אידי אמין

גנרל אידי אמין דאדא אאומי (1925 לערך - 16 באוגוסט 2003) היה דיקטטור צבאי ונשיאה השלישי של אוגנדה מ-25 בינואר 1971 עד 11 באפריל 1979. הוא עלה לשלטון בהפיכה צבאית והדיח את מילטון אובוטה. שלטונו של אמין התאפיין בהפרות זכויות אדם, בדיכוי פוליטי, ברדיפה דתית, בהוצאות להורג ללא משפט, בנפוטיזם, בשחיתות ובניהול כלכלי כושל. ארגוני זכויות אדם בינלאומיים מעריכים כי תחת שלטונו נהרגו בין 100,000 לחצי מיליון איש[1].

במרוצת השנים אמין הפך משליט פרו-מערבי שנתמך על ידי ישראל לחלק מהגוש המזרחי בהנהגת ברית המועצות, כשהוא נתמך על ידי שליט לוב מועמר קדאפי ושליט זאיר מובוטו ססה סקו. ב-1975 הוא מונה ליו"ר הארגון למען אחדות אפריקה, ארגון פאן-אפריקני שקרא לסולידריות בקרב מדינות היבשת. ב-1977 ניתקה בריטניה את יחסיה עם אוגנדה, מושבתה לשעבר, ואמין הכריז כי הוא הביס את בריטניה והוסיף לתאריו את הכינוי "כובש האימפריה הבריטית".

התנגדות הולכת וגוברת לשלטונו בתוך אוגנדה וניסיונו לספח את מחוז קגרה מטנזניה ב-1978, הובילה למלחמת אוגנדה-טנזניה ולנפילת משטרו בן שמונה השנים. אמין יצא לגלות בלוב, ומשם עבר לערב הסעודית, שם חי עד מותו ב-16 באוגוסט 2003.

אידי אמין
Idi Amin -Archives New Zealand AAWV 23583, KIRK1, 5(B), R23930288
תמונתו של אידי אמין. ניתן לראות בבירור את כנפי הצניחה הצה"ליות שהוא נושא מעל כיס המקטורן השמאלי.
נשיא אוגדנה ה־3
25 בינואר 197111 באפריל 1979
(8 שנים ו-11 שבועות)

ביוגרפיה

ילדות, נעורים ותחילת הקריירה

אידי אמין נולד למשפחה משבט הקאקווה המוסלמי, ליד קובוקו שבמחוז הארואה באוגנדה. תאריך לידתו המדויק לא ידוע, אך ככל הנראה שנת לידתו היא בין 1923 ל-1928. גידלה אותו אמו, רופאת אליל בעיסוקה, והוא רכש השכלה מועטה. במקור הובאה משפחתו של אמין מדרום סודאן כחלק ממבצע בריטי לעירוב אוכלוסיות.

אידי אמין הצטרף לרובאי המלך האפריקנים של הצבא הבריטי. תחילה שימש עוזר טבח, לאחר מכן, ב-1946, היה טוראי, ולאחר שהצטיין בעת מרד המאו מאו בקניה הועלה לדרגת סגן. הוא נחשב לחייל טוב, אם כי נלהב למדי, ורכש מוניטין של אדם אכזר. הוא התקדם במהירות בסולם הדרגות, ומדרגת רב-סרן הועלה ל"אפנדי", הדרגה הגבוהה ביותר שיכול היה לקבל חייל אפריקאי בצבא הבריטי. אמין היה גם ספורטאי מוצלח, שחיין ואלוף אוגנדה באגרוף במשקל כבד מ-1951 ועד 1960.

עם הכרזת העצמאות של אוגנדה ב-1962, העלה אותו ראש ממשלת אוגנדה, מילטון אובוטה, לדרגת סגן-אלוף, ולאחר מכן, ב-1964, היה לסגן הרמטכ"ל של צבא אוגנדה. ב-1965 הואשמו אובוטה ואמין בעסקת הברחת זהב, קפה ושנהב מהרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. ועדת חקירה פרלמנטרית שמה את אובוטה במצב עדין, שממנו יצא על ידי מאסר של חמישה שרים, קידומו של אידי אמין לרמטכ"ל, השהיית החוקה של 1962 והכרזת עצמו כנשיא במקום מוטסה השני, מלך אוגדנה, שהיה עד אז נשיא.

אידי אמין החל בגיוס בני שבטו לצבא, ויחסיו עם אובוטה החלו להתערער. אובוטה הגיב בהשמתו של אידי אמין במעצר בית, ולאחר שנכשל - העביר את אמין לתפקיד לא-ביצועי בצבא.

תפיסת השלטון

Idi Amin caricature2
קריקטורה של אידי אמין, צייר: אדמונד ואלטמן

ב-25 בינואר 1971 הנהיג אידי אמין הפיכה צבאית באוגנדה, לאחר ששמע כי אובוטה, שהיה אז בכנס בינלאומי בסינגפור, מתכוון לעוצרו על מעילה בכספי הצבא. לאחר ההפיכה הנהיג אמין משטר צבאי במדינה. הוא קרא לעצמו "הוד מעלתו הנשיא לכל החיים, פילד-מרשל החאג' דוקטור אידי אמין, VC, DSO, MC, אדון כל חיות האדמה ודגי הים, כובש האימפריה הבריטית באפריקה בכלל ובאוגנדה בפרט".

