אין מוקדם ומאוחר בתורה

"אין מוקדם ומאוחר בתורה" הוא ביטוי אשר משמש פרשני מקרא רבים כאשר הם נתקלים במאורע המופיע במקרא לאחר מאורע אחר שלפי ההיגיון והסדר הכרונולוגי היה אמור להופיע לפניו.

הפירושים לפרשיות אלו הן על פי שיטת סמיכות הפרשיות. הביטוי השתרש גם בעברית המודרנית במשמעות של: אין להקפיד על סדר הזמנים והאירועים.

מקור הכלל

לכאורה, כלל זה מובא לראשונה על ידי רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי שמביא אותו בשיטתו למניית המדות שהתורה נדרשת בהן בתור המידה הל"א והל"ב[1]. אולם, משה צוקר הראה כי ברייתא זו לא נכתבה לפני שלהי המאה ה-10, ושהיא כנראה עיבוד של מ"ט מידות שכתב ר' שמואל בן חפני בפירושו לתורה[2].

האזכור הראשון של הביטוי נמצא במכילתא דרבי ישמעאל[3], אך מופיע גם במכילתא דרשב"י[4], בספרי במדבר[5], ובתלמוד הירושלמי[6].

במסכת פסחים[7] דנה הגמרא בשאלה ממתי דורשים בהלכות הפסח, ומביאה הגמרא כי הפסוק ממנו לומדים שמשה דרש בהלכות פסח בראש חודש ניסן מופיע לאחר מאורע שקרה בר"ח אייר, ועל כן מוכיח רב ש"אין מוקדם ומאוחר בתורה". ובהמשך מביאה הגמרא הסתייגות בשם רב פפא כי כלל זה שאין מוקדם ומאוחר בתורה חל רק כאשר מדובר בשני עניינים שונים שמופיעים בשני מקומות שונים בתורה, אך בעניין אחד ודאי שיש מוקדם ויש מאוחר, וכל מה שכתוב קודם גם היה קודם (בגדר "עניין אחד" נחלקו הפרשנים: לדעת רש"י, עניין אחד היינו פרשייה אחת, ולדעת רבנו חננאל עניין אחד היינו תוכן אחד).

הראשון בין הפרשנים הראשונים שהשתמש בכלל זה היה רש"י, שהרבה להשתמש בביטוי בכל פעם שנתקל בשאלה פרשנית שכזאת. כמוהו גם רבי אברהם אבן עזרא ובעל התורה תמימה. גישה זאת אומרת שהקשר בין הפרשיות הוא בעיקר תוכני ואולי אפילו חסר קשר, אך בוודאי אינו תלוי זמן.

לעומתם, הרמב"ן טען שבתורה יש סדר בין הפרשיות לפי הזמן, ולכן במקרים שבהם רש"י ואבן עזרא נטו לפרש ש"אין מוקדם ומאוחר", השתדל הרמב"ן להסביר את סדר הפרשיות בצורה שונה, לפי חשיבות או סגנון או לחלופין הסביר מדוע הסדר הכרונולוגי עצמו שונה.

הראב"ן טען שכלל זה שייך רק בחמישה חומשי תורה ולא בתנ"ך.

דוגמאות

בתחילת פרשת בהר מופיעים מספר ציוויים שניתנו למשה בהר סיני. פרשה זאת מופיעה לאחר כל הפרשיות של ספר ויקרא, שבו מסופר על בניין המשכן ועבודת הכהנים. אבן עזרא הסביר שאכן הייתה הפרשה ראויה להיכתב לפי הסדר בפרשת משפטים, אך נכתבה במיקומה כדי לחבר בין המצוות הקשורות לארץ. לעומתו, הסביר הרמב"ן שפרשה זאת אכן נכתבה במקום הראוי לה, והסיבה שנאמרה בהר סיני היא כי מדובר לאחר נתינת הלוחות השניים.

