אימוץ

אימוץ הוא הליך המקנה לאדם מעמד חוקי של הורה על ילד שנולד לאנשים אחרים. הליך האימוץ מחייב את המאמץ לגדל את הילד המאומץ בפועל והוא מתאפשר אחרי שהאנשים להם נולד הילד, איבדו את הזכויות החוקיות עליו או נפטרו. אימוץ יכול להיעשות על ידי זוג שהילד מצטרף אל משפחתם, על ידי מבוגר שמקים משפחה חד הורית או על ידי בן זוג חדש של מי שכבר יש לו ילדים, לדוגמה, גבר שהתחתן עם אלמנה ומאמץ את ילדיה.

למרות העדר תהליך של הריון מצד בני הזוג המְאמְצים ביחס למאומץ - נהוג בעברית המודרנית (וכך ננהג גם כאן) לכנות את האדם המאמץ בשם "הורה"[1] מאמץ, וזאת משום שבתום תהליך האימוץ - אין הבדל בין יחסו החוקי של ילד מאומץ כלפי האדם המאמץ אותו - לבין יחסו החוקי של ילד ביולוגי כלפי הורהו הביולוגי (אם לא ויתר על זכויותיו כלפי ילדו).

במדינות שונות חוקים שונים לאימוץ ולתהליכים שלאחר האימוץ. בחלק מהמדינות נהוג אימוץ "סגור", שבו נמנע כל מגע בין הילד המאומץ (שלעיתים אף אינו יודע שהוא מאומץ) לבין הוריו הביולוגיים (האנשים להם הוא נולד). במדינות אחרות יש דרגות שונות של "פתיחות", המאפשרת מידה מסוימת של קשר בין הילד לבין הוריו הביולוגיים.

בישראל מוסדר אימוץ ילדים בחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981.

The boys
אב ובניו המאומצים

סיבות לאימוץ

סיבות שכיחות למסירה לאימוץ

מרבית הילדים נמסרים לאימוץ משום שהוריהם הביולוגיים החליטו שאינם יכולים לדאוג לילד כראוי. במרבית מדינות העולם יש לרשויות החוק סמכות להפקיע ילדים מחזקת הוריהם ולמסרם לאימוץ במשפחה אחרת, או למשפחה אומנת, במקרים בהם ההורים הביולוגים אינם מסוגלים (לדעת הרשויות) לדאוג לילד כראוי. חלק קטן יחסית מהילדים המאומצים הם יתומים, שהוריהם נפטרו בטרם בגרו הילדים. ביהדות, אימוץ ילדים יתומים הוא מצווה, אם כי בשונה מהחוק בישראל ובמדינות אחרות בעולם, אימוץ על-פי ההלכה אינו מבטל את הזיקה המשפטית בין הילד לבין הוריו הביולוגיים. חלק אחר הוא ילדים שננטשו בידי הוריהם בבית-החולים לאחר לידתם, בדרך כלל משום שנולדו מחוץ לנישואין, או שנולדו בעלי מום. נטישת ילדים בבית החולים מהווה במרבית המדינות עבירה פלילית.

במקרים מסוימים ילדים אומצו על ידי משפחות לאחר שהופקעו מרשות הוריהם הביולוגיים בשל יחס פטרוני של השלטון לתרבות ההורים. האבוריג'ינים באוסטרליה סבלו בעבר ממדיניות כזו, כמו גם האינדיאנים בארצות הברית ובקנדה ועוד.

לעיתים קורה כי הורים, שמסרו את ילדיהם לאימוץ, חוזרים בהם. בחלק ממדינות העולם, חוקי האימוץ מאפשרים פרק-זמן מסוים בו יכולים ההורים הביולוגיים לשנות את דעתם ולקבל את ילדם בחזרה לחזקתם. בשנת 2004 הגיע מקרה כזה לכותרות בישראל, לאחר שאם ביולוגית ביקשה לקבל את בנה בחזרה, וההורים המאמצים התנגדו להחזירו, והתנהל מאבק משפטי בין הצדדים. למעשה, מאבקים מסוג זה אינם נדירים, אולם בדרך-כלל מוטל עליהם חיסיון משפטי מלא, מתוך שיקולי טובת הילד.

סיבות שכיחות לקבלת ילד מאומץ

מרבית ההורים המאמצים מעוניינים לאמץ תינוקות בני יומם, שהם בני הגזע של ההורים המאמצים וחסרי לקות. מדינות שונות מציגות מגבלות ודרישות שונות להורים כדי שיוכלו לאמץ תינוק חסר לקות. בשל הביקוש הרב לאימוץ תינוקות חסרי לקות על מי שמאמץ אותם יש להוכיח חוסן כלכלי ולעמוד בדרישות נוספות. חלק מהסיבה לדרישות אלו הן שעל הרשויות להוכיח שהן מספקות לילדים משפחה מוצלחת יותר מהמשפחות שמהן הן מפקיעות ילדים. מנגד, הביקוש הנמוך לאימוץ ילדים שעברו את גיל חמש ולילדים בעלי מום, הופכים את הרשויות לפחות בררניות עבור המשפחות המאמצות ילדים אלה. יתרה מזו, אמוץ ילד בעל לקות מקנה במדינות רבות קיצבה קבועה עבור המשפחה המאמצת והטיפולים הרפואיים של ילד שאומץ אחרי שאובחן כבעל לקות הם על חשבון המדינה.

ישנן מדינות שהחוק בהן אוסר את מסירתו לאימוץ של ילד להורים בני דת שונה מהוריו המקוריים, בין אם המאמצים הם אזרחי אותה מדינה ובין אם לא. דוגמה למדינה כזו היא הודו.

