איגרת אתנסיוס

איגרת אתנסיוס ה-39 (Epistola Athanasius) הייתה המסמך שקיבע (kanonizomena) את רשימת 27 הספרים שנכללו בברית החדשה.

עד תקופתו של אתנסיוס, בישוף אלכסנדריה, היו רשימות שונות של הספרים שנחשבו כספרי הקודש הנוצרים. ב-367 כתב אתנסיוס איגרת ובה מנה את הספרים הקדושים (כלומר אלו שנכללים בברית החדשה) והספרים החיצוניים (בשורות אפוקריפיות).

הירונימוס ואוגוסטינוס קיבלו את רשימתו של אתנסיוס, הרשימה התקבלה בקונציל היפו כמחייבת ואושרה בקונציל קרתגו והיא תקפה עד היום.

בין הספרים החיצוניים שאישר: ספר יהודית, ספר טוביה, "ההוראה של תריסר השליחים" (Διδαχή), "הרועה של הרמס" חכמת שלמה, בן סירא.

לקריאה נוספת

  • Carter Lindberg,. A Brief History of Christianity. Blackwell Publishing ,2006, pp: 15.
  • David Brakke, "Canon Formation and Social Conflict in Fourth Century Egypt: Athanasius of Alexandria's Thirty Ninth Festal Letter," in Harvard Theological Review 87 (1994) pp: 395 - 419.

קישורים חיצוניים

אתנסיוס

אתנסיוס הקדוש (ביוונית: Ἀθανάσιος, מכונה גם אתנסיוס המוֹדֶה;‏ 296/298 - 2 במאי 373) היה אחד מאבות הכנסייה והבישוף ה-20 של אלכסנדריה. הוא החזיק בתפקיד 45 שנים (373-328), מתוכן שהה 17 שנים בגלות בחמש תקופות שונות שנגזרו עליו על ידי ארבעה קיסרים רומים. אתנסיוס פעל והשפיע רבות בתחומי תאולוגיה נוצרית והתפרסם במלחמתו נגד האריאניות.

בשורות אפוקריפיות

בשורות אפוקריפיות הן כל ספרי הבשורה אודות חיי ישו וסיעתו שלא נכללו בתוך הקאנון הנוצרי המאוגד בברית החדשה. מוכרים לפחות 45 ספרי בשורה אפוקריפיים כאלה. רבים מהם היו מקובלים על זרמים שונים בנצרות הקדומה, לפני חתימת הקאנון הנוצרי על ידי אבות הכנסייה, שהוקעו והוקאו כמינים.

לא כל פלג בנצרות מסכים על הכללתו של חיבור מסוים בקאנון או באפוקריפה. המונח "אפוקריפה" בא מיוונית (ἀπόκρυφα) ומתייחס לכתבים "גנוזים". כתבים אלה נחשבים לעיתים קרובות כשימושיים מבחינה תאולוגית, אך לא כספרים אשר חוברו בהשראה אלוהית.

ניתן לחלק את הבשורות האפוקריפיות למספר סוגים: בשורות "ינקות" (כלומר, כאלה המתארות את הינקות והילדות של ישו); בשורות "יהודיות-נוצריות" (כלומר, כאלו שחוברו בכתות יהודיות-נוצריות); בשורות המספקות אלטרנטיבה לבשורות הקאנוניות מבחינת המידע שהן מתארות; בשורות המתעדות היגדים של ישו; ובשורות המתארות את הפסיון של ישו. בנוסף, קיימות בשורות הרמוניות, המנסות לאחד את כל העדויות על ישו למקור אחד.

בין הבשורות האפוקריפיות:

הבשורה על פי יעקב: חוברה ככל הנראה במאה ה-2 ונחשבת לאחת מ"בשורות הינקות" החשובות ביותר מבחינה היסטורית-מחקרית. הבשורה על פי יעקב משמשת כבסיס לבשורות ינקות אחרות, כמו בשורת הינקות על פי תומאס (אין לבלבלה עם "הבשורה על פי תומאס"); הבשורה על פי מתי-כביכול; בשורת הינקות הערבית; סיפורו של יוסף הנגר; חיי יוחנן המטביל.הבשורה על פי פטרוס: בשורה זו משתייכת לתת-הקבוצה של בשורות הפסיון של ישו. היא חוברה, כפי הנראה, באמצע המאה ה-2, ולא נכנסה לקנון משום שנחשבה כדברי כפירה, וזאת מכמה סיבות הקשורות בתיאור השבוע האחרון בחייו של ישו. בבשורה זו נטען כי לאחר קימתו לתחייה, גופו של ישו רק נראה היה כגוף ממשי, ולא היה באמת כזה. טענה זו סותרת את עיקרי הדת הנוצרית, הקובעת כי תחייתו של ישו הייתה גשמית. החוקרים תמימי דעים למדי כי לא פטרוס עצמו חיבר את הבשורה, על אף התייחסויות בגוף ראשון שנועדו ליצור רושם זה. עותק מהבשורה, שנוצר במאה ה-8 ואשר נשמר בקברו של נזיר מצרי, התגלה בשנת 1886 בידי הארכאולוג אורבין בוריאנט (Bouriant).בגלל דחיית הגנוסטיקה, חלק מן החוקרים סוברים כי בשורות בעלות נופך גנוסטי אינן יכולות להיחשב כחלק מן האפוקריפה, שכן הן אינן נחשבות ל"שימושיות" מבחינה תאולוגית על ידי הכנסיות בימינו. בין בשורות אלו ניתן למנות את:

הבשורה של יהודה: עותק בן המאה ה-3 מבשורה זו נתגלה בשנות ה-70 של המאה ה-20 במערה במדבר אל-מיניא שבמצרים, ופורסם ברבים ב-2006. תוכנה של הבשורה סותר את הכתוב ביתר הבשורות בברית החדשה בנוגע למעורבותו של יהודה איש-קריות בהסגרתו של ישו לרומאים. בניגוד לשאר הבשורות, זאת מספרת שישו הורה במפורש ליהודה איש קריות להסגיר אותו לרומאים. בכך היא מטהרת את יהודה איש קריות מהתדמית השלילית שדבקה בו, המתארת אותו כסמל הבוגדנות.הבשורה על פי מריה: עותק מבשורה זו, בן המאה ה-2 או המאה ה-3, המיוחסת למריה מגדלנה, התגלה בסוף המאה ה-19. חלק ניכר מבשורה זו מכיל דיאלוג בו השליחים מבקשים ומקבלים הנחיות ממריה מגדלנה. קיימת מחלוקת אם ניתן להכליל את החיבור כ"בשורה אפוקריפית", או שהוא ספר שאינו עוסק ישירות בישו, בשליחים וביסודות הנצרות כספרי הבשורה.

הברית החדשה

הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה (ביוונית: Η Καινή Διαθήκη; בארמית: ܕܝܬܝܩܝ ܚܕܬܐ, דיתקא חדתא; בלטינית: Novum Testamentum) היא החלק השני של אוסף כתבי הקודש הנוצריים. החלק הראשון מכונה "הברית הישנה" וכולל את ספרי התנ"ך, ובחלק מהכנסיות הנוצריות גם את הספרים החיצוניים.

הברית החדשה כוללת ארבעה ספרי בשורה (אוונגליונים), המתארים את חייו ופועלו של ישו. ספר נוסף, "מעשי השליחים", מתאר את פועלם של תלמידיו הקרובים של ישו, שנים-עשר השליחים.

כמו כן כוללת הברית החדשה את האיגרות ששלח פאולוס (שאול התרסי) אל הקהילות הנוצריות הראשונות (איגרות פאולוס) ואיגרות נוספות (האיגרות הכלליות), וספר המכונה "ההתגלות" או "חזון יוחנן", המתאר את אחרית הימים.

ספר יהודית

ספר יהודית הוא אחד הספרים החיצוניים לתנ"ך, שעוסק ככל הנראה בתקופת שלטון ממלכת פרס בארץ ישראל (המאות ה-6 עד ה-4 לפנה"ס).

הספר נמצא לראשונה בתרגום השבעים של התנ"ך ליוונית אם כי הוא נכתב במקור בעברית, והוא אף מוזכר בדברי הגאונים, שהכירו את הספר בגרסתו הסורית. שרידי הספר העברי נעלמו כליל, כמו רוב הספרים שלא נכנסו לקאנון היהודי. ברם, הכנסייה הקתולית והאורתודוקסית רואות אותו כחלק מ"הברית הישנה".

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.