אורי צבי גרינברג

אוּרי צבי גרינברגראשי תיבות: אצ"ג; ובשמו העברי אורי צבי טור מלכא; 22 בספטמבר 18969 במאי 1981) היה משורר ישראלי, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית בכל הזמנים, חבר הכנסת הראשונה מטעם סיעת חרות. חתן פרס ישראל לספרות יפה (1957) ופרס ביאליק לספרות יפה (1947, 1954, 1977).

אורי צבי גרינברג
HEBREW POET AND WRITER URI ZVI GRINBERG. המשורר אורי צבי גרינברג.D22-093
נושאי כתיבה משורר, מגדולי המשוררים האקספרסיוניסטים בשירה העברית החדשה
חבר הכנסת
14 בפברואר 194920 באוגוסט 1951
(שנתיים ו-26 שבועות)
כנסות 1
Kacyzne, UZ Grinberg, P Hirshbeyn color
ורשה 1922. משמאל לימין: אסתר שומיאטשר-הירשביין, מנדל אלקין, פרץ הירשביין, אורי צבי גרינברג, חנה קציזנה, אלתר קציזנה ואסתר אלקין

קורות חייו

AJI view 122
נציגי "הסיעה המקסימליסטית בארץ ישראל" בתנועה הרוויזיוניסטית - מימין לשמאל: יהושע ייבין, אורי צבי גרינברג, אב"א אחימאיר, 25 ביוני 1927

נולד בט"ו בתשרי, חג הסוכות. בבילקמין שבגליציה,[1] האימפריה האוסטרו-הונגרית, למשפחה חסידית. מצד אמו, בת שבע לבית לנדמן, היה צאצא של האדמו"ר רבי אורי מסטרליסק ("השרף"), ונקרא על שמו. אביו, הרב חיים גרינברג היה האדמו"ר מגלינא, מצאצאי רבי יחיאל מיכל מזלוטשוב ורבי מאיר מפרמישלן. כשהיה בן שנה וחצי, עברה משפחתו לבירת גליציה המזרחית, למברג (לבוב).

בשנת 1912 פרסם את שיריו הראשונים בעברית וביידיש. ביידית - ערגיץ אויף פעלדער ("אי שם בשדות") 1915.[2] בשנים 19151918, במלחמת העולם הראשונה, שירת בצבא האוסטרו-הונגרי ולחם במערכה על סרביה במלחמת העולם הראשונה. בסמוך להכרזת פולין על עצמאותהּ בשנת 1918, נערך פוגרום ביהודי לבוב, ואצ"ג, הוריו ושש אחיותיו ניצלו בנס. חוויה זו השאירה עליו רושם בל-יימחה; רושם שיבוא לידי ביטוי בשירתו. בשנות ה-20 ראה גרינברג בחזונו כי כל יהודי העולם יושמדו, וב-1931 אף כתב את השיר "בָּאֵי במחתרת",[3] שבו הוא מתאר את שני היהודים האחרונים שנותרו בעולם פוגשים זה את זה במחילה מתחת לקרקע. באותן שנים חלם כי יהודים נחנקים ונשרפים לאלפיהם.

בתחילת 1924 הגיע גרינברג לארץ ישראל, כחלק מהעלייה השלישית. שיריו התפרסמו בשני השבועונים המרכזיים של מפלגות הפועלים, "קונטרס" ו"הפועל הצעיר" וציבור הפועלים אימץ אותו בהתלהבות.[4] עם מותו של לנין ב-1924, פרסם גרינברג ב"קונטרס" הספד פיוטי.[5] ביוני 1925 הזמין אותו ברל כצנלסון, לכתוב בגיליון הראשון של יומון ההסתדרות "דבר". במקביל, פרסם כתב-עת משלו, "סדן", שהופיע לראשונה בכסלו תרפ"ה. דבריו של גרינברג בביטאונים השונים של תנועת העבודה היו קיצוניים בתוכנם ובאופן ביטויים, ומאז 1924 ועד סוף 1927 הם פורסמו בעיתון דבר ללא צנזורה. במהלך תקופה זו גם הופיעו מאמרים שיצאו להגנתו מפני ביקורת שנכתבה עליו בעיתונים אחרים. ראשי תנועת העבודה הפגינו כלפיו סובלנות עד שלב מאוחר מאד יחסית, עד שנת 1928.[4]

