איכר

המונח איכר (Peasant) מתייחס כיום לאדם העובד בחקלאות בחברה לא מתועשת, ובייחוד לאנשים שעסקו בחקלאות בתקופת ימי הביניים תחת משטרים פיאודלים. המילה "איכרים" משמשת כיום פעמים רבות כשם קולקטיבי לאוכלוסייה הכפרית במדינות העניות והלא מפותחות של העולם.

אנשים העובדים בחקלאות בחברות מתועשות מכונים חקלאים.

A summer's day in the country, c. 1913 (cropped)
ציור של איכרים מ-1913

היסטוריה

ברוב המכריע של החברות הפרה-תעשייתיות האיכרים היוו את חלק הארי של האוכלוסייה. בחברות הפיאודליות של ימי הביניים נאלצו האיכרים לבצע עבודות שונות במשק. הם חיו באזורים כפריים והרכיבו כמות גדולה של אוכלוסייה. רוב האיכרים לא ידעו לקרוא או לכתוב. בדרך כלל האיכרים לא קיימו אינטראקציה כולשהי עם בני המעמד הגבוה, אלא אם כן היה צורך בכך במסגרת עבודתם. חלקם היו צמיתים (serfs), כלומר הם לא היו חופשיים לעזוב את אדמות אדוניהם.

מעמדם היחסי של האיכרים במערב אירופה השתפר מאוד לאחר שהסתיימה מגפת המוות השחור אשר גרמה למותם של רבים מתושבי אירופה בימי הביניים, וכתוצאה מכך גדל כוחם הכלכלי והפוליטי של אותם האיכרים שהיו בני מזל לשרוד את המגפה.

ראו גם

גלריה

1794 Morgenstern Bauernhof anagoria

איכרים בחווה ב-1794

Byzantinischer Mosaizist des 5. Jahrhunderts 002

פסיפס של איכר

Peasants 3French Best

איכרים צרפתים במאה ה-18

Plow medieval

איכרים בימי הביניים

קישורים חיצוניים

  • בנקר רוי, ללמוד מהיחפנים, הרצאה על יצירת מנגנון קהילתי להכשרה מקצועית עבור ועל ידי כפריים הודים, TED קובץ וידאו
אברהם איכר

אברהם איכר (15 באוקטובר 1899 – 16 בפברואר 1980) היה מפקד בכיר ב"הגנה".

אמנון (דמות מקראית)

בתנ"ך, אַמְנוֹן היה בנו הבכור של דוד המלך, מאחינועם היזרעאלית. ידוע במיוחד בשל אונס אחותו תמר.

דארקסייד

דארקסייד (באנגלית: Darkseid) הוא דמות בדיונית של נבל-על המופיעה בחוברות הקומיקס סופרמן ביקום DC קומיקס. הדמות הופיעה לראשונה בחוברת Superman's Pal Jimmy Olsen #134 מנובמבר 1970, והיא נוצרה על ידי ג'ק קירבי. דארקסייד הוא אחד מהדמויות החזקות והרעות ביותר ביקום DC. מאז הפצעתו לראשונה בתור הארד של הקומיקס, הוא הופיע במעל לארבעה עשורים של פרסומי החברה. הוא משמש כיריבם המושבע של סופרמן ושל ליגת הצדק.

דארקסייד הוא האלטר-אגו של הנסיך אוקסאס, בנם של המלך יוגה חאן והמלכה הגרה, שליטי כוכב הלכת החוצני אפוקוליפס. הוא זמם להשתלט על אפוקוליפס, וכאשר אחיו דראקס ניסה לטעון את כוח האומגה האגדי, אוקסאס הרג אותו והשתלט על הכוח. כוח האומגה הפך אותו ליצור דמוי אבן והעניק לו כוחות-על עוצמתיים. הוא התאהב במדענית סולי ולהם נולד בן בשם קאליבאק. סולי הורעלה בידי מתנקש בשם דסאאד בשליחות הגרה. אוקסאס נעשה אכזרי, ולאחר שאולץ להתחתן עם תושבת אפוקוליפס טיגרה, הורה לה להרוג את בנם, הפך את דסאד למשרתו והורה לו להתנקש בחיי הגרה. דארקסייד השתלט על אפוקוליפס, ובין היתר פלש לאי האמזונות תמיסקירה ונלחם בוונדר וומן.

