אורי מילשטיין

ד"ר אורי מילשטיין (נולד ב-29 בפברואר 1940) הוא היסטוריון ותאורטיקן צבאי ישראלי שפיתח את הפילוסופיה של השרידות והעוסק בעיקר בהיסטוריה של מלחמות ישראל.

פרסם ספרים עשרות שבהם עסק בהיסטוריה של הצנחנים במלחמת העצמאות ועוד. בין ספריו הבולטים: סדרת הספרים תולדות מלחמת העצמאות והביוגרפיה "תיק רבין: איך תפח המיתוס" (1995) "תיק רבין - מיתוס ושברו" (2005) ו"דרך רבין ומורשתו" בשני כרכים (2010).

ב-1991 פרסם בעברית ובאנגלית את הספר "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות".

בשנות ה-60 פרסם ספר שירה, שחלק משיריו הופיעו שוב בספרו "קץ-החיים", ושירתו העכשווית מופיעה בפורום השירה שייסד, בו הוא מעורב בדיאלוג שירי.

בשנת 2007 זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר על ספרו "עלילת דם בדיר יאסין".

אורי מילשטיין
אורי מילשטיין, 2000 לערך
מילשטיין, 2000 לערך
לידה 29 בפברואר 1940 (בן 79)
מטולה
השתייכות צה"ל  צה"ל
תקופת שירות 1958-1990
דרגה קצין מקצועי אקדמאי
תפקידים צבאיים
מלחמות וקרבות
מלחמת ששת הימים  מלחמת ששת הימים
מלחמת ההתשה  מלחמת ההתשה
מלחמת יום הכיפורים  מלחמת יום הכיפורים
תפקידים אזרחיים
דוקטור למדעי המדינה

ביוגרפיה

ראשית חייו

Uri Milstein c. 1957
אורי מילשטיין בצעירותו, 1957 לערך (צילום: סטודיו ארדה)

מילשטיין נולד לשרה (אחיינית של רחל המשוררת) ואברהם במטולה. הוריו עלו מרוסיה ונמנו על מייסדי קיבוץ אפיקים בעמק הירדן בשנות ה-20 של המאה ה-20. אביו היה מתנדב בצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה ולוחם בארגון ה"הגנה" במלחמת העצמאות; אמו הייתה גננת נודדת. אחיו היה מקלען בפלמ"ח והשתתף בקרבות מלחמת העצמאות. הוא למד בבית ספר "החי"ל" בשכונת יד אליהו בתל אביב, בבית הספר החקלאי "הדסים", וסיים את לימודיו התיכוניים בתיכון עירוני ה' בתל אביב.

על פי תיאורו בספרו האוטוביוגרפי "על מה חלמנו" (2006), החל לחקור את מלחמות ישראל באופן ביקורתי בזמן לימודיו ב"הדסים". כבר אז עסק בשבירת מיתוסים והיה שנוי במחלוקת בקרב המורים והתלמידים[1]. בהיותו כבן 13 ערך תחקיר, לכבוד טקס יום העצמאות בבית הספר החקלאי הדסים, על נסיבות שליחת מחלקת הל"ה לדרכה, בחודש ינואר 1948. בתחקיר הוא טען כי אנשי מחלקת הל"ה נשלחו כדי להביא פלזמה לפצועים בקרב ה-14 בינואר, אך קודם לכן באותו יום החישו הבריטים את הפצועים לירושלים, ומכאן שהל"ה הלכו ונהרגו לשווא. טענה זו נותרה שנויה במחלוקת ופרסומה עורר עליו זעם רב עוד בעת שהיה נער ושנים מאוחר יותר, כאשר פרסם תיאור מדויק של האירוע, על פי גרסתו, בסדרת ספריו על מלחמת העצמאות.

שירותו הצבאי

בשנת 1958 התגייס לצה"ל, התנדב לצנחנים, ושובץ בגדוד 890. שימש כחובש קרבי וסיים קורס מ"כים חי"ר. לפני שהשתחרר משירות חובה מינה אותו סגן מפקד חטיבת הצנחנים, רפאל איתן (רפול), להיסטוריון של הצנחנים. כחובש קרבי לחם במלחמת ששת הימים, במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים. במלחמת יום הכיפורים פיקד על כוח אשר חילץ נפגעים משדות הקרב. כהיסטוריון של הצנחנים נחשפו בפניו ארכיונים סודיים ומסמכים סודיים של צה"ל. בשנת 1974 הדיח אותו סגן מפקד החטיבה יצחק מרדכי מתפקידו כהיסטוריון בגלל כתיבה ביקורתית על קרב החווה הסינית. הוא סיים את שירות המילואים שלו כקצין מקצועי אקדמאי במחלקת היסטוריה של חיל האוויר.

דרכו האקדמית

לאחר שחרורו משירות חובה בצה"ל בשנת 1960 למד באוניברסיטה העברית כלכלה, פילוסופיה ומדע המדינה. עבודת הדוקטורט שלו הייתה על הטיעון הדתי בתהליך החקיקה בישראל. בזמן הלימודים ולאחר סיומם הקדיש את רוב זמנו לפיתוח פילוסופיה צבאית ולחקר מלחמות ישראל. תפקידיו בשירות החובה ובמילואים איפשרו לו לעיין במסמכים סודיים ולראיין אנשי צבא רבים. לאחר מלחמת ששת הימים פרסם את מחקרו הראשון, "מלחמות הצנחנים", ובתחילת 1973 פרסם היסטוריה צבאית של היישוב והמדינה "בדם ואש יהודה". עם התמשכות מחקריו, ובעיקר אחרי מלחמת יום הכיפורים, החל לחשוף ליקויים בסיסיים במבנה צה"ל ובתפקודו.

