אורי ניסן גנסין

אוּרי ניסן גְנֶסִיןרוסית: Ури Нисан Гнесин;‏ 29 באוקטובר 1879, י"ב במרחשוון תר"מ, סְטָארוֹדוּבּ, רוסיה6 במרץ 1913, כ"ז באדר א' תרע"ג, ורשה) היה סופר ומתרגם עברי, שעיקר יצירתו סיפורים ונובלות. כתב גם מעט שירה, ביקורות, ותרגם מספרות העולם. ארבע הנובלות הידועות ביותר שלו הן: "הצדה" "בינתיים", "בטרם" ו"אצל". גנסין התאפיין בכתיבתו המודרנית, לצד הסופרים יוסף חיים ברנר וגרשון שופמן.

אורי ניסן גנסין
Gnessin
אורי ניסן גנסין
יצירות בולטות "הצדה", "בינתיים", "בטרם", "אצל"

קורות חייו

אורי ניסן גנסין נולד בסְטָארוֹדוּבּ (Стародуб), בפלך צ'רניגוב שבדרום-מערב האימפריה הרוסית (כיום במחוז בריאנסק של הפדרציה הרוסית) בשנת 1879. אחיו הצעיר מנחם גנסין היה שחקן תיאטרון, ממייסדי "הבימה". גדל בעיר פוצ'פ (По́чеп), שם היה אביו ראש הישיבה. גם אורי ניסן למד באותה הישיבה, ושם גם הכיר את חברו לספסל הלימודים יוסף חיים ברנר, שהפך לידיד נפשו. (לימים, כשנה לאחר מותו של גנסין, קרא ברנר לבנו אורי ניסן.)[1] בתקופת לימודיהם בישיבה ערכו השניים יחדיו את עיתון הישיבה שייסדו, "הקוף". בעיתון זה פירסמו יצירות פרי עטם, כמו שירים, מאמרים ופיליטונים.[2]

מאמרו הראשון של גנסין הודפס בעיתון "המליץ", כשהיה בן 15 שנים בלבד. נחום סוקולוב, עורך עיתון הצפירה הפופולרי, התרשם מכתיבתו של הנער הצעיר והזמין אותו לוורשה להשתתף בעיתונו.  ב-1900 פרסם גנסין את שירו "מתן תורה" ב"הצפירה" והמשיך לפרסם דברים רבים בעילום שם, כולל תרגומים.[3] לאחר מכן עבר להוצאת תושייה, שם תרגם "ספורים וציורים" של מ. ספקטור, השתתף גם בהדור, ב"השבוע", ב"ספר השנה" (מאסף ספרותי של "הצפירה") וכדומה. מאוחר יותר, בשנת 1904, פרסמה תושייה קובץ סיפורים שלו בשם "צללי החיים".[2]

בשבתו בוורשה אירח למשך כשבועיים את חברו, ברנר, שהסתתר בדירתו, מכיוון שהגיע לעיר ללא דרכון. בהספידו את חברו מתאר ברנר את גנסין ואת יחסו אליו במילים אלו:[1]

אהבה? – בוודאי ובוודאי, בכל אופן, מצדי, את האיש העדין, רם הקומה והרַגש וטהור הנפש והרוח הזה אי-אפשר היה שלא לאהוב, ביחוד בבחרותו.  לו היו אז תנועות כל כך גראציוזיות, מיוחסות-מלידה, ויחד עם זה מלאות איזו פשטות עצורה, הגובלת עם בּיישנות של ילדה בת שש

ברנר מספיד את גנסין

מערכת היחסים המורכבת והמפותלת בין גנסין לברנר, שהיו שונים בכתיבתם ובהופעתם, נידונה במחקרים שונים.[4]

לאחר שנה בוורשה חזר גנסין לפוצ'פ וחי שם ובקייב לסירוגין. הוא התפרנס בדוחק מהוראה, ובשנת 1906 ייסד עם חברו ובן עירו, שמעון ביחובסקי הוצאת ספרים בשם "נסיונות", שהוציאה את סיפורו "בינתיים" ואת תרגומו לקובץ סיפורי אנטון צ'כוב.