שימושים בעברית המודרנית

  • הפיליטוניסט של עיתון הצפירה, נפתלי הרץ ניימנוביץ (הנ"ץ) כתב בהיתול בשנת 1892 בשם "אחד הקדושים" שהביטוי מרמז על צניעותם של תלמידי חכמים. " 'אין מוקדם ומאוחר בתורה', כלומר: אם קודם שלמד תורה או אחר שלמד, אסור לבן תורה להתגאות וצריך להיות בבחינת אין"[8]
  • רות בונדי מתלוננת בשנת 1959, שלאחר פרסום הספר "לוליטה" של נבוקוב, החלו הגברים באוטובוס לסקור בעיניים אחרות ילדות בשנות העשרה, ועל כך היא מעירה: "בתורה זו אין מוקדם ומאוחר"[9].
  • עמנואל בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) טוען בשנת 1965 במאמר ביקורת על ספר משלים חדש שיצא, שאם אין מוקדם ומאוחר בתורה - אין גם מזרח ומערב במשלים, שהרי המשלים של איזופוס התגלגלו והופיעו בזמנים שונים, במקומות שונים, בעיבודים שונים ובשפות שונות ברחבי העולם[10].

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מובא לאחר קיצור כללי התלמוד, בסוף מסכת ברכות, בש"ס וילנא
  2. ^ מ' צוקר, "לפתרון בעיית ל"ב מדות ו'משנת ר' אליעזר'", PAAJR 23 ‏(1954), עמ' א-לט
  3. ^ מכילתא דר"י, מסכתא דשירה, פר' ז
  4. ^ מכילתא דרשב"י פרק טו
  5. ^ ספרי במדבר, פר' בהעלותך, פיסקא סד
  6. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת מגילה דף ז ע"א, ובעוד מקומות
  7. ^ תלמוד בבלי, מסכת פסחים, דף ו', עמוד ב'
  8. ^ נפתלי הרץ ניימנוביץ (הנ"ץ), "בראש הומיות", הצפירה, 1 בדצבמר, 1892
  9. ^ רות בונדי, "לוליטה האמיתית", דבר, 25 בספטמבר 1959
  10. ^ עמנואל בן-גוריון (ברדיצ'בסקי), "משלי עמים לחיים יפת", דבר, 5 במרץ 1965
המקושש

הַמְּקוֹשֵׁשׁ הוא דמות מקראית שבתקופת נדודי בני ישראל במדבר עבר עבירה חמורה של חילול שבת. משה, מנהיג העם, לא ידע כיצד לנהוג במקרה זה, והוציא את גזר דינו, מוות בסקילה, רק לאחר שאלוהים הורה לו לנהוג כן.

המשכן

המשכן (או בשמו הנפוץ הנוסף: "אוהל מועד"), הוא מעין אוהל, שעל פי המסורת, הקימו בני ישראל בציווי האל בעת ששהו במדבר סיני. את המשכן בנו אמנים מומחים, ובראשם בצלאל בן אורי ואהליאב בן אחיסמך, על פי ציווי ה' המתואר בפרשיות תרומה ותצוה בספר שמות. הקמת המשכן מתוארת בסופו של הספר, בפרשיות ויקהל ופקודי, ודינים ופרטים נוספים אודותיו מתוארים גם בספרי ויקרא ובמדבר. על פי המתואר במקרא, אוהל זה שימש את ישראל לאורך כל תקופת המדבר, וכן לאחר שנכנסו בני ישראל לארץ ישראל, להקרבת קורבנות ולמטרות פולחניות נוספות, וכן לשם היוועדות האל עם משה, והשראת שכינתו בקרב עַם ישראל.

שנים רבות שכן אוהל מועד, ומשכן האבן שהחליף אותו, בשילה. המקדש שבנה שלמה המלך בירושלים נבנה כתחליף קבע למשכן, ועל אף הבדלים מסוימים בגודל ובמבנה הפנימי, קיימים קווי דמיון רבים בין השניים.

ספר יראים

ספר יראים הוא ספרו של רבי אליעזר בן שמואל ממיץ הידוע בכינויו הרא"ם. הספר עוסק בתרי"ג המצוות, אך כולל גם דברי הנהגה ומוסר. רבי אליעזר חיבר ספרים נוספים, אך ספר היראים הוא היחיד שנתפרסם ונודע.

