אידומיאה

אִידוּמיאָהאנגלית: Idumaea) הוא שם ששימש בתקופה הפרסית ובתקופה הקלאסית (התקופה ההלניסטית ורומית) לתיאור חבל הארץ שמדרום ליהודה ושפלת יהודה, מקרית-גת ובית-גוברין, דרך חברון לערד. עם גלות בבל נדדו אדומים מערבה וצפונה ואכלסו שטחים אלו, שפונו מיהודים, בעוד האדומים עצמם נדחקים בדרום-מזרח מפני הנבטים.

בתקופה ההלניסטית הייתה באזור השפעה יוונית חזקה, לצד התרבות השמית-כנענית, הדת האדומית, השפה הארמית והכתב העברי. היו חיכוכים בין אידומאה לבין יהודה: יהודה המכבי כבש את חברון, והשליט החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון הכניע את אידומאה והביא לגיורם של האדומים (http://lib.cet.ac.il/pages/item.asp?item=4737) . עיר הבירה, מרשה, פונתה מתושביה ואכלסה חיל-מצב חשמונאי. בין המתגיירים הייתה משפחתו של הורדוס, אשר מוצאו האדומי נחשב לו לרועץ בכל תקופת שלטונו (יוסף בן מתתיהוקדמוניות היהודים, ספר יד, פרק טו, פסקה ב, סעיף 403.), ולגנאי בתיאורים תלמודיים.

בתקופה הרומית, אידומיאה הייתה אחד משלושת החבלים שהרכיבו את הפרובינקיה יודאה (לצד יהודה ושומרון). בשנת 358 צורפה לפרובינקיית פלשתינה סלוטאריס (Palaestina Salutaris), ובשנת 409 לפרובינקיית פלשתינה טרטיה, בעוד יהודה ושומרון היו חלק מפלשתינה פרימה.

First century Iudaea province
אדום (עם)

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.

גאיוס ולריוס פלאקוס

גאיוס ולריוס פלאקוס (Gaius Valerius Flaccus; מת בסביבות 90 לספירה) היה משורר רומי מהמאה ה-1, שפרח ב"עידן הכסף" תחת השושלת הפלאבית, וכתב "ארגונאוטיקה" (Argonautica) בלטינית, החבה את חובה לארגונאוטיקה המפורסמת יותר של אפולוניוס מרודוס.

גיור האדומים

גיור האדומים היה תהליך ייהודם של בני העם האדומי בתקופת ממלכת החשמונאים.

בשנת 125 לפנה"ס השלים המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את מלחמתו באדומים, כבש את נחלתם וגייר אותם. קיימת מחלוקת בקרב חוקרים האם התבצע גיור זה בכוח או שמא היה זה תהליך שנבע מרצון.

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל

התקופה ההלניסטית בארץ ישראל החלה עם כיבוש ארץ ישראל בידי אלכסנדר מוקדון בשנת 332 לפנה"ס מממלכת פרס, והסתיימה בשנת 63 לפנה"ס, עם כיבוש ארץ ישראל על ידי הרפובליקה הרומית. לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון ב-323 לפנה"ס החלו מאבקי כוח על השליטה בארץ ישראל בין יורשיו השונים, והחלה מלחמת הדיאדוכים, ובהמשך נשלטה ארץ ישראל החל מ־301 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית תלמי, ומשנת 200 לפנה"ס בידי השלטון ההלניסטי של בית סלאוקוס. מרד החשמונאים, שפרץ ב-167 לפנה"ס, והיחלשות הממלכה הסלאוקית הביאו להקמת ממלכת החשמונאים העצמאית. בשנת 63 לפנה"ס כבש המצביא הרומי פומפיוס את ירושלים, ובשנת 37 לפנה"ס החלה התקופה הרומית בארץ ישראל והסתיימה התקופה ההלניסטית.

כיבוש ארץ ישראל על ידי אלכסנדר מוקדון הביא לא רק לחילופי שלטון אלא גם לשינוי תרבותי באזור, והתרבות ההלניסטית החלה להשתרש בארץ ישראל. בשלביה המוקדמים הורגשה השפעת התרבות ההלניסטית באזורים העירוניים ובעיקר בעיר ירושלים. דווקא עם יסוד הממלכה החשמונאית הואץ תהליך ההתייוונות וחדירת המנהגים ההלניסטיים לחיי התושבים היהודים בארץ ישראל.

אף שהשלטון ההלניסטי הסתיים עם כינונה של ממלכת החשמונאים, נהוג לכלול את תקופת החשמונאים בתקופה זו בשל השפעת התרבות ההלניסטית על הארץ ועל שליטיה היהודים, בעיקר בתקופות המאוחרות יותר.

חברון

חֶבְרוֹן (בערבית: الخليل; תעתיק מערבית: אַלְחַ'לִיל) היא עיר פלסטינית-ישראלית במרכז הר חברון שבהרי יהודה, כ-35 ק"מ דרומית לירושלים. העיר שוכנת בגובה של כ-930 מטר מעל פני הים. חברון היא אחת הערים העתיקות במזרח התיכון ומהערים העתיקות בעולם המאוכלסות באופן כמעט רצוף מאז העת העתיקה. היא העיר הגדולה ביותר בשטחי הרשות הפלסטינית. לפי נתוני הלשכה הפלסטינית המרכזית לסטטיסטיקה משנת 2016, מתגוררים בה כ־215 אלף פלסטינים. בישוב היהודי בחברון גרים כאלף יהודים.

