אחדות העבודה

אחדות העבודה (אחה"ע) (19191930) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית. המפלגה הוקמה כאיחוד מפלגת "פועלי ציון" בראשות דוד בן-גוריון עם הפועלים "הבלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון בתקופת העלייה השלישית. פלג שמאלי קטן של פועלי ציון לא הצטרף לאיחוד והמשיך לקיים מפלגה עצמאית בשם "פועלי ציון שמאל". כתב העת של המפלגה - קונטרס יצא לאור בשנות ה-20 של המאה ה-20.

אחדות העבודה
אותיות תו
שיא כוחה 10
שפל כוחה 4
נוצרה מתוך פועלי ציון (1919)
מפא"י (1944)
מפ"ם (1954)
התמזגה לתוך מפא"י (1930)
מפ"ם (1948)
מפלגת העבודה (1968)
מיקום במפה הפוליטית שמאל

ועידת היסוד

ועידת היסוד של המפלגה התקיימה ב-26 בפברואר 1919, בפתח תקווה. ועידת היסוד התקיימה לאחר הוועידה הארצית הראשונה של ההסתדרות החקלאית, אשר כונסה על ידי שלוש ההסתדרויות החקלאיות שהיו קיימות אז (ביהודה, בגליל ובשומרון). בוועידה חקלאית ארצית זו הוחלט ברוב דעות להקים את האיחוד הכללי של פועלי ארץ ישראל.[1] אל האיחוד, שנקרא בשם "התאחדות ציונית סוציאלית - אחדות העבודה" הצטרפו רוב צירי הוועידה החקלאית, למעט רוב אנשי מפלגת הפועל הצעיר והפלג הקטן של 'פועלי ציון שמאל'.

אידאולוגיה

התנועה נוסדה במטרה ליצור מסגרת-על לטובת כלל הפועלים העבריים בארץ ישראל ולאור דרישתם של אנשי העלייה השלישית למסגרת אידאולוגית חדשה. מסגרת חדשה זאת כללה אידאולוגיה שמאלית, סוציאליסטית, הומנית ויהודית אך לא מרקסיסטית. אידאולוגיה זאת אף זכתה לשם "קונסטרוקטיביזם מהפכני" ונוסחה במצע המפלגה שנכתב על ידי ברל כצנלסון שהיה אחד מראשיה.

כחלק מרעיון זה כללה התנועה שתי מסגרות בסיס אשר כללו את ההתיישבות העובדת ואת הפועלים העירוניים שכונו "הבודדים". בזכות ההשתייכות לשני מגזרים אלו והסיוע מן המגזר הקיבוצי שזכתה לו, במיוחד מקיבוץ עין חרוד, הפכה התנועה לגדולה ביותר בבחירות להסתדרות העובדים הכללית, אך בסופו של דבר, התפרסות זאת היא שגרמה לבסוף להתאחדות התנועה בשנת 1930 עם הפועל הצעיר לשם יצירת מפלגת פועלי ארץ ישראל (מפא"י), שסימנה את סופה של תנועת "אחדות העבודה".

ארגונים

עד שנוסדה ההסתדרות הכללית בשנת 1920 הייתה זאת "אחדות העבודה" שדאגה להקמתם של ארגוני סעד בריאותיים ותעסוקתיים לטובת הפועל העברי באותם הימים. בין היתר הקימה את ה"קואופרציה" לטובת ביצוע עבודות הקרקע הראשונות שהוטלו על היישוב העברי על ידי הבריטים. מקואופרציה זאת נוצרו לבסוף ארגונים נוספים כגון סולל בונה. בנוסף, הקימה התנועה את ארגון ההגנה כחלק משינוי תפיסת הביטחון של היישוב היהודי דאז. כאשר הוקמה ההסתדרות הועברו כלל מוסדות "אחדות העבודה" לידיה, כך שבידי התנועה נותרו רק ארגוני החינוך והתרבות, כגון כתב העת "קונטרס" ותנועת "החלוץ" בחוץ לארץ.

מנהיגי התנועה

עם מייסדי "אחדות העבודה" נמנו רבים ממנהיגי היישוב, ובהם דוד בן-גוריון, יצחק בן צבי חברו הקרוב של בן-גוריון, יצחק טבנקין (ממקימי קיבוץ עין חרוד ומנהיג הקיבוץ המאוחד), אברהם הרצפלד, וברל כצנלסון.