ברשותו של דארקסייד צבא חיילים הקרואים "פרדמונים", המשתמשים בטכנולוגיה אפוקוליפטית מתקדמת וב"קופסאות אם" המוציאות פורטלים בשם "צינורות בום". מטרתו של דארקסייד היא חיסול הרצון החופשי ביקום ולעצב אותו מחדש בדמותו שלו. לשם כך הוא רוצה לפענח את משוואת האנטי-חיים המסתורית, המעניקה למשתמש בה את היכולת לשלוט על מחשבותיהם ורגשותיהם של החיים ביקום. הוא בעל עניין בכדור הארץ, וזאת במחשבה כי הפתרון לפתירת המשוואה חבוי במוחם של בני-האדם. לדארקסייד קבוצת חסידים הנאמנים לו, והם "האליטה" שלו - דסאאד, קאליבאק, סטפנוולף, גלוריוס גודפרי, דווילאנס, דוקטור בדלאם, גראני גודנס, מנטיס, מורטאלה, קנטו, גרייס המופלאה, ברולה, טיטאן וורימן ונדבאר. פרט להם הוא מפעיל את כנופיית אינטרגנג בהנהגת ברונו מנהיים, המשתמשת בטכנולוגיה אפוקוליפטית בתמורה לעזרה בפתרון משוואת האנטי-חיים. במהלך אירועי "המשבר האחרון", דארקסייד נהרג בידי בנו אוריון אך נולד מחדש. הוא פותר את משוואת האנטי-חיים, נלחם ברוב גיבורי יקום DC ומשתלט על גופו של הבלש דן טורפין. הוא נלחם בבאטמן, שירה בו קליע רדיואקטיבי שפצע אותו באופן אנוש. לאחר שהרג לכאורה את באטמן, דארקסייד נהרג בכוחותיהם המשולבים של סופרמן, וונדר וומן והפלאשים בארי אלן ו-וולי וסט.

לאחר האתחול המחודש של יקום DC, דארקסייד מופיע כאויבם הראשון של ליגת הצדק ומוביל להקמתם כקבוצה. בגרסה זו סיפור מקורו שונה - אוקסאס היה איכר עני מעולם לא מוכר, אשר מאס בשליטי עולמו ותמרן אותם למלחמה. כאשר הם נחלשו, אוקסאס הרג אותם, השתלט על כוחם, הרס את עולמו ויצר את אפוקוליפס. כאשר יצא למלחמה נגד האנטי-מוניטור, זה האחרון מיזג את הפלאש בארי אלן עם הרוכב השחור ועם משוואת האנטי-חיים, והם רצו דרך גופו של דארקסייד וגרמו למותו. בתו הבוגדנית גרייל, אשר הובילה למותו מלכתחילה, הולידה את דארקסייד מחדש בתוך גופו של תינוקה של סופרוומן מארץ-3, והחליטה לגדל אותו באהבה כמו אם.

דמותו של דארקסייד מדורגת במקום השישי ברשימת מאה נבלי-העל הגדולים של כל הזמנים, לפי אתר IGN, ובמקום ה-23 ברשימת מאה הנבלים הגדולים בכל הזמנים לפי מגזין Wizard. את דמותו בסדרת האנימציה "חברי-על" דיבב פרנק ולקר, את דמותו בסדרות האנימציה "סופרמן - הסדרה המצוירת" וליגת הצדק/ליגת הצדק ללא גבולות" דיבב מייקל איירונסייד, ומייקל לאון-וולי דיבב את הדמות בסדרת האנימציה "באטמן: האמיצים והנועזים". הוא מופיע ללא קול כמתכנן מזימות בסדרת הלייב אקשן "סמולוויל" ובסדרת האנימציה "ליגת הצדק - הדור הבא", וכנבל הראשי בסרטי האנימציה "סופרמן/באטמן: אפוקליפסה", "ליגת הצדק: מלחמה" וב"לגו ליגת הצדק נגד ליגת ביזארו", ודובב בידי אנדרה ברואר, סטיבן בלום וטוני טוד בהתאמה.

