אותיות השימוש

אותיות השימוש הן שבע מתוך עשרים ושתיים האותיות באלפבית העברי, שמצטרפות אל מילות היסוד בראשן באופן חבור.

אותיות השימוש הן: ב, ה, ו, כ, ל, מ, ש.

כל אחד מעיצורי מש"ה וכל"ב מלווה בתנועה, אשר משתנה בתנאים מסוימים,[1] כפי שיפורט בהמשך. בנוסף, למילה מסוימת יכולה להצטרף יותר מאות שימוש אחת. לדוגמה: והכובע, לכשיתעורר.

סימנים לזכירת אותיות השימוש

את אותיות השימוש ניתן לסדר כראשי תיבות שישמשו כעזר זיכרון: מש"ה וכל"ב, סימן הנשען על שניים מגיבורי נדודי בני ישראל במדבר, משה וכָלֵב.

משמעות ושימושים

  • ה"א הידיעה - האות ה"א הבאה לפני שמות, כדי להורות על כך שהם ידועים ומפורשים. למשל: הבית והילד.
  • ה"א השאלה - האות ה"א הבאה לפני שם או פועל להבעת שאלה או תמיהה. למשל:
    • הרצחת וגם ירשת?
    • הידעתם מה מתרחש בכל הבוסתנים בלילה בו שותקים הצרצרים והתנים?
  • וי"ו החיבור - האות וי"ו הבאה להורות על חיבור וצירוף של דברים או פעולות. למשל:
    • אני ואתה נשנה את העולם.
    • כאשר יש רשימה של מילים במשפט, נהוג לסמן פסיק לאחר כל מילה פרט לזו שלפני האחרונה ברשימה וו' החיבור תצורף רק למילה האחרונה. לדוגמה: רצתי, נפלתי והתגלגלתי.
    • ו' החיבור מנוקדת בדרך כלל בשווא נע כתוצאה של חיטוף. עם זאת, לפני העיצורים השפתיים בומ"פ או אותיות המנוקדות בשווא, התנועה של ו' החיבור משתנה לשורוק כתוצאה מהידמות, והעיצור וי"ו נאלם (אינו הגוי). זאת פרט לאות י' המנוקדת בשווא, אשר לפניה ו' החיבור תנוקד בחיריק מלא (העיצור יו"ד נאלם). בנוסף, לפני חטפים חלה הידמות לתנועת החטף של האות שאחרי ו' החיבור[1].
    • הדגש הקל המופיע באותיות בג"ד כפ"ת בראש מילה יוסר כאשר מצטרף אליה ו' החיבור. זאת משום שאז הן כבר אינן נמצאות בראש מילה ו-ו' החיבור אינה מנוקדת בשווא נח. בעברית המודרנית, שינוי זה משפיע רק על הגייתן של האותיות ב', כ' ו-פ'[1].
  • וי"ו ההיפוך - האות ו' הבאה להורות על היפוך הזמן של הפועל (מעבר לעתיד או מעתיד לעבר). שימוש זה נפוץ במקרא. דוגמאות:
Death of Kaf
שלט בכניסה לחניון של מוזיאון תל אביב לאמנות. השמטת כ"ף השימוש כשהיא מופיעה לפני שי"ן השימוש היא טעות נפוצה בעברית ישראלית.[2]
  • שי"ן השעבוד / הזיקה - אות זו מחליפה את המילית "אשר". מטרתה להורות על זיקה בין מילים שונות:
    • הספר שקראתי,
    • הבית שקניתי.
  • אותיות היחס בכל"מ - אותיות אלה מצטרפות אל שמות ופעלים בהוראות שונות: כמו, בזמן, בתוך, לציון מטרה, להוראת מקום, זמן וכדומה. דוגמאות:
    • בעודני ביער; ממשתתפי הכנס דיברו בגרמנית, באנגלית, בצרפתית וברוסית.
    • לחבר,
    • כמעוף הפרפר,
    • מרחוק ומכאן.

לעיתים מצטרפות למילה אותיות שימוש אחדות, למשל: "וכשקראתי".

דגש חזק אחרי אותיות מש"ה

אחרי אותיות השימוש מש"ה ישנו מכפל המסומן בדגש חזק. מכפל זה נוצר בעקבות תהליך של הידמות[1]. בהגייה הישראלית המודרנית הדגש משפיע רק על אופן הגייתם של האותיות ב', כ', ו-פ'.[1].

