אחמד אל-ג'זאר

אחמד פאשה אל-ג'זארערבית أحمد الجزار או أحمد البوشناقي, אחמד הבוסני ) (17201804) היה מושל צפון ארץ ישראל בשם האימפריה העות'מאנית בין השנים 1775–1804. הוא ידוע במיוחד בבנייה הנרחבת שערך בעיר מושבו, עכו, ובעמידתה של העיר המבוצרת במצור שהטיל עליה נפוליאון בשנת 1799. בשל אכזריותו ומִנהגו להטיל מומים בנתיניו כונה "אל-ג'זאר" – "הקצב".

אחמד אל-ג'זאר
Pacha2
Al Jazar - Jezzar Pasha - Wall painting in Acre, Israel
ציור קיר לזכר אחמד אל ג'זאר, על גבי האודיטוריום בעכו
Hamamelbasha
הכניסה לחמאם אל באשה
Chanel
חאן אל-עומדאן - מבט לכיוון מגדל השעון בצידו הצפוני של המבנה

רקע היסטורי

בין השנים 1740 לערך ועד לשנת 1775 שלט במחוז עכו הנרחב השליט העצמאי השייח' הבדואי דאהר אל-עומר. במשך כשלושים וחמש שנים תימרן דאהר בין נאמנות לאימפריה העות'מאנית, השָּליטה במזרח התיכון כולו, ובין עצמאות ותמיכה ביריבותיה של האימפריה. לאחר שנלחם מספר פעמים כנגד שליחי האימפריה העות'מאנית, התערב דאהר כנגד האימפריה במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית. בשנת 1774 הסתיימה המלחמה, ודאהר איבד את הגנת בעלי בריתו הרוסים. בשנת 1775 נשלח צבא האימפריה העות'מאנית להחזיר את מחוז עכו לתחומי האימפריה. בראש הצבא עמד קצין ממוצא בוסני, שליט צידון מטעם האימפריה הטורקית, ושמו אהמט פאשה או אחמד באשה (לימים אל-ג'זאר).

את תפקיד הוואלי של צידון קיבל אהמט פאשה אחרי שהוכיח נאמנות והישגים כוואלי בוילאייט קטן באסיה הקטנה.

שלטונו של אל-ג'זאר בגליל

לאחר שהגיע אל-ג'זאר לגליל, והחל במצור על עכו, נרצח דאהר אל-עומר בידי אנשיו, ואל-ג'זאר היה לשליט הגליל. תוארו היה עדיין הוואלי של צידון, אך הוא עשה את עכו לבירתו. בשנים הראשונות לשלטונו נאבק בבני משפחתו של אל-עומר, שעדיין שלטו בחלקים נרחבים מן הגליל, ובשיעים של דרום הלבנון וצפון הגליל, המכונים "מתואלים", שאף הם היו מתומכיו של אל-עומר. לאחר שהגלה את בנו של אל-עומר, עלי דאהר, והכה בשבטי הבדואים ובהתנגדותם של המתואלים, שלט למעשה אל-ג'זאר בארץ כולה.

שלטונו של אל-ג'זאר היה אוטונומי כמעט כשלטונו של דאהר אל-עומר. היחלשות השלטון המרכזי גרמה ליצירת מעמד של מושלים מקומיים, שהקשר שלהם אל השלטון המרכזי היה רופף, והם שלטו בכוח הזרוע או בכוחם של חיילים זרים שהובאו מכל קצות האימפריה. מדי פעם סכסוכים בין "אפנדים" מקומיים היו מעלים נסיך מקומי, שהיה שולט, תוך מידה זו או אחרת של כפיפות לשלטון המרכזי, עד שהיה נופל בידי שליט חזק ממנו. אל-ג'זאר היה אחד משליטים מקומיים אלו, אם כי מעולם לא הכריז על עצמאותו מן השלטון המרכזי, ולא פעל בניגוד לאינטרסים של השער הנשגב כפי שעשה אל-עומר.