על פי המסורת היהודית, במערת המכפלה שבעיר נקברו אבות האומה ואִמותיה, ועל כן היא מכונה "עיר האבות". גם האסלאם, אשר מחשיב את אברהם, יצחק ויעקב לנביאים, מייחס חשיבות לציון מיקום קבריהם. בערבית נקראת העיר "אל-ח'ליל", על-פי כינויו של אברהם במסורת המוסלמית – ח'ליל אללה (خليل الله – "ידיד האל"). מערת המכפלה מכונה "אל-חרם אל-איבראהימי" (الحرم الإبراهيمي – "מסגד אברהם"), ובה שוכן אתר תפילה למוסלמים.

בתקופת המקרא הייתה חברון לאחת הערים הגדולות בארץ ישראל, ואף לבירתו של דוד המלך בשנותיו הראשונות כמלך. חברון היא אחת מארבע ערי הקודש (יחד עם ירושלים, צפת וטבריה), שבהן התרכזו מרבית בני היישוב הישן. כיום מחולקת העיר בהתאם להסכמי אוסלו והסכם חברון לאזור באחריות הרשות הפלסטינית (H1) ולאזור באחריות מדינת ישראל (H2).

ביולי 2017 החליט ארגון אונסק"ו להכיר בעיר העתיקה של חברון כאתר מורשת עולמית.

כתובת הליודורוס

כתובת הליודורוס (באנגלית: Heliodorus Stele) היא כתובת מלכותית חרוטה באבן, בשפה היוונית, אשר על פי התאריך הנקוב בה נכתבה בשנת 178 לפני הספירה. הכתובת מכילה הצהרה מטעם סלאוקוס הרביעי בנוגע למינוי אולימפיודורוס ככהן גדול במחוז "קוילה-סוריה ופויניקיה" (הכולל בתוכו את ארץ ישראל). הכתובת נחשבת לאחת הכתובות העתיקות החשובות ביותר שהתגלו בארץ ישראל. הכתובת מוצגת כיום במוזיאון ישראל בירושלים.

לימס פלשתינה

המושג לִימֶס (בלטינית: limes) פירושו "הסְפר הרומי". היו אלה מערכות להגנת גבולותיה של הקיסרות הרומית – חומות, מצודות או ביצורים אשר נועדו לתחום את הקיסרות מפני שבטים פולשים במאות ה-4 עד ה-6.

לימס פלשׂתינה (limes Palestinae, הגייה מדויקת "לימס פָּלֶשׂתינַיי") היה לימס בארץ ישראל, אשר חצה את הנגב מחוף הים התיכון, באזור צפון חצי האי סיני, עד לחוף ים המלח והערבה. הלימס של ארץ ישראל נועד להגן על האימפריה מפני פלישות של שבטי הנוודים, וכן להבטיח את נתיבי הסחר הבינלאומי החשובים. הנגב זכה בתקופה זו לשגשוג, במידה רבה הודות ללימס. מאחדות מהמצודות נשארו שרידים עד ימינו (בקרבת היישובים עין בוקק, חצבה, "חתרורים", "מוחילה", עבדת ומצד תמר בכביש דימונה-סדום.)

מרדכי גיחון

מרדכי גיחון (16 באוגוסט 1922 - 19 בספטמבר 2016) היה ממקימי המודיעין הצבאי בצה"ל, מקים המחקר והוראת ההיסטוריה הצבאית והארכאולוגיה הקלאסית באוניברסיטת תל אביב ופרופסור בחוג ללימודים קלאסיים באוניברסיטת תל אביב.

מרשה

מָרֵשָׁה (נכתב גם מָרֵאשָׁה) הוא אתר ארכאולוגי בשפלת יהודה. שטחו של תל מרשה הוא כ-24 דונם בלבד, אך סביבו נפרשים שרידים במרחב של כ-400 דונם המכונים "העיר התחתית". התל נחפר לראשונה בשנת 1889 על ידי שני ארכאולוגים בריטים, פרדריק ג'ונס בליס ורוברט מקאליסטר, מטעם הקרן לחקירות ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund). עיקר הממצאים מרוכזים כיום במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול שבטורקיה. ביוני 2014 הכריז ארגון אונסק"ו על מרשה ועל בית גוברין הסמוכה כאתר מורשת עולמית.

סוסיא (יישוב עתיק)

סוסיא הוא אתר ובו ממצאים של עיר יהודית שהתקיימה בדרום ארץ יהודה, באזור דרומא. העיר הגיעה לשיא פריחתה בסוף התקופה הרומית-ביזאנטית, ובתחילתה של התקופה הערבית בארץ ישראל, בין המאה ה-7 למאה ה-9. מהמאה ה-9 ועד למאה ה-14 יושבה העיר מחדש, "לאו דווקא על ידי יהודים", והייתה בעיקרה עיר מוסלמית.

בסמוך למקום העיר הקדומה הוקם בשנת 1983 היישוב הקהילתי דתי סוסיא, בו פועל מרכז סיור ולימוד סוסיא. את האתר מפעילה החברה לפיתוח הר חברון באמצעות תיירות חבל יתיר.

תלמי (אסטרונום)

קְלָאוֹדִיוּס פְּתוֹלָאמָיוּס (ביוונית: Κλαύδιος Πτολεμαῖος; המאה ה-2 לספירה), המוכר בקצרה בשם תַלְמַי, היה מתמטיקאי, גאוגרף, אסטרונום ואסטרולוג יווני. תלמי חי באלכסנדריה שבמצרים (באותה עת פרובינקיה רומית) ונחשב כאסטרונום החשוב ביותר בעת העתיקה.

על שמו נקראו מכתש תלמי על הירח, מכתש תלמי על המאדים, האסטרואיד "4001 תלמי", והר תלמי ביבשת אנטארקטיקה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.