גנסין  נדד בין קיוב, ורשה, יקאטרינוסלאב, וילנה, פוצ'פ וחי חיי מצוקה. בשנת 1907 נסע ללונדון ועזר לברנר, שהתגורר שם באותה תקופה, ועסק בהוצאת כתב העת "המעורר". לאחר מספר חודשים התערערו יחסיהם וגנסין עלה לארץ ישראל. אך גם כאן הוא לא החזיק מעמד זמן רב ובקיץ תרס"ח הוא חזר לפוצ'פ. בספטמבר 1912 חזר גנסין לוורשה ושם נפטר, ב-6 במרץ 1913[5], בגיל 34, ממחלת לב שהטרידה אותו מזה שנים.[6] 

מצבת קברו, מעשה ידי הפסל אברהם אוסצ'גה, שמורה עד היום בבית העלמין היהודי בוורשה.[7]

סיפורו האחרון של גנסין, "אצל" פורסם לאחר מותו, אבל הקוראים התקשו להתמודד עם סגנון זה של עלילה מועטת וריבוי תיאורים. מלחמת העולם הראשונה שפרצה זמן קצר לאחר מכן, תרמה לעיסוק המועט ביצירתו. אבל שמו של גנסין ויצירתו צפים ועולים מדי פעם אצל הקוראים שנמשכים לקסם המיוחד של דמותו וסיפוריו, והביקורת מרבה לעסוק בו לאחרונה.[8]

גנסין הונצח בישראל בקריאת רחובות על שמו במספר ערים בישראל.

יצירתו

גנסין נחשב למחדש הגדול של הפרוזה העברית בתקופת התחייהסוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20). חידושיו בלשון הסיפור, במבנה הסיפור ובתיאור גיבורי הסיפורים לא נתקבלו על ידי קוראי העברית בני זמנו. אך הוא זכה להערכה גדולה מצד בכיר מבקרי הספרות של התקופה, דוד פרישמן, ומצד המבקר הצעיר פישל לחובר, אשר כתב עליו: "הוא אחד מבעלי הסגנון היותר גדולים אשר בספרות העברית החדשה. הוא יודע את מקומה ומקום חיותה של כל מלה ומלה והוא שהבין גם את סוד קסמה ודרכי צלצולה. הוא היה למטפיזיקן היותר גדול שבין המספרים העברים".[9] דמותו של התלוש בספרות העברית יוחסה רבות לגיבוריו של גנסין, שהיו מרבים להתנתק מסביבתם ולהתכנס בתוך עצמם ועולמם הפנימי.[10]

התעניינות מחודשת בגנסין התעוררה בשנות החמישים של המאה העשרים, ובין המבקרים בלטו עדי צמח, גרשון שקד, ובראשם דן מירון שהרבה לעסוק ולפרסם מחקרים על גנסין. לדעתו של מירון, יצירתו של אורי ניסן גנסין היא אחת משניים או שלושה הטקסטים המשמעותיים ביותר בספרות העברית, והוא הקדיש רבות להבנת אמנות הסיפור המתוחכמת של גנסין.[8]

סיפוריו של גנסין היו בין הראשונים בספרות העברית שנכתבו בסגנון זרם התודעה, ויחד עם זאת הייתה לשונו מדויקת ועשירה בחידושים מהפכניים בעברית. המבקרים הראשונים הגדירו את סגנונו כפיוטי, אקספרסיוניסטי, אך לאחרונה מרבים להסיר את המסך הפיוטי שנפרש על יצירתו, (כנראה בעקבות תיאורי הטבע הרבים שבסיפוריו), ומדגישים את הדייקנות המנתחת שבאבחנותיו ובסגנונו.[11]

ובינתיים יפה כוח הלילה. היו נגוהות והבהיקו הצמרות בטשטוש ורחשו יצורים בדשאים. בחוֹרשה המרוחקה התחיל זמיר בחליליו מכה צלולים ואצלו ניבּאה קוּקיאה נכאים. רַגְלִי, שוֹכנִי בשדות, נָסַר מפרק לפרק ברוגזה וחברוֹ השיב לו מממשלתו הרחוקה. הכיכר מתחת הייתה רוחשת. בצוֹת צלצלו מקולות מקרקרים. בדשאים ניתרוּ יצורים קטנים ושרקו וצרצרו וקראו זה לזה. בריה אחת קטנה, מאלו היצורים המאליפים, שהייתה חבוּיה בדשא המבהיק מתחת, הייתה חוֹגגת את ניצחונה, כנראה, ומגלגלת למי־שהוא בהברה אשכנזית שטופה וחטופה:
– הא, ריקה, גְרוֹגְרֶת תִטוֹל? תִטוֹל? תִטוֹל?
ותשובתה הייתה תמיד בצדה וגם זו שטופה וחטופה אבל באיזו כוָנת מרדות, המטילה ארס:
– אֶטוֹל! נָטוֹל אֶטוֹל!