בתקופתו של דאהר אל-עומר פרח הגליל. ערי החוף כחיפה ועכו בוצרו, והפכו את הגליל למרכז סחר בינלאומי על הנתיב העובר בדרך למכה. כן נבנו ובוצרו הערים שפרעם, טבריה ודיר חנא. השודדים הבדואים, שהיו שליטי הדרכים בימים שלפני דאהר, מוגרו. אל-ג'זאר המשיך את מלאכת קודמו: הוא חיזק את החומה שבנה דאהר בעכו, אשר פנתה אל צד הים, וסיים את המלאכה כאשר בנה את חלק החומה הפונה אל היבשה. כן בנה את המסגד אל-ג'זאר ולצדו את חמאם אל באשה, הקים את אמת המים שהובילה מים לעיר עכו, ואת בניין החאן הידוע כחאן אל-עומדאן.

את חיי המסחר בארץ ניהל אל-ג'זאר ביד רמה, ובאופן אוטונומי. עד מהרה הבין כי יוכל לשמור על שלטונו ולהגדיל את אוצרו, אם ישמור על המונופול בתחום הייבוא והייצוא. כל התערבות זרה במסחר דוכאה. בשנת 1780 סירב לקבל קונסול צרפתי בעכו, וב-1791 גירש את הסוחרים הצרפתים שישבו בצידון ובחאן אל-פראנג' בעכו. כך צבר אל-ג'זאר עושר רב ועוצמה, וזכה באהדתם של אדוניו בדמשק ובאיסטנבול. עם זאת, מדיניות זו רוששה את הארץ, והביאה לעוני רב בכפרים.

השלטון המרכזי החזק בימי אל-עומר ואל-ג'זאר הביא לנהירת תושבים לגליל, חלקם סורים ולבנונים, ואף יהודים. עוד בימי אל-עומר הוזמנו יהודים לגור בטבריה. בשנת 1777 החלו עולים לארץ תלמידי הבעש"ט בראשות הרב מנחם מנדל מוויטבסק, והתיישבו בצפת ובטבריה.

יועצו הקרוב של אל-ג'זאר היה היהודי חיים פרחי. אל-ג'זאר סמך על פרחי בכול, אך בעת חימה הורה לנקר את עינו ולחתוך את חוטמו. רבי יהוסף שווארץ, שחי בירושלים באותם הימים, מעיד: "ויהי אז בעכו הרשע והאכזר אחמד ג'יזר פאשא, וישם על הגביר הנ"ל (פרחי) עלילות דברים עד ששלח ידו בו וינקרהו עין אחת וחתך ראש חטמו, ולא יוכל לו, כי האכזר מרד גם במלך ויירא המלך מללחום בו". איור מפורסם מאותם הימים מראה את אל-ג'זאר היושב במשפט ודן בדיני נפשות, כשלידו יועצו היהודי שרטייה על עינו.

מלחמת אל-ג'זאר בנפוליאון

בשנת 1798 כבש נפוליאון את מצרים במטרה להשתלט בסופו של דבר על האימפריה העות'מאנית כולה, ולהתגרות באימפריה הבריטית. ממצרים יצא נפוליאון צפונה, למסע בארץ ישראל, וכבש את יפו. ביפו ביצע טבח אכזרי במגיניה, והרג כאלפיים איש שנפלו בידיו. ייתכן שסבר שהדבר ירתיע את אל-ג'זאר. משם התקדם וכבש את חיפה. בשלב זה היה כבר נפוליאון בתחומי שלטונו של אל-ג'זאר. אל-ג'זאר נעזר ביועצו היהודי חיים פרחי, בקצין הנדסה צרפתי מלוכני ממתנגדי נפוליאון, אנטואן דה פיליפו, וביועץ נוסף, האדמירל הבריטי סר סידני סמית'. חלק מצבאו של נפוליאון התקדם אל עמק יזרעאל ואל נהר הירדן, והגנרל הצרפתי ז'אן-בטיסט קלבר אף ניצח בקרב תבור (1799) אל מול חילות שהתאספו מהרי שומרון ומהגליל, על מנת לעצור אותו. אולם עיקר הצבא עלה על כוחותיו של אל-ג'זאר הנצורים בעכו, בירתם.

