אילן אלדר

אילן אלדר (נולד ב-1944 בחיפה) הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה.

אילן אלדר
לידה 1944 (בן 75 בערך)
חיפה

ביוגרפיה

אילן אלדר נולד ב-1944 בחיפה. הוא בוגר בספרות, לשון עברית ומקרא של המכון האוניברסיטאי של חיפה (שלוחת האוניברסיטה העברית, שפעלה בעיר טרם הקמת אוניברסיטת חיפה). את התארים השני והשלישי למד באוניברסיטה העברית בירושלים. בשנת 1976 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, שעסקה בנושא "מסורת הקריאה הקדם-אשכנזית".

אלדר הוא פרופסור אמריטוס בחוג ללשון העברית באוניברסיטת חיפה. הוא לימד בחוג מהקמתו ב-1973 ועד שפרש לגמלאות ב-2014. בשנים 19841989 שימש ראש החוג, ובשנים 19911996 היה דקאן לימודים מתקדמים.

אלדר היה חבר הוועדה העליונה של המועצה להשכלה גבוהה למינוי פרופסורים במוסדות להכשרת עובדי הוראה. כמו כן, היה חבר בוועד המנהל של האיגוד העולמי למדעי היהדות.

נבחר לחבר-יועץ באקדמיה ללשון העברית בשנת 1981 ולחבר מלא ב-1991. הוא כיהן בה כראש ועדת הפרסומים וכיו"ר ועד המינוח.

תחומי המחקר העיקריים שלו הם תולדות הבלשנות העברית בימי הביניים, מסורות לשוניות ושיטות ניקוד קדמוניות של העברית, לשון ספרות ההשכלה, ראשית העברית הספרותית החדשה, תחיית הדיבור העברי ומפעלו של אליעזר בן-יהודה ותכנון לשון בוועד הלשון ובאקדמיה ללשון העברית.

אלדר נשוי לאשת החינוך, אל"ם (במיל') נילי אלדר. השניים הורים לבן ולבת ומתגוררים בקריית מוצקין, בה אלדר אף כיהן כחבר מועצת העיר במשך תקופת כהונה אחת[1].

ספריו

  • תורת הקריאה במקרא: ספר הוריית הקורא ומשנתו הלשונית, ירושלים, תשנ"ד
  • תכנון לשון בישראל, ירושלים, תש"ע; גרסה מקוונת של הספר (לבעלי הרשאה), באתר "כותר"
  • לתולדות תורת הלשון העברית בימי הביניים: האסכולה האנדלוסית, ירושלים, 2014
  • ממנדלסון עד מנדלי: בדרך לעברית חדשה, ירושלים, 2014
  • הבלשנות העברית בימי-הביניים: טקסטים ומחקרים, ירושלים, 2016
  • תורת טעמי המקרא של ספר "הוריית הקורא" לפי קריאת ארץ ישראל במאה ה-11, הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים, תשע"ח
  • תולדות הלשון העברית בהיבט חברתי ולשוני ובהתפלגות גאוגרפית; כרך א: משנת 1000 לפנה"ס עד שנת 1500; כרך ב: משנת 1500 ועד ימינו; הוצאת כרמל, תשע"ח
  • שיטות ניקוד ומסורות קריאה של העברית, עדה ולשון - פרסומי המרכז לחקר מסורות קהילות ישראל, ירושלים, תשע"ח

ספר יובל לכבודו

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חברי מועצת העיר לדורותיהם, באתר עיריית קריית מוצקין
אבו אל-פרג' הארון

אַבּוּ אלְ-פַרַג' הַארוּן אִבְּן אלְ-פַרַג' (מחצית שנייה של המאה ה-10–מחצית ראשונה של המאה ה-11), או בשמו העברי אַהֲרֹן בֶּן יְשׁוּעָה, היה מדקדק ומילונאי קראי, פעל בירושלים.

על חייו ידוע מעט מאוד. הוא נזכר כאחד מתלמידי השיח' אבו יעקב בן נוח, ולאחר פטירתו של זה, עמד בראש בית המדרש שלו בירושלים.