בשנות ה-80 של המאה ה-20 לימד היסטוריה צבאית במכללה לפיקוד ולמטה (פו"ם) ובאוניברסיטת בר-אילן. תקופה מסוימת לימד מילשטיין בשלוחת אוניברסיטת לטביה בישראל. בין השנים 2007-2000 הוא לימד במכללת צפת. אחר כך לימד במרכז האוניברסיטאי אריאל[2]. שימש כמרצה אורח במוסדות כגון המכללה למדינאות ומרכז מורשת מנחם בגין.

כתביו

לקראת סוף שנות ה-80 של המאה ה-20 החל לפרסם ספרים ביקורתיים ביותר על צה"ל ומפקדיו. בשנת 1989 החל לפרסם סדרת ספרים על מלחמת העצמאות, בה חשף, לטענתו, את תפקודם הלקוי של מפקדים שנחשבו בישראל לגיבורים, שהקימו את צה"ל ופיקדו עליו עד מלחמת לבנון הראשונה ולאחר שהשתחררו עמדו בראש המערכת הפוליטית והכלכלית. בשנת 1993 פרסם את ספרו "קריסה ולקחה", ובו ביקורת חריפה על תפקוד צה"ל במלחמת יום הכיפורים. בשנת 1995 פרסם ספר ביקורת חריף ("תיק רבין: איך תפח המיתוס") על יצחק רבין, שהיה מפקד בפלמ"ח, ועל הפלמ"ח בכלל. הוא טען שכאשר פיקד רבין על חטיבת הראל, הוא ברח משדה הקרב ב-20 באפריל 1948 ומאז סבל מתסמונת פוסט-טראומטית.

מילשטיין הקים את "מכון שרידות" ואת הוצאת הספרים "שרידות". הוא מרכז את הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים, שהעלה טענה בשנת 2006, שעיטורי גבורה רבים ניתנו ללוחמי קרב החווה הסינית במלחמת יום הכיפורים על סמך דיווחי שווא. בעקבות החלטת בג"ץ נפתחו בפני חברי הפורום תיקי העיטורים בארכיון צה"ל ומערכת הביטחון. המסמכים הסודיים בתיקים איששו, לטענת הפורום, את הטיעון בדבר הענקת עיטורים על סמך דיווחי שווא. בשנת 2010 ממצאי המחקר של הפורום התפרסמו בספר "דרך רבין ומורשתו".

השקפותיו

מערכת הביטחון הישראלית

טענתו העיקרית של מילשטיין היא, שצה"ל הוא צבא בעל תפיסת ביטחון אנטי-אינטלקטואלית, אשר בעצם כלל איננו צבא מקצועי אלא "מיליציה חמושה עם אמצעי לחימה מתקדמים"[3]. מלחמת לבנון השנייה הוכיחה, לטענתו, כי לא די באמצעי לחימה מתקדמים כדי לנצח במלחמות, אלא יש צורך בטקטיקות, ביכולת אופרטיבית ובאסטרטגיות אופטימליות, שאותן צה"ל אינו מסוגל לפתח במציאות הנוכחית[4]. הוא סבור שקציני צה"ל יודעים רק טקטיקות המבוססות על ניסיון אישי (שבדרך כלל הוא דל בשל מעבר מהיר מתפקיד לתפקיד) ולפיכך פרימיטיבי, ולעומתם ראשי המדינה וראשי מערכת הביטחון הישראלית, שאינם מבינים את הטקטיקות, קובעים מטרות באופן שאינו מבוסס. לכן מטרות אלה הן מניפולציות שלא ניתן לישמן. הוא סבור שקורס הקצינים בצה"ל אינו מכשיר את הצוערים לתפקידי פיקוד, אלא מבצע אינדוקטרינציה פוליטית ומיתולוגית. לדעתו, תרבות התיחקור הצה"לית מבוססת על שקרים[5]. צה"ל אינו מפיק לקחים והראיה: הליקויים חוזרים ונשנים ממלחמה למלחמה: חוסר יכולת לנהל קרב משולב בין זרועי ובין חיילי; העדר מודיעין קרבי; חוסר פיקוד ושליטה בכל הרמות; לוגיסטיקה לקויה; פער בין אימונים לבין המציאות הקרבית ועוד[6].

לטענתו, רוב ההיסטוריה הרשמית של מלחמות ישראל מורכבת ממיתוסים יותר מאשר מעובדות, ונועדה בעיקר להאדיר את שמם של המפקדים ושל נותני חסותם הפוליטיים ולחפות על ליקויים. מטעם זה צה"ל אינו מסוגל להפיק לקחים, שהרי בשביל להפיק לקחים יש לחשוף ליקויים ולהבין את גורמיהם. בספרו, "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור", הוא טוען שהאירוע המכונן של היווצרות התודעה הלאומית הפלסטינית והשיח הישראלי אל מול הכזב הפלסטיני, פרשת דיר יאסין, אינו אלא מיתוס שנוצר על ידי השמאל ביישוב במטרה להציג את האצ"ל והלח"י כחיות אדם, ובכך ליצור דעת קהל שתמנע את שילובו של האצ"ל בצה"ל כיחידה עצמאית, ואת כניסתו של מפקד האצ"ל מנחם בגין לממשלתו הראשונה של בן-גוריון. כשנכשלה תוכנית א' ויוקרתו של האצ"ל בירושלים ובשאר חלקי הארץ הלכה וגברה בקרב האזרחים עקב הצלחות יחסיות של האצ"ל אל מול כישלונות ההגנה, נהגתה ובוצעה תוכנית ב', היא פרשת אלטלנה. משנתחוור לבן-גוריון שהעלילה משרתת את ההרתעה הישראלית, במיוחד אל מול ערביי ישראל, המשיך ודבק בה עד מותו למרות שידע היטב שהיא מבית מדרשו.