הסיודוס

הֵסִיוֹדוֹס (ביוונית: Ήσίοδος) היה משורר אפי יווני מוקדם, שחי במאה השמינית לפנה"ס. כבר במאה החמישית לפנה"ס התווכחו מלומדים האם הומרוס קדם להסיודוס או להפך. רוב המלומדים המודרניים סבורים ששירת הומרוס קודמת בכמה עשורים לשירת הסיודוס.

חום (צבע)

הצבע החוּם הוא שם כולל לגוונים כהים של כתום המתקבלים מעירבוב של צבעי היסוד - כחול צהוב ואדום. התפיסה החזותית של הצבע החום קיימת רק בנוכחות ניגוד עם צבע בהיר יותר.

בשונה מצבעים אחרים, לא ניתן לקבל צבע חום מאור מונוכרומטי אלא רק משילוב מקורות אור או מהחזרה ממשטח בצבע מתאים.

חקלאות

חקלאות (מן המילה הארמית חקל שפירושה "שדה") היא מגוון של פעולות שמטרתן ליצור מזון, מספוא, סיבים, עורות ומוצרים נוספים, על ידי גידול צמחים ובעלי חיים או יצירה מכוונת של תנאים לגידולם, לרבות חקלאות ימית. החקלאות היא אחד מתחומי העיסוק הקדומים של האדם, והיא שכלול של פעולות איסוף מזון, ציד בעלי חיים ודיג פרימיטיבי. ההיסטוריה של החקלאות שלובה בהיסטוריה האנושית, והשינויים בחקלאות היו גורמים כבדי משקל בתמורות חברתיות שחוותה האנושות, בהן התמחות בפעילות מסוימת. התפתחות החקלאות, מראשיתה ועד ימינו, אפשרה להגדיל במידה רבה ביותר את כמות המזון העומד לרשות החברה האנושית, ובכך גם את גידול האוכלוסייה בעולם לממדיה הנוכחיים.

החקלאות היא העיסוק הנפוץ בעולם – 42% מכוח העבודה בעולם עוסק בו. לעומת זאת, התוצר החקלאי מהווה רק 5% מהתוצר העולמי הגולמי (התוצרים הלאומים הגולמיים). מושג החקלאות מתייחס למגוון נרחב של פעילויות ייצור, אשר נפרשות על קשת רחבה של קני מידה תפעוליים (גודל יחידות שטח העיבוד, תפוקות וכו'), התמחויות ואספקטים שיווקיים.

בקצה אחד של קשת זו, נמצאת חקלאות הקיום (Subsistence Agriculture), המתבססת על שטחי אדמה (או כמות בעלי חיים) מצומצמים, תוך שימוש בכמות מצומצמת של תשומות חקלאיות, ללא השקעות וללא שיווק. חקלאות זו מייצרת תפוקות מועטות בלבד, כאלו המספיקות אך ורק לצריכה עצמית ולקיום החקלאים.

בקצה השני של הקשת, נמצאת החקלאות האינטנסיבית הכוללת גם את החקלאות התעשייתית. חקלאות זו עושה שימוש בשטחי אדמה נרחבים (ובהיקפים גדולים של בעלי חיים), תוך שימוש נרחב בתשומות חקלאיות כגון: דשן וחומרי הדברה ובמיכון ברמה טכנולוגית גבוהה. החקלאות האינטנסיבית כרוכה בהשקעות נרחבות, בתעשיות נלוות המיועדות לספק לצרכן את המוצר המוגמר ובשיווק. מטרת החקלאות האינטנסיבית היא, בדרך כלל, השאת הרווח לחקלאי או לתאגיד החקלאי.

חקלאי

חקלאי הוא אדם העוסקת בחקלאות, ומגדל בעלי חיים או צמחים מבויתים כמקור למזון, לביגוד ולמוצרים אחרים. המונח בדרך כלל חל על אנשים שעוסקים בשילוב של גידולי שדה, מטעים, כרמים, עופות או בעלי חיים אחרים. חקלאי יכול להיות בעל קרקע חקלאית או לעבוד כפועל על אדמות שנמצאים בבעלותם של אחרים, אך לרוב המונח מתייחס לבעל משק, בעוד העובדים בחווה/משק חקלאית מכונים בדרך כלל כעובדי משק. חקלאי המסתמך רק על מי גשמים להשקיית גידוליו עוסק בחקלאות בעל, זאת להבדיל מחקלאות שלחין בה נעשה שימוש באגירה והזרמה של מים אל השדה.