בכתיב המנוקד מסומן דגש חזק אחרי אותיות מש"ה בכל מקרה פרט לעיצורים גרוניים, שאינם נכפלים. במקום זאת יש לפעמים שינויים בתנועות שלפני אותיות גרוניות, כמו למשל תשלום דגש[1]. העיצורים הגרוניים יכולים לעיתים להשפיע על הניקוד של אותיות השימוש מ"ם ו-ה"א הבאות לפניהן[1].

ניקוד אותיות כל"ב

אותיות כל"ב מנוקדות באופן דומה לוי"ו החיבור כאשר הן מתקשרות לשם עצם לא מיודע, פרט לתנועת שורוק הייחודית לו' החיבור ולא נראית באותיות אלו. כלומר, בדרך כלל הן תנוקדנה בשווא נע כתוצאה של חיטוף. עם זאת, לפני חטפים חלה הידמות לתנועת החטף של האות שאחרי אות השימוש כל"ב. בנוסף, לפני כל האותיות המנוקדות בשווא, אותיות כל"ב תנוקדנה בחיריק[1].

כשאותיות כל"ב מתקשרות לשם עצם מיודע, ה"א הידוע נעלמת, אך התנועה והמכפל שלה נשארים[1]. במקרים אלו אותיות השימוש תנוקדנה על פי רוב בפתח או קמץ. כמו כן, בעקבות הישארותו של המכפל של ה' הידוע האותיות ב', כ', ו-פ' תיהגנה באופן פוצץ ולא חוכך[1].

מוספיות שאינן אותיות שימוש

ישנן אותיות אשר נוספות לאותיות השורש של המילה ומהוות חלק מהתבנית שלה. אילו הן מוספיות שאינן אותיות שימוש.

  • אית"ן - אותיות אלה באות לפני פועל בעתיד להוראת הכינויים שלי. למשל: אמצא, ימצא, נמצא ותמצא.
  • תמיהו"ן - אותיות אלה באות אחרי פועל בעבר להוראת הכינויים השונים. לדוגמה: ביצעתי, כתבתן, אכלתם, קנתה, קנינו.
  • הכנוי"ם - אותיות אלו באות לסמן את הגופים בנטיות השונות: ידך, ידי, ידו, ידן, ידם; בקרני, בקרו, בקרם וכו'.

ראו גם

לקריאה נוספת

  • "תקציר הדקדוק העברי" עמוד 922 בספר "המילון העברי המרוכז", אברהם אבן-שושן, הוצאת קרית-ספר בע"מ ירושלים, שנת 1993.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 1.7 1.8 1.9 שרה אבינון (2000). עיין ערך: לשון, הבנה והבעה. תל אביב: מט"ח - המרכז לטכנולוגיה חינוכית.
  2. ^ דורית רביניאןמילא "אני יבוא", אבל "ש" במקום "כש"?, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2013
גד

גָּד הוא דמות מקראית, בנו של יעקב מזלפה, שפחת לאה. צאצאיו היו שבט גד. גד נולד לזלפה, שפחת לאה, ולכן היא זו שהעניקה לו את שמו. מקור שמו מוסבר בספר בראשית, פרק ל', פסוק י"א:

.

על פי סדר עולם רבה נולד בשנת ב'קצ"ח.

לפי ילקוט שמעוני גד נולד בי' בחשוון. לפי מדרש תדשא גד נולד בי' בתשרי. גד נפטר בן 125.

הכתב הכרמלי

הכתב הכרמלי הוא שיטת ליטון של עברית, שפותחה על ידי מיכאל אבינור החל משנות ה-50. האלפבית מורכב מ-38 אותיות שחלקן נראות כאותיות לטיניות רגילות, ולאחרות יש צורה מיוחדת.

ו

ו' (שם האות: וָיו) היא האות השישית באלפבית העברי. שמה, וי"ו. שם האות וצורתה העתיקה מתייחסים לוו לתלייה.