אורי ניסן גנסין / אצל

יצירתו השפיעה באופן עמוק על סופרים עבריים מאוחרים, ובעיקר על יצירתו של ס. יזהר, כפי שהוא עצמו סיפר בראיונות: "גנסין עזר לי למצוא את גובה הלשון ואיכות הלשון שבה אני צריך לדבר [...] בהתחלה לא מעט חיקיתי אותו מבלי משים"[12]

חידושיו בכתיבה בסגנון 'זרם התודעה' אינם רק חידושים בספרות העברית, כי אם גם בספרות האירופית והעולמית. עוד מסיפוריו הידועים: "מעשה באוטלו", "סעודה מפסקת", "הצדה", "בטרם" ו"בינתיים".

כתביו

Grob Uriego Nissana Gnessina-Grave of Uri Nissan Gnessin
מצבת קברו של גנסין, מעשה ידי הפסל אברהם אוסצ'גה, בבית העלמין היהודי בוורשה.

ההוצאות המקוריות

  • צללי החיים: ספורים וציורים,‫ ורשה: תושיה (סדרת 'ביבליותיקה עברית'; קעח) תרס"ד-1904.
  • הצדה, וילנה: הזמן, 1905.
  • בינתיים: ספור,‫ לונדון – פוצ'פ: דפוס י' נרודיצקי: הוצאת ניסיונות, תרס"ו-1906.
  • בטרם, ורשה: רשפים, תרס״ט-תר״ע-1909.
  • אצל, בקובץ נתיבות, א, ורשה: תרע״ג-1913 (לאחר מותו).

הוצאות מאוחרות, מבוארות

  • אצל: כולל ביבליוגרפיה של כתבי גנסין, ושל דברים עליו / מבוא, הסברים וביבליוגרפיה: י' זמורה,‫ תל אביב: יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל (סדרת 'מבחר ספרותנו לעם'), 1965.
  • הצדה / מבוא, הסברים וביבליוגרפיה: דן מירון,‫ תל אביב: יחדיו ואגודת הסופרים העברים בישראל (סדרת 'מבחר ספרותנו לעם'), תשל"ח-1977.
  • אצל גנסין: פירוש צמוד לסיפור "אצל" / צבי לוז, ‫תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ג-1983.

תרגום לרוסית של הסיפור "בגנים" על ידי סווטלנה שנברון אפשר למצוא באנתולוגיה של יצירות ספרות עברית בעריכת חמוטל בר-יוסף, מוסקבה 2000.

הוצאות כל כתביו

  • כל כתבי א"נ גנסין: כרך ראשון - ספורים / עם מבוא מאת פ' לחובר,‫ ורשה, תרע"ד-1914 – יצא לאור שנה לאחר מותו של גנסין; הושלם רק כרך א', שכולל את הנובלות "הצדה", "בינתיים", "בטרם" ו"אצל".
  • כתבי א"נ גנסין,‫ תל אביב: כתובים, תר"ץ-1930 – ראה אור כרך א', שכלל את ארבע הנובלות של מהדורת תרע"ד.
  • כתבי אורי ניסן גנסין,‫ מרחביה: הקיבוץ הארצי השומר הצעיר (סדרת 'ספרית פועלים'), 1946 – ערך עזריאל אוכמני, והביא לדפוס שכנא נשקס; כולל כרך אגרות.
  • כל כתבי אורי ניסן גנסין / בעריכת דן מירון וישראל זמורה, תל אביב: ספרית פועלים, תשמ"ב-1982 – מהדורת מירון-זמורה היא מהדורה שלמה של כתביו: כוללת כתבים ראשונים, ארבעת הסיפורים הגדולים ותרגומיו (אך אינה כוללת את אגרותיו של המחבר)
  • אצל וסיפורים אחרים / בעריכת דן מירון ונגה אלבלך, הקיבוץ המאוחד בשיתוף עם ספרית פועלים, תשע"א-2011 – הספר כולל את שש יצירותיו המאוחרות: הנובלות "הצדה", "בינותיים", "בטרם ו"אצל", והסיפורים הקצרים "בגנים" ו"קטטה".

תרגומים פרי עטו

תרגומי יצירותיו

  • מעשה אטעלא: סאמואיל סאמואילאוויטש ["מעשה באוֹטֶלוֹ"] / אורי ניסן גנעסין; יידיש: מ' זילבורג, בערלין: כלל-פארלאג (סדרת 'כלל-ביבליאטעק'; 3/2), תרפ"ב. (ביידיש)
  • אפרים מרגולית ("אצל") / פון העברעאיש: י. מייזיל [=יעקב מייזעל], ורשה: ווילנער פארלאג פון ב.א. קלעצקין, 1925. (ביידיש)
  • "Sideways" ["הצדה"], Trans.: Hillel Halkin, In: Eight Great Hebrew Short Novels, ed. Alan Lelchuk and Gershon Shaked, New York: New American Library, 1983, pp. 3-27. (באנגלית)
  • "A la deriva" ["הצדה"], In: Ocho Obras Maestras de la Narrativa Hebrea, Barcelona: Riopiedras Ediciones, 1989. (בספרדית)
  • Le marginal: roman ["אצל"] / de Ouri-Nissan Gnessin; traduit de l’hebreu par Erwin Spatz, Paris: Intertextes,‪ 1989. (בצרפתית)
  • Beside & other stories ["הצדה"] / Uri Nissan Gnessin; with an introduction by Rachel Albeck-Gidron, London:‪ Toby Press, 2005. (באנגלית)