הוא ידוע בשל חיבורו, "כתאב אל-משתמל" (ספר הכולל), שהושלם בשנת 1026. זהו תיאור של לשון המקרא הכולל שמונה חלקים. יונה אבן ג'נאח מצטט מתוכו בעילום שם, כנראה בשל קראותו של אבו אל-פרג'. החיבור לא נדפס מעולם, אבל קיצור שלו בשם "כתאב אל-כאפי" (ספר המספיק), שחיבר אבו אל-פרג' הארון עצמו, יצא לאור במהדורה מדעית בליידן ב-2003.

החוקרים מייחסים לו גם את כתיבת "כתאב הִדַאיַת אל-קאר" (ספר הוריית הקורא), המתאר את אופן הגיית האותיות וסימני הניקוד בטקסט המקראי. בעבר ייחסו ספר זה ליהודה אבן בלעם.

האגודה הבינלאומית לפונטיקה

האגודה הבינלאומית לפונטיקה (באנגלית: International Phonetic Association - IPA) היא ארגון בינלאומי המקדם את חקר הפונטיקה (תורת ההיגוי) ושימושיו השונים.

האגודה נוסדה בפריז, צרפת בשנת 1886, ושיא השפעתה היה סביב שנת 1914, כאשר כללה 1,751 חברים מ-40 מדינות בעולם. וכיום מושבו נמצא בלונדון, אנגליה.

האגודה מפרסמת את מחקריה בכתב עת הנושא את שמה.

הגייה אשכנזית

ההגייה האשכנזית של העברית (בטרמינולוגיה ארכאית: הברה אשכנזית) היא דרך הגיית השפה העברית בפי יהודי אשכנז בתקופת הביניים של העברית. בהגייה האשכנזית ניכרות השפעות חזקות של השפות שעמן באה יהדות אשכנז במגע, ובעיקר היידיש, הגרמנית ושפות סלאביות שונות. במהלך תחיית הלשון העברית נטשו מחיי השפה את ההגייה האשכנזית וניסו לאמץ את ההגייה הספרדית. ואולם בפועל נוצר מיזוג בין צורות ההגייה, מיזוג שהוא הבסיס להגיית העברית המודרנית היום. ההגייה האשכנזית משמשת עד היום בקרב יהודים אשכנזים בתפוצות בעיקר לצרכים ליטורגיים (פולחניים), וכן בקרב קהילות חרדיות.

העברית לא תפקדה כשפת-יומיום בקהילות אשכנז, וההגייה האשכנזית באה לידי ביטוי בשימוש הליטורגי בעברית בבתי הכנסת ובבתי המדרש וכן במילים שאולות מן העברית שנכנסו לתוך היידיש. להגייה האשכנזית קיימות וריאציות שונות: לפי שימוש – בשימוש למדני או ליטורגי (כאשר הרכיב העברי במצב דבוק) או בשפת היומיום (שאז הוא מהותך לתוך היידיש); ולפי מקום מוצאן.

יהודה חיוג'

רבי יהודה בן דוד אבן חיוג' (945–1012 לערך) היה ממדקדקי העברית והפרשנים הפילולוגיים למקרא בספרד המוסלמית. תגליתו העיקרית, שבלשון העברית השורשים הם שלשיים, כלומר בני שלושה יסודות, הביאה לקפיצת דרך משמעותית, הן בחקר השפה העברית והן בפרשנות המקרא.

רבי אברהם אבן עזרא בפירושו לתהלים (פרק קב פסוק כז) מביא מדברי רבי יהודה ומכתיר אותו בתואר: "המדקדק הראשון שהיה בארץ מערב".