לאחר מאורעות תרפ"ט העביר ביקורת חריפה על הדרך שבה התמודד היישוב העברי עם מצבו, וחש כנביא שנבואתו התגשמה. בשלב זה החל הקרע בינו לבין תנועת העבודה. בשנת 1930 הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והחל לפרסם בעיתון שהיה מזוהה עימה אז "דואר היום". הוא התחבר ליהושע ייבין ולאב"א אחימאיר, והוצב במקום השני ברשימה הרויזיוניסטית, אחרי זאב ז'בוטינסקי, ברשימת המועמדים לקונגרס הציוני ה-17. הקרע בינו לבין מחנה השמאל העמיק עוד יותר לאחר פרסום "ספר הקטרוג והאמונה" בשנת 1937, שבו האשים את אנשי קיבוץ משמר העמק (אותו כינה "הפקר העמק") על ההבלגה שנקטו כנגד הפורעים הערבים, וקילל אותם בהשראת קללת דוד את הר הגלבוע: "אל טל בהריך, אל עץ ואל טף".[6] בעקבות ביקורת זו, נודה על ידי מפא"י ועל ידי הנהגת היישוב, והפך למשורר המחנה הרוויזיוניסטי.[7] הוא ביטא בעקביות השקפה לאומית מיליטנטית. אחת משורותיו המפורסמות היא: "ואמת היא תורת בר כוכבא, גם בנפול ביתר".[8]

בעקבות הנידוי, עזב את הארץ וחזר לפולין. הכאב שליווה את העזיבה, בא לידי ביטוי ברבים משיריו. בשנים 19311935 ערך בוורשה את העיתון היידי של התנועה הרוויזיוניסטית, "די וועלט״ (יידיש: "העולם"). ב-1936 חזר לארץ ישראל וב-1937 שב לפולין וערך שם את העיתון "דער מאָמענט" (יידיש: "הרגע"). הגיע שוב לארץ ישראל ב-1939, שבועיים אחרי תחילת מלחמת העולם השנייה. הוריו ובני משפחתו נספו בשואה. אובדן הוריו זעזע אותו עמוקות והוא זה שגרם, כנראה, למעצור בכתיבתו. תחושת האשם שלו, של "הבן הבורח", באה לידי ביטוי בשירים שכתב אחר-כך, "שיר אמי והנחל", למשל, או "קינת הבן בברחו מבית אביו ואמו" (בתוך רחובות הנהר, 1951). עד נישואיו חי וגר בארץ עם משפחת ידידו וחברו לדרך ד"ר יהושע ייבין.

לאחר הקמת המדינה נבחר אצ"ג לכנסת הראשונה מטעם תנועת החרות.

בשנת 1950 נישא למשוררת עליזה גרינברג, הצעירה ממנו ב-30 שנה,[9] והיה נשוי לה עד למותו (אחותה של עליזה הייתה נשואה לשמואל תמיר). במהלך שבע שנות נישואיהם הראשונות נולדו לבני הזוג חמישה ילדים: חיים צבי, בת שבע שלום ציון, רבקה חבצלת לב ציון, יוכבד רחל בת ציון ודוד יהונתן. הזוג גר זמן מה בתל אביב, אחר כך בירושלים, ובשנת 1954 עברו להתגורר בשיכון ותיקים ברמת גן, בבית שבנו על מגרש שהעניקה העירייה למשורר.

בשנת 1957 זכה בפרס ישראל לספרות יפה וב-1965 זכה בפרס ניומן. לאחר מלחמת ששת הימים חתם, יחד עם נתן אלתרמן, משה שמיר ואנשי רוח נוספים על העצומה של התנועה למען ארץ ישראל השלמה.

בשנת 1977, קיבל תואר דוקטור לשם כבוד מאוניברסיטת בר-אילן[10].