רבים מהפסקים וההלכות המופיעים בספר נזכרים בספרי ראשונים שונים, כגון בספר העיטור, שיבולי הלקט, שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, ספר התרומה, אור זרוע, ברא"ש ובמרדכי. כמו כן רבי מנחם רקנאטי בספרו מביא רבות מפסקיו.

פרשת וישלח

פָּרָשַׁת וַיִּשְׁלַח היא הפרשה השמינית של ספר בראשית, המתחילה בפרק ל"ב, פסוק ד' ומסתיימת בפרק ל"ו, פסוק מ"ג. בפרשה זו מתאחד יעקב עם אחיו עשו, ומתוארות משפחותיהם של שני האחים. שם הפרשה לקוח מהפסוק הראשון: "וַיִּשְׁלַח יַעֲקֹב מַלְאָכִים לְפָנָיו אֶל-עֵשָׂו אָחִיו, אַרְצָה שֵׂעִיר שְׂדֵה אֱדוֹם" (פרק ל"ב, פסוק ד').

הפרשה משתרעת על תקופה של 23 שנה: ממועד המפגש בין יעקב לבין עשו, בעת שובו של יעקב מחרן לשנת מות יצחק. לפי רש"י, מכירתו של יוסף, שמופיעה בפרשה הבאה, פרשת וישב, התרחשה 12 שנים לפני מותו של יצחק המוזכר בפרשה, (ל"ה, כ"ט) ומכאן יוצא כי יש חפיפה של 12 שנה בין הפרשות, היינו, בין מכירת יוסף למות יצחק.

בפרשת וישלח יש 154 פסוקים (קליט"ה סימן), 1976 מילים, ו-7458 אותיות.

תנ"ך

הַתַּנַ"ךְ (ראשי תיבות של תורה, נביאים וכתובים) או הַמִּקְרָא, הוא קובץ הספרים שהם כתבי הקודש היסודיים של היהדות. מבין כל הספרים המרכזיים ביהדות, ספרי התנ"ך הם העתיקים ביותר, וכתיבת המאוחרים שבספרי התנ"ך הסתיימה שנים רבות לפני תחילת ספירת הנוצרים. עם זאת, ספרי התנ"ך לא נכתבו בתקופת זמן אחת. תהליך הקאנוניזציה היה ארוך ועודנו מושא להשערות החוקרים, כשלפי מרבית ההערכות הושלם בין המאה השנייה לפנה"ס למאה השנייה לה. הטקסט המוכר של התנ"ך העברי הוא נוסח המסורה, שהיה מגובש לכל המאוחר במאה העשירית. שפת ספרי התנ"ך היא עברית, אולם היא מכילה מיעוט של קטעים בשפה הארמית המקראית.

התנ"ך מהווה מוקד מרכזי לתרבות היהודית לדורותיה, ונודעה לו השפעה עמוקה גם בדתות המערב האחרות. הספרים שנכללו בקאנון התנ"ך העברי הם גם חלק מכתבי הקודש של הנצרות, ויחד עם כמה מן הספרים החיצוניים שלא נשמרו ביהדות הם מרכיבים את הברית הישנה הנוצרית (ברבים מהזרמים הפרוטסטנטיים, הספרים החיצוניים הוצאו לגמרי במאה ה-19 והברית הישנה זהה לתנ"ך). בדת האסלאם התנ"ך אינו נחשב ספר קדוש, אולם אפשר למצוא השפעות מן התנ"ך בקוראן ובמסורת המוסלמית. חלק מסיפורי התנ"ך מופיעים בקוראן, אם כי בגרסאות שונות.

ספרי התנ"ך, בשל כך שהם כלולים גם בברית הישנה, הם חלק מהביבליה הנוצרית שהיא רב-המכר הגדול בכל הזמנים והספר שתורגם למספר השפות הרב ביותר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.