תקופת שלטונו

שלטונו של אמין התקבל בתחילה בברכה הן בתוך אוגנדה והן מחוצה לה. הוא החזיר את גופתו של פרדריק וולוגמבה, הנשיא הגולה לאוגנדה, שחרר אסירים פוליטיים רבים ופיזר את המשטרה החשאית. באותו זמן, עם זאת, הוא ייסד "חוליות רצח" להעלמת תומכי מילטון אובוטה. ראשי הצבא שלא תמכו בהפיכה הוצאו להורג, רבים על ידי עריפת ראשם. עד 1974 נרצחו מאות אלפים מבני עמו של אמין במסגרת שלטונו. לפי שמועות, אמין האכיל תנינים בראשי מתנגדיו, ואף אכל בעצמו בשר אדם, שמועות שאינן מבוססות[2][3].

אובוטה נמלט לטנזניה, ומשם ניסה להחזיר לעצמו את השלטון בהפיכה צבאית נוספת, ב-1972, ללא הצלחה. תומכיו של אובוטה בצבא האוגנדי, בעיקר משבטי האצ'ולי והלאנג'י, היו מעורבים בהפיכה גם כן. אמין השיב לניסיון ההפיכה בהפצצת ערים טנזניות, וברצח קצינים משבטי האצ'ולי והלאנג'י. האלימות הבין-שבטית גדלה עד שכללה את כלל הצבא, ולאחר מכן אזרחים. במהלך תקופה זו אמין נהיה פרנואידי. מלון "אחוזות הנילוס" בבירה קמפלה היה ידוע לשמצה כמרכז העינויים והחקירות של אמין. "חוליות הרצח" שלו היו אחראיות לעשרות אלפי חטיפות, עינויים, אינוסים ורציחות, ואמין עצמו הורה על הוצאתו להורג של הארכיבישוף של אוגנדה, ג'נני לוום, השופט העליון, הרקטור של אוניברסיטת מקררה, נגיד הבנק המרכזי ואחדים משריו.

ב-9 באוגוסט 1972 הציב אמין אולטימטום בן 90 יום לכ-60,000 האסיאתים שהתגוררו באוגנדה כשהורה להם לעזוב את המדינה, לאחר שלטענתו חלם חלום שבו אלוהים דרש ממנו לגרשם. אלה שנשארו בבתיהם הוגלו מבתיהם בערים אל הכפרים. באותה שנה ניתק את היחסים הדיפלומטיים עם ישראל, וב-1976 עם בריטניה, ופנה למועמר קדאפי מלוב ולברית המועצות לקבלת תמיכה.

בזמן מלחמת יום הכיפורים ב-1973 דווח ברדיו אוגנדה שאידי אמין שלח חיילים אוגנדים להילחם נגד ישראל.

לאמין היו קשרים חזקים עם הארגון לשחרור פלסטין (אש"ף) - הוא אף הציע להם את שגרירות ישראל לשעבר כמטה פעולה. טיסה 139 של אייר פראנס שנחטפה מאתונה ב-1976 הוזמנה על ידי אמין לנחות באנטבה. החוטפים, שדרשו את שחרורם של 53 עצירים חברי אש"ף בתמורה ל-256 בני הערובה, נתמכו על ידי צבאו של אמין. אמין ביקר אצל בני הערובה יותר מפעם אחת. ב-3 ביולי 1976 תקפו כוחות צה"ל את שדה התעופה, במבצע שנקרא "מבצע אנטבה", ושחררו כמעט את כל בני הערובה, למעט ישראלית אחת, שאושפזה בבית החולים באותה עת. חיל האוויר של אוגנדה נפגע קשות, היות שחלק גדול ממטוסי הקרב שלו הושמדו בעת המבצע. לאחר המבצע נרצחה בת הערובה המאושפזת בפקודתו של אמין.

על בסיס חזיונותיו והתנהגותו, הועלתה הסברה כי אמין סבל מנוירוסיפיליס (סיבוך של עגבת במוח).

ככל שעברו השנים, השגעונות של אמין גדלו למאניה אינפנטילית. הוא ענד מדליות כה רבות, עד שחולצותיו נקרעו מן המשקל. הוא העניק לעצמו שלל תארים, בהם "נשיא לכל החיים", "כובש האימפריה הבריטית" ואף "מלך סקוטלנד". ב-1975 הוא נבחר לנשיא הארגון לאחדות אפריקה.