במשך שלושה חודשים בשנת 1799 צר נפוליאון על עכו. על העיר הגנו גם המלחים האנגלים בפיקודו של סמית'. לאחר שלושה חודשי מצור, ולאחר שרבים מחייליו מתו הן בקרב והן במגפות שפרצו בקרבם (הצרפתים השאירו פצועים וחולים שלא ניתן היה לפנותם, עם רעל כדי שיוכלו להתאבד), החליט נפוליאון לעזוב את ארץ ישראל. הוא ציווה לירות את יתרת התחמושת של הכוח הצרפתי לתוך עכו, וטען שאין טעם בכיבוש עיר שנפגעה ונהרסה. לקראת סוף מאי נסוגו הצרפתים בהיחבא. במהלך נסיגתם הם הותקפו על ידי אויביו של נפוליאון מהשומרון. ביוני חזר הכוח הצרפתי למצרים.

לאחר עזיבת נפוליאון

לאחר שעזב נפוליאון את ארץ ישראל, נותר אל-ג'זאר על כיסאו כמושל הגליל. הוא המשיך בביצורים ובבנייה המקיפה בעכו עד מותו בשנת 1804 בגיל 82, ונקבר במבנה נאה שהוקם בחצר מסגד אל-ג'זאר בעכו. לאל-ג'זאר לא היו בנים, אף על פי שהיו נשים רבות בהרמונו, ולכן עוזרו, הממלוק סולימאן פאשה, היה למושל תחתיו ואחריו ממלוק אחר של אל-ג'זאר - עבדאללה פאשה.

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אמת עכו

אמת עכו היא אמת מים שהובילה מים מאזור כברי אל העיר עכו. אמה זו, ששרידיה נראים עד היום בתחומי העיר עכו ומצפון לה, נבנתה על ידי סולימאן פאשה, והייתה האמה השלישית ששירתה את העיר. קדמו לה אמה הלניסטית ואמה שהוקמה על ידי אחמד אל-ג'זאר ונהרסה בידי נפוליאון בשנת 1799.

כל שלוש האמות הובילו מים מאזור כברי שבו ארבעה מעיינות - עין השיירה (עין באשה), עין צוף (עין עסל), עין גיח (עין אלפוואר) ועין שפע (עין מפשוח). מעיינות אלה שוכנים במרחק אווירי של כ-13 ק"מ מעכו העתיקה, ובגובה של כ-70 מטר מעל פני הים. השיפוע שנוצר, כחצי אחוז, איפשר למים לזרום בכוח הכבידה בלבד.

אנטואן דה פיליפו

אנטואן דה פיליפו (בצרפתית: Antoine de Phélippeaux‏; 1767 - 1 במאי 1799) היה קצין תותחנים צרפתי, למד בנעוריו ביחד עם נפוליאון בונפרטה, שפיקד בשרות הבריטים על הגנת עכו בעת המצור על עכו.

דה פיליפו היה בן כיתתו של נפוליאון באקדמיה הצבאית בצרפת. דה פיליפו היה בן אצולה אמיד ויפה תואר והצטיין בלימודים ואילו נפוליאון היה בן למשפחה ענייה ללא ייחוס ולא נמנה בין המצטיינים.

בשנת 1785 סיימו שניהם את הלימודים והתגייסו לצבא בתור קציני תותחנים זוטרים. עם פרוץ המהפכה הצרפתית ב-1789 נלחם דה פיליפו כיאות למעמדו-לצד המלוכנים ונאלץ בשנת 1791 לברוח לאנגליה.