לקריאה נוספת

  • הצדה: קובץ זיכרון לא"נ גנסין, ירושלים: דפוס אחדות, תרע"ד – דברי הספד וזיכרונות מאת ידידיו של אורי ניסן גנסין, שכונסו לאחר מותו, בצירוף מכתבים שלו שנמסרו לפרסום; עורך הקובץ: י. ח. ברנר.
  • אבנר הולצמן, "אורי ניסן גנסין בוורשה; תחנה ראשונה ותחנה אחרונה", עד הלום; תחנות בספרות העברית, כרמל, 2016, עמ' 124 - 136

על יצירתו

על יצירתו של גנסין נכתבו עשרות רבות של מאמרים על ידי טובי החוקרים של הספרות העברית החדשה.

  • אורי ניסן גנסין: מבחר מאמרי ביקורת על יצירתו / ליקטה וצירפה מבוא וביבליוגרפיה: לילי רתוק,‫ תל אביב: עם עובד (סדרת 'פני הספרות: סדרת ילקוטי בקרת על יצירתם של סופרים עברים'), תשל"ח-1977.‫
  • אורי ניסן גנסין: מחקרים ותעודות / בעריכת דן מירון ודן לאור,‫ ירושלים: מוסד ביאליק (סדרת 'קבצים לחקר הספרות העברית'), תשמ"ו-1986.
  • דן מירון, חחים באפו של הנצח: יצירתו של אורי ניסן גנסין: חמשה מחזורי עיונים, ירושלים: מוסד ביאליק, תשנ"ז-1997.
  • דן מירון, מדוע גנסין? שלושה עיונים, מוסד ביאליק, 2014
  • חמוטל בר-יוסף, מטאפורות וסמלים ביצירתו של גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.
  • חמוטל בר-יוסף, "'סעודה מפסקת' של אורי ניסן גנסין", עמ' 151–159. טעמי הקריאה: רשימות ביקורת ספרותית,‫ הוצאת צבעונים, 2006.
  • חמוטל בר-יוסף, "רמיזות על ידי יצירות אמנות ותפקידן בסיפורי אורי ניסן גנסין", שם, עמ' 160–169.
  • חמוטל בר-יוסף, "אוקסימורון וסינאסתזה ביצירתו של א"נ גנסין", מחקרי ירושלים בספרות עברית ט, תשמ"ו, עמ' 75-55 (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR דרך אתר הספרייה הלאומית, לאחר הזדהות ולאחריה כניסה לכתב עת כלשהו דרך המסך המוצג. הרישום לאתר הספרייה הוא חינם)
  • חיים ברנדוין, משורר השקיעה : אורי ניסן גנסין ומסכת יצירתו, ראובן מס, 1964.
  • מנחם פרי, שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017.

קישורים חיצוניים

* אורי ניסן גנסין, ב"לקסיקון הספרות העברית החדשה"