באוקטובר 1978, לאחר ש-100,000 עד 500,000 נרצחו על ידי משטרו, וכשהוא נעדר קשרים דיפלומטיים עם אף מדינה, הורה אמין על פלישה לטנזניה, בניסיון לכסות על מרידה צבאית. בעזרת חילות לוביים ניסה אמין לספח את קג'רה, אזור בצפון טנזניה. באפריל 1979 הדיחה טנזניה, אז תחת שלטונו של הנשיא ג'וליוס נייררה, את אמין, תוך כיבוש קמפלה בעזרת כוחות גרילה אוגנדיים, והחזירה לשלטון את הנשיא לשעבר מילטון אובוטה.

הגלות

אמין ברח לגלות בלוב, שם לא ידוע האם נשאר רק עד סוף 1979 או למשך 10 שנים, לפני שמצא מקלט בערב הסעודית. הוא פתח חשבון בנק בג'דה שבערב הסעודית ב-1979, וחי שם עם ארבע נשותיו עד למותו, כשהוא מתקיים על פנסיה ממשלתית.

ב-20 ביולי 2003 דווח כי הוא מצוי בתרדמת וגוסס בבית-החולים ע"ש המלך פייסל בג'דה. אחת מנשותיו ביקשה מנשיא אוגנדה, יוורי מוסווני, כי אידי אמין יוחזר למות במולדתו, אך נענתה כי אם יחזור הוא צפוי לעמוד למשפט על פשעיו. אידי אמין מת בערב הסעודית ב-16 באוגוסט 2003, ונקבר בג'דה.

ב-17 באוגוסט 2003, אמר דייוויד אוון ל"רדיו 4" של ה-BBC כי בעת שהיה שר החוץ של בריטניה, הוא הציע לחסל את אמין למען סיום משטר הטרור שלו, אך הרעיון לא התקבל. אוון אמר כי משטרו של אמין היה הרע מכול, וזו בושה שהתאפשר לו להחזיק בשלטון במשך זמן ארוך כל כך[4].

אידי אמין ומדינת ישראל

Idi Amin - Levi Eshkol - Entebbe 1966-06-12
אידי אמין בקבלת פנים לראש הממשלה לוי אשכול, נמל התעופה אנטבה, 12 ביוני 1966

בראשית דרכו, בשנות ה-60, השתתף אמין, יחד עם קצינים נוספים מארצות אפריקה, בקורס צניחה של צה"ל. הוא אמנם לא סיים את הקורס, אך קיבל כנפי צניחה אותן נשא בגאון על חזהו במשך כל תקופת שלטונו. בשנת 1966, בשעת מסעו של ראש ממשלת ישראל לוי אשכול ורעייתו לארצות אפריקה, נוצרו קשרים חזקים בין מדינאים ואנשי צבא ישראליים לבין הצבא האוגנדי. בהמשך סייעו מומחים ישראליים בהקמת חיל האוויר של אוגנדה ובית הספר לטיס של המדינה, שבראשו עמד קצין ישראלי, ברוך (בורקה) בר-לב (ברלוביץ'). חברת סולל בונה הקימה מבנים רבים באוגנדה ובכלל זה את מבנה שדה התעופה באנטבה. בשנת 1971 ערך אידי אמין, כנשיא אוגנדה, ביקור רשמי בישראל. בשנת 1972, לאחר שראש הממשלה גולדה מאיר סירבה למכור לאמין מטוסי פנטום, שינה אידי אמין את דעותיו כלפי מדינת ישראל. הוא גירש מאוגנדה את כל הישראלים, שהיוו קהילה גדולה ובעלת עוצמה. בשנת 1973 דיווח ששלח כוח משימה אוגנדי כדי להילחם בישראל במסגרת מלחמת יום הכיפורים. בשנת 1976 שיתף פעולה עם חוטפי מטוס אייר פרנס, אשר החזיקו בנוסעים הישראלים בנמל התעופה באנטבה עד לשחרורם על ידי צה"ל במסגרת מבצע יונתן.

בתרבות

בשנת 2006 יצא הסרט "המלך האחרון של סקוטלנד", שתסריטו מבוסס על סיפור שלטונו של אידי אמין, אך מספר את סיפורו הבדוי של רופאו האישי של אמין, שהגיע לאוגנדה מסקוטלנד והופך ליועצו הקרוב. בסרט מגלם את אמין השחקן פורסט ויטקר, שזכה על תפקידו זה בפרס אוסקר לשחקן הטוב ביותר.

בתוכנית הסאטירה ניקוי ראש היה מערכון לעגני שנקרא "אידי אמין - ישר מן העץ"[5] שהציג את אמין כמין קוף.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ מספר האוגנדים המדויק שנרצחו כתוצאה משלטונו אינו ידוע. הוועד הבינלאומי של המשפטנים העריך שנרצחו סביב 300,000 איש, ולכל הפחות 80,000. אומדן נוסף, שנערך בסיוע אמנסטי אינטרנשיונל, מדבר על כ-500,000 הרוגים (פטריק קיטלי, Idi Amin, כתבה באתר הגארדיאן, 18 באוגוסט 2003).
  2. ^ Idi Amin killer file, באתר moreorless
  3. ^ Ian Johnston, Death of a despot, buffoon and killer, news.scostsman.com, 17 August 2003
  4. ^ Entebbe, Mogadishu and Baader-Meinhoff, OpsRoom.org
  5. ^ https://youtu.be/PkPO6s7QIF4?t=76 "אידי אמין - ישר מן העץ"
11 באפריל

11 באפריל הוא היום ה-101 בשנה (102 בשנה מעוברת), עד לסיום השנה, נשארו עוד 264 ימים.