לתפיסתו של מילשטיין בפרשנותו לציונות האסטרטגית של ז'בוטינסקי, מדינת ישראל צריכה להקים גוף מחקרי אינטלקטואלי לפיתוח תורת הביטחון, שירכז את טובי המוחות מכלל החברה הישראלית, שיתן פתרונות קונקרטיים למצבים השונים, ויהווה גוף יועץ לממשלה בענייני ביטחון.

עקרון השרידות

מילשטיין פיתח תאוריה פילוסופית שלפיה "עקרון השרידות" הוא אבן יסוד בהתנהגות האדם.

המניע לכל מופע, לא רק בחיי האדם אלא בכל המצוי ביקום, הוא סיבית מידע (Bit) המכילה פקודה לנטרול איומים. היקום כולו מורכב ממאיימים וממאוימים. ההבדל בין הבלתי אורגני לאורגני ובין החד-תאי לאדם, הוא באורך שרשרת סיביות המידע המכילות מלבד הפקודה לנטרל איומים גם אסטרטגיות וטקטיקות, אלגוריתמים כיצד לעשות זאת. במופעים הפשוטים ביותר, הבלתי אורגניים, פועל אלגוריתם זה באמצעות החוק הראשון של התנועה של ניוטון, הוא חוק האינרציה. אצל בני אדם הוא פועל באמצעות ניסוח מטרות (אסטרטגיות) ודרכים להשגתן (טקטיקות).[דרוש מקור]

בספר "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות" קובע מילשטיין שעקרון השרידות האנושי טוען כי כל הגופים האנושיים שואפים לשרוד, וכי מדובר בדחף שגדול מכל הדחפים האחרים, ונוכח בכל הדחפים האחרים כמרכיב בסיסי. זהו ניסיון נואש להתגבר על הקץ הוודאי או לפחות לדחותו הנובע מהפחד הקמאי מפני המוות. ולכן הביטחון הוא היסוד האונטולוגי של היש באשר הוא. כל גוף אנושי משקיע אנרגיית שרידות כדי להתמיד את קיומו, בנטרול הנטייה הטבעית לאנטרופיה. המשימה העיקרית של בני האדם, היא צבירת אנרגיה שרידותית, וכל גוף אנושי חותר לצבור כמה שיותר ממנה לימי סגריר. באנרגיית השרידות נכללים אמצעים שבני אדם משתמשים בהם כדי לשרוד כמו אינטליגנציה, טריטוריה, רכוש, מוטיבציה ומאמצים פיזיים. כך שבני אדם עסוקים בעיקר בצבירת אנרגיה שרידותית, שהיא גם בין היתר המניע העיקרי שעומד מאחרי כל הפעילות הכלכלית וצבירת הון קפיטליסטית. לעיתים ניסיון יתר לצבירת אנרגיה הישרדותית עלול לסכן את קיומו של הגוף הצובר או להפחית את כושר השרידות שלו, כמו התעצמות הצבא הסובייטי לאחר מלחמת העולם השנייה, או התעצמות צה"ל לאחר מלחמת ששת הימים, או התעצמותו של הצבא העיראקי ופלישתו לכווית.

כל גוף אנושי מורכב מחלקים רבים. לכל חלק קיום משלו, ולכל חלק יש תהליכי אנטרופיה. אינטרס השרידות של כל חלק חזק יותר מעניינו של החלק בקיום הגוף השלם. האיום החזק והחמור ביותר על כל גוף הוא לא האיום החיצוני אלא דווקא הפנימי, הסתירות בין חלקיו השונים של השלם, בינם לבין עצמם, ובינם לבין השלם. כל גוף ביקום סותר גוף אחר ומאיים עליו, מפני שהוא תופס נתח של חומר או אנרגיה שעשוי להיות זמין לגוף אחר. מיתוס הביטחון מעצים מאוד אויבים חיצוניים, ומתעלם מאויבים פנימיים שהם שכיחים יותר ומסוכנים יותר לשרידות של כל מערכת.

האינטליגנציה שהיא יכולתו הייחודית של ההומו סאפיינס ללמוד כיצד לשפר את יכולות השרידות שלו, התפתחה בתהליך אבולוציוני בשל ערכה השרידותי הגבוה. ככל שהאדם ישקיע באינטליגנציה כך ירבו סיכויו לשרוד. תנאי הכרחי להעצמת האינטליגנציה היא תקשורת ברמה גבוהה. וחיים חברתיים סדירים ושוויוניים הם תנאי הכרחי לקיום תקשורת מילולית אינטליגנטית, ולכן ישות מדינית השומרת על רצף של חיים חברתיים ופועלת בכוח כנגד אויביה, היא תנאי הכרחי לקיומם של יצורים אינטליגנטיים. ושלטון דמוקרטי היא צורת שלטון מיטבית מבחינה אינטליגנטית, כיוון שיש בה תקשורת מילולית אינטליגנטית בין המחליטים, המבצעים והמושפעים מהם, ואין בה אנשים חסיני ביקורת.