בהתאם לחלוקתן של אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, ו' נמנית עם ארבע האותיות השפתיות – אותיות בומ"פ. בשמשה כעיצור חלוקה הגייתה במבטאים שונים: בעברית הישראלית שהושפעה מההגייה האשכנזית ומההגיה הספרדית היא מציינת עיצור שפתי-שיני, חוכך, קולי (/v/ ‏:IPA). ישנן אף עדויות שגם בארץ ישראל בימי הביניים נהגתה ו' באותה צורה. מאידך, הדעה המקובלת במחקר גורסת כי בהגייה המקורית שלה ייצגה האות ו' עיצור וילוני-שפתי, מקורב (/w/ ‏:IPA), וכך היא משמשת עד ימינו בהגייה התימנית ובקרב חלק מעדות המזרח, בעיקר לצרכים ליטורגיים. ו' משמשת גם כאם קריאה לתנועת /o/, ומוצגת בסימון חולם מלא – וֹ, ולתנועת /u/, ומוצגת בסימון שורוק – וּ. משום כך, היא נכללת בקבוצת אותיות אהו"י.

י

י' היא האות העשירית באלפבית העברי, שמה יו"ד (יוֹד), משום שהתפתחה מצורת היד (מכתף עד אמה).

בהתאם לחלוקת אותיות האלפבית העברי לחמשת מוצאי הפה, י' נמנית עם ארבע האותיות החכיות: גיכ"ק. מבחינה פונולוגית היא מייצגת עיצור חכי, מקורב (/j/ ‏:IPA). בנוסף, היא אחת מארבע אותיות אהו"י, שהן אמות הקריאה. כאם קריאה היא משמשת כחיריק, כאות I במילה האנגלית Sing, לעיתים כצירי (למשל במילה "היכל") וגם לתנועת A כמו במילים "בגדיו", "סתיו" או "עכשיו".

בגימטריה ערכה 10, ובהתאם לכך כיתה י' היא הכיתה העשירית בבית הספר.בשפה העברית המודרנית שכיחות השימוש באות י' היא כ־10.78% מכלל אותיות האלף-בית, והיא השכיחה ביותר מהאותיות.האות י' מופיעה בביטוי העברי "קוצו של יוד": דבר פעוט וחסר ערך, דיוק שאין לו חשיבות. "מקפיד על קוצו של יוד" הוא מי שמדקדק בקטנות.

בספרות חז"ל היא מייצגת את העולם הבא, כנראה בשל מספרה השלם בגימטריה ובשל זעירותה.

כתיב מלא

כתיב חסר ניקוד הוא צורת כתיבה בשפה העברית, אשר משתמשת באמות הקריאה כדי להורות את האופן שבו יש לקרוא את המילה הכתובה, כתחליף לסימני הניקוד. האות ו' באה במקום חולם חסר וקובוץ, והאות י' באה במקום חיריק חסר ולעיתים כאם קריאה מסייעת לצירי. למניעת בלבול, ו' עיצורית (העיצור [v]‏) נכפלת כשהיא באמצע מילה, וכך גם י' עיצורית.

ליטון של עברית

ליטוּן של עברית (נקרא גם: לטיניזציה או רומאניזציה של עברית) היא שיטת תעתיק מילים עבריות לאותיות לטיניות. גם כתיבת טקסטים עבריים מלכתחילה באותיות לטיניות נקראת ליטון. ליטון משמש בעיקר בשמות רחובות, בשמות חברות, בפרסומות, בדרכונים ובתעודות רשמיות.

מוספית

בבלשנות, מוספית היא מורפמה המתווספת לבסיס המילה ולאותיות השורש שלה, ובכך מתאימה את משמעותה.

בשפה העברית המוספיות של מערכת הפועל מצטרפות על פי תבנית הבניין ומציינות את הזמן ואת הגוף.

לדוגמה: במילה "אכלה", לבסיס אכל מתווספת מוספית הנקבה -ה.

עבור יצירת שמות העצם ותארים, המוספיות מצטרפות על פי המשקל של המילה.

מורפיקס

אתר מורפיקס הוא מילון עברי־אנגלי ואנגלי־עברי ומנוע חיפוש מקוון.

מרדכי רוזן

ד"ר מרדכי (מוטי) רוזן (רוזנפלד) (נולד ב-1942) הוא בלשן, אטימולוג ומורה ללשון העברית.

בין מפעלי חייו בולטים ספרי האטימולוגיה שחיבר, ובהם סיפורי התפתחותן של אלפי מילים עבריות וזרות שחדרו לעברית במרוצת השנים. רוזן יזם, בין היתר, את תוכנית ההכנה לבחינות הבגרות בלשון עברית "יוצא מן הכלל" (שודרה בטלוויזיה החינוכית) ואף השתתף בה. כמו כן, השתתף בתוכנית הטלוויזיה "פיצוחים" ובתוכניות הרדיו "על קצה הלשון", "מילה ברגע" (תוכנית יומית ששודרה כשנתיים בקול ישראל) ובסדרת משדרים על לשונות העולם בתוכנית "אקדמיה באל"ף" ברשת א' של קול ישראל.