ההורים המאמצים הם בדרך-כלל זוגות נשואים חשוכי ילדים, מטעמי עקרות או מטעמי נטייה מינית. עם זאת, יש הבוחרים באימוץ מסיבות אידאולוגיות, ובהם גם אנשים שלא מעוניינים להביא לעולם ילדים ביולוגיים ודוגלים בסוג של אלהורות. מאבקים משפטיים רבים נערכים במדינות שונות בעולם כדי לאפשר גם לזוגות חד-מיניים המקיימים תא משפחתי לאמץ ילדים. בישראל, לדוגמה, התיר פסק דין ירוס-חקק נגד היועץ המשפטי לממשלה לזוג לסביות לאמץ האחת את ילדי רעותה.

הביקוש הגבוה לאימוץ ילדים והתפתחות שוק שחור בתום מלחמת העולם השנייה

בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה הביקוש לילדים מאומצים בישראל ובעולם היה גדול מאד. הסיבות לכך היו מגוונות - נשים רבות לא יכלו ללדת בעיתן בזמן המלחמה. בעיות התזונה, התנאים הקשים של המלחמה ועבודה במפעלי תעשייה הגדילו את אחוזי העקרות. זוגות רבים במזרח אירופה, כולל יהודים איבדו את ילדיהם וניסו להקים משפחה חדשה בתום המלחמה. לאחר שהצליחו להתבסס מבחינה כלכלית פנו זוגות אלה לאימוץ ילדים, בעיקר בשנות ה-50. כמו כן בגלל פופולריות של האימוץ נעלמו עכבות חברתיות שמנעו את האימוץ גם בחברות שמרניות יותר. זמן מה לאחר המלחמה ביקוש זה לילדים קיבל מענה של יתומי מלחמה, אבל זרם זה של ילדים פסק במהירות והביקוש היה גדול בהרבה מההיצע.[2]

בשנת 1955 העריכה העיתונאית רות בונדי כי בארצות הברית יש מיליון זוגות הורים המחפשים תינוק לאימוץ, לעומת 53 אלף תינוקות הנמסרים לאימוץ בצורה חוקית בכל שנה. דבר זה יצר שוק שחור של מאות מתווכים שונים כמו סוכנויות אימוץ עורכי דין ואחרים לשם אימוץ תינוקות. מחיר ילד נע בין 300 עד 2000 דולר. סוכניות האימוץ האלה לא מצאו מספר מספיק של תינוקות לאימוץ בתוך ארצות הברית ולכן הקימו רשת ענפה לשם הברחת ילדים מקנדה. ידוע כי זוגות יהודים מארצות הברית פנו אל מוסדות הסעד בישראל בתקווה כי בישראל יהיה קל יותר להשיג ילד.[2]

בונדי העריכה כי מספר הזוגות המבקשים לאמץ ילדים בישראל גדול פי 5 עד פי 7 ממספר הילדים שנמסרים לאימוץ בצורה חוקית. במספר מקומות בישראל ביקשו לסגור את רשימת המבקשים בגלל עודף ביקוש. כללי האימוץ דרשו פרנסה קבועה, מקום מגורים, מצב בריאותי תקין של שני ההורים ו"רמה מוסרית והשכלתית נאותה". עם זאת הורים יכלו לחכות שנים בתור לפני שקיבלו ילד, ולא היה ביטחון שיקבלו ילד כלל בגלל עודף הביקוש. מי שהתעייפו מצפייה של שנים או שחששו כי תורם יגיע רק כשיהיו זקנים מדי, ניסו להשיג ילד בדרכים אחרות - כמו רופא מיילד שנתקל באמהות לא נשואות או באמצעות מנהלת מוסד ילדים. אם ערוץ זה לא היה זמין היו הורים שפנו לשוק החופשי בניסיון לשלם למי שישיג להם ילד.[2]

איחוד

לילדים מאומצים רבים, כמו גם להורים ביולוגיים שילדיהם נמסרו לאימוץ (ברצונם או בניגוד לרצונם), יש רצון טבעי לפגוש בבני משפחתם הביולוגית. בישראל, ילד מאומץ שהגיע לגיל 18 יכול לפתוח את תיק האימוץ הממשלתי, בו רשומים פרטי משפחתו הביולוגית, ואם גם הוריו הביולוגיים מעוניינים בכך, הוא יוכל לפגשם.

תיקי האימוץ נשמרים, בין השאר, כדי למנוע גילוי עריות שלא מדעת בין ילדים מאומצים לקרובי משפחתם הביולוגית.

אימוץ בישראל

בישראל מוסדר אימוץ ילדים בחוק אימוץ ילדים התשמ"א-1981 ומטופל על ידי השירות למען הילד. חוק עבודת נשים מקנה להורה מאמץ זכויות דומות ביסודן לאלה של הורה ביולוגי, כגון הזכות לחופשת אימוץ (המקבילה לחופשת לידה), והזכות לקיצור יום העבודה.

בישראל מיעוט יחסי של ילדים ותינוקות שנמסרים לאימוץ. כתוצאה מכך המבקשים לאמץ תינוקות נאלצים להמתין שנים ארוכות עד למימוש בקשתם. שרות האימוץ מגדיר שתי קבוצות של ילדים - תינוקות שהינם ילדים מגיל 0 עד שנתיים, וילדים מעל גיל 2, קבוצה זו נקראת "צרכים מיוחדים." ילד נחשב בעל "צרכים מיוחדים" כאשר הוא מעל גיל שנתיים וזקוק להורים קבועים. יכול להיות שבנוסף הילד מתמודד עם איחור בהתפתחותו, בעיה בריאותית או כל עניין אחר שזקוק לטיפול מעל הטיפול הרגיל שהורים מעניקים לילדיהם.