את פעולות המדינה קובעים המנהיגים השואפים לשרוד באושר, ומרגישים מאוימים כאשר נשקפת סכנה לשרידותם הפוליטית. כיוון שהם דואגים לשרידותם, לעיתים נוצרת סתירה בין הדאגה לעצמם ולשכבה שממנה באו לבין השרידות של כלל האזרחים. למדינה יש אינטרס שרידותי לטפח בתושביה תחושה של תלות הדדית ולכן היא מטפחת את מוסדות המשפחה, הדת והרגש הלאומי. במושג ריבונות מדינית נכללת היכולות הלגיטימית הבלתי מוגבלת של המדינה לכפות את רצונה על כלל האזרחים, ולכן מקבלי ההחלטות מכוונים את החוקים, התרבות, הערכים החברתיים והאידאולוגיות כך שיתאימו לרצונם לשמר את יכולת הכפייה הלגיטימית והבלתי מוגבלת שלהם. אך על פי רוב אין הם ממשים את יכולת הכפייה מפני שהם חוששים מאובדן הסכמה לאומית. לתפיסת המנהיגים השרידות של המדינה היא ערך עליון, שתצדיק שימוש בכל אמצעי. הצבת שרידותה של המדינה בראש כל האינטרסים השפיעה ותשפיע על המין האנושי יותר מכל גורם אחר.

כדי לשמור על שרידותם הקימו המדינות מערכות ביטחון שמרכיביהן העיקריים הם משטרה, צבא וגופים חשאיים. מערכת הביטחון היא אנרגיית השרידות העיקרית של מערכות פוליטיות. למערכות הביטחון אופי כפול, הם נועדו להבטיח את קיום המדינה, אבל יש להם אינטרס להבטיח את קיומם שלהם, דבר שלעיתים עלול להוות איום על שרידותה של המדינה כמו במקרה של הצבא הסובייטי. כל מלחמה היא אלימות מאורגנת של בני אדם שנועדה לאיים או להגן על מערכת פוליטית. כל מלחמה, פנימית וחיצונית היא למען או נגד סדר חדש. מערכות צבאיות מכיוון שהם מערכות היררכיות סגורות ובלתי דמוקרטיות, רמת התקשורת האינטליגנטית בהן נמוכה, וקשה להגיע בהן לחקר האמת, ולכן במערכות אלו אין תהליך של הפקת לקחים אינטליגנטית, אלא תהליך של "הפקת לקחים דרוויניסטית" של ברירה טבעית.

מילשטיין פרסם תאוריה זו בספרים בהוצאה עצמית והיא לא זכתה להתייחסויות בשיח הפילוסופי האקדמי.

מילשטיין מסיק כי המודל האנתרופולוגי היסודי להבנת התנהגות האדם הוא הקרב, שבו כל צד מתאמץ לנטרל את הצד שכנגד עד כדי השמדתו. כך בתחום הכלכלי, ביחסים בין בני זוג, בקנאת סופרים ועוד.

עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור

בספר "עלילת דם בדיר-יאסין - הספר השחור" טוען מילשטיין שלא היה טבח בדיר יאסין. את טענתו גיבה מילשטיין בעדויות ומסמכים[7].

בספרו הוא מביא את הטענות הבאות:[8] פיגועים יצאו מהכפר דיר-יאסין. הכפר שימש כבסיס ליחידות חצי סדירות שפעלו נגד ירושלים העברית. לכן לא היה הבדל בין דיר-יאסין לבין כפרים אחרים שהותקפו ונחרבו בערך באותו זמן ותושביהם גורשו על ידי ארגון "ההגנה" וצה"ל בגזרת ירושלים, כמו, הקסטל, קולוניה, סאריס ובית מחסיר. לכן אין יסוד לטענה כי תושבי דיר-יאסין לא פעלו נגד היהודים ולא סיכנו אותם בשום צורה שהיא. לפיכך, הייתה ליהודים עילה לתקוף את הכפר ולגרש ממנו את תושביו.

חיסול הכפר דיר-יאסין נכלל בפקודת מבצע נחשון (1 באפריל 1948) של אגף המבצעים של "ההגנה", שכן פקודה זאת קבעה כי יש לחסל את כל הכפרים החולשים על הדרך לירושלים. ההתקפה על דיר-יאסין תואמה עם מפקדת "ההגנה" בירושלים במסגרת "מבצע נחשון", שנועד להבטיח את התחבורה העברית לירושלים. בפקודת המבצע של "נחשון" נקבע שכוחות "ההגנה" יהרסו כפרים ערביים הסמוכים לכביש לירושלים, המאיימים על התחבורה העברית לעיר. תושבי הכפרים יגורשו בכוח. לא הייתה זו יוזמה של האצ"ל.

יחידת פלמ"ח השתתפה בקרב והשלימה את הכיבוש, ולא רק סייעה בחילוץ נפגעים, כפי שפורסם לאחר שנים רבות שבהן הוסתרה גם עובדה זאת. חלק מההרוגים נפגעו ביריות מכונת ירייה, שנורו מרחוק על ידי אנשי ארגון "ההגנה", שעה שהערבים ניסו לברוח מהכפר המותקף לעבר הכפר עין-כרם, שנמצא מדרום לירושלים. אש מכונת ירייה זאת פגעה בעיקר בלא-לוחמים, וכן פגעה מהגב גם בלוחמי האצ"ל שתקפו את הכפר.