משנודע לו שאיש הצי האנגלי סידני סמית נתפס בעת פעולה בנמל לה האבר ונאסר בבית הכלא בפריז, החליט לשחררו. הוא חזר בחשאי לצרפת, זייף ניירות של קצין משטרה, התיידד עם בתו של מנהל בית הסוהר והצליח ליצור קשר עם סמית. בליווית ארבע מחבריו שלבשו בגדי שוטרים הגיע דה פיליפו לבית הסוהר כשהוא לובש בגדי קצין משטרה והציג תעודה מזויפת המצווה למסור לידיו את סמית. לאחר הרפתקאות רבות הגיעו השניים לאנגליה. סמית גמל למצילו ושיכנע את האנגלים למנותו כקצין בחיל הים האנגלי למרות היותו צרפתי.

סמית עלה בדרגה והתמנה למפקד שייטת בדרגת גנרל. עם מסעו של נפוליאון למצרים וארץ ישראל נצטווה סמית להפליג לחופי הארץ ולעזור לטורקים להדוף את הצבא הצרפתי. כשהתקרב נפוליאון לעכו מינה סמית את דה פיליפו למפקד אניה וציווה עליו לנחות בעכו עם חייליו כדי לעזור למושל העיר אחמד אל ג'זאר.

אל ג'זאר חשש שלא יוכל להגן על העיר לאור ניצחונותיו של נפוליאון והיה מוכן לנטשה. דה פיליפו עם כמה מאות חיילים אנגלים הגיע לעכו ושכנע את אל ג'זאר להגן עליה. סמית הפגיז מאוניותיו במפרץ את ריכוזי הצבא הצרפתי.

שני התלמידים-חברים מהאקדמיה הצבאית נלחמו זה בזה משני צדי חומת עכו. מדי פעם היה דה פיליפו עולה על החומה וצופה לעבר הצרפתים. מסופר כי פעם אחת הבחין בנפוליאון עומד מוקף בקציניו. סמל התותחנים שעמד לידו ביקש ממנו רשות לירות לעברם אך דה פיליפו סירב.

כוחותיו של דה פיליפו נהנו משפע של תחמושת שסופקה להם דרך הים בעוד שנפוליאון סבל מהעדר אספקה צבאית ובעיקר מהעדר תותחים שבעזרתם קיווה לפרוץ את החומות, כי האוניות שהובילו את התותחים ממצרים נפלו בידי השייטת של סמית ושימשו את מגיני העיר.

דה פיליפו נקט בהגנה אקטיבית. בתור קצין תותחנים היה מאתר את נקודות התורפה של הצרפתים ופוקד על התותחנים הטורקים לירות לשם. בלילות היה יוצא בחשאי עם חיילים אנגלים ומתנפל על החיילים הצרפתים המופתעים. הוא ארגן קווי הגנה פנימיים בעיר ופעם אחת הצליחו הצרפתים לחדור לעיר אבל נתקלו בקו הגנה שני ונהדפו על ידי המגינים שבראשם דה פיליפו. ביטחונו של אל ג'זאר גבר עד כדי כך שהוא ציווה לכרות את ראשו של הנציג הצרפתי שבא לדון על תנאי הכניעה ולהציבו על החומה לנוכח עיניהם של הצרפתים.

דה פיליפו לא זכה לראות בנסיגת הצרפתים. הוא מת ממחלה (מכת שמש או דבר שהיה נפוץ בעיר בגלל תנאי התברואה הירודים) כשבועיים לפני נסיגת הצרפתים. סמית הספיד אותו ואמר כי מת "מאחר שלא נתן מנוחה לעצמו בשני חודשי המלחמה, ונמצא בכל מקום ובכל רגע שבו נערך קרב. ביום ובלילה, הקדיש למלחמה בבני עמו ובבן כיתתו לשעבר".