בשנת 2011 ערך מכון מאיירס-ג'וינט-ברוקדייל מחקר מלווה לתוכנית "מאימוץ ילדים לקהילת האימוץ". בעקבותיו פורסמו שני דוחות, הדוח הראשון מציג סקירת ספרות על אימוץ ילדים בסיכון ועל האפשרויות להרחבת האימוץ והשירותים התומכים באימוץ. בדוח גם מידע שעלה מראיונות עם קובעי מדיניות ואנשי מקצוע. הדוח השני מתאר מחקר איכותני על מקרי אימוץ הלכה למעשה משני מודלים של אימוץ, חדשים יחסית בארץ: אימוץ עם קשר ("אימוץ פתוח") ואימוץ על ידי משפחות אומנות. מטרתו של דוח זה היא לספק מידע שיסייע בהרחבת מענה האימוץ לילדים רבים יותר ובשיפור השירותים לתמיכה בקהילת האימוץ. בעקבות דוח זה פורסם מאמר העוסק באימוץ עם קשר.

משך ההמתנה לאימוץ ילד או תינוק: קשה מאד לקבוע כמה זמן מועמדים ימתינו עד סיום השלבים של אבחון ואישור עד שיקבלו הצעת ילד/ה לאמץ. הדבר תלוי ביכולות ונכונות של המועמדים לאמץ מול הנתונים והצרכים של התינוקות והילדים אשר זקוקים להורים מאמצים.

קריטריונים לאישור מועמדות לאימוץ:

  • זוג נשוי – מגורים משותפים שנתיים לפחות.
  • פונים יחידים - החוק קובע כי האימוץ הוא על ידי זוג נשוי. מאמצים יחידים מועמדים לקבלת קטינים אשר לא נמצא זוג נשוי אשר הביע רצונו לאמץ את הקטין.
  • גיל – הפרש הגילים בין הילד ובין המבקש אינו עולה על 43 שנה לשני בני הזוג ואינו פחות מ-18 שנה.
  • השכלה – 12 שנות לימוד לפחות.
  • הכנסה – קבועה ובגובה שכר ממוצע במשק לפחות.
  • תנאי מגורים – סבירים, בהם אפשרות להציע לילד חדר משלו.
  • גיליון פלילי - ללא הרשעה בעבירה נגד קטינים ובעבירות מין או עבירות אלימות. לגבי עבירות אחרות, כל עבירה נבדקת.
  • בריאות – נפשית ופיזית.
  • תפקוד משפחתי וזוגי – תקין
  • תפקוד חברתי – תקין.
  • פתיחות ויכולת להתמודדות עם משימות האימוץ.

סטטיסטיקות

בשנות ה-60 אומצו בישראל כמאתיים ילדים מדי שנה. כ-80% מהילדים נולדו מחוץ לנישואין לאמהות צעירות, כשליש עד גיל 17 וכ-40% בין גיל 18-25. מספר המבקשים לאמץ היה גבוה בהרבה ממספר הילדים שנמסרו לאימוץ[3].

אימוץ חו"ל

בשל המיעוט היחסי של תינוקות הנמסרים לאימוץ, נפוץ בישראל המנהג של אימוץ ילדים ממדינות אחרות. אימוץ מסוג זה מכונה אימוץ חו"ל. הילדים המאומצים הם בדרך-כלל יתומים או ילדים שנמסרו לאימוץ במדינות נחשלות יחסית, שם הביקוש לילדים מאומצים נמוך יותר. במקרים נדירים הילדים המאומצים נקנים תמורת כסף מהוריהם הביולוגיים; במקרים נדירים עוד יותר, הילדים נחטפו מהוריהם הביולוגיים ונמסרו לאימוץ (ללא ידיעת ההורים המאמצים, שהאמינו שמדובר בילד שנמסר לאימוץ באופן חוקי, כמו למשל בפרשת קרולין ברונה).

כאשר מאמצים ילד מחו"ל לא ניתן לקבלו לפני גיל 6 חודשים, עד גיל זה יש אפשרות לאם הביולוגית להתחרט, תקנה זו מעוגנת במידע על ילדים מאומצים באמנת האג.

הליכי אימוץ בין ארצי

על פי החוק, אימוץ בין ארצי מבוצע אך ורק באמצעות עמותה שנקראת עמותה מוכרת, שקיבלה הרשאה מיוחדת ועמדה בתנאים שנקבעו והיא מוכרת על ידי שר העבודה והרווחה ושר המשפטים לצורך טיפול בנושא (הרחבה על עמותת אימוץ מוכרת תנתן בהמשך). עבור עמותה מוכרת נקבעו בחוק תפקידים רבים ושונים. עמותה מוכרת מצויה בפיקוח של "הרשות המרכזית לאימוץ בין ארצי", גוף השייך למשרד העבודה והרווחה.

ההתקשרות של ההורה המאמץ עם עמותה מוכרת נעשית בחוזה. במסגרת החוזה נקבעות ההתחייבויות של כל אחד מהצדדים – ההורה מצד אחד, העמותה המוכרת מצד שני; כן נקבעים האופן, המועדים והתנאים להעברת התשלום לעמותה, לעיתים תוך הפקדת חלקו בנאמנות אצל עו"ד מטעם העמותה.

לאחר התקשרות זו מתחיל הליך פרוצדורלי הכולל מספר שלבים –

  • בדיקת התאמתו של ההורה לאימוץ בין ארצי,
  • יצירת הקשר עם המדינה הזרה,
  • אימוץ הילד במדינה הזרה ועל-פי חוקיה,
  • הבאת הילד לישראל,
  • השלמת הליך האימוץ בישראל וגיור הילד.