בדיר-יאסין נהרגו, לכל היותר, 110 ערבים וייתכן גם שהרבה פחות ולא 240. הטבח, כביכול, אחרי הקרב, במחצבה או במקום אחר, לא היה ולא נברא, ורוב ההרוגים נפגעו במהלך הלחימה על ידי לוחמי האצ"ל, לח"י, חטיבת עציוני ופלמ"ח. אומנם המספר שננקב מקורו היה בהודעת מפקד האצ"ל בירושלים, מרדכי רענן, אך הוא הגזים במספר הנפגעים ופרסם ביום הקרב מספר מוגזם של הרוגים - 240 - כדי להפחיד את הערבים ולפאר את התוקפים.

במהלך הלחימה התברר כי בניגוד למידע שהיה ללוחמים, היו דלתות הבתים עשויות מברזל ולא מעץ, וכדי לפורצן פוצצו אותן באמצעות מטעני חבלה. מפיצוצים אלה נפגעו ונהרגו חלק מיושבי הבתים.

משפחתו

מילשטיין הוא בן אחייניתה של רחל המשוררת. הוציא לאור את שיריה ופרסם את הביוגרפיה שלה בספר "שירי רחל - סוד קסמם". ערך שלושה מופעים לזכרה עם חוה אלברשטיין, נעמי שמר, דודו טופז ואחרים. הוא אף נקרא בשם "אורי" בהשראת שירה של רחל "עקרה" ("בן לו היה לי!...אורי אקרא לו...")[9]. בביוגרפיה תקף בחריפות את חברי קיבוץ דגניה א' שגירשו את רחל מקיבוצם לאחר שנודע להם שחלתה במחלת השחפת[10].

אחיו רם מואב היה פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה העברית ואחותו רחל מילשטיין היא פרופסור לאמנות אסלאמית באוניברסיטה העברית. אחיינו עומר מואב הוא פרופסור לכלכלה באוניברסיטה העברית.

נשוי לשחקנית שפרה מילשטיין (לבית בן דוד). להם שתי בנות, בהן דלית, במאית שהקימה ומנהלת את "תיאטרון נוצר" בבת ים.

ספריו

  • "אחרי הכל", שירים, הוצאת קריית ספר, ירושלים תשכ"ה (תחת שם העט מ. עריץ)
  • "מלחמות הצנחנים", 1968, הוצאת רמדור
  • "יחידה סודית קומנדו 101", 1968, הוצאת רמדור
  • "דב הבלונדיני", 1970, הוצאת רמדור, על יעקב גרנק
  • "רזמח", 1970, מחברות לספרות, על משה יוליש ותולדות "כור"
  • "בדם ואש יהודה", 1973, הוצאת לוין אפשטיין, על צמיחת העוצמה הישראלית מתחילת ההתיישבות ועד מלחמת יום הכיפורים
  • "קדמון וחבורתו", 1974, הוצאת עם עובד, על יוסף ברפל, המוסד לעליה ב' וצי"ם
  • "ראיון מעולם האמת", 1980, הוצאת ספרית הפועלים, על עוזי פיינרמן ותנועת המושבים
  • "ההיסטוריה של הצנחנים כרכים א-ד", 1985-1987, הוצאת "שלגי". כרך א - יחידה 101; כרך ב - קרב המיתלה; כרך ג - איחוד ירושלים; כרך ד - אביב נעורים.
  • "ההיסטוריה של מלחמת העצמאות כרכים א-ד", 1989-1991, הוצאת זמורה ביתן. ארבעת הכרכים תורגמו לאנגלית והתפרסמו בהוצאת University Press of America 2000-1996
  • "תככים בבזל - רומן ציוני", 1990, הוצאת ירון גולן
  • "פרוץ המלחמה", 1992, הוצאת ירון גולן, (כרך ראשון על מלחמת יום הכיפורים)
  • "הצליחה שלא הייתה", 1992, הוצאת ירון גולן, (כרך שני על מלחמת יום הכיפורים)
  • "קריסה ולקחה", 1993, הוצאת מכון שרידות וידיעות אחרונות, (כרך שלישי על מלחמת יום הכיפורים)
  • "שירי רחל - סוד קסמם", הוצאת שרידות, 1993
  • "סיירת שקד", 1994, הוצאת ידיעות אחרונות (יחד עם דב דורון)
  • "קץ החיים" הוצאת שרידות 1994 (עם אריה טפר-עמית)
  • "תיק רבין: איך תפח המיתוס", 1995, הוצאת מכון שרידות, התפרסם באנגלית בהוצאת גפן ב-1999
  • "שירי רחל סוד קסמם" (ביוגרפיה וכן כל השירים לרבות טיוטות ושירים היתוליים), מהדורה שישית מורחבת, 1997, הוצאת שרידות
  • "קריסה ולקחה - מהדורה מורחבת", 1999, הוצאת מכון שרידות
  • "תורת הביטחון הכללית - עקרון השרידות", 1999, הוצאת מכון שרידות. במקביל התפרסמה גם מהדורה אנגלית.
  • תולדות מלחמת העצמאות, א-ד, 1999, הוצאת שרידות
  • "תיק רבין - מיתוס ושברו", 2005, הוצאת מכון שרידות
  • "על מה חלמנו" (עם גדעון אריאל) 2006, הוצאת שרידות
  • "עלילת דם בדיר יאסין - הספר השחור", 2007, הוצאת המדרשה הלאומית ומכון שרידות. עוסק בהפרכת הטענה שהיה טבח בדיר יאסין במלחמת העצמאות. הספר זכה בפרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר לשנת תשס"ח.
  • "נבי סמואל - הכתובת על הקיר שלא נקראה", 2009, הוצאות המדרשה הלאומית ומכון שרידות
  • "דרך רבין מורשתו", 2010, הוצאת שרידות
  • "לידת האומה הפלסטינית מתוך המיתוס של דיר יאסין" (באנגלית) 2012, הוצאת גפן
  • The Birth of a Palestinian Nation - The Myth of the Deir Yassin Massacre, Gefen. 2012
  • "הופקרו למוות - על הפוליטיקה של מח"ט 'גבעתי' בתש"ח", שרידות, המדרשה הלאומית ומנדלי מוכר ספרים, 2013
  • ספרו על הביוגרפיה הצבאית של אהוד ברק התפרסם ב-15 פרקים ב-NFC ב-2013.
  • "גלגל המנוף של ההיסטוריה - התגבשות הציונות האסטרטגית שלז'בוטינסקי", הוצאת מכון ז'בוטינסקי 2016
  • "ניצחון בסבירות נמוכה - אמיתות על מלחמת יום הכיפורים", הוצאת אפי מלצר ושרידות, 2017 (בהשתתפות חברי הפורום לאזרוח תחקירי קרבות והפקת לקחים)
  • "מלחמת העצמאות כרכים א-ה", הוצאת שרידות והמדרשה הלאומית, 2019-2018