אבאיודאיה

אַבָּאיוּדָאיָה (בלוגנדה: Abayudaya – יהודים, נקראת גם "אבא יהודה") היא קבוצה אתנית במזרח אוגנדה הממלאת אחר מנהגי הדת היהודית ומהווה את חלקה הגדול של יהדות אוגנדה. הקשר בינה לבין העם היהודי נובע מאימוץ היהדות. בשנת 2002 הגיעה משלחת של רבנים קונסרבטיבים מארצות הברית, שערכו גיור לחברי הקהילה. נכון ל-2012, הקהילה מוכרת כיהודית על ידי רבנים מהיהדות הרפורמית והקונסרבטיבית, אך לא מהזרם האורתודוקסי, שאינם מכירים בגיור שנערך לחברי הקהילה.

בעבר הגיע גודל האוכלוסייה ל-3,000 איש, אולם בעקבות הרדיפות בתקופת שלטונו של אידי אמין הצטמצמה אוכלוסייתם ל-300. כיום מונה הקהילה כ-2000 איש על פי רבה של הקהילה. שפותיהם הן הלוגנדה, לוגוורה, לוסוגה ואנגלית, אם כי יש בהם שלמדו את השפה העברית.

מבחינת השתייכות אתנית, רוב הקהילה היא מבני הבגנדה, מלבד יהודי הכפר מגאדה במחוז נמוטומבה המשתייכים לבסוגה. הקהילה נוסדה על ידי סמיי קאקונגולו, שליט אוגנדי מקומי, שהמיר את דתו לנצרות במחשבה שהמעשה יוביל לכך שהבריטים יאפשרו לו לשלוט בשטחים שכבש.

אגם אדוארד

אגם אדוארד (אנגלית: Lake Edward) הוא אחד האגמים הגדולים ביותר באפריקה.

אוגנדה

הָרֶפּוּבְּלִיקָה שֶׁל אוּגַנְדָה (באנגלית: Republic of Uganda; בסווהילי: Jamhuri ya Uganda) היא מדינה משוונית במזרח אפריקה השוכנת לחופו של אגם ויקטוריה. זו מדינה ללא מוצא לים אשר גובלת בצפון עם דרום סודאן, במזרח עם קניה, בדרום עם טנזניה, בדרום-מערב עם רואנדה, ובמערב עם הרפובליקה הדמוקרטית של קונגו. בירתה והעיר הגדולה ביותר בה היא קמפלה.

אוגנדה זכתה לעצמאות בשנת 1962 במסגרת חבר העמים הבריטי, ומשטרה רפובליקה נשיאותית. לאורך שנות עצמאותה חלו בה הפיכות רבות, אולם משנת 1986 עומד בראשה הנשיא יוורי מוסווני.

מקור שמה של אוגנדה הוא בממלכת בוגנדה, הגדולה מבין הממלכות המסורתיות הנמצאות בתחומה של המדינה. בשנת 1908, בעת ביקור באפריקה, הכתיר וינסטון צ'רצ'יל את אוגנדה בתואר "פנינת אפריקה".

ברוך בר-לב

ברוך (בורקה) בר-לב (ברלוביץ') (14 באוקטובר 1924 – 22 ביוני 2007) היה קצין בדרגת אלוף-משנה בצה"ל, פיקד על חטיבה 14, ראש מטה פיקוד המרכז במלחמת ששת הימים ונספח צה"ל ומשרד הביטחון באוגנדה.

בר-לב נולד בליטא, עלה בגיל 10 לארץ ישראל וגדל בבאר טוביה. הצטרף לארגון ההגנה ולמשטרת היישובים העבריים ופיקד על המשמר הנע בבית אשל. במלחמת העצמאות השתתף בפעולת פיצוץ מתחם בית החרושת לקרח ביאזור והיה מפקד קורס מ"כים ולחם בקרב עמק הירדן. לטענתו היה הוא זה שעצר את הטנק בכניסה לקיבוץ דגניה א' באמצעות בקבוק מולוטוב. לאחר הקמת חטיבה 8 מונה למפקד פלוגת החרמ"ש של גדוד 82 שכללה 11 זחל"מים וחמש שריוניות וייט. הוא לחם עם הפלוגה במבצע דני לכיבוש רמלה ולוד, קרב עיראק אל-מנשייה, וקרב משטרת עיראק סווידאן, במהלכו נפצע מקליע ברגלו. לאחר שהחלים, הוא חזר ליחידתו והשתתף במבצע חורב בכיבוש עוג'ה אל-חפיר.

לאחר המלחמה מונה למפקד גדוד 82 ופיקד על בית הספר לשריון. ב-1955 מונה לסגן מפקד חטיבת השריון במילואים הראשונה בצה"ל, חטיבה 27, לחם עם החטיבה במלחמת סיני ונפצע.