גם לאחר החזרה לישראל, נמשך הקשר עם עמותת אימוץ לפחות שלוש שנים נוספות, תקופה שבה על העמותה לבצע בדיקות תקופתיות ומעקב, לשם דיווח על מצב הילד לרשויות האימוץ במדינה הזרה ובישראל. בשל הפרוצדורות הסבוכות בהליך אימוץ ילד בחו"ל וההקשרים המשפטיים הרבים של הליך אימוץ בין ארצי, מומלץ להורה המבקש לאמץ להיעזר בייעוץ וייצוג משפטי כבר בשלב הראשוני של לפני החתימה על הסכם עם עמותת אימוץ מוכרת.

במקרים רבים הליך אימוץ מלווה בחששות ובחוסר ודאות הנובע ממורכבות הליכי אימוץ בין ארצי, מריבוי הגורמים המעורבים בו (ההורה הביולוגי, רשויות החוק במדינה הזרה וכו'), וכמובן מהאלמנטים הנפשיים והפסיכולוגיים הנובעים מעצם טיבו של הנושא – בניית תא משפחתי. ליווי משפטי יקל על חוסר הוודאות, לפחות בכל המרכיבים המשפטיים והבירוקרטים. כפי שניתן להבין, גם כאשר נוצר קשר רגשי ונפשי עמוק בין הילד וההורה המאמץ כבר מהרגע הראשון של המפגש ביניהם - הרי עד לקבלת ה"חותמת הרשמית" והסופית, לעיתים על ההורה לעבור דרך מפותלת. הליווי המשפטי יכול להקל על ההורה לעבור דרך זו בבטחה עד לאימוץ סופי של הילד.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האקדמיה ללשון העברית טרם הציעה מונח אחר (לא מהשורש ה.ר.ה) שיורה באופן כללי הן על ההורה הביולוגי והן על האדם המאמץ (באופן המשקף את מעמדם החוקי הזהה). הבעיה הלשונית הנ"ל אינה קיימת ברובן של שאר השפות, וגם לא הייתה קיימת בעברית ההיסטורית - שבזמנה טרם הושווה מעמדו החוקי של ההורה הביולוגי לזה של האדם המאמץ.
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 רות בונדי, דרושים ילדים לאימוץ, דבר, 15 באפריל 1955
  3. ^ יוסף צוריאל, למעלה ממאתיים ילדים מאומצים, מעריב, 21 בינואר 1969
אוונגרד

אוונגרד (מצרפתית: Avant-garde - "משמר קדמי") הוא מונח המתאר זרמים מהפכניים באומנות: בספרות, במוזיקה ובאמנויות הפלסטיות. משמעותו המקורית של המושג היא כוח חלוץ צבאי ההולך לפני המחנה.

אוונגרד הוא מושג חדש יחסית, הנמצא בשימוש מראשית המאה העשרים. הוא התפשט במהרה לכל הלשונות האירופיות וחדר גם לעברית. כיום יש מספר פירושים דומים אך שונים לאוונגרד: חבורת יוצרים חדשניים, הנאבקים בממסד האמנותי השמרני; יוצרים צעירים הבוחרים במכוון בדרכי ביטוי קיצוניות, והורסים במתכוון דרכי ביטוי ישנות; וחבורת יוצרים המערערת על המקובל באמנות, ומגייסת לשם כך יוצרים מדורות קודמים או מתרבויות רחוקות במקום ובזמן.

סימן מובהק לחבורות האוונגרד בספרות העברית למשל, היה אימוץ מחדש של יוצרים שכוחים וזנוחים, ומתן פירוש חדש ותקף ליצירתם: בשנות השלושים גילה האוונגרד העברי בשירה, בהנהגת אברהם שלונסקי, את שיריו ויצירתו של אברהם בן יצחק (סונה); האוונגרד של שנות השישים, בהנהגת נתן זך, אימץ את שיריו ויצירתו של דוד פוגל; חבורת "סימן קריאה" האוונגרדית, שבהנהגת מנחם פרי, אימצה בשנות השבעים והשמונים את שיריו ויצירתו של אבות ישורון. גם בסגנון הפוסט מודרניסטי ניתן לראות סגנון מהפכני.

לאחר שנות הסער והפרץ של תנועות האוונגרד למיניהן, שבהן הביאו לעולם האמנות תפיסות חדשות ודרכי ביטוי חדשות, הן התנוונו, נעשו שמרניות, התמזגו בממסד האמנותי וסופן שאוונגרד חדש מרד גם בהן.

אמנציפציה ליהודים

האמנציפציה ליהודים (בקיצור: אמנציפציה או אמנסיפציה) הייתה תהליך השוואת זכויותיהם של היהודים לאלו של בני החברה הסובבת באירופה. השגתו נמשכה כמאה שנה, החל מכתב הסובלנות מ-2 בינואר 1782. השוויון הוענק במערב ובמרכז אירופה, אך נמנע במזרח היבשת.

האמנציפציה התממשה לראשונה בצרפת, במהלך המהפכה הצרפתית (1789). במסגרת ביטול חברת הקורפורציות, שהעניקה זכויות וחובות שונים על בסיס השתייכות למעמדות וקבוצות, בוטלה גם הקורפורציה שהתגלמה בקהילה היהודית ובניה הוכפפו לחוק המדינה האחיד החדש. האמנציפציה של היהודים הייתה חלק מהגל הליברלי והדמוקרטי שהשפיע על העידן המודרני ברוח רעיונות הנאורות והשוויון בין כל בני האדם. היחס ליהודים בחברה מסוימת שיקף את מידת נכונותה של אותה חברה לאמץ רעיונות אלה.

