אזרחות כבוד

אזרחות כבוד או אזרחות לשם כבוד הוא תואר המוענק על ידי מדינה ליחיד שאיננו אזרח שלה, אות להערכה והערצה יוצאת-דופן של המדינה או השלטון כלפיו. בניגוד למעמד של אזרחות, המניח שותפות במערכת הפוליטית וכולל מערכת מוגדרת של זכויות וחובות (ובמדינות מסוימות כפוף לשבועת נאמנות), מעמד אזרחות הכבוד הוא סמלי בעיקרו ואינו נושא בחובו זכויות או חובות מדיניים ביחס למדינה המעניקה. עם זאת, לפעמים מדובר בסטטוס אזרחות לכל דבר מבחינה דיפלומטית ובעל אזרחות הכבוד זכאי לדרכון של המדינה המעניקה, דבר שיכול להיות בעל משמעות של חסינות דיפלומטית ומעמד של מקלט מדיני. גם ישויות שאינן מדינות מעניקות אזרחויות כבוד ליחידים מוערכים, או שביצעו עבורן שירות יוצא-דופן או שהן מעריכות את פועלו[1].

בישראל "אזרחות כבוד" מוענקת לרוב ליחידים, כאות של כבוד והערכה על ידי עיריות. עיריות מעניקות פעמים רבות אזרחות של כבוד לפוליטיקאים כהוקרה על תקציבים, כגון אורן חזן שקיבל אזרחות של כבוד מבאר יעקב על העברת תקציבים לעירייה, או בנימין נתניהו שקיבל את התואר מעיריית טבריה על הבטחת תקצוב תוכנית חומש לפיתוח העיר.

ChurchillsUSPassport
הדרכון האמריקאי הסמלי של וינסטון צ'רצ'יל, בעל אזרחות כבוד של ארצות הברית

במדינות העולם

ארצות הברית

אזרחות כבוד של ארצות הברית מותנית בחוק של הקונגרס של ארצות הברית והסכמה נשיאותית. המעמד הוענק לשמונה יחידים בלבד, אישים שפעלו באופן יוצא דופן לשלום העולם: וינסטון צ'רצ'יל (1963), ראול ולנברג (1981, לאחר מותו) והאם תרזה (1996); לחמו במלחמת העצמאות של ארצות הברית: המרקיז דה לה פאייט (2002), ברנרדו דה-גלווז (2014) וקאזימיר פולסקי (2009) וכן למייסדי פנסילבניה: ויליאם פן (1981) והאנה קאלוויל פן (1984)[2].

קנדה

אזרחות כבוד של קנדה מוענקת על ידי המושל הכללי של קנדה, בכפוף לבקשה של הפרלמנט של קנדה. האזרחות הוענקה לשישה לוחמי חופש: ראול ולנברג (1985, לאחר מותו), נלסון מנדלה (2001), טנזין גיאטסודלאי לאמה ה-41, 2006), אונג סן סו צ'י (2007), אגא חאן הרביעי (2010)[3] ומלאלה יוסופזאי (2013)[4].

גרמניה

בגרמניה מוענקת אזרחות כבוד על ידי מדינות גרמניה ועל ידי ערים. אזרחות כבוד שהוענקה על ידי השלטון הנאצי בוטלה על ידי חוק של מועצת שלטון בעלות הברית מן ה-12 באוקטובר 1946.

צרפת המהפכנית

ב-26 באוגוסט 1792, בעת המהפכה הצרפתית העניקה האספה הלאומית אזרחויות כבוד לאישים ברחבי העולם אשר "בכתיבתם וברוב אומץ שירתו את רעיון החירות", בהם פרידריך שילר, ג'ורג' וושינגטון, אלכסנדר המילטון, לודוויג ואן בטהובן, רוברט ברנס, תדיאוש קושצ'ושקו, ג'יימס מדיסון, תומאס פיין, יוהאן היינריך פסטלוצי, ג'וזף פריסטלי ואחרים[5].

אירלנד

באירלנד, באופן יוצא-דופן, אזרחות כבוד מעניקה אזרחות אירית של ממש[6].

ישראל

ב-1923 קיבל אלברט איינשטיין אזרחות של כבוד מעיריית תל אביב, והיה ל"אזרח הראשון של העיר".

בשנת 2010 העניקה מדינת ישראל אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, שלא זכו לקבל אזרחות של המדינה.[7][8] לפי סעיף 2(4א) לחוק זיכרון השואה והגבורה - יד ושם, תשי"ג-1953, אשר נוסף בשנת 1985, זכאי מי שהוכר כחסיד אומות העולם לאזרחות כבוד של מדינת ישראל[9], ואחדים מאלה שהוכרו ככאלה אכן קבעו בה את מקום מושבם. לאלו מהם שהלכו לעולמם מבטיח החוק "אזרחות־זיכרון של מדינת ישראל".