ב-1959 מונה למפקד חטיבה 14, שבתקופתו עברה הסבה מחטיבת חיל רגלים לחטיבה ממוכנת. במלחמת ששת הימים שירת כראש מטה פיקוד המרכז. ב-1968 נשלח לאוגנדה כנספח צה"ל וראש משלחת משרד הביטחון, הוא ליווה את הארגון מחדש של צבא אוגנדה בראשות אידי אמין עד שזה תפס את השלטון בהפיכה צבאית ב-1971. לאחר חטיפת טיסה 139 של חברת אייר פראנס לאנטבה, נקרא בר-לב לשוחח עם אמין וללחוץ עליו להביא לשחרור החטופים.

בסוף שנות ה-70 של המאה ה-20 עזב את ישראל ועבר להתגורר בלוס אנג'לס.

דיקטטור

דיקטטור הוא מנהיג פוליטי בעל שליטה מוחלטת. כאשר דיקטטור שולט בחברה או באומה, המצב נקרא דיקטטורה. המילה דיקטטור נטבעה בימי הרומאים, שם הדיקטטור היה ממונה לשלטון בעתות משבר, כדי לפתור אותם על ידי הסנאט הרומי.

בעידן המודרני, המונח "דיקטטור" משמש לרוב לתיאור מנהיג שהוא בעל ואף עושה שימוש לרעה בכוח אישי יוצא מהכלל. דיקטטורות מאופיינות על ידי אחד או יותר מהבאים: ביטול בחירות ודיכוי זכויות אזרחיות, הכרזה על מצב חירום במדינה, דיכוי יריבים פוליטיים בכל האמצעים האפשריים (גם לא חוקיים כגון התנקשות או הרעלה). כמו כן דיקטטור משליט משטר חד-מפלגתי ולרוב פולחן אישיות סביב דמותו.

המונח דיקטטור מאוד דומה, אך לא זהה, להגדרה העתיקה של "עריץ". במקור, הן התואר עריץ והן התואר דיקטטור לא נשאו הקשרים שליליים. מגון גדול של שליטים שכוננו משטרים שונים, כמו חונטות צבאיות, משטרים חד-מפלגתיים וממשלות אזרחיות בהן עמדו, תוארו כדיקטטורים. הדיקטטור יכול להחזיק בדעה ימנית קיצונית, שמאלית קיצונית או אף להיות א-פוליטי.

דניאל בלוך

דניאל בלוך (18 ביולי 1941 - 4 בספטמבר 2009) היה עיתונאי ועורך ישראלי.

המלך האחרון של סקוטלנד

המלך האחרון של סקוטלנד הוא מותחן פוליטי, המבוסס על הרומן באותו השם של ג'יל פודן. העלילה מומצאת, אך מתבססת על דמויות ואירועים היסטוריים.

הרתחה למוות

הרתחה למוות היא שיטת עונש מוות בייסורים.

הנידון למוות היה מושם בתוך קדירה ענקית ובה מים קרים, כשהוא קשור כדי למנוע ממנו אפשרות בריחה. המוציא להורג היה מדליק אש תחת הקדירה אשר החלה לחמם את המים באיטיות. מדובר בשיטת הוצאה להורג איטית וכואבת עד מאוד.

אין מדובר בשיטה שהייתה רווחת או נפוצה לעומת שיטות אחרות, אולם הייתה לה תפוצה מסוימת באירופה ובאסיה במשך שני עד שלושת אלפי השנים האחרונות. לדוגמה, הייתה זו שיטת הרג חוקית לאסירים בזמן שלטונו של הנרי השמיני.על פי המדרש, כשנשבה מנשה המלך, בקרב נגד אשור, הוא הושם בסיר נחושת שתחתיו בוערת אש אך הצליח להימלט משם.תיאורם של הקניבלים המבשלים אנשים חיים כדי לאכלם הוא קרוב לודאי מיתוס. היסטורית, קניבליזם היה קיים בתרבויות אשר היו חסרות את האמצעים או הידע ההנדסיים כדי ליצור קדירות מתכת גדולות מספיק למטרה מעין זו.

בעידן המודרני, הואשמו אידי אמין שליט אוגנדה וממשלת אוזבקיסטן, תחת הנהגת אסלאם קרימוב (הידוע גם כ"מרתיח"), בביצוע הרתחה למוות. העולם המערבי, עם זאת, לא נקט צעדים ממשיים נגד הפרת זכויות אדם זו.

טיטו אוקלו

טיטו לוטווה אוקלו (אנגלית: Tito Lutwa Okello; ‏1914 - 3 ביוני 1996) היה מפקד בצבאות טנזניה ואוגנדה אשר שילבו כוחות והפילו את משטרו של אידי אמין ב-1979. בנוסף, כיהן בשנים 1980-1985 כראש צבא אוגנדה. ב-1985 הוא ארגן בעזרת מחליפו בתפקיד ראש הצבא, בזיליו אולרה אוקלו, את ההפיכה שהפילה את מילטון אובוטה מן השלטון והפכה אותו למנהיג אוגנדה. נשאר בתפקיד זה כשישה חודשים עד אשר צבא ההתנגדות העממי, בהנהגת יוורי מוסבני, הדיח אותו מן השלטון.