בופור

בופור (בצרפתית: Beaufort - מצודה יפה; בערבית: قلعة الشقيف - קלעת א-שקיף) היא מצודה צלבנית הסמוכה לכפר ארנון בדרום לבנון באזור המכונה 'רכס עלי טאהר'.

בערבית קרויה המצודה קלעת ארנון על שם הכפר ארנון הסמוך אליה, או לחלופין קלעת אל-שקיף - "המבצר המשקיף". פרסומה של המצודה בישראל בא כתוצאה מהיותה נקודה אסטרטגית, ששימשה את ארגון הפת"ח בשנות ה-70 עד מלחמת לבנון הראשונה, ולאחר מכן נקודה חשובה בשרשרת מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון, עד לנסיגה מלבנון בשנת 2000. כיום מחזיק במקום ארגון הטרור השיעי-אסלאמיסטי חזבאללה.

ג'דה

גִ'דַּה (בערבית: جدّة) היא עיר במערב ערב הסעודית, לחוף הים האדום, המונה 3.4 מיליון תושבים.

העיר נוסדה במאה השישית לפני הספירה ככפר דייגים. גדולתה החלה בשנת 647, אז הפך אותה הח'ליף עות'מאן אבן עפאן לעיר נמל, לשירותם של העולים לרגל למכה.

על פי המסורת המוסלמית, אדם הראשון נקבר בהר ערפאת הנשקף מעל מכה או במכה עצמה ואילו חוה נקברה בג'דה.המסורת המקומית מראה את קברה של חוה אמנו בג'דה. לפי המסורת היהודית, קברה של חוה בחברון, יחד עם קברי האבות במערת המכפלה. ג'דה נקראת על שם חוה אמנו, בערבית: אֻמּנא חוה: ג'דה – כינוי לאישה מהאבות הראשונים, 'ג'דוד' בערבית.נמל התעופה הבינלאומי המלך עבד אל-עזיז נמצא בפרברי העיר.

קבוצות הכדורגל של העיר הן אל-איתיחאד ואל-אהלי ג'דה.

חלקה ההיסטורי של העיר הוכרז כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו ב-2014.

בקרבת העיר ממוקמת אוניברסיטת המלך עבדאללה למדע וטכנולוגיה שהיא האוניברסיטה הטכנית הטובה במדינה.

ב-2013 החלה בעיר בנייתו של מגדל ג'דה, שצפוי להיות גבוה יותר מבורג' ח'ליפה, הבניין הגבוה בעולם כיום, ב-180 מטרים, ופי שניים וחצי מהאמפייר סטייט.

ג'דה נחשבת למרכז כלכלי ותיירותי חשוב, הרבה בזכות קרבתה לים האדום ולערים הקדושות לאסלאם מכה ואל-מדינה.

ג'דה נחשבת לעיר ה-100 בגודלה בעולם, והיא מחולקת מבחינה אדמיניסטרטיבית ל-137 מחוזות פנימיים.

הבזאר הטורקי (עכו העתיקה)

הבזאר הטורקי בעכו הוא אתר היסטורי-תיירותי בעכו העתיקה, בצמוד לצידו האחורי-דרומי של מסגד אל-ג'זאר.

הבזאר (מכונה גם: "השוק הארוך" או "בזאר אל-ג'זאר") נבנה בסוף המאה ה-18, בימי שלטונו של אחמד אל-ג'זאר.

המצור על עכו (1799)

המצור של צבא נפוליאון על עכו החל ב-20 במרץ 1799 ונמשך 54 ימים. במצור זה, שהיה חלק ממסע נפוליאון בארץ ישראל, כשל נפוליאון בניסיונו לכבוש את עכו מידיו של אחמד אל ג'זאר. משנכשל במצור על עכו, לא ראה טעם בהמשך המערכה בארץ ישראל ושב למצרים ביחד עם חייליו.