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוגמה: לסטניסלב פטרוב הוענקה אזרחות כבוד מטעם ארגונים העוסקים במתן אזרחויות עולם לאחר שלכאורה מנע מלחמה גרעינית בין ארצות הברית לברית המועצות
  2. ^ דו"ח הסנאט
  3. ^ מי הם הקנדים לשם כבוד? כתבת CBC מ-8 במרץ 2012
  4. ^ malala yousafzai canadian
  5. ^ אזרחות כבוד של צרפת, באתר לזכר ג'ורג' וושינגטון
  6. ^ חוק האזרחות האירי, 1956, חלק שני, סעיף 12
  7. ^ חוק הענקת אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, התש"ע–2010, התקבל בכנסת ביום ב' בניסן התש"ע (17 במרס 2010); הצעת החוק ודברי הסבר פורסמו בהצעות חוק הכנסת – 278, מיום ז' באב התשס"ט (28 ביולי 2009), עמ' 104.
  8. ^ פורסם: 03.06.09 , 12:23, אושר בטרומית: ישראל תעניק אזרחות כבוד לחללי מלחמת הקוממיות, באתר ynet, 3 ביוני 2009
  9. ^ חוק יד ושם
16 בנובמבר

16 בנובמבר הוא היום ה-320 בשנה בלוח הגרגוריאני (321 בשנה מעוברת). עד לסיום השנה נשארו עוד 45 ימים.

1996

שנת 1996 היא השנה ה-96 במאה ה-20. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1996 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-13 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1996 בארצות הברית

1996 בארצות הברית הייתה השנה בה חגגה ארצות הברית 220 שנה מיום היווסדה.

אדווארד בנש

אדווארד בנש (בצ'כית: Edvard Beneš, להאזנה (מידע • עזרה), 28 במאי 1884 – 3 בספטמבר 1948) היה מדינאי צ'כי, נשיא צ'כוסלובקיה ופרופסור לסוציולוגיה.

בנדיקטוס השישה עשר

בנדיקטוס השישה עשר (בלטינית: Benedictus XVI; נולד כיוזף אלויס רצינגר, בגרמנית: Joseph Alois Ratzinger ב-16 באפריל 1927) כיהן כאפיפיור ה-265 בהיסטוריה של הכנסייה הרומית-קתולית. לפני היבחרו לאפיפיור שימש כדיקן אספת החשמנים וכראש "הקונגרגציה של דוקטרינת האמונה" (לשעבר האינקוויזיציה). כחשמן היה אחד מהבולטים והחשובים ביותר, והיה ידוע מבחינה אישית ותאולוגית כאחת כ"יד ימינו" של קודמו בתפקיד. הוא נחשב לשמרן ביותר, והיה מעורב בפולמוסים רבים בכנסייה פנימה ומחוצה לה. ב־19 באפריל 2005 נבחר לתפקיד האפיפיור לאחר שני ימי דיונים בקונקלווה, אספת החשמנים הבוחרת את האפיפיור. ב-28 בפברואר 2013 פרש מתפקידו והפך ל"אפיפיור אמריטוס".

גלעד שליט

גלעד שליט (נולד ב־28 באוגוסט 1986) הוא ישראלי שנחטף בתור חייל צה"ל בשירות סדיר באזור כרם שלום ב־25 ביוני 2006 על ידי מחבלים פלסטינים, שהשתייכו לארגוני הטרור חמאס, ועדות ההתנגדות העממית וצבא האסלאם. שליט הוחזק בשבי ברצועת עזה במשך כחמש שנים וארבעה חודשים (1,941 ימים). במסגרת עסקה בין ישראל לחמאס הוא שוחרר והושב לישראל ב-18 באוקטובר 2011, תמורת שחרור 1,027 אסירים ביטחוניים, בהם מאות אסירי עולם.

גרהרד שרדר

גרהרד פריץ קורט שרדר (גרמנית: Gerhard Schröder, להאזנה (מידע • עזרה); נולד ב-7 באפריל 1944) הוא פוליטיקאי גרמני, שכיהן כקנצלר גרמניה בין השנים 1998–2005. חבר המפלגה הסוציאל-דמוקרטית של גרמניה (SPD), עמד בראשות ממשלת קואליציה של ה-SPD ומפלגת הירוקים. בטרם היה לפוליטיקאי היה עורך דין מצליח, ובטרם היה לקנצלר, עמד בראש מדינת סקסוניה התחתונה. לאחר שנכשל בניסיונו להשיג תקופת כהונה שלישית בבחירות בשנת 2005, פרש לעסקיו הפרטיים.