אדם העובד בחקלאות בחברה לא מתועשת, ובייחוד אנשים שעסקו בחקלאות בתקופת ימי הביניים תחת משטרים פיאודלים, מכונה איכר.

מרים פיירברג

מרים פיירברג-איכר (נולדה ב-11 ביולי 1951) היא ראש עיריית נתניה מאז נובמבר 1998.

משה סמילנסקי

משה סְמִילַנְסקי (24 בפברואר 1874, ז' באדר תרל"ד, טֶלֶפִּינוֹ, פלך קייב, האימפריה הרוסית – 6 באוקטובר 1953, כ"ז בתשרי תשי"ד, רחובות) היה איש העלייה הראשונה, מנהיג ציוני, איכר, פובליציסט וסופר עברי.

בצד כתיבתו הספרותית ופעילות הציבורית, עבד את האדמה במשקו החקלאי. הרבה לכתוב על חיי הערבים בארץ ישראל, בשם העט "חוג'ה מוסה". היה מקורב לברית שלום. שימש בתפקיד ראשי בארגון ההגנה, והיה אחראי על אזור העיר רחובות מטעם הארגון.

מתתיהו בן תיאופילוס (השני)

מתתיהו בן תּיאוֹפילוֹס (השני) היה כהן גדול בבית המקדש השני בזמן פרוץ המרד הגדול (שנת 66 לספירה). ניתן להניח שהיה בנו של הכהן הגדול תיאופילוס בן חנן (כהן בשנים 41-37 לספירה) ונכדו של הכהן הגדול חנן בן שת (כהן בשנים 15-6 לספירה) ובכך היה שייך למשפחת הכהנים בית חנן.

בשנת 65, מינה המלך אגריפס השני את מתתיהו לכהן גדול (השישי והאחרון שנתמנה על ידיו) במקום יהושע בן גמלא.בסוף שנת 67, בזמן המרד הגדול, מינו הקנאים את פינחס בן שמואל מכפר חבתא למשרת הכהן הגדול במקומו של מתתיהו בן תיאופילוס. מינויו על פי גורל של איכר עובד אדמה במקומו של כהן ממשפחת כהנים גדולים הביאה לתחושת שבר:"עיני יתר הכהנים, העומדים מרחוק, זלגו דמעות למראה החוק המחולל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסה ברגלים." פינחס זה היה הכהן הגדול האחרון שכיהן בבית המקדש השני לפני חורבנו.בזמן המצור הרומאי על ירושלים בשנת 70, הצליחו ארבעת בניו של מתתיהו להימלט מן העיר הנצורה. יחד עם הכהנים הגדולים (מתתיהו עצמו ככל הנראה כבר לא היה בחיים) יהושע בן דמנאי ויוסף בן קמחית (או קבי) ובניהם של כהנים גדולים אחרים (ישמעאל בן פיאבי ומתתיהו בן ביתוס), ברחו בניו של מתתיהו מהעיר הסגורה על ידי משמרות המורדים, אל הרומאים.לטענת יוסף בן מתתיהו, היו אלה דבריו שלו אל תושבי ירושלים הנצורים, שהשפיעו על האליטה לברוח מהעיר. הפליטים העשירים שוכנו זמנית על ידי אספסיינוס בעיר גופנא, מה שהביא את המורדים לטעון בפני העם, שהפליטים, מאחר שנעלמו מן העין, ללא ספק נרצחו על ידי הרומאים. טיטוס בתגובה, הביא אותם בחזרה כדי שיסובו יחד עם יוסף בן מתתיהו את חומות הר הבית. הבורחים התאספו לפני הצבא הרומי מול החומה והתחננו למורדים להציל את לב לבה של עיר הבירה:"פתחו את שערי ירושלים לפני הרומאים והצילו את עיר אבותינו, ואם תמאנו לעשות כדבר הזה – צאו כלכם מהר-הבית והשאירו את בית מקדש לפלטה".

דבריהם רק העלו את חמת המורדים, שענו להם בצעקות וקללות. עם החרבת בית המקדש, פסקה גם הכהונה הגדולה.