חאן א-שוורדה

חאן א-שוורדה ("חאן הסוחרים") הוא חאן בצפון-מזרחה של עכו העתיקה, השוכן לחופו של מפרץ עכו, סמוך למקום בו נפגשות חומת היבשה וחומת הים של העיר.

במרכז החאן חצר גדולה שבטבורה שוקת, וסביבה ארקאדה. תקרת הארקאדה עשויה מקמרון צולב וקשתותיה נחות על עמודי אבן גבוהים. הארקאדה מובילה אל חדרים שגם תקרתם עשויה כקמרון צולב, ואשר שימשו כמחסנים. רק באגף הדרומי שכנה קומה שנייה שנועדה למגורי סוחרים ונוסעים. קומה זו הרוסה באופן חלקי.

ההשערה היא כי במקום בו ניצב החאן שכן בתקופה הצלבנית מנזר של האחיות הקלריסיות או אכסניה. דאהר אל-עומר הקים את החאן ב-1749, ושילב את החזית המזרחית של המבנה הפונה אל מפרץ עכו בחומת העיר. בפינה הדרום-מזרחית של החאן ניצב בורג' אל-סולטאן, מגדל בן שתי קומות שהוקם על ידי הצלבנים ושופץ בידי אל-עומר. שליט העיר בסוף המאה ה-18, אחמד אל-ג'זאר, שינה את צורתו של החאן והרחיב אותו. בשנת 1935 נהרס חלקה המזרחי של הארקדה הדרומית, כדי לאפשר סלילת דרך שחוצה את החאן מדרום לצפון.

חאן אל-עומדאן

חאן אל-עומדאן (בערבית: خان العمدان, תעתיק מדויק: ח'אן אלעמדאן; מילולית: "חאן העמודים") שוכן בצמוד לנמל עכו בעכו העתיקה, והוא החאן הגדול והשמור בישראל.

חומות עכו

חומות עכו הן החומות המקיפות את העיר העתיקה בעכו, אשר נבנו בתקופה העות'מאנית.

חיים פרחי

חיים פרחי (1760 – 21 באוגוסט 1820 ) היה יועצם היהודי של שליטי הגליל בימי האימפריה העות'מאנית ובמהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל.

חמאם אל-באשה

חמאם אל-באשה הוא חמאם היסטורי השוכן מדרום למצודת עכו, בצפונה של עכו העתיקה.

מסגד אל-ג'זאר

מסגד אל-ג'זאר (בערבית: مسجد الجزار) הוא מסגד השוכן ברחוב אל-ג'זאר בצפונה של העיר העתיקה בעכו. הוא קרוי על שם מקימו, מושל צפונה של ארץ ישראל מטעם האימפריה העות'מאנית בסוף המאה ה-18, אחמד אל-ג'זאר, ומוכר גם בכינוי "ג'אמע אל-באשא" (מסגד הפאשה). המסגד הוא הגדול, החשוב והמפואר מבין שמונת המסגדים הניצבים כיום בעכו העתיקה, והוא המסגד הראשי המשמש את הקהילה המוסלמית בעיר. עד 1967, עת נכבשה העיר העתיקה בירושלים, היה זה המסגד הגדול ביותר בישראל (כיום הוא השני בגודלו בארץ, לאחר מסגד אל-אקצה).

קווצת שיער המיוחסת לפי המסורת המקומית לנביא מוחמד שמורה בתיבה בתוך המסגד, והיא מוצגת בפומבי אחת לשנה, בעיד אל-פיטר. השיער נרכש ב-1901 מהמסגד הכחול באיסטנבול עבור מסגד ג'זאר פחה.

מסגד הים (עכו)

מסגד הים או מסגד אל-בחר הוא מסגד השוכן ליד הנמל בעיר העתיקה בעכו. הוא מכונה גם "מסגד אל-מינה" ("מסגד הנמל") או "מסגד סינאן פאשה" על שם מקימו.