ניקוד העברית בת ימינו

ניקוד העברית בת ימינו הוא הניקוד המשמש בתמלילים של העברית בת ימינו. הוא מבוסס על הניקוד הטברני שבו מנוקד התנ"ך, אבל כלליו פשוטים ואחידים יותר.הניקוד משמש בעברית בת ימינו לשתי מטרות עיקריות: הראשונה – לסייע למי שמתקשה בשפה העברית, כגון ילדים ועולים חדשים; והשנייה – כאשר לכותב המילה יש חשש שהקורא לא יֵדַע לקרוא נכון את המילה, בין אם משום שהמילה אינה מוכרת (כגון מילים זרות) ובין אם משום שללא ניקוד, המילה נכתבת באופן זהה למילה אחרת (הומוגרפיה). במקרה זה הניקוד יהיה לעיתים קרובות חלקי. בהתאם לכך הניקוד נפוץ בספרי ילדים, בעיתונים שמיועדים לעולים חדשים, וכן בספרי שירה, שבהם הטקסט יכול להיות רב־משמעי.

סימני כתיב

סימני כתיב הם עזרי זיכרון המשמשים בהוראה מתקנת לצורך הקנייה של חוקי הכתיב של השפה.

ספרה

סִפרה היא סמל שמשמש לייצוגם של מספרים, בדומה לאופן שבו אות משמשת לייצוג של מילים. כל ספרה בודדת מייצגת מספר שלם מסוים, ומספרים שלמים שאינם מיוצגים על ידי ספרה בודדת, כמו גם מספרים לא-שלמים, מיוצגים באמצעות שימוש בספרות אחדות הכתובות ברצף.

צורת הפסק

צורת הֶפְסֵק היא תופעה דקדוקית בעברית המקראית המתבטאת בשינוי ההגייה והניקוד של מילה בשל הימצאותה בהפסק (כלומר מופיע בה טעם מקרא המפריד בין הפסוקים או חלקיהם). טעמי המקרא המפסיקים העיקריים שבהם מופיעות מילים בהפסק הם סוף פסֽוק (המקביל לנקודה .), אתנחת֑א (המקביל לנקודה ופסיק ;), ולעיתים גם בזק֔ף (ההפסק החלש ביותר, המקביל לפסיק ,).

לדוגמה, המילה "שמש" בצורת הקשר (כאשר היא בתוך הרצף של המשפט) מנוקדת שֶׁמֶשׁ, ואילו בהפסק ניקודה שָׁמֶשׁ:

"עַ֠ד אֲשֶׁ֨ר לֹֽא־תֶחְשַׁ֤ךְ הַשֶּׁ֙מֶשׁ֙ וְהָא֔וֹר וְהַיָּרֵ֖חַ וְהַכּוֹכָבִ֑ים וְשָׁ֥בוּ הֶעָבִ֖ים אַחַ֥ר הַגָּֽשֶׁם׃ (קהלת יב ב)"

"מַה־יִּתְר֖וֹן לָֽאָדָ֑ם בְּכָל־עֲמָל֔וֹ שֶֽׁיַּעֲמֹ֖ל תַּ֥חַת הַשָּֽׁמֶשׁ׃ (קהלת א ג)"

"וְזָרַ֥ח הַשֶּׁ֖מֶשׁ וּבָ֣א הַשָּׁ֑מֶשׁ וְאֶ֨ל־מְקוֹמ֔וֹ שׁוֹאֵ֛ף זוֹרֵ֥חַֽ ה֖וּא שָֽׁם׃ (קהלת א ה)"