סוחר

סוחר הוא אדם העוסק בהחלפת סחורות בסחורות - במקרה של סחר חליפין או סחורות בכסף בשוק מודרני, מבלי שחל שינוי פיזי, ייזום, בסחורה, אשר ברשותו.

מבחינים בין "סוחר סיטונאי" המתווך בין היצרנים לבין ה"סוחר הקמעוני", הבא במגע עם הלקוחות הפרטיים, הקטנים. הסוחרים מגדילים את כוח המכירה של היצרנים באמצעות תחושותיהם לגבי הביקושים הצפויים מהלקוחות. הם גם מאתרים את מקורות הייצור הפוטנציאליים, בארצם ומחוץ לארצם, ומעודדים אותם לייצר כמויות גדולות יותר לשוק, כאשר הסוחר מזהה עליה בביקוש למוצרים מסוימים. מייחסים לסוחרים תרומה חשובה בהתפתחות הכלכלה העולמית. בעוד שמעמד ב"סיטונאי" נשמר גם היום, הרי במעמד ה"קמעוני" חל פיחות, בעקבות הרחבת רשתות השיווק.

פומפיי

פומפיי (בלטינית: Pompeii) היא עיר רומית עתיקה במחוז קמפניה שבאיטליה. בניגוד לרוב הערים העתיקות, נשתמרו רוב חורבותיה של העיר פומפיי עד ימינו, בשל אופן חורבנה ונטישתה הפתאומית, בהתפרצות הר הגעש הסמוך וזוב. אסון קדום זה כיסה את כל העיר באפר ואבק ובכך שימר את מבני העיר עד ימינו. ייחודה של פומפיי הוא בהיותה עיר עתיקה שבה הזמן כמו עמד מלכת.

פומפיי שוכנת כ-23 קילומטר דרומית מזרחית לנאפולי, על המורדות הדרום-מזרחיים של הר הגעש וזוב, צפונית לשפך נהר הסרנו.

פומפיי ושכנתה הרקולנאום נחרבו בהתפרצות הווזוב בשנת 79 לספירה. את הרקולנאום כיסו נחשולים פירוקלסטיים בשכבה של כ-20 מטרים של אפר געשי, והיא התגלתה בשנת 1710.

פומפיי, העיר הגדולה והחשובה יותר, שנקברה אף היא תחת שכבה של כארבעה מטרים של אפר וחומרים געשיים, התגלתה במקרה בשנת 1748 על ידי איכר שחפר בשדהו ונתקל בשרידיה העתיקים, קרוב ל-1,700 שנים לאחר שנקברה תחת האפר. בשנת 1793 התגלתה בפומפיי הכתובת "Rei publicae Pompeianorum" וכך זוהה המקום כפומפיי.

חפירות אינטנסיביות הביאו לכך שרוב העיר נחשפה ופתוחה כיום לציבור. מן הממצאים עולה כי פומפיי הייתה עיר רומית שבה ישבה אוכלוסייה אמידה. ברחובותיה התגלו בתי מגורים, חנויות, מבני ציבור, בתי מלאכה ובתי בושת.

בשנת 1997 הכריז אונסק"ו על פומפיי והרקולנאום כ"אתר מורשת עולמית".

פינחס בן שמואל מכפר חבתא

פינחס בן שמואל מכפר חבתא (או "חפתא", או Aphthia) היה הכהן הגדול האחרון שכיהן בבית המקדש השני לפני חורבנו.

מסופר כי פינחס היה איכר עני ובור, וכי לאחר פרוץ המרד הגדול בשנת 67 מינו אותו הקנאים למשרת הכהן הגדול על פי גורל, במקומו של הכהן הגדול מתתיהו בן תיאופילוס.

צמיתות

צמיתוּת (בצרפתית עתיקה: servage) הוא השם שניתן למעמד המשפטי והכלכלי של חלק מהאיכרים תחת המערכת הפיאודלית, ובמיוחד בתוך המערכת הכלכלית המנוריאלית (או הסניוריאלית). הצמית (מצרפתית עתיקה, serf, ומקודם מלטינית) במערכת הצמיתות היה בעל המעמד הנמוך ביותר בחברה הפיאודלית ומעמדו היה דומה לזה של עבד, אך נבדל ממנו בכך שלא נחשב לרכוש כשלעצמו ולא ניתן היה למכרו בנפרד מהאדמה אותה עיבד.