ב-1930 התאחדה "אחדות העבודה" עם מפלגת "הפועל הצעיר" בראשות יוסף אהרונוביץ' והפכה להיות "מפא"י" - מפלגת פועלי ארץ ישראל.

יוצאי אחדות העבודה

יש להבחין בין "אחדות העבודה" ההיסטורית הראשונה, לבין מפלגות שנוסדו על ידי מיעוט מחברי אותה מפלגה אשר אימצו שמות דומים וכונו גם כן "אחדות העבודה":

ראו גם

לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב.

לקריאה נוספת

מקורות

מחקרים

  • אורי יזהר, בין חזון לשלטון : מפלגת אחדות העבודה-פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, ‬רמת אפעל: יד טבנקין - מרכז מחקרי, רעיוני ותיעודי של התנועה הקיבוצית, 2005.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ראו: יצחק טבנקין, לקח ששת הימים, עמ' 150.
אהרן ציזלינג

אהרן צִיזְלִינְג (ז' באדר, תרס"א, 26 בפברואר 1901 – 16 בינואר 1964) היה חבר הכנסת ושר בממשלת ישראל.

אחדות העבודה - פועלי ציון

אחדות העבודה - פועלי ציון הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית בעלת מאפיינים מדיניים ניציים יחסית, שהוקמה בשנת 1954 בעקבות הפילוג במפ"ם. ב-1968 הייתה לאחת ממייסדות מפלגת העבודה, יחדיו עם מפא"י ורפ"י.

אליהו גולומב

אליהו גוֹלוֹמְבּ (בפי עצמו: אליהו בן-נפתלי; 2 במרץ 1893 – 11 ביוני 1945) היה "המפקד הבלתי מוכתר" של ארגון "ההגנה", ממעצבי כוח המגן היהודי בארץ ישראל בתקופת המנדט. היה חבר הוועד המרכזי של ההגנה בשנים 1920–1930 וחבר המפקדה הארצית של "ההגנה" בשנים 1931–1945. נמנה עם מייסדי מפלגת אחדות העבודה וההסתדרות הכללית.

אריה אליאב

אריה לוֹבָה אליאב (21 בנובמבר 1921 – 30 במאי 2010) היה פעיל עלייה, התיישבות ושלום, חבר הכנסת, סופר והוגה דעות, חתן פרס ישראל על תרומה לחברה (1988).

ברל כצנלסון

ברל (בארי) כצנלסון (כ"ט בטבת תרמ"ז, 25 בינואר 1887, בוברויסק – כ"ד באב תש"ד, 12 באוגוסט 1944, ירושלים) היה אחד ממנהיגיה הבולטים של תנועת העבודה בארץ ישראל, הוגה דעות של הציונות הסוציאליסטית, עיתונאי, עורך וממקימי מוסדות ההסתדרות.

דוד רמז

דוד רמז (דְרַבְּקִין) (י"ח באדר תרמ"ו, 23 במאי 1886 – י"ג באייר תשי"א, 19 במאי 1951) היה ממנהיגי היישוב, יו"ר הוועד הלאומי, מזכ"ל ההסתדרות, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל הראשונות.

הפועל הצעיר

הפועל הצעיר (בראשי תיבות: הפוה"צ) הייתה מפלגת פועלים ציונית בארץ ישראל, שמטרותיה היו הגשמת הציונות ויצירת חברה עברית עובדת ואשר ראתה מתפקידה לפעול למען כיבוש העבודה במושבות ובערים ולהחייאת התרבות העברית. התנועה הושפעה מאוד מתורתו של א"ד גורדון. המפלגה נוסדה ב-1905. ב-1930 התאחדה עם "אחדות העבודה" למפלגת פועלי ארץ ישראל, מפא"י, שבראשה עמד דוד בן-גוריון.

זלמן שזר

זלמן שַזָּ"ר, במקור: שניאור זלמן רוּבָּשוֹב (בכתיב יידי: רובאַשאָװ; 24 בנובמבר 1889, א' בכסלו תר"ן, מיר, פלך גרודנו, האימפריה הרוסית – 5 באוקטובר 1974, י"ט בתשרי תשל"ה, ירושלים) היה נשיאהּ השלישי של מדינת ישראל, סופר, משורר, היסטוריון, מראשי הציונות, חבר הכנסת ושר החינוך והתרבות בממשלת ישראל הראשונה.