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 על מערכת היחסים הסבוכה בין גנסין לברנר, ראו הספדו של ברנר על גנסין: יוסף חיים ברנר, "אורי ניסן" (מילים אחדות), פרויקט בן יהודה ; וראו גם גילי איזיקוביץ, "מי אתה יוסף חיים ברנר? סודותיו ותשוקותיו של גדול הסופרים העבריים", הארץ, 8 במאי 2015
  2. ^ 2.0 2.1 גצל קרסל, לכסיקון הספרות העברית בדורות האחרונים, ספריית פועלים, 1965
  3. ^ א.נ. גנסין, מתן תורה, הצפירה, 1 ביוני 1900
  4. ^ ראו למשל מנחם פרי, שב עלי והתחמם - הדיאלוג ההומוארוטי בין ברנר לגנסין: מיקרו-ביוגרפיההוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017; דרור בורשטיין, "בין ציפור לעופרת: אצל וסיפורים אחרים", הארץ, 1 ביוני 2011
  5. ^ אורי ניסן גנעסין ז"ל, הצפירה, 7 במרץ 1913
  6. ^ אבנר הולצמן, תמונה לנגד עיני, עם עובד, 2002
  7. ^ ראו: אבנר הולצמן, "מצבתו של גנסין", אלפיים: כתב-עת בינתחומי לעיון, הגות וספרות, 15, 1997, 142–167 – מסה על מותו של גנסין, מחלתו קבורתו והדרך שבה נשתמרה מצבתו. פרטים מעניינים נוספים על חודשי חייו האחרונים של גנסין אפשר למצוא בספרו של דן מירון "פרפר מן התולעת", על נתן אלתרמן הצעיר, שם מובא בקצרה סיפור גסיסתו בביתו של יצחק אלתרמן, אביו של המשורר, העברתו לבית החולים של הנזירות בורשה. וכן פרטים על שקידתו על תרגומיו האחרונים: הנובלה "הצלב" מאת המשורר הנורווגי סיגביורן אובסטפלדר והנובלה "בימי שבתי צבי" מאת יעקב וסרמן. גנסין לא זכה לראות את תרגומיו אלה יוצאים לאור.
  8. ^ 8.0 8.1 אבנר הולצמן, "מנגינת המוות של אורי ניסן גנסין", הארץ, 27 במרץ 2013
  9. ^ רחל כצנלסון-שזר, פרקים בליריקה, דבר, 14 בינואר 1927.
  10. ^ שמעון הלקין, מבוא לסיפורת העברית; רשימות לפי הרצאותיו, עמ' 339 – 346
  11. ^ אלישע פורת, "הרקוויאם של אורי ניסן גנסין", אתר אימגו; וראו גם חמוטל בר-יוסף, מטאפורות וסמלים ביצירתו של גנסין, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1987.
  12. ^ ניצה בן ארי, ס. יזהר; סיפור חיים, אוניברסיטת תל אביב, ההוצאה לאור, 2013, עמ' 366
אורי ברנר

אורי ניסן ברנר (20 ביולי 1914, ירושלים – 24 במרץ 1993, מעוז חיים) היה סגן מפקד הפלמ"ח והיסטוריון צבאי.

אלישע פורת

אלישע פורת (25 ביוני 1938 – 24 במרץ 2013) היה משורר וסופר עברי, עיתונאי וחוקר ספרות.

אני מאמין (שיר עברי)

אני מאמין, הידוע גם במילותיו הראשונות, שחקי שחקי, הוא שיר שכתב המשורר שאול טשרניחובסקי (1875 –1943) באודסה בשנת 1892, ונכלל בשנת 1898 בקובץ שיריו הראשון, "חזיונות ומנגינות".

בשיר שמונה בתים בני ארבע שורות כל אחד. השורה הרביעית בכל בית מתחרזת עם השורה השנייה בו. ההטעמה בשיר היא מלעילית, לפי ההברה האשכנזית. למשל, בשורה הראשונה, "שחקי, שחקי על החלומות" מוטעמות ההברות "שח" במילה "שחקי" ו"לו" במילה "חלומות".

מבנה השיר:

בית ראשון: פתיחה.

שלושה בתים: תקווה ליחיד.

שלושה בתים: תקווה לציבור.

בית אחרון: סיום.השיר מבטא תקווה אוטופית ("שַׂחֲקִי, שַׂחֲקִי עַל הַחֲלוֹמוֹת, זוּ אֲנִי הַחוֹלֵם שָֹח"), ורעיונות כהומניזם ("כִּי עוֹד אַאֲמִין גַּם בָּאָדָם, גַּם בְּרוּחוֹ, רוּחַ עָז"), סוציאליזם ("לֹא בָּרָעָב יָמוּת עֹבֵד, דְּרוֹר – לַנֶּפֶשׁ, פַּת – לַדָּל"), אחוות עמים ("יִשְּׂאוּ שָׁלוֹם אָז וּבְרָכָה לְאֹם מִלְּאֹם") וציונות ("יָשׁוּב יִפְרַח אָז גַּם עַמִּי, וּבָאָרֶץ יָקוּם דּוֹר, בַּרְזֶל-כְּבָלָיו יוּסַר מֶנּוּ, עַיִן-בְּעַיִן יִרְאֶה אוֹר").

הועלו מספר הצעות להפוך את השיר להמנון מדינת ישראל, לצדה או במקומה של "התקווה", מאת חבר הכנסת מוחמד ברכה ומחבר הכנסת לשעבר אברהם בורג. שכן השיר הוא בעל מסר אוניברסלי ולכן הוא עדיף בעיניהם מ"התקווה" בעלת הצביון היהודי המובהק. השיר משמש היום כהמנון רשמי של "הנוער העובד והלומד", של תנועת "המחנות העולים" ושל תנועת "השומר הצעיר".