בנו של אוקלו, הנרי אורים אוקלו, מכהן כשר החינוך והספורט בממשלה הנוכחית (2006). אחיו, אריסנורי אופירה, נחטף מביתו על ידי קבוצת מורדים בשם צבא ההתנגדות של האל. חטיפה זו נחשבת תמוהה משום ש"צבא ההתנגדות" חוטף בדרך כלל מי שצפוי להפוך לחייל בעתיד ואילו אופירה נחטף כאשר היה בשנות ה-70 לחייו.

יוסוף לול

יוסוף קירונדה לול (10 באפריל 1912–1985), היה נשיאה הזמני של אוגנדה בין ה-13 באפריל ל-20 ביוני בשנת 1979. לול מונה לנשיא בידי טנזניה לאחר שמנהיגה הקודם של אוגנדה, אידי אמין, נכשל בניסיון לספח שטחים ממנה לארצו ונמלט לגלות. לול היה הראשון מבין שורה של מנהיגים באוגנדה אשר התחלפו במהירות בזה אחר זה עד חזרתו של מילטון אובוטה ב-1980. ממשלת אוגנדה בראשות לול אימצה שיטת ממשל המבוססת על שרים והקימה גוף מעין פרלמנטרי הידוע בשם "ועדת הייעוץ העממית". הוועדה וממשלתו של לול הציגו השקפות פוליטיות מנוגדות. ביוני 1979, בעקבות ויכוח בנוגע להיקף סמכויותיו של הנשיא, ועדת הייעוץ הדיחה את לול מהנשיאות ומינתה במקומו את גודפריי בינייסה.

יחסי אוגנדה–ישראל

יחסי אוגנדה וישראל ידעו עליות ומורדות. בשנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, היו יחסים חמים בין המדינות. בשנת 1972 נותקו לחלוטין היחסים בין המדינות ואוגנדה נקטה עוינות גלויה כלפי ישראל, שהגיעה לשיאה באירוע חטיפת מטוס איירבוס A300 של חברת התעופה הצרפתית אייר פראנס, בטיסה 139 מנתב"ג לפריז. אירוע שבמהלכו פלש כוח צבאי ישראלי לשטח המדינה במהלך "מבצע יונתן".

בשנות ה-90 חודשו היחסים בין המדינות, וכיום יש יחסים הדוקים ביניהן.

מבצע יונתן

מבצע יונתן או מבצע אנטבה (כינויו הצבאי של המבצע היה כדור הרעם) היה פעולה צבאית שביצע צבא הגנה לישראל באוגנדה ביום ראשון, 4 ביולי 1976 (ו' בתמוז ה'תשל"ו), במטרה להציל 105 נוסעים יהודים, ישראלים ואנשי צוות מטוס אייר פראנס, שנחטפו על ידי טרוריסטים גרמנים ופלסטינים, במהלך טיסתם מישראל לצרפת. למרות התבצרותם של החוטפים במדינה עוינת, כמעט כל החטופים חולצו בשלום. במהלך המבצע נהרגו שלושה בני ערובה

וכן מפקד סיירת מטכ"ל, יונתן נתניהו, ובעקבות זאת נקרא המבצע על שמו.

מלחמת אוגנדה–טנזניה

מלחמת אוגנדה–טנזניה הייתה מלחמה בין אוגנדה לטנזניה שהחלה ב-30 באוקטובר 1978 והסתיימה ב-11 באפריל 1979, בתוצאה של ניצחון טנזני. המלחמה הובילה להפלת שלטונו של נשיא אוגנדה אידי אמין.

מלחמת האזרחים האוגנדית

מלחמת האזרחים האוגנדית, אשר נודעה גם בשמות מלחמת הסבך האוגנדית ומלחמת לוּוֵרוֹ, הייתה מלחמת אזרחים שהתרחשה באוגנדה בין צבא השחרור הלאומי של אוגנדה לבין מספר קבוצות מורדים, הגדולה שבהן היא צבא ההתנגדות הלאומי, בשנים 1980–1986. המלחמה הסתיימה בניצחון צבא ההתנגדות הלאומי ובכינונה של ממשלה חדשה בראשותו של יוורי מוסווני כנשיא אוגנדה.

מפלי מרצ'יסון

מפלי מרצ'יסון, הקרויים גם מפלי קבלגה, הם מפלים גדולים על הנילוס, הנמצאים בקטע של נילוס ויקטוריה, שמוצאו באגם ויקטוריה, במערב אוגנדה, בפארק הלאומי מרצ'יסון פולס, הקרוי על שמם. בראש המפלים, הנילוס מוצא את דרכו החוצה דרך פרצה ברוחב 7 מטרים. הנהר נשפך אל בסיס המפלים בהפרש גובה של 43 מטרים דרך שלושה אשדים נפרדים, וממשיך בזרימתו מערבה אל אגם אלברט. במפלים זורמים כ-300 מטרים מעוקבים של מים מדי שנייה.