החוק האזרחי הרומי הכיר רק שני מצבים. אדם היה יכול להיות אזרח חופשי או עבד. הייתה יכולת מעבר בין שני המצבים - עבד היה יכול להשתחרר ולתבוע לעצמו זכויות של אזרח ואילו אדם חופשי היה יכול להפוך לעבד למשל עקב חובות. אבל בסוף תקופת הקיסרות הרומית נוספו במשפט הרומי אבחנות בין "חזקים" ו"נחותים". אבחנות אלו היו בסיס ליצירת מעמד האיכרים המשועבדים.

הצמיתות התבטאה בכך שאדם (לרוב איכר) היה כבול לאדמה ולבעליו בצורה שהבחינה אותו מאדם חופשי. צמית נשאר חופשי ביחסיו עם צד שלישי. הצמיתות באה למימוש בעבודה הכפויה של הצמיתים בשדותיהם של בעלי האדמות, כשבתמורה נהנו הצמיתים מהגנה מצד בעל האדמות ומהזכות לעבוד בשדות החכורים על–ידם. הצמיתות כללה עבודה בשדות וכמו כן בעבודות חקלאיות דומות כמו ייעור, בניין דרכים ותעבורה, מלאכות ואפילו ייצור.

הצמיתות התפתחה מן העבדות שהייתה נהוגה בתקופת האימפריה הרומית והתפשטה ברחבי אירופה במהלך המאה העשירית. הצמיתות רווחה באירופה בימי הביניים ונמשכה בצורות שונות באנגליה עד המאה החמש עשרה, בצרפת עד המהפכה הצרפתית ובשאר מדינות אירופה עד ראשית המאה התשע עשרה.

המדינה האירופית האחרונה שביטלה את הצמיתות הייתה רוסיה בשנת 1861. בחלקים של אירופה, ובמיוחד בסקנדינביה לא כוננה מערכת צמיתות מעולם. ביפן, סין ובחלקים אחרים של המזרח הרחוק התקיימה מערכת צמיתות פורמלית או פורמלית למחצה עד המאה העשרים.

במערכת הפיאודלית כל האדמה הייתה בבעלותם של בעלי אדמות שונים—הוסאלים, הכנסייה והמלך. הצמיתים הורשו לעבד חלק מהאדמה כדי להזין את עצמם ומוסו על תנובת האדמה ורווחיהם. נוסף על כך, נדרשו הצמיתים להקדיש חלק ניכר מזמנם ועמלם לעיבוד אדמת הדמסנה של בעל האדמה—אותו חלק של האחוזה שהיה נתון לשליטתו הישירה של בעל האדמה ולא שימש אריסים אחרים.

מעמדו של הצמית היה טוב במעט מזה של עבד, כיוון שלא היה רכושו של האדון, אך הוא היה כבול במובנים רבים לחלקת אדמה שהייתה בבעלות אדם אחר וניתן היה לקנותה ולמכרה כאשר הצמיתים עדיין מוצמתים אליה, אף כי מכירת אדמה לא הייתה מנהג נפוץ בתקופה זו, בה מעמדו וכוחו של אדם קושר עם כמות האדמות שברשותו, ועיקר העברות הבעלות נבעו ממלחמות, נישואים או מתנות שונות.

הצמית היה איכר, שלרוב עסק בעבודת אדמה, אך לעיתים הועסק גם כבעל מלאכה, למשל כנפח, טוחן או פונדקאי. גם בעלי מקצוע אלו היו כפותים למקומם ולא היו יכולים לעזבו בלי רשותו של בעל האדמה. גם עליהם הוטלה חובת עבודה עבור בעל האדמות וניטל עליהם לבצע שירותי עבודה נוספים בהתאם לדרישות בעל האדמה. המעמד החברתי והחוקי של הצמית היה מוּרש, ובניו ובנותיו אחריו היו צמיתים אף הם.