כיום אין שימוש במערכת של צורות ההפסק וההקשר, וכללי ניקוד העברית בת ימינו מבוססים על צורות ההקשר בלבד. יחד עם זאת, מצויות בדיבור צורות הפסק מביטויים שמקורם בתנ"ך ("חינם אין כָּסף", "הגיעו מים עד נָפש", "כבד את אביך ואת אמֶּֽךָ"), ומילים אשר נפוצות יותר בצורת ההפסק: "אָרֶץ" (צורת הפסק מיוחדת המשמשת גם ביידוע ללא תלות בהפסק "הָאָרֶץ"), "פָּרֶךְ" (מופיעה חמש פעמים בהפסק לרבות: "וַיַּעֲבִ֧דוּ מִצְרַ֛יִם אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל בְּפָֽרֶךְ׃ וַיְמָרְר֨וּ אֶת־חַיֵּיהֶ֜ם בַּעֲבֹדָ֣ה קָשָׁ֗ה בְּחֹ֙מֶר֙ וּבִלְבֵנִ֔ים וּבְכׇל־עֲבֹדָ֖ה בַּשָּׂדֶ֑ה אֵ֚ת כׇּל־עֲבֹ֣דָתָ֔ם אֲשֶׁר־עָבְד֥וּ בָהֶ֖ם בְּפָֽרֶךְ׃ (שמות א יג, יד)"; ופעם אחת בהקשר "בְּפֶ֖רֶךְ" בויקרא כה נג).

שגיאת כתיב

שגיאת כתיב היא שימוש ברצף סימנים של כתב שנועד לייצג מילה או צירוף לשוני, השונה באיותו מהכתיב התקני בשפה, ולכן מהווה שגיאה. חלק משגיאות הכתיב מקורן בשוני בין צליל המילה ובין האופן שבו היא נכתבת. זה המצב במקרים שהכתיב של אותיות או של צירופים שונה בעוד הצליל שלהם זהה, כאשר יש הכפלה או השתקה של אותיות, או כאשר רצף התווים זהה למילה מוכרת או מקובלת אך משילובו במשפט ברור כי הכותב כיוון למילה שונה. יש להבחין בין שגיאות כתיב לשגיאות תחביריות, שבהן המילים מאויתות נכון, אך בחירתן, סידורן במשפט או הטייתן שגויים.

שגיאות כתיב עלולות לנבוע ממספר גורמים, כגון פירוש שגוי של צליל המילה, בלבול בין מילים שונות שצלילן זהה, קושי בכתיבת מילים ארוכות ומורכבות, קשיי תעתיק, וציפיות תלויות שפה (במיוחד אצל אנשים שלמדו לכתוב בשפה מסוימת בגיל מאוחר). הכתיב הנכון של מילים וכללי הכתיב הנכון נלמדים בדרך כלל בכיתות היסוד, וריבוי שגיאות כתיב לא-מכוונות אצל אדם בוגר שאינו סובל מליקוי ספציפי בכתיבה נחשב בדרך כלל כעדות להשכלה חסרה או לקויה.

במקרים מסוימים עשויה שגיאת כתיב לגרום גם לשינוי במשמעותה של מילה. כך, למשל, השם הפרטי "שבתי" נחשב ביהדות לשם חיובי (והוא אף מופיע בתנ"ך), בעוד השם "שבתאי" נחשב למזוהה עם האל הרומי סטורן ולשם של רוח רעה.

שווא

השווא העברי (בניקוד הטברני: סימן הניקוד " ְ") הוא כינוי כולל למספר תופעות בדקדוק המסורתי של השפה העברית: שני סוגי השווא העיקריים הם שווא נע, המתייחס לתנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח, המתייחס להיעדר תנועה (עיצור שאחריו אין תנועה). בנוסף לשווא הנע והנח קיימים גם שווא מרחף, המתייחס למקרה גבולי בין השווא הנע והנח (ראו להלן), ושווא געיה, המייצג תנועה מלאה (ראו ניקוד טברני / סימן השווא).

הגייתם של סוגי השוואים השונים השתנתה לאורך התקופות. בעברית מתקופות שונות שקדמו לעברית המודרנית נבדלו סוגי השוואים זה מזה גם פונולוגית, אך העובדה שבניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו מעל זו מתחת לאות - עשויה להעיד על כך שהביצוע הפונטי (כלומר, אופן ההגייה) של שתי התופעות היה בתקופה מסוימת דומה או זהה, ובעברית מודרנית התפצלותו הפונמית של השווא לשני אופני הגייה שונה מהחלוקה המסורתית לשווא נע ושווא נח, באופן שבו גם שווא נח וגם שווא נע נהגים לחלופין כמו סגול או אינם נהגים (ראו טבלה: דוגמאות לאופני הגיית השווא בעברית ישראלית).

שימוש

האם התכוונתם ל...