דוד הכהן (חבר הכנסת)

דוד הכהן (20 באוקטובר 1898 – 19 בפברואר 1984) היה ממנהיגי היישוב בתקופת טרום המדינה, חבר הכנסת, מדינאי ודיפלומט בימי ראשית המדינה.

האם תרזה

האם תֶּרֶזָה או אמא תרזה (שמה הרשמי על פי הוותיקן הוא האם תרזה הקדושה של כלכותה; נולדה כאגנס גונג'ה בויאג'יו; 26 באוגוסט 1910 – 5 בספטמבר 1997) הייתה נזירה אלבנית-קתולית, מיסיונרית, פעילה הומניטרית ומקימת מסדר המיסיונרים של הצדקה שסייע לעשרות אלפי אנשים. עבודתה, סיועה ההומניטרי ותמיכתה בעניים בכלכותה שבהודו הפכו אותה לאחת מהנשים המפורסמות ביותר בעולם ולסמל לצדקות ויושר בעיני רבים.

לתרזה הוענק ב-1979 פרס נובל לשלום ובשנת 1980 פרס בראט רטנה (Bharat Ratna), הפרס האזרחי הגבוה ביותר בהודו. היא קיבלה אזרחות כבוד בארצות הברית ב-1996, הוכרזה כמבורכת על ידי האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2003 וכקדושה על ידי האפיפיור פרנציסקוס ב-4 בספטמבר 2016.

האם תרזה התפרסמה ונעשתה מוכרת גם בזכות ספריה הרבים הדנים בנצרות, ברוחניות ובתפילות, שחלקם נכתבו יחד עם ידידה האח רוז'ה (Frère Roger). על אף ההערכה הרבה שלה זכתה, היו גם שמתחו עליה ביקורת חריפה והאשימו אותה בקיצוניות דתית ובחוסר יושרה.

ואצלב האוול

ואצלב האוול (בצ'כית: Václav Havel (מידע • עזרה); ‏5 באוקטובר 1936 – 18 בדצמבר 2011) היה מחזאי וסופר צ'כי, מראשי מתנגדי המשטר הקומוניסטי בצ'כוסלובקיה, נשיא המדינה האחרון אחרי נפילת הקומוניזם והנשיא הראשון של הרפובליקה הצ'כית. זוכה פרס גנדי לשלום.

טדי קולק

טדי קוֹלֶק (27 במאי 1911, כ"ט באייר ה'תרע"א – 2 בינואר 2007, י"ב בטבת ה'תשס"ז) היה ראש עיריית ירושלים במשך 28 שנה, בשנים 1965–1993, חתן פרס ישראל על תרומה מיוחדת למדינה.

טנזין גיאטסו

ג'אמפהאל נגאוואנג יישה טֵנְזִין גְיָאטְסו (בטיבטית: བསྟན་འཛིན་རྒྱ་མཚོ་; נולד ב-6 ביולי 1935), הוא נזיר בודהיסטי והדלאי לאמה הארבעה-עשר והנוכחי, איש הדת הבכיר ביותר בבודהיזם הטיבטי ומנהיגם של מיליוני בודהיסטים ברחבי העולם. הדלאי לאמה משמש מאז שנת 1950 כמנהיג הרוחני של העם הטיבטי, והיה גם למנהיג הפוליטי של הטיבטים במאבקם למען שחרור חבל טיבט וראש ממשלת טיבט הגולה עד מרץ 2011, אז הודיע כי הוא מוותר על סמכויותיו הפוליטיות.

גיאטסו אימץ את רעיון הסאטיאגרהא, והוא מתנגד לפעולות אלימות נגד הכיבוש הסיני של טיבט. הוא מעדיף מחאה דיפלומטית, הסברתית ורעיונית. גולים מטיבט וצעירים טיבטים רבים אינם שותפים לגישתו הפציפיסטית ודבקותו באי-אלימות.

גיאטסו נחשב לאדם לבבי וכריזמטי, לנואם מצוין (הוא שולט היטב באנגלית) ולאישיות מוערכת בקרב הציבור. הוא הדלאי לאמה הראשון שביקר במערב, ובין היתר גם בישראל. במישור הפוליטי פעל לא רק נגד דיכוי הטיבטים, אלא גם להשכנת שלום במוקדי סכסוך שונים ברחבי העולם. בשנת 1989 הוענק לגיאטסו פרס נובל לשלום על פועלו בתחום המאבק הלא-אלים לשחרור ארצו.