בתוך מגבלות אלו נהנה הצמית ממידה מסוימת של חירות. הוא יכול היה לצבור רכוש אישי ולהורישו, ולעיתים היו צמיתים שהפכו עשירים מבעלי האדמות אותן עבדו, הוא היה רשאי להחליט אילו גידולים הוא מעוניין לגדל על אדמתו ולמכור את התנובה העודפת בשוק. בעל האדמות לא היה יכול לנשל את הצמית מרכושו בלי עילה והיה מחויב בהגנתו מפני פורעי חוק או אדונים אחרים ולתמוך בצמיתים כאשר הגידולים כשלו. מגבלות החופש של הצמית נאכפו באמצעות נהגים בחצר ובמנהל המנוריאלי.

אופיה של הצמיתות היה שונה במקומות ובזמנים שונים. בחלק מהמקומות הצמיתות מוזגה או הומרה בצורות שונות של מיסוי. כמות עבודת הצמיתות עבור האדון לה נדרשו הצמיתים הייתה שונה אף היא ממקום למקום. בפולין-ליטא של המאה השלוש עשרה הסתכמה עבודת הצמיתות בכמה ימים בשנה, במאה הארבע עשרה היא צמחה ליום עבודה בשבוע, במאה השבע עשרה לארבעה ימים בשבוע ובמאה השמונה עשרה לשישה ימים. הצמיתות ברוסיה התבססה על העקרון שבעל האדמות שולט באיכר ויכול לעשות בו כרצונו, כולל הפרדתו מאדמתו. לעיתים, שימשו הצמיתים כחיילים בעת עימות ואפילו זכו בתוארי אצולה כתמורה על אומץ בשדה הקרב. במקומות אחרים, יכלו הצמיתים לרכוש את חירותם, לזכות בשחרור על ידי בעלים נדיב, או להימלט לערים או לאדמה שזה עתה יושבה בה לא נשאלו שאלות ביחס למקורם. החוקים ביחס לצמיתים שנמלטו היו שונים: באנגליה, למשל, צמית שחמק מלכידה במשך שנה ויום זכה בחירותו.

במקרים רבים היה על הצמית לזכות בהיתר מבעל האדמות כדי להנשא לאדם שאינו בן האחוזה. ניתן היה להטיל עליהם קנסות בעת הורשה, כאשר אדם הפך לנזיר או כומר, או כאשר ילדיהם עזבו את האחוזה ועברו לערים. יתר על כן, הצמיתים היו צריכים לשלם עבור השימוש בטחנת התבואה של האדון או בתנור הלחם שלו, ונתבעו לשלם עבור שירותים כמו שימוש במריצות האדון להעברת היבול.

קולקטיב

קולקטיב (Collective) הוא קבוצת אנשים הפועלת לאורו של רעיון משותף, או לשם הגשמת מטרה משותפת, תוך קיום שוויון חברתי בין חברי הקבוצה - לכל חברי הקבוצה משקל שווה בקבלת החלטות, והם מתחלקים שווה בשווה בהכנסות הקבוצה (כאשר יש לה הכנסות). להבדיל מקואופרטיב, קולקטיב אינו ממוקד בהיבט הכלכלי של פעילותו (אף שזו עשויה לכלול גם יעדים כלכליים או מוסריים). [דרוש מקור]קולקטיביזם הוא אידאולוגיה התומכת בפעילות במסגרת קולקטיב, וגורסת שטובת הקבוצה עדיפה על טובת הפרט.

בתקופת שלטונו של סטלין בברית המועצות נכפתה קולקטיביזציה של החקלאות, כלומר מעבר מחקלאות שבה לכל איכר יש משק לעצמו (שבו הוא מעסיק גם שכירים), לחקלאות מאורגנת ושיתופית, שבה כל אחד מהאיכרים שותף לעבודה החקלאית ולפירותיה. יוזמה זו גרמה לירידה דרסטית ברמת החיים של האוכלוסייה עד כדי רעב המוני.

הקיבוץ והקבוצה בארץ ישראל הוקמו כקולקטיב. במשך שנים רבות היווה הקיבוץ מודל להצלחה של רעיון זה, אך בסוף המאה ה-20 נקלעו קיבוצים רבים למשבר כלכלי הידוע בשם "משבר הקיבוצים" והחלו בתהליכי הפרטה, שעיקרם ביטול הקולקטיב.