קישורים חיצוניים

ראיונות:

על כתביו:

הרצאות:

מכּתביו:

הערות שוליים

  1. ^ גדעון סאמטמה דפוק כאן?, באתר הארץ, 17 באפריל 2007
  2. ^ עמוד הכנס "אינטלקטואליזם וטרור", בו מופיע כמרצה מהמרכז האוניברסיטאי אריאל.
  3. ^ ההיסטוריון הצבאי מילשטיין: מהם תחלואי צה"ל., באתר יוטיוב
  4. ^ צבא אינו רק נשק מתקדם, באתר הארץ, 14.05.2012
  5. ^ ד"ר אורי מילשטיין / לונדון את קירשנבאום 5-2-2012, באתר יוטיוב
  6. ^ מדוע צה"ל אינו מפיק לקחים, באתר יוטיוב
  7. ^ ספר חדש: הפרכת עלילת טבח בדיר יאסין, באתר ערוץ 7, 26 במרץ 2007
  8. ^ פרס לפורך עלילת ה"טבח" בדיר יאסין, באתר ערוץ 7, 23 בנובמבר 2007
  9. ^ הקשר המשפחתי לרחל המשוררת
  10. ^ אורי מילשטיין, רחל והשמאל - בגידת החברים, 15 ביוני 2006, אתר "ארץ הצבי".
אליעזר רם

אליעזר רם הוא איש צבא ישראלי בדימוס, בדרגת תת-אלוף.

בולשביזם

בולשביזם (ברוסית: большевики), היא צורת ההתנהלות של הקומוניסטים ברוסיה בין 1903 ל-1917. במובן הרחב זהו כינוי המשמש, לעיתים ככינוי גנאי, לכל סוג של קומוניזם וסוציאליזם.

בית הספר לקצינים של צה"ל

בית הספר לקצינים של צה"ל על שם חיים לסקוב (בה"ד 1) הוא בסיס ההדרכה המרכזי להכשרת קצינים בצה"ל, אשר בו מתבצעות רוב ההכשרות של קציני וקצינות צה"ל, למעט טייסים וחובלים. הבסיס נמצא בקרבת מצפה רמון, ומפקדו הוא קצין בדרגת אלוף-משנה.

יעוד הבה"ד הוא "להוות בסיס הדרכה להכשרת היסוד של הקצונה הזוטרה בצה"ל, לחיילות במערך המתמרן, במערך הקרבי והסיוע המינהלתי ובסיס הדרכה להכשרת מפקדי מחלקות לחיל הרגלים".

גדוד 100

גדוד 100 היה גדוד שריון-חרמ"ש מאולתר שהוקם במלחמת יום הכיפורים במפקדת קצין שריון ראשי, מרדכי צפורי, והורכב מאנשי מילואים ישראלים שלמדו או עבדו בחו"ל ושבו לישראל עם פרוץ הקרבות וממתנדבים. לוחמי הגדוד לא הכירו זה את זה ולא לחמו יחדיו לפני כן. מפקד הגדוד היה סא"ל אהוד ברק. הגדוד לחם בקרב החווה הסינית, במסגרת מבצע אבירי לב וסייע בחילוץ גדוד הצנחנים 890 משוחות ה"חווה". סגן מפקד גדוד היה נחום גת, גם הוא שב (באותה טיסת אל על מנמל התעופה קנדי בניו יורק עם אהוד ברק) מלימודיו בהנדסת אוירונוטיקה וחלל באוניברסיטת סינסינטי.