אצ"ג נפטר ביום העצמאות תשמ"א (9 במאי 1981) ברמת גן ונקבר בבית הקברות בהר הזיתים בירושלים. על-פי עדותה של רעייתו, כאשר היה בהכרה מעורפלת בסוף ימיו לא דיבר אלא ציטט שורות מתוך שירים שלו. באותה תקופה סעד אותו המשורר מירון איזקסון שגרינברג חיבב וראה כמשורר מתחיל בעל פוטנציאל רב.[11]

על שמו נקראו כמה רחובות בערי ישראל. ב-1999 הוקם בירושלים בית אורי צבי (בעבר כונה "בית מורשת אצ"ג") במטרה להנחיל את מורשתו ושירתו לציבור הרחב.[12]

ארכיונו מופקד במחלקת הארכיונים בספרייה הלאומית בירושלים.[13]

הערכת דמותו

דוד בן-גוריון קשר לגרינברג כתרים של נביא או משורר-נביא.[14] המשורר חיים נחמן ביאליק אמר בהתייחסו לגרינברג: "אִם הַמְשׁוֹרֵר מְטַפֵּס עַל הַקִּירוֹת, כַּנִּרְאֶה הוּא רוֹאֶה דְּבַר-מָה שֶׁמֵּעֵבֶר לָהֶם".[15]

יצירתו

שירתו מורכבת בדרך כלל משירים בעלי יריעה רחבה מאוד, ושורות גדולות ורחבות. אצ"ג לא הסתפק בכתיבת שירים ייחודיים, אלא גם הגן על שיטתו במניפסטים כדוגמת "כלפי תשעים ותשעה", שבו הוא מציג את עצמו כלוחם בודד מול הממסד הספרותי כולו (אחד מול תשעים ותשעה), שם הוא כותב: "הַמְשׁוֹרֵר צָרִיךְ לְהַבִּיעַ אֶת תּוֹרַת הַיְּהוּדִי הַפִּרְאִי, וְאֶת הַמַּצָּב הַקָּטַסְטְרוֹפָלִי שֶׁל הָאֻמָּה". בעקבות כך, התנגד אצ"ג לכתיבת שירה עברית חדשה בז'אנרים הקלאסיים ("למשורר עברי אסור לכתוב סונטות"), ובעד כתיבה אקטואליסטית שתביע את המצב כפי שהוא לאשורו. לדעתו על השירה לפרוץ לתחומים חדשים, שטרם חדרה אליהם.

בשירתו, אצ"ג מבטל את ההפליה בין מילים ממשלבים שונים, והוא מכניס תחת כנפי השירה הכול: שפה גבוהה, תנ"כית, סלנג, יידישיזמים, מילים לועזיות. ניתן למצוא בשיריו בזו לצד זו דמויות שונות מאוד ומגוונות, מההיסטוריה היהודית (דוד המלך, משה), מהפילוסופיה (ברוך שפינוזה) ומהמיתולוגיה הנוצרית. בשירתו המוקדמת, הושפע אצ"ג מאוד מהפילוסופיה של פרידריך ניטשה ומרעיון "מות האלוהים" שלו. הוא הושפע גם מהמיתולוגיה היהודית, כדוגמת השימוש בביטוי "האלף השישי" – ביטוי אסכטולוגי יהודי עתיק.

אצ"ג מנתק את הלשון מכבליה הלוגיים והדקדוקיים. הדימויים בשיריו חריפים וחזקים, והמשמעותי שבהם איננו ההרמוניה עם משמעות השיר, אלא ההעצמה של חוויות הרגע. דימוייו מעמידים לעיתים רבות חיץ בינו לבין הקורא, מכיוון שאצ"ג הרשה לעצמו לצעוד מעבר למובנות הרגילה לקורא העברי:

"וְהָעֶרֶב הַמְדֻמְדָּם מָשׁוּל לְחֶלְקַת הַחִתּוּךְ לְאַחַר שֶׁהֻתַּז הָרֹאשׁ. וְיֵשׁ אוֹתוֹ הָרֵיחַ."

או:

"וְהָעֶרֶב כַּגָּמָל גַּם הוּא בְּצִמְאוֹנוֹ הָרַב יוֹרֵד וּבָא אֶל הַדָּם בְּגַעֲגוּעִים מְרַצְּחִים."

בשיריו של אצ"ג, כמאפיין אקספרסיוניסטי, אין משקל מטרונומי ואין חריזה קבועה. את המסרים הפואטיים הוא מעביר באמצעות חיתוך השורות.