בתחילת המאה ה-21 חזר רעיון זה לקנות עדנה, בעיקר בקרב אמנים, פעילי שמאל רדיקלי והיפסטרים, שמקימים קולקטיבים העוסקים ביצירת אמנות, אקטיביזם פוליטי וקידום אורח חיים אלטרנטיבי.

קולקטיביזציה

קולקטיביזציה של החקלאות היא מעבר מחקלאות שבה לכל איכר יש משק לעצמו (שבו הוא מעסיק גם שכירים), לחקלאות מאורגנת ושיתופית, שבה כל אחד מהאיכרים שותף לעבודה החקלאית ולפירותיה.

רובין הוד

רובין הוד (באנגלית: Robin Hood) הוא גיבור עממי אנגלי, פורע חוק. קשת וסייף מוכשר, אשר על פי הגרסאות בנות ימינו של סיפור עם זה, נהג לגנוב מהעשירים ולתת לעניים בעזרת חבורת פורעי חוק הידועים כ"אנשים העליזים". באופן מסורתי, מוצגים אנשי רובין הוד כלבושים בצבעי ירוק. יש הסוברים כי מקור האגדה בפורעי חוק אמיתיים או בבלדות וסיפורים על פורעי חוק.

רובין הוד הפך לדמות עממית פופולרית החל מתקופת ימי הביניים והמשיך בספרות המודרנית, סרטים וטלוויזיה. במקורות המוקדמים ביותר, רובין הוד הוא איכר חופשי, אבל לעיתים קרובות הוא מצויר כאציל שאיבד את אדמותיו באופן לא הוגן בגלל שריף חסר מצפון ונעשה פורע חוק.

רוני איכר

רוני איכר (נולד 2 ביולי 1947) הוא תת-אלוף במילואים בצה"ל ששימש כקצין בחיל הים, בין תפקידיו פיקד על שייטת ספינות הטילים וכיהן כראש מספן כוח האדם. בתפקידו הצבאי האחרון עמד בראש מספן המודיעין. כיהן כמנכ"ל חברת אחוזות החוף ועיריית נתניה.

רפורמה אגררית

רפורמה אגררית (רפורמת קרקעות) היא העברת בעלות על אדמה חקלאית, שיזומה או נתמכת על ידי השלטון. המונח מציין בדרך כלל העברת קרקעות מבעלות של קבוצה קטנה של בעלי קרקעות, או אצילים (למשל, מטעים וחוות גדולות) לבעלות פרטית או קולקטיבית של האנשים שמעבדים אותה קרקע. העברת הקרקעות יכולה להיעשות ללא הסכמת בעלי הקרקע וללא פיצוי עבורה. מלבד חלוקת הקרקעות, הרפורמה האגררית עוסקת גם בתנאי פארצלציה של חלקות הקרקע, תנאי החכירה, גובה תשלומי החכירה, חוקי בעלות על הקרקע וחוקי ירושה, שיטות מיסוי ועוד. מס שבח מקרקעין, ובמיוחד כזה שמוטל על קרקעות, הוא צורה מודרנית של רפורמה אגררית.

כדי לסבך מעט יותר את מגוון השימושים שנעשה במושג, נביט בחוות קולקטיביות. בכמה מקרים בהיסטוריה, רפורמה אגררית העבירה קרקעות מבעלות פרטית, כולל זו של איכר, לחוות קולקטיביות בבעלות ממשלתית. במקרים אחרים, המונח שימש לפעולה הפוכה לחלוטין, חלוקת אדמת חוות קולקטיביות בבעלות ממשלתית לנחלות פרטיות קטנות.

רפורמה אגררית יושמה ברחבי העולם, החל מהמהפכה המקסיקנית, דרך סין הקומוניסטית ועד לזימבבואה ונמיביה. רפורמה אגררית הייתה כלי דה-קולוניזציה פופולרי באפריקה ובעולם הערבי, כחלק ממה שנקרא סוציאליזם אפריקני וסוציאליזם ערבי. רפורמה אגררית הייתה צעד חשוב בדרך להשגת פיתוח כלכלי במדינות רבות בעולם השלישי בתקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה, במיוחד אצל הנמרים האסיאניים, כולל טיוואן, קוריאה הדרומית, מלזיה ולאחרונה סין העממית בתקופת דנג שיאופינג.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.