מגלה הארצות הבריטי סמואל בייקר, האירופי הראשון שהגיע למפלים (ב-1864), קרא להם על-שמו של רודריק מרצ'יסון, נשיא החברה הגאוגרפית המלכותית באותה עת. שליט אוגנדה אידי אמין שינה את השם לקָבַּלֵגָה, על שמו של אחד ממלכי בוניורו, אך השם הוחזר עם נפילת משטרו של אמין.

תנינים רבים מתקהלים בבסיס המפלים.

משטר סמכותני

משטר סמכותני (גם מִשְׁטָר אוֹטוֹרִיטָרִי או אוֹטוֹרִיטָרִיזְם או סמכותנות) הוא סוג משטר המתאפיין בפיקוח חברתי הדוק וציפייה מצד האוכלוסייה לציות למשטר, תוך שימוש לעיתים קרובות באמצעים מדכאים. במשטרים סמכותניים קיימת בדרך כלל היררכיה שלטונית וחברתית ברורה. הסמכותנות נחשב במדע המדינה לסוג משטר נפרד מן הדמוקרטיה הליברלית אך גם מן הטוטליטריזם. צורתו הדמוקרטית של המשטר האוטוריטרי מכונה לעיתים דמוקטטורה.

מאפייניו העיקריים של המשטר הסמכותני:

פלורליזם מוגבל; לא קיים שיתוף כוח בשלטון; ענפי המשטר והרשויות קשורים אחד לשני; לא קיימות מפלגות מעבר למפלגת השלטון, או שהן קיימות אך מוגבלות בכוחן ופועלות באופן חופשי למראית עין בלבד.

לא קיים מנגנון של איזונים ובלמים.

לא קיימת מערכת של מתן לגיטימציה לשלטון על ידי בחירות חופשיות.

אידאולוגיה אינה דומיננטית, או שאינה מקיפה וכוללת.

לא קיימת ניעות חברתית נרחבת; לא קיימת מוטיבציה שלטונית לשנות את החברה באופן מהותי.

דיכוי זכויות אדם עם הגבלות על חופש הביטוי, ההתארגנות והמצפון.

הפרדת המדינה מן החברה האזרחית, בניגוד למשטרים טוטליטריים.נראה, כי מקור המונח בשם התואר הצרפתי autoritaire ("סמכותני"). עם זאת, כבר בעת העתיקה נעשה שימוש במונחים דומים. בין היתר, משטרים סמכותניים מייצגים לעיתים קרובות חוסר אמון ביכולתה של הדמוקרטיה לפתור בעיות ולקדם את החברה, והעדפת שלטון של "אליטה מובחרת" על פני הדמוקרטיה. כך, קיימת זיקה בין משטרים סמכותניים לבין אליטיזם מן הסוג שקידמו פילוסופים פוליטיים אנטי-דמוקרטיים מסוגם של רוברט מיכלס וקרל שמיט.

דוגמאות לשליטים ומשטרים סמכותניים:

ספרד תחת שלטון פרנסיסקו פרנקו

קובה תחת שלטון פולחנסיו בטיסטה

אוגנדה תחת שלטון אידי אמין

מצרים תחת אנואר סאדאת, חסני מבארכ ובהיבטים רבים גם גמאל עבד אלנאצר

סוריה תחת בשאר אלאסד (ר' גם משטר סולטאניסטי)

עיראק תחת סדאם חוסיין

איראן תחת שלטון האייתוללות

משטר צבאי

משטר צבאי הוא סוג של משטר בו הכוח הפוליטי נתון בידי הצבא והמדינה נשלטת ישירות בידי הצבא. כמו בכל דיקטטורה, משטר צבאי יכול להיות רשמי או לא רשמי (מספר שליטים צבאיים, כמו למשל שליט פנמה לשעבר מנואל נורייגה, אף הקימו ממשלה אזרחית הכפופה להם). במקרים מסוימים ישנו שילוב של משטר צבאי יחד עם ממשלה אזרחית כך שלצבא יש כוח רב אף כי ישנה ממשלה אזרחית.

המשטר הצבאי האופייני באמריקה הלטינית נשלטת על ידי חונטה (מילה שנגזרת מספרדית ופירושה ועדה) או על ידי ועדה של ראשי הצבא. במקרים אחרים המשטר הצבאי נשלט על ידי דיקטטור יחיד שהוא לרוב גם מפקד הצבא. בשני המקרים, הדיקטטור או ראש החונטה נחשב לראש המדינה.

במזרח התיכון ובאפריקה, המשטר הצבאי נשלט לעיתים קרובות יותר על ידי אדם יחיד ומהווה אוטוקרטיה בנוסף על היותו ממשל צבאי. מנהיגים כמו אידי אמין, מועמר קדאפי וגמאל עבד אל נאצר טיפחו פולחן אישיות והפכו להיות המייצגים של מדינתם בתוכה ומחוצה לה.