אהוד ברק שב מלימודיו באוניברסיטת סטנפורד ב-7 באוקטובר 1973, יום לאחר פרוץ הקרבות. ב-9 בחודש סופח בהוראת הרמטכ"ל, דוד אלעזר, למפקדת קצין שריון ראשי במחנה ג'וליס עם פקודה לארגון גדוד. הייתה זו הפעם הראשונה שבה פיקד ברק על גדוד שריון מאז שעבר הסבה לשריון, לפני שיצא ללימודים. ברק הצליח, למרות מחסור בציוד, בנשק ובתחמושת, להקים מאנשי מילואים חוזרים גדוד בהיקף של שתי פלוגות טנקי מג"ח (M48 פטון) ופלוגת חרמ"ש. אחד המ"פ בגדוד היה סגן משה עברי סוקניק. ב-14 באוקטובר הוכפף הגדוד לפיקודה של חטיבה 460 בפיקודו של גבי עמיר ולפני עלות השחר ב-17 באוקטובר נשלח למשימת חילוץ הצנחנים, שנקלעו לאש תופת בציר "טרטור" שבמתחם "החווה הסינית".

פעולת הגדוד בשטח זכתה לשבחים ולגינוי כאחד. הפעולה הייתה בסיכון גבוה מאוד, כאשר טנקי הגדוד חשופים על רקע החול הבהיר והלילה המואר לעיני חיילי הצבא המצרי, שהיו מחופרים ומצוידים היטב בנשק נ"ט, כולל רקטות RPG, טילי "סאגר" ואמצעי ראיית לילה. לעומת האויב, לגדוד 100 חסרו מקלעים ותחמושת. יש הטוענים כי הייתה זו פעולת התאבדות. במהלך קרב החילוץ נפגעו חמישה טנקים ושני נגמ"שים, 10 לוחמים נהרגו ו-20 נפצעו. עם זאת, בוצעו במהלכו מספר מעשי גבורה, על אחד מהם זכה המ"פ סוקניק בעיטור העוז. אולם, הגדוד נכשל במשימתו והצטרף למעשה לצנחנים הלכודים, וברק פקד על נסיגה מההסתערות אל עמדות מוגנות ובכך ניתק מגע קרבי. על החלטה זו ספג ברק ביקורת, למשל מאת אורי מילשטיין.

בשעות הצהריים, במהלך המאמץ של פיקוד הדרום לחילוץ כוח הצנחנים, השתתפו נגמ"שי הגדוד בחילוץ לכודים ופצועים בעוד הטנקים הבלתי פגועים חוסמים את הכוח המצרי. הסמ"פ אשר טל שנפצע ונותר מאחור, יחד עם קצין הצנחנים חזי דחבש וצנחנים נוספים, חולצו לבסוף על ידי ברק.

בלילה שבין ה-17 ל-18 באוקטובר צלח הגדוד את תעלת סואץ ל"אפריקה" (הגדה המערבית של התעלה), יחד עם חטיבה 460 על גבי "תמסחים".

גדוד סיור

גדוד סיור (בר"ת: גדס"ר) הוא גדוד מובחר בצה"ל המאגד את הפלוגות החטיבתיות של חטיבות חיל רגלים. גדוד הסיור מורכב מפלוגת סיור ("פלס"ר"), פלוגה שייעודה לוחמה נגד טנקים ("פלנ"ט"), פלוגת הנדסה ("פלחה"ן") וגורמים נוספים. פלוגת הקשר של הגדוד, הפלחי"ק, בדרך כלל אינה חלק מגדוד הסיור אלא חלק ממפקדת החטיבה, אך צוותי הלוחמים של חפ"ק המח"ט שהשתייכו אליה בעבר כיום משתייכים לגדודי הסיור (פרט לחטיבת "כפיר") כצוותים לוחמים הנמנים בתוך פלוגת הפלחה"ן (צנחנים, גולני, גבעתי ונחל).

רוב פעילותם של גדודי הסיור בעת שיגרה מאופיינת בפעילות ביטחון שוטף (בט"ש).

בזמן מלחמה ייעוד הגדס"ר הוא:

סיור קרבי והשגת מודיעין טקטי.

פתיחת שטח לפני החטיבה.

סיוע קרבי.

הפעלת צלפים במסגרת הסיור והסיוע הקרבי.

הפעלת אמצעים ייעודיים כגון נ"ט, חבלה, סיור ותצפית.

לחימה בעומק ובמתארים מורכבים הדורשים רמת לחימה גבוהה.אורכו של המסלול הוא כ-16 חודשים והוא כולל: טירונות ואימון מתקדם, טירונות יחידה, ניווטים, לוחמה זעירה, לוחמת שטח בנוי מתקדמת, לוחמת תת-קרקע, לוחמה בטרור וקורסים ייעודיים לכל פלגה.

דני מס

רב-סרן דניאל (דני) מס (19 באוקטובר 1923, ט' בחשוון תרפ"ד – 16 בינואר 1948) היה מפקד גוש עציון, סגן מפקד גדוד בפלמ"ח ומפקד מחלקת הל"ה. נהרג יחד עם כל מחלקת הל"ה בדרכם לתגבור גוש עציון הנצור טרם הקמת המדינה.

המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה

המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה (בקיצור: פּוּ"ם) נוסדה ב־31 במאי 1954 ונועדה להכשרת קצינים בכירים בצה"ל. החל משנת 2017 מכשירה גם נגדים.

המכללה הבין-זרועית לפיקוד ולמטה היא מוסד הדרכה לקצונה הבכירה ביותר בצה"ל. המוסד משרת את שלוש זרועות הצבא – הים, האוויר והיבשה – ומתקבלים אליו קצינים מדרגת סגן ועד דרגת אלוף-משנה, ונגדים בכניסה לקבע מובהק ובכניסה למסלול בכיר.