יקותיאל הכהן

יקותיאל הכהן או בראשי תיבות יהב"י (יקותיאל הנקדן בן יהודה (או בר יהודה) או יקותיאל הכהן בן יהודה) היה בלשן ואיש מסורה שעסק הרבה בדקדוק נוסח המקרא. הרב חי במחצית השנייה של המאה ה-12 בגרמניה או בפראג שבבוהמיה (צ'כיה) או בצפון צרפת (ויש מקדימים את תקופת חייו לפני זמנו של הרד"ק).חיבר את "עין הקורא" – חיבור דקדוקי שתכליתו קריאה מדוקדקת ומתוקנת במקרא לאותיותיו, ניקודיו וטעמיו, או בלשונו: "מלאכת הקריאה הנכונה".

כמו כן כתב הערות לתורה ולמגילות מגילת אסתר ואיכה, שעניינן בטעמי המקרא, במתגים, במקפים ובניקוד.

מנדלי מוכר ספרים

שלום יעקב אברמוביץ', הידוע בשם העט מנדלי מוכר ספרים (ביידיש: מענדעלע, קרי "מֶנְדֶלֶה מוֹיְכֶֿר סְפֿוֹרִים", ברוסית: Соломон Моисеевич Абрамович;‏ 2 בינואר 1836 יוליאני: 21 בדצמבר 1835‏‏ – 8 בדצמבר יוליאני: 25 בנובמבר‏ 1917), היה מחשובי סופרי היידיש והעברית בעת החדשה.

מנדלי, שנודע בכינוי "הסבא" של הספרות העברית והיידית המודרנית, היה בן הדור האחרון להשכלה, אולם בהמשך חייו חווה את תקופת חובבי ציון וראשית הציונות, שהשפיעו על יצירתו. מרבית ספריו וכתביו תורגמו לעברית ויצאו לאור בישראל.

משה קמחי

רבי משה קמחי (1127 בקירוב - 1190) היה מדקדק, פרשן מקרא ופייטן במאה ה-12. קמחי היה בנו של רבי יוסף קמחי ואחיו הבכור של רבי דוד קמחי (רד"ק). קמחי נולד בספרד וחי בפרובנס שבדרום-צרפת, אזור שהושפע מהתרבות היהודית-ספרדית. שנת לידתו אינה ידועה בבירור. נודע כי הוא גידל וחינך את אחיו הקטן, דוד קמחי, והשפיע עליו בדרך הפרשנות.

נוסח שומרון

נוסח השומרונים לתורה ("נוסח שומרון") הוא אחד מהנוסחים הקדומים של חמישה חומשי תורה. נוסח זה נבדל מנוסח המסורה שבידי היהודים באלפי פרטים. מרבית ההבדלים נוגעים לדרך המסירה ולצורות לשון ומקצתם נוגעים לעניינים אידאולוגיים-דתיים.

ניקוד

המונח נִקּוּד מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג תנועות או להבחנה דיאקריטית. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות עברית, ארמית וערבית. השימוש בניקוד החל בימי הביניים, והראשונים שהשתמשו בו היו מדקדקי הארמית הנוצרית (הסורית), כנראה בהשפעת טקסטים יווניים שכללו סימנים שנועדו להבהרת ההגייה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, שעד אז הועברה בעל פה, לא תשתמר אם לא תקובע בכתב.

בימי הביניים התקיימו בעברית ארבע שיטות ניקוד זו לצד זו: הַטַּבְרָנִית, הבבלית, הארצישראלית, והארצישראלית-טברנית. שיטות אלו שימשו בעיקר לניקוד הטקסט המקראי, אך גם לניקוד טקסטים של משנה, תלמוד, ותרגומים לארמית למקרא. השיטה הטברנית נתפסה כמדויקת ביותר, ודחקה את רגלי שלוש השיטות האחרות. במקביל לשיטות הניקוד היהודיות פיתחו השומרונים שיטת ניקוד משלהם, שיטת הניקוד השומרונית, המשקפת את הגיית העברית והארמית בפיהם.

בשל נסיבות היסטוריות, בעברית בת ימינו משתמשים בסימנים הגרפיים של שיטת ניקוד אחת (השיטה הטברנית) כדי לסמן את ההגייה העומדת מאחורי שיטת ניקוד אחרת (השיטה הארצישראלית). המשמעות היא שיש חוסר התאמה בין ההגייה לבין השיטה לסימונה.