שם הפועל

שם הפועל (או: צורת המקור) מהווה חלק מנטיית הפועל. שם הפועל הוא מעין צורת יסוד של הפועל. בשפות בהן קיימת צורה זו, (בעברית ואנגלית, למשל, היא קיימת אך בערבית לא), זוהי צורה נטולת זמן וגוף. במערכת הבניינים בעברית יש לכל בניין (למעט שני הסבילים, פועל והופעל) צורת מקור ייחודית לו, הנושאת את סימני הניקוד האופייניים לבניין (למשל - צורת מקור של בניין פיעל תכלול דגש חזק).

ברוב הבניינים קיימות שתי צורות מקור: מקור נטוי ומקור מוחלט.

המקור הנטוי (הקרוי גם "שם הפועל") נקרא כך מכיוון שניתן להוסיף לו את אותיות השימוש בכל"ם. המקור הנטוי נפוץ מאוד במקרא, הן בבידוד והן בצירוף כל אחת מאותיות בכל"ם (כִּשְׁמֹר, מִשְּׁמֹר, בִּשְׁמֹר, לִשְׁמֹר), אולם כבר בלשון התנאים, נפוצה צורת המקור אך ורק בצירוף ל' השימוש (לִשְׁמֹר).

המקור המוחלט, לעומת זאת, אינו נוטה בשום צורה ואינו מופיע בצירוף אותיות שימוש. הוא נוסף בדרך כלל לצורך הדגשה, למשל: שָׁמֹר תִּשְׁמֹר.להלן דוגמאות לצורות המקור הנטוי בבניינים השונים בעברית:

בניין קל: לִשְׁבֹּר (ללא ניקוד לשבור), לִקְפֹּץ (לקפוץ)

בניין נפעל: לְהִשָּׁבֵר (ללא ניקוד להישבר), לְהֵעָלֵם (להיעלם)

בניין פיעל: לְחַשֵּׁב, לְלַמֵּד

בניין הפעיל: לְהַלְבִּישׁ, לְהַקְפִּיץ

בניין התפעל: לְהִתְלַבֵּש, לְהִתְעַלֵּם

תיקון יתר

בבלשנות, תיקון יתר (בלעז: הִיפֶּרְקוֹרֶקְצִיָּה) הוא מבע שגוי לעומת השפה התקנית, שנוצר תוך ניסיון להימנע משגיאה נפוצה אחרת.

לרוב מדובר בכלל דקדוק נדיר יחסית, אשר אינו מתקיים בדרך כלל בלשון המדוברת. הדובר ער לקיומו של הכלל ולתופעה הפסולה הרווחת, ומתוך תיקון יתר מחיל אותו על מקרים שבהם אינו אמור להתקיים מלכתחילה. על כן שגיאה כזו מתרחשת בעיקר במשלבים לשוניים גבוהים, שישנה בהם הקפדה ערה על הלשון.

תופעת תיקון היתר מודגמת בתמציתיות בביטוי "כל קריין וחריין", הלועג לה. בעברית התקנית, אותיות בג"ד כפ"ת הן דגושות (נהגות כעיצורים סותמים) בבואן בתחילת מילה, אך רפויות (נהגות כעיצורים חוככים) לאחר וי"ו החיבור ולאחר חלק משאר אותיות השימוש. בעברית המדוברת כיום, הביצוע החוכך של בג"ד כפ"ת בהתניה לאחר חלק מאותיות השימוש כמעט שאינו מתקיים. כמו כן, האותיות כ"ף דגושה וקו"ף התאחדו לכדי עיצור אחד (עיצור סותם וילוני בלתי-קולי: [k]). בעקבות איבוד הכלל והזדהות הגיית האותיות, מי שיבקש לשמר את הכלל עלול להחיל אותו במקרה של קו"ף, וכך לבטא "כל קריין וחריין" במקום "כל קריין וקריין" הצפוי והנכון (אפשר להבין את הביטוי בכך ש"קריין" הוא הקריין, היודע את חוקי הדקדוק כמצופה ממנו, ואילו ה"חריין" הוא הקריין שרק חושב שהוא יודע את חוקי הדקדוק, ואגב כך שוגה בצורה גסה).

תרגום השבעים

תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או οʹ; בלטינית: Septuaginta או LXX) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו חמשה חומשי תורה וכעבור 350 שנה תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים. התרגום נועד לשמש את היהדות דוברת-היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. הוא מכיל חמישים ספרים, והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. רבים מספריו לא נכללו בין 24 חלקי נוסח המסורה ונדחו על ידי חז"ל בגדר ספרים חיצוניים. גם בספרים המשותפים לשני הקאנונים יש הבדלים משמעותיים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.