים, ומתוכם שמר בקופתו 3 מיליארד דולר, והעביר 79 מיליארד דולר למחלקת האוצר של ארצות הברית.

פורינט

פוֹרִינְט (בהונגרית: Forint) הוא ההילך החוקי של הונגריה, סימולו הוא HUF. המטבע נטבע ב-1 באוגוסט 1946 והחליף את הפנגו לאחר ההיפר-אינפלציה בשנים 1945-1946. הקיצור המקובל בהונגריה לפורינט הוא Ft.

היסטורית, נחלק הפורינט למאה פילר (fillér), אך הפילר אינו בשימוש מאז 1999.

פיחות מטבע

פיחות המטבע (או בקיצור פיחות) הוא הפחתת ערכו של מטבע ביחס למטבעות אחרים. בשימוש המודרני, מציין המונח "פיחות" הפחתה רשמית של שער המטבע של מדינה הנעשית על ידי המדינה או מטעמה.

המונח בעל המשמעות ההפוכה לפיחות הוא ייסוף (או ייסוף המטבע, אך לא "תיסוף"), המציין העלאה רשמית של שער המטבע.

הפחתה של ערך המטבע לעומת מטבעות אחרים, שאינה נעשית באופן רשמי, אינה נכללת בהגדרה של "פיחות", אולם, במקרים רבים, היא מכונה בציבור גם כן בשם זה. כמו כן עליה של שער המטבע ביחס למטבעות אחרים שאינה נעשית בתוקף החלטה רשמית מכונה במקרים רבים בשם "ייסוף" גם אם אינה נכללת בהגדרה המדויקת של מונח זה.

הפחתת ערך המטבע לעומת מטבעות אחרים בכלל ופיחות בפרט מתייחסים לירידת ערך המטבע לעומת מטבעות אחרים. מונח אחר, הקשור במונחים אלה, אך אינו זהה להם, הוא אינפלציה המתייחסת לירידת ערך המטבע במונחים של סחורות ושירותים.

פיחות זוחל (gradual devaluation) הוא שיטה מקובלת להפחתות יזומות של שער החליפין של מטבע לעומת מטבעות אחרים. כאשר השינויים היזומים נעשים לא רק בכיון הפחתת שער החליפין של המטבע - ניתן לקרוא לתהליך "זחילת שער". התאמות כאלה נועדו למנוע פעילות ספקולטיבית בכך שהן מבטלות את הציפייה לפיחות גדול יותר וכתוצאה מכך אגירה של מטבע חוץ במטרה להרוויח מהפיחות.

הפיחות הזוחל הופעל בעולם החל משנת 1944 כאשר הונהגו שערי חליפין הדדיים בין מדינות, והוכר הצורך בקביעת מנגנון מסודר למדינות שלא יוכלו להנהיג שער חליפין קבוע במשך תקופה ארוכה.

גם בישראל הונהג פיחות זוחל בשנת 1975 על ידי שר האוצר יהושע רבינוביץ'. בשנה זו גאתה האינפלציה והגיעה לממדים שהמשק לא יכול היה לשאת (50 אחוז ויותר). צוות כלכלנים ובראשם מיכאל ברונו הציעו לרבינוביץ' ליישם את שיטת זחילת השער המקורית, זו אשר בה משתנים השערים למעלה ולמטה. רבינוביץ' קבע בסופו של דבר פיחות זוחל רק כלפי מעלה. שיטה זו חדלה להתקיים כעבור שנתיים עם הנהגת הליברליזציה בשוק ההון, בשנת 1977.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.