יגאל אלון

יגאל אלון (פַּיְיקוֹביץ') (10 באוקטובר 1918, ד' בחשוון, תרע"ט – 29 בפברואר 1980, י"ב באדר, תש"ם) היה איש צבא ופוליטיקאי ישראלי, שהיה מפקד הפלמ"ח, מראשי צה"ל במלחמת העצמאות בדרגת אלוף, מראשי מפלגת העבודה, ראש ממשלת ישראל בפועל במשך 19 יום, חבר הכנסת, סגן ראש הממשלה ושר בממשלות ישראל.

אלון, יליד מֶסְחָה (כפר תבור), שהגן על שדות המושבה עוד מנעוריו, הצטרף לאחר מכן לקיבוץ גינוסר ולתנועת העבודה, שהייתה עבורו שינוי אידאולוגי מבית גידולו. בימי המרד הערבי התגייס ל"הגנה" בתור נוטר ולוחם פו"ש ולאחר מכן לפלמ"ח, שם התבלט כמפקד פלוגה ומפקד יחידת מסתערבים בסוריה, והגיע לפיקוד על הפלמ"ח כתלמידו של יצחק שדה ומגשים חזונו. כמפקד בפלמ"ח עסק בגידולו של הארגון ובארגונו בגדודים, ובעידוד חבריו בתקופה קשה לארגון, אל מול הגיוס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה. במסגרת תנועת המרי העברי לאחר המלחמה, הוא תכנן ויישם מבצעים נועזים דוגמת ליל הגשרים ופעולות נגד חסימת נתיבי העפלה לארץ. במלחמת העצמאות פיקד אלון על המבצעים לכיבוש הגליל, לוד ורמלה, עמד בראש חזית הדרום ופיקד על כיבוש כל הנגב עד לאילת. הוא התגלה כטקטיקן מוכשר, הדוגל בהפתעת האויב בדרכים עקיפות ולא צפויות, ומוכן לקחת סיכונים בשל כך.

לאחר שחרורו הכפוי מצה"ל על ידי ראש הממשלה בן-גוריון, וכשהוא עטור תהילת המלחמה ונתפס כמייצג הבולט ביותר של דור תש"ח, הצטרף לפוליטיקה – לתנועת אחדות העבודה – ולאחר מכן דחף לאיחודה עם מפא"י וליצירת מפלגת העבודה. אף על פי שהגיע עם השנים לתפקידים בכירים כסגן ראש הממשלה, שר החינוך והחוץ, הציג תוכנית מדינית ראשונה לעתיד השטחים בשם "תוכנית אלון" והיה שותף במגעים שהובילו להסכם ביניים מול מצרים, אלון נחשב למי שהחמיץ את הפסגה. דוגמה בולטת לכך הייתה אי-מינויו כשר ביטחון לפני מלחמת ששת הימים, למרות רצונם של ראשי המדינה, לטובת יריבו הפוליטי משה דיין. לאחר המהפך הפוליטי, כשהחל את המרוץ לראשות מפלגת העבודה, נפטר בפתאומיות בגיל 61.

יוסף אלמוגי

יוסף-אהרן אלמוגי (5 במאי 1910 - 2 בנובמבר 1991) היה ראש עיריית חיפה, שר בממשלת ישראל ויו"ר הסוכנות היהודית.

יצחק בן-צבי

יצחק בן-צבי (שימשלביץ') (י"ח בכסלו ה'תרמ"ה, 6 בדצמבר 1884 – כ"ט בניסן ה'תשכ"ג, 23 באפריל 1963) היה נשיאהּ השני של מדינת ישראל, חלוץ בתקופת העלייה השנייה, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. כחוקר עסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל והתמקד בחקר קהילות ישראל השונות, בראשן עדות המזרח. נבחר שלוש פעמים לכהונה כנשיא מדינת ישראל.

יצחק טבנקין

יצחק טַבֶּנְקִין (בכתיב יידי: טאַבענקין; 8 בינואר 1887 – 6 ביולי 1971) היה מנהיג ציוני, סוציאליסט, מאבות התנועה הקיבוצית, המנהיג הדומיננטי של הקיבוץ המאוחד וחבר הכנסת.