רוב המשטרים הצבאיים נוסדו לאחר הפיכה, אולם ישנן גם דוגמאות אחרות כמו סדאם חוסיין שייסד משטר צבאי על בסיס המשטר של מפלגת הבעת'.

בעבר, חונטות צבאיות הצדיקו את מעשיהם בצורך לייצב פוליטית את המדינה כנגד אידאולוגיות מסוכנות. דבר זה הוצדק על ידי בניית איום מאידאולוגיות אלו. באמריקה הלטינית היה מדובר לרוב בקומוניזם ואילו במזרח התיכון היה מדובר לרוב בישראל או מאוחר יותר בפחד מפני האסלם הקיצוני. משטרים צבאיים נטו לצייר את עצמם כנחוצים, כאלו שלוקחים את ההובלה בזמנים של מהומה ולצייר את השלטון האזרחי כמושחת ובלתי יעיל. אחד המאפיינים הנפוצים ביותר של המשטר הצבאי הוא השלטת חוק צבאי או חוק חירום תמידי.

אף כי ישנם חריגים לכך, רוב המשטרים הצבאיים מייחסים חשיבות מעטה לזכויות האדם ועושים ככל שביכולתם להשתיק מתנגדים פוליטיים. משטר צבאי לעיתים נדירות מוותר על כוחו אלא אם כן הוא נדחף לכך על ידי תנועה עממית, פעילה או רוחשת.

המקומות הנפוצים ביותר בהם מוצאים משטרים צבאיים הם אמריקה הלטינית, אפריקה והמזרח התיכון. אחת הסיבות האפשריות לכך הוא שהצבא הוא יותר מלוכד ומאורגן מאשר רוב הגופים האזרחיים.

בדיקטטורות מסוגים אחרים יש גורמי כוח שמונעים מהצבא לתפוס את השלטון. למשל במשטרים קומוניסטיים, מרכז הכוח הוא בידי מפלגה פוליטית אזרחית ומנגנון מיוחד (קצינים פוליטיים או רוטציות) מונע מהצבא להקים מרכז כוח עצמאי.

החל משנות השבעים החלו המשטרים הצבאיים להיות פחות נפוצים. הסיבה לכך היא כנראה שאין יותר לגיטימציה בינלאומית להם. התמוטטות ברית המועצות וירידת המתח הבינגושי הקשתה על המשטרים הצבאיים להשתמש בקומוניזם להצדקת קיומם ולקבל תמיכה. כתוצאה מסיום המלחמה הקרה, רוב המשטרים הצבאיים באמריקה הלטינית נעלמו והוחלפו בדמוקרטיות. במזרח התיכון רוב המשטרים הצבאיים (כמו בסוריה ובמצרים) הפכו לסוגים אחרים של עריצות.

עריץ

משטר עריצות הוא שלטון של אדם יחיד (עריץ) העומד בראש קבוצה מצומצמת יחסית שכופה את עצמה על השלטון ועולה בדרך כלל מתוך מצב של חוסר סדר במדינה. העריצות יוצרת סביבה מנגנוני הגנה שנאמנים לשלטון ותלויים בו, והשליט משתמש בהם כדי לזרוע טרור ופחד וכך להביא לצייתנות העם. לעריצות אין אידאולוגיה מסודרת, אך היא מתקיימת על ידי הפעלת מנגנונים פסיכולוגים רבי עצמה כשהעריצים מציגים את עצמם כמגנים על העם מפני סכנה קיומית שאורבת למדינה אותה השליט הודף, בניגוד למשטר טוטליטרי לעריצות יש תמיכה נמוכה מאוד בעם והעריץ משליט את עצמו בכוח ובעזרת תלות נפשית קשה מאוד: מצד אחד טרור ופחד, מצד שני העריץ לכאורה מגן על העם מפני סכנה גדולה בהרבה אותה הוא יכול לעצור בשל כוחו הבלתי מוגבל. דוגמאות למשטרי עריצות בעבר ובהווה: קים ג'ונג-און בקוריאה הצפונית, מועמר קדאפי, בשאר אל-אסד, סדאם חוסיין, בניטו מוסוליני באיטליה, אדולף היטלר בגרמניה הנאצית, החונטה הצבאית במיאנמר, עומר אל-בשיר בסודאן, אלכסנדר לוקשנקו בבלארוס, רוברט מוגאבה בזימבבואה, ספרמורט ניאזוב בטורקמניסטן, אסלאם קרימוב באוזבקיסטן, אידי אמין באוגנדה, סלובודן מילושביץ' בסרביה החונטות הצבאיות בדרום אמריקה בשנות השבעים והשמונים.

לעריצות יש לעיתים קרובות אופי של משטר צבאי, והיא עולה מתוך מצבים של כאוס וחוסר סדר כדי להחזיק את המדינה ומבטלת את זכויות הפרט ואת זכויות האדם "באופן זמני" כדי להשיב את הסדר על כנו.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.