ניקוד ארצישראלי

הניקוד הארצישראלי הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל בראשית ימי הביניים.

שיטת הניקוד הארצישראלית התגלתה בסוף המאה ה-19, כאשר קטעים בניקוד זה נמצאו בגניזת קהיר. סימני הניקוד הארצישראליים כתובים מעל לאות, בדומה לשיטת הניקוד הבבלית, ובשונה משיטת הניקוד הטברנית. סוגיות מרכזיות בתיאור שיטה זו עדיין שנויות במחלוקת בקרב החוקרים.

ניקוד ארצישראלי-טברני

הניקוד הארצישראלי-טברני הוא שיטה גרפית לסימון ההגייה של טקסטים עבריים וארמיים בידי יהודי ארץ ישראל, צפון אפריקה ואירופה, במהלך ימי הביניים.

שיטת ניקוד זו עושה שימוש בסימנים הגרפיים של שיטת הניקוד הטברנית כדי לשקף את ההגייה הארצישראלית (הדומה להגייה הספרדית), במקום את ההגייה הטברנית. לכן, אף על פי שהסימנים הגרפיים זהים, ההגייה המשתקפת מהם שונה מזו שבשיטה הטברנית.

השיטה שימשה לניקוד המקרא, המשנה והתרגומים הארמיים למקרא (תרגום אונקלוס לתורה, תרגום יונתן לנביאים ותרגום כתובים). שימוש נפוץ נוסף הוא בסידורי תפילה ובמחזורים אשכנזיים בימי הביניים המוקדמים.

עברית

עִבְרִית היא שפה שמית, ממשפחת השפות האפרו-אסיאתיות, הידועה כשפתם של היהודים ושל השומרונים, אשר ניב מודרני שלה (עברית ישראלית) הוא שפתה הרשמית של מדינת ישראל, מעמד שעוגן בשנת 2018 בחוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.

עידן אלתרמן

עידן אלתרמן (נולד ב-3 באוקטובר 1971) הוא קומיקאי, שחקן, סטנדאפיסט ומוזיקאי ישראלי. ידוע בעיקר בזכות היותו חלק מחבורת "פלטפוס", בזכות שיתוף הפעולה הקומי שלו עם אבי גרייניק ובגילומו את מיקי ברנשטיין בסיטקום "החיים זה לא הכל".

ר

ר' היא האות העשרים באלפבית העברי. התפתחה מצורת הראש, מכאן שמה – רי"ש (רֵיש).

המבטא המקורי של רי"ש היה כנראה עיצור מכתשי, מקיש (IPA: ‏[ɾ]) בנדנוד חוד הלשון ליד השיניים כמו בשאר השפות השמיות. הגייה זו נשתמרה ברוב עדות ישראל עד קום המדינה.

במאות האחרונות הפך ההגה /r/ בכמה לשונות אירופאיות, כגון צרפתית וגרמנית (מלבד ניבים דרומיים), וכן בהרבה להגים של היידיש, לעיצור ענבלי [ʀ].

עם זאת, ההגיות הנפוצות בישראל נשמעות כעיצור חוכך קולי ענבלי מקורב [ʁ̞], כוילוני מקורב [ɰ] ובסופי מילים אף כתנועה אחורית, סגורה ובלתי-מעוגלת, [ɯ]. מעטים מקפידים להשתמש בהגייה הענבלית הרוטטת.

בדיבור פורמלי מאוד, כגון ברדיו, עדיין מקפידים על ההגייה המקורית. אילן אלדר ("תורת הקריאה במקרא"), מביא עדות שבארץ ישראל בימי הביניים הייתה הרי"ש ענבלית, אך ההיסטוריה של תופעה זו אינה ברורה.