השיר תורגם ליידיש בידי אורי ניסן גנסין, בשם "איך גלויב", ופורסם בשנת 1900 בשבועון הציוני "די וועלט", שיצא לאור בווינה. תרגום נוסף ליידיש, בידי י.י. שווארץ, יצא לאור בשנת 1957, בספר "לידער און אידיליעס".שורה מהשיר משמשת כחלק מעיצוב שטר של 50 שקל חדש, שנכנס למחזור בספטמבר 2016 ונושא את דמותו של טשרניחובסקי - "כי עוד אאמין גם באדם, גם ברוחו, רוח עז".

גיטה אבינור

גיטה אבינור (16 באוקטובר 1929 - 29 באפריל 1975) הייתה מבקרת ספרות ישראלית.

גנסין

האם התכוונתם ל...

דן לאור

דן לאור (נולד ב-1944) הוא חוקר ספרות עברית ישראלי, פרופסור אמריטוס לספרות עברית באוניברסיטת תל אביב, ומופקד הקתדרה לתרבות עם ישראל בזמננו על שם יעקב ושושנה שרייבר. ספריו ומאמריו הרבים מתמקדים בתחום הספרות העברית החדשה, תוך מתן דגש על חקר יצירתו של הסופר שמואל יוסף עגנון.

גישתו מתאפיינת בבחינה ובניתוח של שירה וסיפורת לאור הקשרים היסטוריים, פוליטיים וביוגרפיים.

הוצאת טובי

הוצאת הספרים "טובי" (באנגלית: The Toby Press) מוציאה לאור סיפורת בשפה האנגלית משנת 1999, והוציאה לאור סיפורת וספרי עיון בשפה העברית בין השנים 2007 ל-2010. בראש ההוצאה עומד בעליה, מת'יו מילר, בעליה של הוצאת קורן ירושלים.

הוצאת תושיה

הוצאת תּוּשִׁיָּה הייתה הוצאת ספרים עברית בעיר ורשה. היא נוסדה בשנת 1896 על ידי הסופר בן אביגדור (אברהם ליב שלקוביץ), חלוץ המו"לות העברית המודרנית. פעילותו המו"לית החייתה את הספרות העברית ונתנה לה מעמד בתחרות עם ספרות היידיש ברחוב היהודי במזרח אירופה. בעיתוניו, בהוצאותיו ובכתבי העת שלו טיפח וגידל דור של יוצרים עבריים, סופרים ומשוררים, שהיו מראשי המדברים בספרות העברית החדשה.

בהוצאת תושיה התפרסמו בעברית יצירות מקוריות ומתורגמות, ספרי מדע פופולרי, ספרי מסע וביוגרפיות. בפרט הושם דגש על חינוך ועל ספרי ילדים. עם הסדרות של "תושיה" שהתחבבו על קהל הקוראים הצעיר נמנות "ניצנים" (לילדים קטנים ובניקוד מלא), "פרחים" (לגיל הביניים) ו"ביכורים" (לבני הנעורים). כמו כן הוציא בן אביגדור בהוצאת תושיה את עיתון הילדים המצויר בעברית "עולם קטן", וחוברת בשם "פדאגוג" להורים ומורים.

בן אביגדור איתר סופרים צעירים, ובנוסף לכך שהוציא את ספריהם בהוצאה גם תמך בהם כלכלית על ידי תשלום גבוה מהמקובל. עם סופרי ההוצאה נמנים יוסף חיים ברנר, אורי ניסן גנסין, גרשון שופמן, דבורה בארון, חוה שפירא, הרש דוד נומברג, יעקב כהן, זלמן שניאור, אהרן ליבושיצקי ויצחק קצנלסון.

בשנת 1911 התמזגו בן-אביגדור ו"תושיה" לסינדיקט הוצאה לאור בשם "צֶנטרָל" (מרכז) על ידי התאגדות עם כמה מן המו"לים היידיים והעבריים הגדולים באימפריה הרוסית: הוצאת "פּרוֹגְרֵס" של יעקב לידסקי (והוצאת "השחר" של מרדכי קפלן, שהתאחדה עִמה קודם לכן), הוצאת ב' שימין והוצאת ש. שְׂרֶבֶּרְק (שרעבערק) של שלמה שרברק. בהוצאה המאוחדת, שישבה בוורשה (שבה פעלו ארבעה מחמשת השותפים), ראו אור יצירותיהם של גדולי הסופרים, ההיסטוריונים והפדגוגים העבריים והיידיים, כמו גם סדרות ספרי ילדים ונוער וכן ספרי לימוד ומקראות.

בשנת תרע"ג-1912 נוסדה במסגרת "צנטרל", ביוזמתם של בעלי "תושיה", בן אביגדור ויעקב ראמברג, חברת אחיספר להוצאת ספרות עברית. החברה-הבת הוציאה ספרים עבריים וכן את המאסף "נתיבות" ("בימה חפשית לענייני החיים והספרות"). עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה ב-1914 נפסקה פעילות ההוצאה המאוחדת.