המבנה הוקם בשנת 1586 והיה המסגד הראשון שנבנה בעיר מאז כבשוה הממלוכים מידי הצלבנים והחריבוה. הוא הוקם בידי המצביא והמדינאי העות'מאני סינאן פאשה, אך נפגע באופן משמעותי בתקופת שלטונו של אחמד אל-ג'זאר בסוף המאה ה-18. יורשו, סולימאן פאשה שיפץ את המסגד ב-1816.

המסגד קטן למדי והוא מחולק לאולם תפילה רבוע ולחצר מרובעת מצפון לו. הכניסה אל החצר היא מצידה המערבי הפונה אל "כיכר ונציה" ("כיכר הדייגים"). מעל אולם התפילה נחה כיפה גדולה ובפינה הצפון-מערבית שלה מתנשא המינרט. המעבר מהחצר אל אולם התפילה הוא דרך ארקאדה שבה שלושה פתחים הנפרדים זה מזה בשני עמודים. מעל לפתח המרכזי מונחת כיפה קטנה ומעל שני האחרים תקרה בצורת קמרון צולב. בצידו הדרומי של אולם התפילה קבועים שני חלונות. מתחתם ניצב המחראב ומימין לו מינבר הנושא צריח ירוק.

סולימאן פאשה

סולימאן פאשה (בערבית: سليمان باشا; בסביבות 1750 – אוגוסט 1819), המכונה "אל-עאדל" (العادل - "עושה הצדק"), היה מושל עכו כוואלי של צידון בשנים 1819-1805.

עכו

עַכּוֹ (בערבית: عكا – "עכא") היא עיר במחוז הצפון בישראל, הגובלת מדרום בחופיו הצפוניים של מפרץ עכו וממערב בים התיכון. בשנת 2016 התגוררו בעיר כ-48,000 תושבים, כשני שלישים מהם יהודים.

עכו היא אחת מערי הנמל העתיקות בעולם, ודברי ימיה המתועדים מתחילים בתקופת הברונזה הקדומה. במשך שנים רבות הייתה עיר מפתח לכיבוש ארץ ישראל, שכן מיקומה על רצועת החוף הרחבה אפשר גישה נוחה דרך הגליל אל פנים הארץ. היא ידעה עליות ומורדות ועברה מיד ליד פעמים רבות. עכו הגיעה לשיאה כאשר שימשה כבירת ממלכת ירושלים במאה ה-13 וכבירתו של אחמד אל-ג'זאר בסוף המאה ה-18. מאז המאה ה-19 פחתה חשיבותה של העיר, ביחס לחיפה שהייתה לעיר הנמל הראשית של צפון הארץ. בהתאם לכך הייתה התפתחותה של העיר איטית בהשוואה לזו של חיפה.

בשנת 2001 הוכרזה עכו העתיקה כאתר מורשת עולמית על ידי אונסק"ו. שבע שנים לאחר מכן, בשנת 2008, הוכרזו המקומות הבהאים הקדושים בחיפה ובגליל המערבי כאתר מורשת עולמית נוסף. חלק מהם, ובכלל זה המקום הקדוש ביותר לדת הבהאית – אל-באהג'ה, שוכנים בעכו ובסביבותיה. העיר היא לפיכך האתר היחידי בישראל המופיע בשתי הכרזות שונות כ"אתר מורשת עולמית" של אונסק"ו.

עריצות שלטונית בארץ ישראל בתקופה העות'מאנית

במהלך התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, בעקבות היחלשות השלטון המרכזי בקונסטנטינופול, החל משלהי המאה ה-16 ועד אמצע המאה ה-19, נהגו שליטים מקומיים במחוזות שבארץ ישראל הנתונים למרותם בכלל ובירושלים בפרט בשיטה של עריצות שלטונית כנגד המיעוט היהודי והנוצרי ולעיתים גם כנגד המוסלמים תוך העדפת המיעוטים האהודים עליהם.