מכלול יצירתו רחב יריעה, ההוצאה לאור של כל כתביו השתרעה על פני 17 כרכים.

ספריו

  • ערגיץ אויף פעלדער (1915)
  • אין צייטנס רויש (1919)
  • מעפיסטא (1921, 1922)
  • פארנאכטענגאלד (1921)
  • קריג אויף דער ערד (1921)
  • אימה גדולה וירח (1924)
  • הגברות העולה (1926)
  • חזון אחד הליגיונות (1928)
  • אנקריאון על קוטב העצבון (1928)
  • כלפי תשעים ותשעה - מסה ספרותית (1928)
  • אזור מגן ונאום בן הדם (1929)
  • כלב בית (1929)
  • ספר הקטרוג והאמונה (1937)
  • מן החכליל ומן הכחול (1949)
  • על דעת הנס הנכסף (1950)
  • רחובות הנהר - ספר האיליות והכח (1951)

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

אודותיו:

משיריו:

הערות שוליים

  1. ^ לעיתים: ביאליקמין, ביאלה-קאמיין; בפולנית: Biały Kamień. ראו דף על אודותיה, באתר jewishgen בפנקס קהילות פולין, בהוצאת יד ושם (באנגלית)
  2. ^ אריה ליפשיץ, יעקב לוינגר, גרינברג, אורי צבי, האינציקלופדיה העברית יא, עמ' 361
  3. ^ ראו: באתר.
  4. ^ 4.0 4.1 אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, אורי צבי גרינברג – אפוקליפסה עכשיו, עמ' 192–193.
  5. ^ אניטה שפירא, יהודים חדשים יהודים ישנים, אורי צבי גרינברג – אפוקליפסה עכשיו, עמ' 198–199.
  6. ^ ספר הקטרוג והאמונה, תרצ"ז, עמ' קמא
  7. ^ דליה קרפלממציא הפשיזם הישראלי, באתר הארץ, 30.7.2004
  8. ^ מ'סיקריקין', בַּקובץ: 'אזור מגן ונאום בן הדם', ראו [1]
  9. ^ עליזה שהעריצה את אורי צבי, עברה ביחד עם ידידה מרדכי שלו לגור בסמוך לדירתו של אצ"ג. ב-1948 נישאה למרדכי שלו, ולאחר שנה, התגרשה ממנו בהסכמה לאחר שהתפתח רומן בינה לבין אצ"ג.
  10. ^ מקבלי תואר דוקטור לשם כבוד, אוניברסיטת בר-אילן
  11. ^ נדב הלפרין, שליפות עם המשורר מירון ח. איזקסון, באתר nrg‏, 26 בינואר 2010
  12. ^ אתר האינטרנט של "בית מורשת אצ"ג"
  13. ^ ארכיון אורי צבי גרינברג באתר הספרייה הלאומית
  14. ^ דן מירון, אקדמות לאצ"ג ירושלים: מוסד ביאליק, 2002, עמ' 215.
  15. ^ דן מירון, 'טורא בטורא, אינש באינש: יחסי ביאליק–אצ"ג כמפגש היסטורי וכמודל פואטי', בספר המתכונת והדמות - מחקרים ועיונים בשירת אורי צבי גרינברג, רמת גן: הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2000, עמ' 67.
  16. ^ דליה קרפלממציא הפשיזם הישראלי, באתר הארץ
הקודם:
גרשון שופמן
פרס ביאליק לספרות יפה
1947
הבא:
מקס ברוד
הקודם:
יעקב פיכמן
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם יהודה בורלא

1954
הבא:
משה שמיר
הקודם:
יהודה עמיחי, ישורון קשת
פרס ביאליק לספרות יפה
1977
הבא:
אבא קובנר
22 בספטמבר

22 בספטמבר הוא היום ה-265 בשנה (266 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 100 ימים.

אבידב ליפסקר

אבידֹב ליפסקֶר (נולד ב-1949 בחיפה) הוא חוקר ספרות ישראלי, פרופסור אמריטוס למחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן.