האמנציפציה באה לידי ביטוי בחמישה מישורים עיקריים:

השוואת מעמדם החוקי של היהודים לבני דתות אחרות במדינה.

מעבר לערים גדולות – בתוך אירופה, כמו למשל וינה, פריז, פרנקפורט ועוד.

אימוץ כללי החברה האירופאית – אימוץ הלשון המקומית במקום השפות היהודיות (כמעט תמיד יידיש), לבוש מקובל, פתיחת מקצועות חדשים ליהודים, בחלקם חופשיים (רופאים, עורכי דין, עיתונאים, מורים, סוחרים, בנקאים ועוד).

שינויים בחינוך – הוספת חינוך כללי בנוסף או במקום מוסד התלמוד תורה, פתיחת בתי-ספר ליהודים מטעם הרשויות או השתלבות באלו של האוכלוסייה הנוצרית, כניסה לעולם האקדמי

מעמד הדת - ביטול האוטונומיה המשפטית של הקהילה היהודית, נטילת הסנקציות מבתי הדין והפרנסים (בעיקר חרם), הגבלת תחולת ההלכה למישור האישי והוולונטרי

בן

במשפחה, בן הוא יחס שארות הקושר (זכר) אל הוריו (המושג המקביל לנקבה הוא בת). להבדיל מילד, שהוא מצבו של אדם בשנותיו הראשונות, היותו של אדם בגדר בן של הורים מסוימים היא עובדה שרירה וקיימת לצמיתות. המושג נפוץ בהתייחסות לבני אדם, אך רלוונטי גם לבעלי חיים, למשל בפסוק: "ושור או שה, אתו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד" (ספר ויקרא, פרק כ"ב, פסוק כ"ח).

בן (וגם בת) הוא תוצאה של לידה, אך אדם עשוי להפוך לבן גם כתוצאה של אימוץ. לבן מאומץ יש הורים ביולוגיים (אלה שילדו אותו) והורים מאמצים (אלה המגדלים אותו).

בת

במשפחה, בת היא יחס שארות הקושר נקבה אל הוריה (המושג המקביל לזכר הוא בן). המושג נפוץ בהתייחסות לבני אדם, אך ישים גם לבעלי חיים.

בת (וגם בן) הוא תוצאה של לידה, אך ילדה עשויה להפוך לבת גם כתוצאה של אימוץ. לבת מאומצת יש הורים ביולוגיים (אלה שילדו אותה) והורים מאמצים (אלה המגדלים אותה).

הורות

המונח הורות מתאר את הפעילות בתוך המשפחה הכרוכה בגידולו של ילד עד להפיכתו לאדם עצמאי. את המונח חידש, על פי הכתוב במילונו, המתרגם ראובן אלקלעי.

הורות הומו-לסבית

הורות הומו-לסבית היא הורות שבה הזוג המגדל את הילד מורכב משני אנשים בני אותו המין או שלפחות אחד מהורי הילד הוא הומו או לסבית. הומואים ולסביות משמשים כהורים במסגרות משפחתיות שונות ומגוונות אם במשפחות הטרוסקסואליות (כשההורה בארון או שלא בארון), אם כהורים במשפחות גרושות, אם במשפחות חד-הוריות ואם בזוגות חד-מיניים.

כמו נטייה חד-מינית גם הורות הומו-לסבית אינה נחלת המין האנושי בלבד. הומוסקסואליות בבעלי חיים קיימת בטבע, במיוחד בזנים שונים של ציפורים אך גם בקרב יונקים. בבעלי חיים מסוימים נצפו גם מקרים של זוגיות חד מינית למשך כל החיים.

המרת דת

המרת דת היא מעבר של אדם מדת אחת לאחרת, וקבלת כללי הדת החדשה, פולחניה ועיקרי אמונתה. תהליך המרת הדת כולל בדרך-כלל כמה שלבים: התנתקות האדם מקהילתו הדתית הקודמת, בקשתו להצטרף לקהילה דתית חדשה, עריכת טקס מעבר, וקבלה על ידי הממסד והחברים בדת החדשה. ישנם מקרים שבהם משפחות ואף חברות שלמות ממירות את דתן. במצב כזה התהליך חל על החברה כולה כקולקטיב. במקרה של המרת דת המונית מוכרת לפעמים תופעה של סינקרטיזם - אימוץ הדת החדשה תוך שילוב אמונות וטקסים מן הדתות הקודמות בתוכה.

מרבית המסגרות הדתיות כוללות הגדרות לגבי בני-האדם ששייכים לקהילה או שאמורים להשתייך אליה. כללים אלה מגדירים גם את הדרך להצטרפות לקהילה.

יש דתות, כגון הנצרות המעודדות הצטרפות בני-אדם ומשפחות לקהילותיהן. יש דתות שאינן מאפשרות הצטרפות אנשים חדשים לקהילותיהן. בדת הדרוזית מקובל שמי שנולד כדרוזי שייך לקהילה, אבל מאז המאה ה-11 אין אפשרות אחרת להצטרף אליה.

הסיבות להמרת דת הן מגוונות:

אמונה בעקרונות של דת אחרת או הכרה דתית פנימית של אדם, שהדת שאליה הוא עובר, עדיפה מדתו הנוכחית.

רצון לנישואין עם בן דת אחרת, לעיתים כדי לממש את הנישואים עצמם, ולעיתים כדי להימנע מפיצול דתי במשפחה המוקמת.

רצון של מיעוט להשתלב בחברה הכללית, להתקבל על ידה ולהתקדם בה.