בן-אביגדור נפטר בספטמבר 1921. שלמה שרברק, שותפו ל"צנטרל", רכש את הוצאת תושיה ושילב אותה בהוצאתו.

הזמן

הזמן היה עיתון בשפה העברית שיצא לאור ברוסיה בין השנים 1903–1915, בתחילתו במתכונת של פעמיים בשבוע ובהמשכו כעיתון יומי. מייסד העיתון ועורכו הראשון היה בן-ציון כ"ץ, ומ-1907 ערך אותו פייבל מרגולין. עם עורכי העיתון נמנו דוד פרישמן ופסח גינזבורג.

הגיליון הראשון של הזמן הופיע בסנקט פטרבורג, בירת האימפריה הרוסית, ב-9 בינואר 1903. החל מה-16 בדצמבר 1903 הפך לעיתון יומי. בהמשך הועברה מערכת העיתון לעיר וילנה שבתחום המושב (באזור ליטא). הגיליון הראשון בווילנה יצא ב-1 בדצמבר 1904. שיא תפוצת העיתון היה 8,000 גיליונות.

הידיעה הראשונה על פרעות קישינב, שאירעו ב-אפריל 1903, התפרסמה בעיתון זה. הפרסום כלל גם מחאה כנגד הממשלה, שניסתה למנוע את פרסום הידיעות על הפוגרום. לאחר מהפכת 1905 שהתרחשה ברוסיה פרסם הזמן הנוסח המדויק של החוקה הרוסית. זה היה פרסום ראשון של החוקה, עתוני רוסיה האחרים העתיקו את הידיעה מהזמן.

בין השנים 1905-1908 היה ישראל חיים טביוב שותף לכתיבת ועריכת העיתון. היה העורך המדיני של העיתון וכתב טור שבועי בשם "מעניין לעניין".

ב-1906 פרסם הזמן את ה"כרוז הוויבורגי" שצירי הדומה הראשונה הוציאו אחרי שהצאר ניקולאי השני פיזר אותה ביולי 1906. בכרוּז קראו להמונים הרוסיים להתקומם נגד המשטר. הפרסום נעשה בניגוד לצו איסור פרסום של השלטונות הרוסים. בעקבות פרסום הכרוז ישב כ"ץ בשנת מאסר בעיר גורי-גורקי.

בעיתון פורסמו מאמריו של שמריהו לוין נגד אחד העם בגלל בקורתו על הרומן של הרצל - אלטנוילנד. אחד העם פרסם בעיתון את מאמריו נגד מקס נורדאו כתגובה למאמרו המעליב של נורדאו כנגד אחד העם בעיתון "די ולט".

העיתון עסק גם בנושאים ספרותיים. במקביל לעיתון יצא לאור ירחון ספרותי בעברית בעריכת דוד פרישמן שעסק גם בספרות כללית ולא רק ספרות יהודית. בעיתון פורסמו יצירות של שאול טשרניחובסקי, חיים נחמן ביאליק, דבורה בארון, יצחק דב ברקוביץ, זלמן שניאור, אורי ניסן גנסין ועוד.

בנוסף מערכת הזמן הוציאה לאור עיתון ילדים בשם "החיים והטבע", וכן עיתון ביידיש בשם "צייט" שיצא בשנת 1906.

אחת היצירות המפורסמות שפורסמו בהזמן הייתה יצירתו של ביאליק "בעיר ההריגה" שיצאה בעקבות פרעות קישינב. בגלל דרישות הצנזור הרוסי הושמטו ממנה מספר שורות ושמה של הפואמה שונה ל"משא נמירוב".

לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה הועבר העיתון לפיקוח צנזורה צבאית, בעקבות כך נסגר בשנת 1915.

הצפירה

"הצפירה" (מ-צפרא - בוקר) היה אחד העיתונים העבריים החשובים והפופולריים שיצאו לאור בתחום המושב, ונקרא בעולם היהודי כולו, החל מהמחצית השנייה של המאה ה-19 ועד תחילת המאה ה-20. מצד אחד סיפק העיתון במה רצינית ליוצרים ואנשי הרוח החשובים של הציבוריות היהודית, ומצד שני היווה העיתון גורם חשוב של השפעה על התווית דעת הקהל בציבוריות היהודית.