בית אורי צבי

בית אוּרי צְבִי (או: בית אצ"ג, בית מורשת אורי צבי גרינברג) הוא מרכז ירושלמי לתרבות ושירה ולקידום יוצרים ויצירה בישראל. קרוי על שם המשורר אורי צבי גרינברג. הוקם ביוזמתה של גאולה כהן כמוסד המוקדש להנצחתו של אצ"ג, וכן לחינוך, הגות ויצירה ברוח מורשתו.

המרכז מקיים אירועים ספרותיים, תוכניות הכשרה מקצועיות לכותבים, כיתות אומן, ערבי ספוקן וורד, סדנאות כתיבה, תערוכות, סיורים לימודיים בעיר, ערבי עיון ומופעים שונים. כחלק מרכזי מפעילותו יזם והקים בית אורי צבי את האבּ 'המכתבה', חממת כותבים שנועדה לטפח מיומנויות של כתיבת שירה, פזמונאות, פרוזה, שירה מדוברת, מחזאות, פובליציסטיקה וכתיבה אקדמית. בְּמאי 2019 עתיד בית אורי צבי להשיק את כתב העת "יהי" ליצירה ולשירה פוליטית מכל הסוגים. בנוסף מתקיימים בבית אורי צבי ימי עיון וסדנאות לבתי ספר, לתנועות נוער, לארגונים, למכינות, לקהל חרדי, ליחידות צה"ל ולסטודנטים.

בפעילויותיו מבקש בית אורי צבי להחיות את רוחו האקספרסיוניסטית והאקטיביסטית של אצ"ג, ולפעול על פי הערכים שהנחו את דרכו האישית, הציבורית והפואטית. הפעילויות נערכות בבית אורי צבי שבמרכז העיר ירושלים ובמקומות נוספים בעיר וברחבי הארץ.

ברית הבריונים

ברית הבריונים הייתה תנועה לאומית רוויזיוניסטית שפעלה בארץ ישראל בשנות ה-30. התנועה התנגדה לשלטון הבריטי, שאותו הגדירה כ"כובש זר", ודגלה בשיבת העם היהודי לארצו, תוך שימוש בכוח הזרוע במקרה הצורך. מקימי התנועה היו "השלישייה": ד"ר אב"א אחימאיר, המשורר אורי צבי גרינברג וד"ר יהושע ייבין. הייתה זו למעשה התנועה הראשונה בארץ ישראל שפעלה באופן אקטיבי נגד הבריטים, ויש הרואים בפעולותיה את זרע המאבק המזוין בבריטים, שלימים הובילו מחתרות אצ"ל ולח"י.

דיוקן אורי צבי גרינברג (תג'ר)

דיוקן אורי צבי גרינברג הוא ציור דיוקנו של המשורר אורי צבי גרינברג, אותו ציירה הציירת ציונה תג'ר ב-1925.

תג'ר יצרה את הדיוקן בעת שהותה בפריז ללימודים. גרינברג מתואר יושב על כיסא בחולצה ובעניבה אפורים. הוא מתואר על רקע קיר סגול ווילון צהבהב. על אף השפה הגאומטרית שבה משתמשת תג'ר לשם תיאור נפחיות הדמות, הרי שהשימוש הנועז שלה בצבעים מעצים את האקספרסיביות של הדמות.

ניתן להשוות דיוקן זה אל דיוקן נוסף של גרינברג אשר צוייר באותה שנה על ידי ראובן רובין. בדיוקן של רובין מתואר גרינברג על רקע נוף ארצישראלי האופייני לציורי תל אביב מן התקופה. לצידו של גרינברג מתואר רימון חצוי, המשמש מעין אלמנט סמלי המקשר בין דמותו של גרינברג אל הנוף הפראי של ארץ ישראל. תג'ר לעומתו, מתארת את גרינברג בתוך חדר סגור, ומתמקדת באקספרסיביות של הדמות.

האופרה הארצישראלית

האופרה הארצישראלית הייתה מוסד תרבות ישראלית הראשון מסוגו שפעל בארץ ישראל בתקופת המנדט, בשנים 1923-1940. ב-1917, עם היוודע דבר הצהרת בלפור, החליט המוזיקאי הרוסי מרדכי גולינקין, מנצח בבית האופרה בסנקט פטרבורג, להגשים חלום - הקמת בית אופרה עברי. הוא אסף כספים בקונצרט מיוחד שאירגן, שבו הושרה התקווה בעברית. ב-1923 עלה לארץ.