פיתוי, חומרי או אחר, שניתן לאדם על ידי נציגים של הדת האחרת, שמטרתם הגדלת מספר המאמינים בדתם.

רדיפה של בני דת מסוימת, לעיתים עד כדי סכנת מוות, שגורמת להם להמיר את דתם בעל כורחם.

זכויות להט"ב

מעמדם החוקי ומצב זכויות הלהט"ב בעולם הוא מגוון ושונה ממדינה למדינה. מדינות מסוימות מכירות במעמדן ואף מאפשרות נישואים והקמת משפחה ואילו במדינות אחרות מטילים עונש מוות על קיום יחסים של בני אותו מין או על בעלי זהות מינית או מגדרית שונה.

תחיקה הקשורה לקהילה הגאה, קשורה להכרה של המדינה בזכות הפרטים לזהות עצמם כבעלי זהות זו, לקיים יחסי מין, לנהל מערכות יחסים, להקים משפחה, חוקים הקשורים לאימוץ ופונדקאות, סוגיות הקשורות לשירות בצבא, שוויון בזכויות הגירה, חוקים האוסרים על אפליה ועל פשעי שנאה, וחוקים הנוגעים ליחסי מין והשוואת גיל ההסכמה.

זכויות להט"ב באוקיאניה

בדומה ליבשות אחרות, זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באוקיאניה הן מגוונות למדי: בעוד שבחלק מהמדינות להט"בים נהנים משוויון זכויות מוחלט או כמעט מוחלט, במדינות אחרות קיימים עונשים ללהט"בים.

מתוך 14 המדינות באוקיאניה, הומוסקסואליות חוקית ב־8 מדינות. כמו כן, היא חוקית ב־12 מתוך 13 הטריטוריות (איי קוק הם הטריטוריה היחידה באוקיאניה שבה הומוסקסואליות אינה חוקית). לסביות חוקית בכל המדינות מלבד איי שלמה וכן בכל הטריטוריות.

העונש על נטייה חד־מינית, ועל הומוסקסואליות בפרט, במדינות בהן הדבר אינו חוקי, הוא לרוב מאסר למשך 14 שנים לכל היותר. עונש חמור יותר קיים בטונגה, שם הומוסקסואלים יכולים לקבל ענישה גופנית (הצלפות) על פי החוק, בנוסף למאסר. עם זאת, עונש זה אינו נאכף בפועל.

מבין מדינות אוקיאניה החברות באומות המאוחדות, 10 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית, ביניהן גם טובאלו וסמואה שחתמו בעד ההצהרה למרות האיסור על הומוסקסואליות במדינתן. המדינה היחידה שחתמה נגד ההצהרה היא איי שלמה. 3 המדינות האחרות (פפואה גינאה החדשה, קיריבטי וטונגה) נמנעו.

זכויות להט"ב באירופה

זכויות להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) באירופה הן מגוונות ושונות ממדינה למדינה. עשר מתוך שבע-עשרה המדינות בעולם שאישרו נישואים חד-מיניים בשטחן הן אירופיות. תשע-עשרה מדינות נוספות אישרו איחוד אזרחי או צורות איחוד אחרות המקנות לזוגות חד-מיניים זכויות אזרחיות השוות לאלה של זוגות הטרוקסואלים נשואים, כגון "זוגיות רשומה", "זוגיות אזרחית" או "זוגיות דומסטית".

למרות הרדיפה של הומואים ולסביות, שרווחה במהלך ההיסטוריה של אירופה, מתקופת האימפריה הרומית ועד למאה ה-20, ובפרט רדיפה של הומוסקסואלים במהלך השואה, כיום נהנים להט"בים בצפון אירופה ובמערבהּ מזכויות אזרחיות ומקבלה חברתית באופן נרחב יותר מבכל יבשת אחרת.

כיום, אירופה היא היבשת היחידה שבה ההומוסקסואליות חוקית בכל המדינות. מתוך 52 המדינות עם צבא, ב-38 מדינות להט"בים יכולים להתגייס לצבא. ב-43 מתוך 56 המדינות באירופה יש הגנה חלקית או מלאה מאפליה על בסיס מגדר ונטייה מינית. ב-24 מדינות יש הכרה מסוימת בזוגיות חד מינית וב-19 מדינות יש לזוגות חד-מיניים יכולת לאמץ.

זכויות להט"ב באמריקה

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באמריקה משתנות באופן ניכר בין חלקי היבשת ובין המדינות השונות.

מתוך 35 המדינות באמריקה, הומוסקסואליות חוקית ב־25 מדינות. כמו כן, היא חוקית בכל 23 הטריטוריות. לסביות חוקית ב־29 מדינות וכן בכל הטריטוריות.

העונש על נטייה חד־מינית, ועל הומוסקסואליות בפרט, במדינות בהן הדבר אינו חוקי, הוא לרוב קנסות ו/או מאסר ממושך. עם זאת, במדינות רבות העונשים שהחוק מטיל על אנשים בעלי נטייה חד־מינית אינם נאכפים בפועל.

מבין מדינות אמריקה החברות באומות המאוחדות, 24 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית. המדינה היחידה שחתמה נגד ההצהרה היא סנט לוסיה. 10 המדינות האחרות נמנעו.

זכויות להט"ב באסיה

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באסיה הן מוגבלות מאוד ביחס לאזורים רבים אחרים בעולם.