יוסף חיים ברנר

יוסף חיים בְּרֶנֶר (י"ז באלול תרמ"א, 11 בספטמבר 1881, נוביה מליני, נפת סוסניצה, פלך צ'רניגוב, האימפריה הרוסית (כיום נפת בּוֹרְזְנָה, מחוז צ'רניהיב באוקראינה) – כ"ד בניסן תרפ"א, 2 במאי 1921, יפו), מחלוצי הספרות העברית המודרנית, הוגה, פובליציסט ומנהיג ציבור. נודע במספר שמות עט, כגון בר יוחאי, ח.ב. צלאל, י.ח.ב., ויוסף חבר. בנוסף לשכלולים וחידושים ספרותיים, ברנר קנה לעצמו מוניטין בגין אורח חייו הסגפני ואומץ לבו לצאת נגד המוסכמות, הניכר באמרות ייחודיות כגון "אף על פי כן" ו"זכות הצעקה". תכונות אלו, יחד עם מותו הטרגי בפרעות תרפ"א, יצרו סביבו הילה שהפכה אותו לדמות כמעט אגדתית בתולדות הספרות והתרבות של ארץ ישראל.

ישראל ברמה

ישראל ברמה (1956 - 21 בדצמבר 1984) היה סופר ישראלי שכתב בסוגת זרם התודעה.

בגיל 11 לקה ברמה במחלת ניוון שרירים. בגיל 17 החל לפרסם סיפורים ומאמרים בכתב העת עכשיו. ספרו היחיד, "ימים קרועים" (1991), פורסם כשבע שנים אחרי מותו.

כתיבתו הושפעה מזו של אורי ניסן גנסין, והתאפיינה באינטנסיביות של יחסים בין נוף לדמות. בנובלה "שעה אחרת" המופיעה בספרו, מהדהדת מלחמת יום כיפור כטראומת רקע. סיפוריו מתאפיינים בליריות ותמונתיות לשונית רבה, בדומה לזו של ס. יזהר. הסופר אמנון נבות שהקדים מבוא לספר סיפוריו היחיד, כתב שסיפוריו רוויים ב"עמודים רבים של תיאורי נוף מדהימים ביכולת ההבעה, בעומק ההשגה ובאיכויות הפלאסטיות שלהם". בחייו קיים מערכות יחסים מצומצמות עם הסופרים א. ב. יהושוע, יצחק אורפז' יורם קניוק ואמנון נבות, אבל ככלל נותר במידה רבה "סופר לסופרים".

ברמה כתב ביקורות ספרותיות בודדות שפורסמו בכתב העת "עכשיו", והכין עבודת גמר לתואר שני על ויליאם פוקנר. הוא נפטר ב-21 בדצמבר 1984 ונטמן בעיר הולדתו, פתח-תקוה, שאת נופיה האורבניים הרבה לתאר בסיפוריו.

נגה אלבלך

נגה אלבלך (נולדה בשנת 1971) היא סופרת ועורכת ישראלית, כלת פרס ברנר לשנת 2018, ומנכ"לית הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספריית פועלים.

עדה צמח

עדה צמח-וָרֶטֶה (7 ביולי 1919 - 29 בנובמבר 2005) הייתה חוקרת ספרות ומתרגמת ישראלית. כלת פרס טשרניחובסקי לתרגום.

פרויקט בן-יהודה

פרויקט בן-יהודה הוא מיזם תרבותי המבוסס על עבודת מתנדבים, אשר פועל באינטרנט ומטרתו לשמר, להנגיש ולחשוף לציבור את הקלאסיקות של הספרות העברית בקלות ובאופן חופשי לשימוש. הפרויקט כולל, בין היתר, שירה, סיפורת, תרגום, עיון ומסות בעברית מימי הביניים ועד ימינו.

צילה דראפקין

צילה דראַפקין (אנגלית: Celia Dropkin‏; 5 בדצמבר 1887 - 18 באוגוסט 1956; ידועה גם כ"ציליה") הייתה משוררת יידיש, שכתבה גם ברוסית.

שארל בודלר

שארל פייר בודלר (בצרפתית: Charles Pierre Baudelaire;‏ 9 באפריל 1821 - 31 באוגוסט 1867) היה משורר, מתרגם ומבקר אמנות צרפתי. נחשב לאחד המשוררים הצרפתים החשובים במאה ה-19.

שמואל פרסוב (אמן)

שמואל פֶּרְסוֹב (א' באדר ה'תרמ"ה, 20 בפברואר 1885 – כ"ח בטבת ה'תשכ"א, 16 בינואר 1961) היה אמן ישראלי יליד רוסיה.

שמעון ביחובסקי

שמעון ביחובסקי (1880, פוצ'פ – ג' בסיוון תרצ"ב, 7 ביוני 1932, קישינב) היה מו"ל עברי, מבקר ועיתונאי. אשתו הייתה המשוררת אלישבע.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.