ישראל גלילי

ישראל גלילי (10 בפברואר 1911 – 8 בפברואר 1986) היה ראש המפקדה הארצית של "ההגנה", פוליטיקאי ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

למרחב

למרחב היה ביטאונה של מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון ויצא לאור בין השנים 1954 עד 1971. עורכי העיתון היו ישראל אבן נור, משה כרמל, אברהם תרשיש ודוד פדהצור אך הרוח החיה, קובע הקו האידאולוגי וכותב רוב המאמרים הפרוגרמטיים בעיתון היה ישראל גלילי.

מפ"ם

מַפָּ"ם (ראשי תיבות: מפלגת הפועלים המאוחדת) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית ישראלית אשר הוקמה בינואר 1948 כאיחוד בין "מפלגת פועלים השומר הצעיר" ובין "התנועה לאחדות העבודה פועלי ציון".

מפ"ם הייתה הסיעה השנייה בגודלה בכנסת הראשונה (19 ח"כים) והאופוזיציה הראשית לממשלתו של דוד בן-גוריון. באותו זמן הזדהתה בכל תחום עם ברית המועצות ועם התנועה הקומוניסטית העולמית, פרט לנושא של יחס התנועה הקומוניסטית לציונות, שלגביו סברה שהייתה טעות של התנועה הקומוניסטית, אשר תתוקן עם הזמן.

ב-1954 פרשו מהמפלגה אנשי אחדות העבודה בעקבות מחלוקת בשאלת היחס לברית המועצות ונותרו בה יוצאי השומר הצעיר. בהרכב זה התמודדה מפ"ם כמפלגה עצמאית מהכנסת השלישית (1955) עד השישית (1965) ומנתה 8–9 ח"כים, הייתה שותפה בממשלות בהנהגת מפא"י. לקראת הבחירות לכנסת השביעית (1969) יצרה סיעה משותפת עם מפלגת העבודה בשם "המערך של מפלגת העבודה הישראלית ומפלגת הפועלים המאוחדת" (שכונתה בקיצור בשם המערך, והייתה הסיעה השנייה בכינוי זה, לאחר "המערך לאחדות פועלי ארץ ישראל" שקדם לה, בין מפא"י לבין אחדות העבודה - פועלי ציון), אולם שמרה על מסגרתה העצמאית כמפלגה.

מתכונת זו התקיימה עד 1984, לאחר הבחירות לכנסת ה-11, כאשר מפ"ם פרשה מן המערך בעקבות הקמת ממשלת האחדות הלאומית וחזרה להיות סיעה עצמאית ואופוזיציה משמאל למפלגת העבודה. בבחירות לכנסת ה-12 (1988) זכתה בשלושה מנדטים. בשנת 1992 הצטרפה לרצ ושינוי במסגרת רשימת מרצ. משנת 1997 מרצ הפכה למפלגה מאוחדת ומפ"ם הפסיקה להתקיים כמפלגה עצמאית, לאחר כהונה בת כ-48 שנה כמפלגה ב-14 כנסות שונות (לא כולל מועצת המדינה הזמנית). נכון להיום, מפ"ם מחזיקה במקום השלישי באורך כהונתה בכנסת כמפלגה (אחרי מפד"ל ואגודת ישראל).

מפא"י

מפלגת פועלי ארץ ישראל (מַפָּא"י) הייתה מפלגת שמאל ציונית סוציאליסטית שנוסדה בארץ ישראל בשנת 1930 מאיחוד הפועל הצעיר ואחדות העבודה. המפלגה הפכה לגורם המרכזי ביישוב ובתנועה הציונית. מפא"י הייתה (גם בדמות ממשיכתה - "מפלגת העבודה") מפלגת השלטון היחידה בישראל, מהקמת המדינה בשנת 1948 ועד ל"מהפך" בבחירות לכנסת התשיעית ב-1977.

עם היווסדה של מפא"י עמד בראשה דוד בן-גוריון ולצידו ברל כצנלסון וחיים ארלוזורוב. בן-גוריון נבחר לראש ממשלת ישראל הראשון, ומעמדו הדומיננטי במפלגה נמשך עד לשנות ה-60. פרשת לבון, אשר נחשפה בשנת 1960, הביאה למשבר ולפילוג שהביא עמו את פרישתו של בן-גוריון מן המפלגה שייסד. במהלך הפרשה הסתבר כי כוחה של המפלגה, והאהדה לה זכתה בציבור הבוחרים הישראלי (ויש אומרים, בשל הקשרים הכלכליים בהם האחיזה במנגנון ההסתדרותי גם כמעסיק וגם כמייצג עובדים, כמו גם אחיזתה בקופת חולים כללית, הצליחה המפלגה לקשור אליה בוחרים רבים,) היו חזקים מהאהדה שרחשו לבן-גוריון. חזרתם של פורשי רשימת בן-גוריון רפ"י מסמנת את סופה של מפא"י, והפיכתה למסגרת ארגונית חדשה - מפלגת העבודה הישראלית - אשר יש הרואים בה את ממשיכתה של מפא"י מבחינה ארגונית ואידאולוגית.