מתוך 48 המדינות באסיה, הומוסקסואליות חוקית ב־26 מדינות בלבד, וב־2 מדינות נוספות היא חוקית רק בחלק מהמדינה. נוסף על כך, הומוסקסואליות חוקית בכל 3 הטריטוריות שבאסיה (אקרוטירי ודקליה, הונג קונג ומקאו) וכן ב־6 מתוך 7 המדינות שיש להן הכרה מוגבלת. לסביות חוקית ב־32 מדינות, ובמדינה אחת נוספת היא חוקית רק בחלק מהמדינה. כמו כן, לסביות חוקית בכל הטריטוריות שבאסיה וכן בכל המדינות שיש להן הכרה מוגבלת.

במספר מדינות שבהן משטר אסלאמי דתי מאוד קיים עונש מוות להומוסקסואלים: מדינות אלה הן איחוד האמירויות הערביות, איראן, ערב הסעודית, קטר, תימן, אפגניסטן וברוניי. באיראן וברצועת עזה הומוסקסואלים לעיתים מוצאים להורג ללא משפט. עונשים אחרים המקובלים בגין נטייה חד־מינית, ובגין הומוסקסואליות בפרט, הם קנסות, מאסר (לעיתים אף מאסר עולם) ובמספר מדינות מוסלמיות גם ענישה גופנית כגון מלקות, הצלפות ועינויים.

מבין מדינות אסיה החברות באומות המאוחדות, 11 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית. 21 מדינות חתמו נגד ההצהרה, רובן המוחלט מדינות עם משטר אסלאמי דתי. 16 מדינות נמנעו.

זכויות להט"ב באפריקה

זכויותיהם של לסביות, הומוסקסואלים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים (להט"ב) באפריקה הן מוגבלות מאוד ביחס לאזורים רבים אחרים בעולם.

מתוך 54 המדינות באפריקה, הומוסקסואליות חוקית ב־20 מדינות בלבד. כמו כן, היא חוקית בכל 9 הטריטוריות, אך אינה חוקית בשתי המדינות שיש להן הכרה מוגבלת (סומלילנד ורפובליקת סהרה הערבית הדמוקרטית). לסביות חוקית ב־26 מדינות וגם בכל הטריטוריות, אך גם היא אינה חוקית בשתי המדינות שיש להן הכרה מוגבלת. ברוב מדינות אפריקה שבהם קיים חוק האוסר יחסי מין בין גברים החוק קיים מהתקופה הקולוניאליסטית ונחקק על ידי המדינות השולטות, למשל פורטוגל באנגולה ובריטניה בבוטסואנה, 2 מדינות אלו ביטלו את החוקים הקולוניאליסטים ב-2019.

במספר מדינות שבהן משטר אסלאמי דתי מאוד קיים עונש מוות להומוסקסואלים: מדינות אלה הן סודאן, מאוריטניה, ניגריה וסומליה. גם במדינה בעלת ההכרה המוגבלת, סומלילנד, קיים עונש מוות להומוסקסואלים. באוגנדה הוצע עונש מוות להומוסקסואלים בשנת 2010. מאז החוק קודם מספר פעמים, אולם כיום העונש בגין הומוסקסואליות באוגנדה הוא מאסר עולם.

ברוב מדינות אפריקה להט"בים סובלים מההומופוביה קשה המושרשת בכל הרמות החברתיות, ולמצב זה גם השלכות בריאותיות קשות. חוקרי אוניברסיטת אוקספורד מצאו כי שיעור נשאי האיידס בקרב גברים הומוסקסואלים באפריקה שמדרום לסהרה גבוה פי עשרה מזה של גברים הטרוסקסואלים. החוקרים קבעו כי הדבר נובע מ"חוסר נכונות תרבותית, דתית ופוליטית לקבל אותם כחברים שווים בחברה".מבין מדינות אפריקה החברות באומות המאוחדות, 10 מדינות חתמו בעד הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית, 29 מדינות חתמו נגד ההצהרה ו־15 מדינות נמנעו.

זכויות להט"ב בישראל

זכויות להט"ב (לסביות, הומואים, טרנסג'נדרים וביסקסואלים) בישראל עברו שינויים מפליגים משלהי המאה ה-20 ויש מגמה של הכרה הולכת וגוברת בזוגות חד-מיניים וזכויותיהם מצד מוסדות המדינה ומערכת המשפט. אף שאלו אינם נהנים משוויון זכויות מלא וקיימים גילויי הומופוביה בישראל ואפליה, נראה כי הפסיקה בישראל אינה חורגת במידה משמעותית מהנורמה המקובלת בעולם המערבי, לעומת ההפליה הקיימת בחקיקה בישראל. נוסף לכך, ישראל חתומה על הצהרת האו"ם בדבר נטייה מינית וזהות מגדרית.

החוק בישראל אינו מכיר בנישואים חד-מיניים או באיחוד אזרחי. על כן, דפוס חייהם של זוגות חד-מיניים מקביל לזה של "ידועים בציבור". בעקבות ההכרה שהעניק החוק הישראלי למוסד ה"ידועים בציבור", זוגות חד-מיניים זכאים לכל הזכויות הפיננסיות המוענקות לזוגות הטרוסקסואליים. החוק בישראל אינו מתיר לזוגות מאותו המין לעבור תהליך של פונדקאות. לעומת זאת פסקי-דין שונים שניתנו במהלך השנים מעידים על הנטייה ההולכת וגוברת של ההכרה שהעניקה מערכת המשפט בישראל לזכויות הזוגות החד-מיניים. פסקי-הדין, שזכו לדיווח תקשורתי נרחב, מכסים מגוון תחומים ולרוב מנוסחים בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים.הומוסקסואלים, לסביות, ביסקסואלים וטרנסג'נדרים בישראל אינם נהנים משוויון זכויות חוקי מלא, והם נאבקים על מקומם בחברה ועל השוואת זכויותיהם האזרחיות, במיוחד בזוגיות ובהורות, לאלה של הטרוסקסואלים. זוגות חד-מיניים בישראל חווים אפליה בתחום הנישואים ובאימוץ ילדים, ונמנעות מהן זכויות שונות המגיעות אך ורק לזוגות שנישאו על פי החוק - המגדיר נישואים כבין גבר לאישה בלבד. המסורתיות המאפיינת חלקים גדולים בחברה הישראלית, והיחס הסטיגמטי גורמים לפרטים ולזוגות חד-מיניים להסתיר את זהותם המינית ואת זוגיותם ואף כופים עליהם לעיתים לנהל חיים כפולים.