ממשלת סין מחרימה את הדלאי לאמה ה-14 ומסרבת לחלוטין לשאת ולתת עמו, בשל היותו סמל למאבק לשחרור טיבט. החזקה של כתבים, תמונות או סרטים הקשורים לדלאי לאמה נחשבת בסין לעבירה פלילית חמורה שעונש כבד בצדה כגון: מוות.[דרוש מקור]

כריס היוניס

כריס היוניס (Chris Heunis; נולד בשם יאן כריסטיאן היוניס,‏ Jan Christiaan Heunis‏; 20 באפריל 1927 – 27 בינואר 2006) היה פוליטיקאי ועורך דין אפריקאנר, חבר המפלגה הלאומית של דרום אפריקה, ושר בממשלות ג'ון פורסטר ופיטר וילם בותה.

נולד ביוניונדייל שבפרובינציית הכף המערבי. למד משפטים והוסמך כעורך דין בשנת 1951. במקביל עסק בפוליטיקה. כיהן כראש המפלגה הלאומית במחוז ג'ורג' בכף המערבי ובשנת 1959 נבחר למועצת הפרובינציה של ג'ורג'.

בשנת 1970 נבחר לפרלמנט של דרום אפריקה. ב-1974 מונה לשר לענייני הודו ולתיירות בממשלת ג'ון פורסטר. ב-1975 מונה לתפקיד שר לעניינים כלכליים. בשנת 1979 מונה כחבר בוועדה הממשלתית לבדיקת החוקה ובשנת 1982 מונה לתפקיד השר לרפורמה חוקתית בממשלת פיטר וילם בותה. בתפקידו זה היה אחראי להקמת מבנה פרלמנטרי בן שלושה בתים, שבמסגרתו פעל לצד בית לנבחרים לבנים בלבד גם בית שני עבור "צבעוניים" ובית שלישי עבור הודים. הוא אף שכנע את מנהיג מפלגת העבודה של הצבעוניים אלן הנדריקסה לתמוך ברפורמה. במהלך כהונתו אף היה מעורב במגעים חשאים בין המפלגה הלאומית לבין הקונגרס הלאומי האפריקני. בספטמבר 1986 נבחר פה אחד למנהיג המפלגה הלאומית בפרובינציית הכף. בתחילת 1989 כיהן כנשיא בפועל למשך 100 ימים כאשר בותה לקה בשבץ מוחי.

היוניס פרש מהחיים הפוליטיים בשנת 1989 וחזר לעסוק בעריכת דין בסומסרט ווסט (פרבר של קייפטאון) ביחד עם בנו. קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת סטלנבוש, דרגת לויטננט קולונל לשם כבוד במשטרה, אזרחות כבוד של ג'ורג', ועיטור כבוד של ממשלת סין.

נפטר בסומרסט ווסט לאחר מחלה ממושכת.

לוי אשכול

לֵוִי אֶשְׁכּוֹל (שְׁקוֹלְניק) (25 באוקטובר 1895, ז' בחשוון ה'תרנ"ו – 26 בפברואר 1969, ח' באדר ה'תשכ"ט) היה ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל (1963–1969) ושר בממשלות ישראל.

אשכול נולד בכפר אוֹראטוֹבו שבדרום האימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשנת 1895. אשכול למד ב"חדר", ואחר כך בגימנסיה העברית בווילנה, בירת ליטא. עלה לארץ ישראל בשנת 1914 במסגרת העלייה השנייה. לפני קום המדינה היה פעיל במוסדות המרכז החקלאי והסוכנות היהודית לארץ ישראל; הוא היה ממייסדי ארגון ההגנה וחבר המפקדה הארצית שלה כמה פעמים, היה בהרכב הראשון עם הקמתה ולימים שימש בתפקיד גזבר ההגנה בימי מלחמת העולם השנייה. כן הוא נמנה עם מייסדי הסתדרות העובדים הכללית והיה מנהל החברה הכלכלית של ארגון זה, ניר. אשכול עמד בראש ועדת ההתיישבות של הקונגרס הציוני ולקח חלק במפעלי ההתיישבות הגדולים כמו התיישבות האלף ויישובי חומה ומגדל. כן עסק, במסגרת חברת "העברה", בשליחויות לקהילת יהודי גרמניה כשהמפלגה הנאצית כבר הייתה בשלטון. ב-1937 מימש את התוכנית אותה קידם במשך כ-10 שנים, והקים את חברת מקורות - בראשה גם עמד עד 1951. בתקופת מלחמת העצמאות פיקד על מרכז הגיוס הארצי ועם הקמת הממשלה הזמנית כיהן כמנכ"ל משרד הביטחון, ובו-זמנית גם כחבר הנהלת הסוכנות היהודית, כראש מחלקת ההתיישבות שלה (בתקופת קליטת העלייה ההמונית ועד 1963) וכגזבר הסוכנות.