האופרה בניהולו נוסדה בתל אביב, למרות כוונתו המקורית להקימה בירושלים, ב-28 ביולי 1923, תחת השם אופרה ארץ-ישראלית. הצגת הבכורה הייתה האופרה לה טרוויאטה מאת ורדי, שהועלתה בקולנוע עדן, בניצוחו של גולינקין. בהופעות הראשונות הופיעה האופרה באולמות קולנוע, בהיעדר מתקן מתאים יותר. זמרי אופרה הובאו מחו"ל. האופרה העסיקה כ-50 עובדים. את להקת הבלט של האופרה ניהלה הרקדנית רינה ניקובה שעלתה לישראל ב-1924. אחד הסולנים בלהקת הבלט היה הרקדן דוד בריינין. בתו של גולינקין, שרה, שימשה כפסנתרנית החזרות. את התפאורות צייר הצייר הירושלמי שמואל מיכל מלניק.

על התמודדותו עם האיחורים הכרוניים של הצופים סיפר גולינקין:

ב-1924 הפיק בית האופרה את האופרה "היהודיה", והעלה אותה גם בירושלים. נציג הוותיקן טען כי תלבושתו של הקרדינל ותוכן הליברית מהווים פגיעה בנצרות. גולינקין נכנע לדרישות איש הדת ושינה בהתאם לדרישותיו. המשורר אורי צבי גרינברג יצא בהתקפה חריפה כנגד הכניעה וכינה אותה "סטירת לחי ליישוב העברי".[דרוש מקור]במשך 4 שנים עמד גולינקין בראש האופרה, ובשנים אלו העלה לא פחות מ-17 הפקות, כשהבולטות בהן: פאוסט מאת שארל גונו, כרמן, שמשון ודלילה, אאידה, רוסלקה וההוגנוטים, וזאת על רקע קשיי תקציב שהלכו והעמיקו, עד שבסוף 1927 אזלו המקורות הכספיים.

וכך כתב גולינקין ב-1926 לעיריית תל אביב:

בשנת 1927 נסע גולינקין למסע גיוס כספים בארצות הברית ובמערב אירופה. משחזר ארצה, לאחר קרוב לשנתיים, לא הצליחה האופרה שלו לחזור לימיה כקדם. עקב עזיבתם של רוב הזמרים לארצותיהם, בעקבות מאורעות תרפ"ט 1929, קיימה האופרה פעילות דלילה.

בשנות השלושים ארגן גולינקין את הלהקה האופראית מחדש והשיג אולם למופעיה - אולם קולנוע מוגרבי. באמצעים דלים הפיקה האופרה בעיקר את ההצגות "ברון הצוענים", "דמון" ו"הספר מסביליה".

שירת הברבור של האופרה הארץ ישראלית הייתה האופרה "היהודיה" מאת הלוי, שהועלתה ב-1940 באולם קולנוע מוגרבי.

זאב ייבין

זאב יֶיבין (11 ביולי 1926 - 20 בינואר 2015) היה ארכאולוג ישראלי, מבכירי רשות העתיקות. בנו של יהושע ייבין, חבר מחתרת לח"י ובארגון מלכות ישראל . פרסם מאמרים וסיפורים בכתב העת "סולם" וחקר את שירת אורי צבי גרינברג.

חנן חבר

חנן חֶבר (נולד ב-14 בינואר 1953) הוא מופקד הקתדרה ע"ש יעקב והילדה בלאושטיין ללשון וספרות עברית וספרות השוואתית באוניברסיטת ייל ופרופסור אמריטוס בחוג לספרות עברית באוניברסיטה העברית בירושלים.

חרות (עיתון)

חֵרוּת היה שמם של ביטאונים ועיתונים אחדים, שהוציאו לאור אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, חברי אצ"ל ותנועת החרות.

ט"ו בתשרי

ט"ו בתשרי הוא היום החמישה עשר בחודש הראשון

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש השביעי

למניין החודשים מניסן. ט"ו בתשרי לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים ראשון,

רביעי

ושישי, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא אדו".