ירושה

המונח "ירושה" או "הורשה", בהגדרתו הרחבה, מתייחס לכל העברה של מאפיין כלשהו מאדם לאדם, כגון תפקיד או תכונות גופניות במשפחה, בלא קשר למותו של האדם המוריש. לעיתים אין ההפרדה בין סוגי הירושות ברורה ומוחלטת. למעשה, מבטא ביסוס הירושה בחוק ממד עמוק יותר של דפוס התנהגות זה, המכונה זכות הירושה. משמעות זכות הירושה היא שאדם אשר צבר כוח חברתי מסוים בחייו (נכסים, הון, תפקיד, תואר וכו'), מעביר את כוחו לאדם אחר, לרוב לצאצאיו. עקרון יסוד בדיני הירושה של מדינת ישראל הוא ה"חופש לצוות". פירושו של עקרון זה הוא שהאדם חופשי להחליט אם לעשות צוואה, אם לשנותה ואם לבטלה.זכות הירושה מפורשת בתרבויות שונות באופנים שונים, ותפקידיה משתנים מחברה לחברה. בכל המקרים, קשורה זכות הירושה במנגנוני שימור הכוח ויצירתו בחברה, שכן היא מאפשרת צבירת כוח באופן ישיר לאורך דורות על ידי קבוצת השתייכות מסוימת, משפחית או אחרת (קשרי מעמד, קשרי קירבה עדתית וכו').

הדוגמה הבולטת ביותר במהלך ההיסטוריה לזכות הירושה היא האצולה - מכלול של יחסים חברתיים (בעלות על קרקעות, כבוד ויוקרה, סמכות חוקית, הסכם אריסות וכו') מועבר באופן גורף מהורה לילדיו.

זכויות נוספות שהועברו בירושה במהלך ההיסטוריה הן לאום, כהונה, מונרכיה, בעלות על קרקע, ממון ונכסי-דניידי, בעלות על ארגונים, מקצוע, והון.

יש המשייכים אף גורמי זהות כגון עדה, גזע, דת וכו' לירושה.

כמו כן, ניתן לייחס העברה בירושה, על-פי הגדרתה הרחבה, גם תכונות אישיות - המכונה תורשה - כגון: כישרונות, תסביכים נפשיים, מאפייני גוף ונפש, דעות, מוסר וכו'.

משפחה

מִשׁפָּחָה היא מוסד חברתי המאגד יחידים בעלי קשרי שארות לקבוצה שיתופית הדוקה. במשמעות הנפוצה של מושג זה משפחה נוצרת על ידי אישה ואיש הנישאים זה לזה, וכוללת גם את ילדיהם. משפחה נוצרת גם ללא קשר רשמי של נישואים, כאשר בני הזוג הופכים לידועים בציבור. כאשר אחד מבני הזוג נפטר, או שבני הזוג מתגרשים או נפרדים, המשפחה הופכת למשפחה חד-הורית.

במרוצת המאה ה-20 ניתנה למושג "משפחה" משמעות רחבה יותר בחברה המערבית, לפיה יחידה משפחתית היא קבוצה חברתית של שני אנשים או יותר המזהים את עצמם כקשורים זה לזה. לרוב על ידי קשר דם, נישואין או אימוץ וחיים ביחד ביחסי קרבה ואף תלות הדדית.

התפיסה המסורתית של משפחה כללה טיפוס אידיאלי של משפחה הכולל זוג נשוי עם ילדים שהם אחים אחד של השני. לתפיסה זו קמה התנגדות, משום שמשתמע ממנה שכולם חייבים לאמץ אמת מידה אחת של התנהגות מוסרית. ככל שגדל מספר האנשים המקיימים קשרי משפחה בלתי מסורתיים, הולכת וגוברת גם הקריאה להגדיר שארות על פי משפחות המבוססות על קרבה - כלומר, מתרבים האנשים הרוצים להגדיר עצמם כמשפחה, משום שהם חשים שייכות זה לזה, בין אם יש ביניהם קשרי נישואין או קשרי דם ובין אם לא.

בספרות האנתרופולוגית מצוין כי לא נמצאו עדויות לקיומה של חברה כלשהי בה לא היה קיים מוסד משק הבית. המשפחה, לעומת זאת, מתקיימת במרבית צורות החיים המוכרות לנו, אך לא בכולן.

ערים תאומות

ערים תאומות היא התקשרות שבמסגרתה ערים ממקומות מרוחקים זה מזה, הן גאוגרפית והן פוליטית, מזווגות זו לזו, תוך מתן דגש על אימוץ קשרים תרבותיים ואנושיים אחרים. ערים תאומות בדרך כלל (אם כי לא תמיד) חולקות מאפיינים דמוגרפיים דומים. לעיתים אפילו אזורים שלמים מחליטים על ברית "תאומות", למשל מחוז האינאן בסין ומחוז ג'ג'ו בקוריאה הדרומית. בפועל, הסכמי ערים תאומות מובילים בדרך כלל לחילופי סטודנטים כמו גם שיתופי פעולה תרבותיים וכלכליים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.