מפא"י ייצגה את הזרם השלטוני המרכזי ביישוב ובמדינת ישראל. היא הייתה מזוהה עם הציונות המעשית ועם ההתיישבות העובדת, ניווטה את היישוב העברי בארץ ישראל לקראת הקמת המדינה, עמדה בראש מוסדותיו הרשמיים והבלתי רשמיים, כגון הסוכנות היהודית לארץ ישראל וההסתדרות. לאחר הקמת המדינה הייתה למפלגת השלטון היחידה, ושלטה ללא עוררין במדינה במשך כשלושה עשורים. במשך יותר מ-30 שנה (מתוך מעל 45 שנה רצופות, בהן הנהיגה המפלגה את התנועה הציונית, היישוב והמדינה) עמד בראשה דוד בן-גוריון. בשנת 1968 התאחדה מפא"י עם מפלגות שהיו חלק ממנה בעבר: אחדות העבודה - פועלי ציון (צאצאית של התנועה לאחדות העבודה שפרשה ממפא"י) ורפ"י (שפרשה אף היא ממפא"י), ליצירת "מפלגת העבודה הישראלית".

שורשיה של מפא"י היו נטועים, כאמור, במפלגות פועלים סוציאליסטיות עם זיקה למניפסט הקומוניסטי ולקארל מרקס, כגון אחדות העבודה. משהחלה המפלגה לובשת זהות משלה, לאחר האיחוד שהביא ליצירתה, דהה הגוון המעמדי והתחלף באידאולוגיה לאומית יותר - דהיינו אידאולוגיה שמעמידה במרכז את האינטרס הלאומי ולא את האינטרס המעמדי. דוד בן-גוריון, שדחף לשינוי זה, נתן ביטוי לשינוי במאמרו משנת 1947 - "ממעמד לעם". לכינון עמדה לאומית זו היו מתנגדים אשר הובילו להקמת מפלגת הפועלים המאוחדת (מפ"ם) הציונית-סוציאליסטית (מפלגה התומכת בסוציאליזם המרקסיסטי, שנוצרה מאיחוד מפלגת השומר הצעיר עם התנועה לאחדות העבודה יוצאת מפא"י).

השם מפא"י הפך לשם נרדף לדרך התנהלות פוליטית בעלת גוון ריכוזי, ואופי מדיני פרגמטיסטי, ולמחשבה מדינית ומינהלית שהיו נהוגים בימיה הראשונים של המדינה. בהקשרים מסוימים של יכולת ארגון ופרגמטיזם מדיני יש לביטוי "מפא"יניק" גוון חיובי, אך לעיתים הוא נושא גוון שלילי של העדפת "אנשי שלומנו" ומשק ריכוזי, שכיום אינם מקובלים.

מרדכי נמיר

מרדכי נמיר (23 בפברואר 1897 – 22 בפברואר 1975) היה ממנהיגי תנועת העבודה הציונית, מזכ"ל ההסתדרות, חבר הכנסת, שר בממשלות ישראל וראש עיריית תל אביב-יפו (בשנים 1959–1969).

משה כרמל

משה כרמל (זליצקי) (17 בינואר 1911 – 14 באוגוסט 2003) היה מראשי "ההגנה", אלוף בצה"ל, איש ציבור ישראלי, חבר הכנסת ושר בממשלות ישראל.

פועלי ציון

"פועלי ציון" (בראשי תיבות: פוע"צ) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שראשיתה באגודות ציוניות סוציאליסטיות שהוקמו בשלהי המאה ה-19. פועלי ציון הייתה הציר המרכזי של הציונות הסוציאליסטית, ומנהיגיה היו למנהיגים הראשיים של מפא"י, תנועת העבודה והיישוב עד הקמת המדינה, ולאחר מכן במדינת ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.