יהודה פרידלנדר

יהודה פרידלנדר (נולד ב-19 באוגוסט 1939) הוא פרופסור אמריטוס במחלקה לספרות עם ישראל ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן.

יהושע השל ייבין

יהושע השל ייבין (ב' באייר תרנ"א, מאי 1891 – ח' בניסן תש"ל, 13 באפריל 1970) היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, רופא בהשכלתו, עיתונאי, פובליציסט, סופר ומתרגם.

יעקב בהט

יעקב בהט (2 ביוני 1910 - 11 בפברואר 1988) היה חוקר ומבקר ספרות ישראלי, ממקימי החוג לספרות עברית וספרות השוואתית באוניברסיטת חיפה. פרסם מאמרים ומסות בענייני ספרות עברית וכללית. על שמו מעניקה אוניברסיטת חיפה את פרס בהט.

נולד כיעקב בכשטיץ בז'וראבנו שבגליציה המזרחית, למד בחינוך יהודי מסורתי בתלמוד תורה ובגימנסיה העברית בקרקוב. ב-1932 עבר לווינה ולמד שם באוניברסיטה, בבית המדרש לרבנים בווינה ובבית המדרש לרבנים בברסלאו. ב-1938 עלה לארץ ישראל, המשיך את לימודיו באוניברסיטה העברית בירושלים ולימד ספרות, תושב"ע ולשון בבתי ספר תיכוניים בירושלים, רמת גן ותל אביב (שם היה מראשוני המורים בתיכון חדש).

משפחת ואך

משפחת ואך היא להקה המורכבת כולה מבני משפחה אחת. המשפחה מרובת הילדים, מן המגזר הדתי-לאומי, התגוררה בעבר בקריית ארבע וכיום מתגוררת בְעֵלי. המילים לשירי הלהקה שאובות מן התנ"ך, התפילה וממשוררים עבריים כמו אורי צבי גרינברג, רחל המשוררת, נתן אלתרמן ולאה גולדברג. בנוסף, נוכחים ביצירתם גם שירים מקוריים שכתבו בני המשפחה.

עליזה גרינברג

עליזה גרינברג (נולדה בכ"ו בחשוון ה'תרפ"ז, 3 בנובמבר 1926), הידועה בשם העט שלה עין טור מלכא, היא משוררת ישראלית.

פרס ביאליק

פרס ביאליק לספרות יפה ולחכמת ישראל הוא פרס ספרותי המוענק ליוצרים בתחום ספרות יפה וחכמת ישראל, על ידי עיריית תל אביב-יפו. הפרס מוענק בהתאם להחלטת מועצת העיר, החל משנת 1933 במלאת 60 שנה למשורר חיים נחמן ביאליק. הפרס נוצר לשם מתן כבוד והוקרה לביאליק, אשר מיום עלותו לארץ, בחר בתל אביב כמקום יצירתו והשפיע רבות על חייה התרבותיים.

פרס ירושלים

פרס ירושלים ניתן על ידי עיריית ירושלים בנושאים שונים. קיימים פרסים בנושא: ספרות (הניתן החל משנת 1963), ספרות תורנית, ארכאולוגיה, מפעל חיים ועוד.

בשנת 1998 הוחלט על הרחבת התחומים בהם מחולק הפרס, ועל מתן פרס דו שנתי מיוחד בתחום הפרוזה ובתחום השירה, כמו גם פרסים נפרדים בתחומים נוספים כגון חינוך, אזרחות טובה, ציור, פיסול ואדריכלות. ועדת מתן הפרס ממונה מחדש מדי שנה.

שמואל הופרט

שמואל (תומי) הופרט (16 ביולי 1936 - נובמבר 2006) היה סופר עברי, שדרן ועורך תוכניות רדיו.

תמר וולף-מונזון

תמר (תמי) וולף-מונזון (נולדה ב-17 ביולי 1963) היא חוקרת ספרות ישראלית, פרופסור חבר במחלקה לספרות עם ישראל באוניברסיטת בר-אילן, שבה כיהנה גם כראש המחלקה. מייסדת ומנהלת ארכיון המשורר יעקב אורלנד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.