פאשא

פאשא (בטורקית: Paşa; בפרסית: پاشا; תעתיק: פאשא) או באשא (בערבית: باشا; תעתיק מדויק: באשא), לעיתים גם פאשה או באשה (לעיתים מכונה בעברי גם כ"פחה" על פי התנ"ך), היה תואר כבוד צבאי ואזרחי מקובל באימפריה העות'מאנית ובעולם המוסלמי. פאשא הוא הגבוה מבין ארבעת התארים העות'מאניים לגברים. מתחתיו התארים: ביי, אע'א ואפנדי.

באימפריה העות'מאנית הוענק התואר לקציני צבא בדרגות שמעל אלוף-משנה, למושלי סנג'קים, לממונים על מושלי המחוזות (ביילרביי), לפקידי ממשל בדרגים גבוהים, ואף לשרים. עד ימי שלטונו של מהמט השני שימש גם כתואר כבוד למלומדים ואנשי מדע בולטים. בימי הרפובליקה הטורקית הקביל אל דרגה צבאית מוגדרת: אלוף, גנרל, אדמירל.

החל במאה ה-20 משמשת המילה "באשא" במצרים, ובמידה פחותה בארצות הסהר הפורה דוברות הערבית, לציון "אדון".

קרב תבור

קרב תבור או הקרב מול הר תבור היה קרב אשר התרחש ב-16 באפריל 1799 במהלך מסע נפוליאון בארץ ישראל.

הקרב התנהל בעמק יזרעאל, במרחב שבין גבעת המורה והר תבור, סמוך למקום בו שוכנים כיום המושב והקיבוץ מרחביה. בקרב ניצח צבאו של נפוליאון בראשותו ובראשות הגנרל ז'אן-בטיסט קלבר, את צבאות האימפריה העות'מאנית בפיקודו של עבדאללה פאשה אל עזם, מושל דמשק.

בעודו צר על עכו, היה על נפוליאון להגן על עורפו, כמו גם להבטיח אספקה לכוחותיו. מכיוון שכך נשלחו כוחות צרפתים לכבוש את אזור הגליל. בצפון הגיעו כוחות אלה עד צור ובמזרח, תפסו את גשר בנות יעקב והגיעו אף עד קוניטרה.

בעוד חייליו של נפוליאון כובשים את הגליל, התאסף כנגדם כוח אדיר של כ-20,000 חיילים אשר הגיעו ממקומות שונים, ובמיוחד מדמשק, וכן אנשי ההרים משכם. הכוחות התאחדו בעמק יזרעאל לרגלי גבעת המורה, ומשם התכוננו לפנות מערבה לעכו על מנת להסיר את המצור מן העיר.

אל מולם עמד כוחו של קלבר, שניצב בראש 2,500 חיילים. בימים הקודמים עמד קלבר מול כוחות ממלוכים פזורים. ז'ונו הביס כמה מאות מהם בהרי נצרת ב־13 באפריל ובקרב נוסף בכפר כנא ב־15 באפריל הביס קלבר כמה אלפים נוספים. קלבר נע בחסות החשיכה בלילה שבין 15 ל-16 באפריל, מהר תבור לכיוון דרום-מערב. מטרתו הייתה לפתוח במתקפה עם עלות השחר, אולם הוא טעה בהערכת הזמן, וכאשר האיר היום, אותר בעודו בתנועה והותקף על ידי הפרשים הממלוכים. קלבר החזיק מעמד מספר שעות, בעודו בנחיתות טקטית ומספרית. בשעות אחר הצהריים הגיע נפוליאון עצמו לזירה, כשהוא עומד בראש כוח של 2,000 חיילים, ועימו עשרים תותחי שדה, ואיגף את הפרשים הממלוכים היגעים מיום הקרב ממערב. הכוח הממלוכי נלכד באש משני צדדיו ונפוץ לכל עבר. עתה היה נפוליאון חופשי להמשיך את המצור על עכו ללא כל איום.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.