בחלוקתן של אותיות בספר יצירה לחמשת מוצאי הפה שייכת הרי"ש לעצורי השיניים: זשסר"צ. ראיה זו משקפת את הגייתה המקורית כעצור קדמי ולא ענבלי. אך בספר יצירה (פרק ד') יש התייחסות לקבוצת אותיות בג"ד כפר"ת להבדיל מבג"ד כפ"ת כמקובל בדקדוק העברי, דבר המרמז על הגייה כפולה לאות זו כמו שאר אותיות בג"ד כפ"ת.

רוני הדר

רוני הדר (נולדה ב-25 ביולי 1982) היא שחקנית ישראלית.

שחר אלדר

שחר אלדר (נולד ב-1973) הוא פרופסור למשפטים בקריה האקדמית אונו ועורך דין פלילי. נתפרסם בהיותו הראשון (והיחיד עד כה) שהביא לזיכוי בהליך פלילי באמצעות ביטול החוק בעילה חוקתית.

שלמה זלמן הנאו

הרב שלמה זלמן הכהן הנאו כ"ץ בן יהודה ליב כ"ץ (המכונה זלמן הענא, ובראשי תיבות: רז"ה; 1687–1746) מדקדק עברי בנוסח התפילה, מחדש כללים בלשון העברית וטעמי המקרא. כן חיבר ספרים אודות הניקוד העברי.

תחיית הלשון העברית

תחיית הלשון העברית היא תהליך שהתחולל באירופה ובארץ ישראל בסוף המאה התשע עשרה ובתחילת המאה העשרים, ובמסגרתו הפכה השפה העברית מלשון כתובה וליטורגית המשמשת לצרכים דתיים או ספרותיים בעיקר, ללשון מדוברת, רב-מערכתית ולאומית. תהליך זה לא היה תהליך לשוני גרידא, אלא הוא השתבץ במערכת רחבה של תהליכים שחלו בעם ישראל באותה תקופה, ובעיקר במהפכה הציונית ובהתפתחות היישוב העברי החדש בארץ ישראל. תהליכים אלה הביאו, בסופו של דבר, להקמת מדינת ישראל כמדינה לאומית עברית.

השם "תחייה" אינו שם מדויק לתהליך זה, משום שלפי רוב ההגדרות העברית לא הייתה לשון מתה לפני התהליך[דרושה הבהרה]; נעשה בה שימוש נרחב וניכרו בה תהליכים של התפתחות והשתנות גם לפני תחילת התהליך. עם זאת, התהליך הוא יחיד במינו. הבלשנות המודרנית אינה מכירה מקרה נוסף שבו לשון שכלל לא הייתה מדוברת בפי דוברים ילידיים הפכה ללשון לאומית המשמשת באופן רב-מערכתי, וכל זאת בתוך פרק זמן של כמה עשרות שנים בלבד (מוכרים כמה תהליכים שבהם לשון שהייתה מדוברת בפי מיעוט הפכה ללשון כללית).

התהליך הביא גם לשינויים לשוניים בשפה. אף שבתודעתם של מחוללי התהליך הם רק המשיכו את השימוש בשפה "מהמקום שבו נפסקה חיותה", הרי לאמיתו של דבר הם יצרו מצב לשוני חדש, שמאפייניו שאובים גם מן השפה העברית על כל תקופותיה וגם מן השפות האירופיות שעל רקען התחולל התהליך, בראש ובראשונה היידיש (במידה מסוימת גם על הארמית התלמודית, הערבית ושפות נוספות). הלשון החדשה שנוצרה היא העברית הישראלית בת-זמננו.

תכנון שפה

תכנון שפה מתייחס למאמצים מכוונים להשפיע על התנהגותם של אחרים בנוגע לרכישה, מבנה, או הקצאה תפקודית של שפה. באופן טיפוסי כולל התהליך קביעת יעדים ואסטרטגיות על מנת לשנות את הדרך בה נעשה שימוש בשפה. ברמה ממשלתית מתבטא תכנון שפה בדמות מדיניות שפה. לאומות רבות יש גופי הסדרת שפה האחראים ספציפית לנסח וליישם מדיניות תכנון שפה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.