במשך שנים רבות היה אשכול דמות מפתח במשק הישראלי, מהן כ-11 שנים שימש כשר האוצר - תקופת הכהונה הארוכה ביותר בתפקיד זה בתולדות המדינה. עבודתו קירבה אותו אל דוד בן-גוריון, וברבות הימים הפך ליורשו המיועד. עם פרישת בן-גוריון מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963, הוא הביא למינויו של אשכול לראשות הממשלה. בשנת 1964 פרץ סכסוך גלוי בין שני האישים על רקע דרישת בן-גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לחקר פרשת מודיעין שהסתבכה, ונודעה לימים בשם "עסק הביש". הסכסוך הביא לפרישתו של בן-גוריון ממפא"י ולהקמת רפ"י. הבחירות לכנסת השישית הביאו לניצחון גדול של אשכול על בן-גוריון ואנשי סיעתו: רפ"י זכתה ב-10 מנדטים בלבד, ואשכול המשיך להחזיק, כמנהיג מפא"י, בכהונת ראש הממשלה, בימים קשים של מתיחות ביטחונית ומיתון כלכלי.

במהלך כהונתו כראש הממשלה עברה מדינת ישראל תמורות רבות במישור החברתי, הכלכלי והפוליטי. אשכול הביא לביטולו של הממשל הצבאי על ערביי ישראל והנהיג מדיניות מפויסת כלפי מפלגות יריבות. בין היתר הוביל את המגעים ליצירת המערך הראשון וב-1968 ניצח על איחוד המפלגות על בסיסו הוקמה מפלגת העבודה הישראלית. במהלך תקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים, פרץ משבר מנהיגות, ואשכול נאלץ למנות כשר ביטחון את משה דיין, ולהקים את ממשלת הליכוד הלאומי בהשתתפות תנועת החרות. לשותפות זו קדמה החלטתו מ-1964 להעלאת עצמותיו של מנהיג הציונות הרוויזיוניסטית זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל.

לאחר מלחמת ששת הימים הוסיף להחזיק בתפקיד ראש הממשלה עד יום מותו מהתקף לב ב-26 בפברואר 1969.

נחום שריג

נחום שריג (וייספיש) (25 בנובמבר 1914 – 27 ביולי 1999) היה ממפקדי הפלמ"ח הבולטים ומפקד חטיבת הנגב במלחמת העצמאות, שלאחריה פרש מצה"ל ושב לקיבוצו, בית השיטה. שימש כמזכיר הקיבוץ המאוחד וכראש המועצה האזורית הגלבוע.

פטר גרינברג

פטר אנדריאס גרינברג (בגרמנית: Peter Andreas Grünberg;‏ 18 במאי 1939 – 7 באפריל 2018) היה פיזיקאי גרמני אשר תחום מומחיותו הוא סרט מגנטי. גרינברג זכה בשנת 2007 בפרס נובל לפיזיקה יחד עם אלבר פר על גילוי התנגדות מגנטית עצומה, שהביאה לפריצת דרך בכוננים קשיחים בגודל של ג'יגה-בייט.

קונראד אדנאואר

קונראד אדנאואר (בגרמנית: Konrad Adenauer (מידע • עזרה); 5 בינואר 1876 - 19 באפריל 1967) היה פוליטיקאי גרמני. בשנים 1963-1949 שימש כקאנצלר הראשון של גרמניה המערבית מטעם CDU, המפלגה הנוצרית-דמוקרטית. בשנים 1955-1951 שימש גם כשר החוץ.

רפאל קובליק

רפאל ירונים קובליק (בצ'כית: Rafael Jeroným Kubelík; ‏29 ביוני 1914 — 11 באוגוסט 1996) היה מנצח ומלחין צ'כי.

תומאס מסריק

תומאס (או טומאש) גריג מסריק (בצ'כית: Tomáš Garrigue Masaryk, להאזנה (מידע • עזרה); ‏7 במרץ 1850 - 14 בספטמבר 1937) היה פילוסוף, פובליציסט ומדינאי צ'כי, מנהיג תנועת העצמאות, ונשיאה הראשון של צ'כוסלובקיה. זכה לכינוי "אביה של צ'כוסלובקיה".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.