הרעלת בארות

הרעלת בארות היא פעולת חבלה של הרעלת של מי שתייה, שמטרתה לפגוע במשתמשים במים אלה, באופן שיגרום להם מחלה או מוות, וימנע מהם גישה למי שתייה.

הרעלת בארות תועדה כצעד קדום של לוחמה ביולוגית כבר מהעת העתיקה. היא שימשה כצעד התקפי וגם כצעד הגנתי, בטקטיקה של אדמה חרוכה, שימנע מים מהאויב המתקדם. השלכת גוויות לבאר הייתה הדרך הנפוצה להרעלת בארות. גוויות של אנשים שמתו ממחלה מידבקת, כגון דבר, היו מועדפות למטרה זו. בשנת 1462, למשל, השתמש ולאד השלישי (המשפד) בשיטה זו כדי לעצור את התקדמות אויביו העות'מאנים. גם הצבא הפיני השתמש בטקטיקה זו בעת מלחמת החורף, נגד הצבא האדום שפלש לפינלנד.

הרעלת בארות הייתה אחת משלוש האשמות חמורות (יחד עם עלילת דם ופגיעה בלחם הקודש) שהעלילו אנטישמים על היהודים בימי הביניים. האשמה בהרעלת בארות הופנתה גם נגד קוריאנים שהתגוררו ביפן, לאחר רעידת האדמה הגדולה בקאנטו, בשנת 1923. בשני המקרים ההאשמות לא הוכחו, אך הובילו לפרעות בקבוצה שהואשמה.

הידע הרפואי בימי הביניים לא נתן מענה לשאלת התפרצותן של מגפות, ולכן יוחסה תופעה זו להרעלה. אירופה נפגעה מגלים אחדים של "המוות השחור", ובפרט נפגעו ערים צפופות. היהודים, שחיו בגטאות סגורים, נחשדו בהרעלה, ובעקבות זאת מאות יהודים הוצאו להורג בשריפה.

לדברי ההיסטוריון הצבאי אורי מילשטיין, במלחמת העצמאות הורה דוד בן-גוריון על הרעלת בארות בכפרים ערביים כאמצעי לריקון יישובים ומניעת חזרת פליטים. על המבצע שנקרא "שלח לחמך" פיקד משה דיין.

השבת השחורה

השבת השחורה - כינוי שניתן ליום שבת, 29 ביוני 1946, שבו ערך השלטון הבריטי בארץ ישראל סדרה של פעולות כנגד היישוב היהודי, שבמסגרתן הוטל עוצר על ערים (תל אביב, ירושלים, חיפה, רמת גן, נתניה ועוד) קיבוצים ומושבים, נערכו חיפושים מבית לבית, ורבים ממנהיגי היישוב נעצרו. המבצע כונה על ידי הבריטים "אגאתה" (Operation Agatha). ביישוב רווחה ההנחה שאגתה היה חלק ממבצע גדול יותר שכונה "מבצע ברודסייד", אותו תכננו הבריטים זמן מה לפני כן במטרה לשבור את כוחו של הפלמ"ח, להשאיר את ההגנה ללא הנהגה, ולמצוא מסמכים שיוכיחו את פעולותיה הלא חוקיות של הסוכנות. על פי ההיסטוריון מוטי גולני אין בחומר הבריטי סימוכין לתכנון מבצע גדול יותר.

יהודה רשף

יהודה רשף (רייף) (1926–2004) היה קצין בצה"ל ומנכ"ל רכבת ישראל. פיקד על גדוד 890 ועל חטיבת הבקעה.

יוסף אלדר

תא"ל יוסף (יוס) אלדר (נולד בשנת 1944) היה מפקד גדוד 75 בחטיבה 7 בקרבות הבלימה והתקפת הנגד הישראלית ברמת הגולן במלחמת יום הכיפורים וכיהן כקצין חינוך ראשי בשנים 1982–1985.

יחידה 101

יחידה 101 היא יחידת קומנדו ישראלית שהוקמה ב-5 באוגוסט 1953 לשם ביצוען של פעולות תגמול, כמענה לחדירות רבות של מסתננים מירדן ומרצועת עזה לישראל, חדירות שנעשו למטרות חזרה של פליטים לביתם ובשלב מאוחר יותר גם למטרות גניבה ורצח.

מהומות מנהרת הכותל

מהומות מנהרת הכותל (שם קוד צה"לי: ברזל לוהט) הוא השם שניתן לשלושה ימי לחימה בין מדינת ישראל לבין הפלסטינים, שהתרחשו בין 23 בספטמבר עד 27 בספטמבר 1996, ממוצאי יום כיפור עד ערב סוכות תשנ"ז. המהומות החלו לאחר פתיחתה של מנהרת מוצא ממנהרות הכותל למעבר תיירים, על-פי החלטתו של ראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, וקריאתו של יאסר ערפאת לציבור הפלסטיני להגיב באלימות נגד צעד זה. באירוע זה נהרגו 17 חיילי צה"ל וכמאה פלסטינים, ונפצעו נוספים.

אירוע זה היה העימות הראשון בין ישראל לפלסטינים לאחר הסכמי אוסלו בו נעשה שימוש נרחב בנשק קל, וצה"ל לא היה מוכן דיו לקראתו, דבר שהוביל לנפגעים רבים. תוצאות האירוע הובילו לשינוי אופן ההתייחסות של צה"ל לפלסטינים, והכנה לקראת אירועים עתידיים דומים.

עוזי נרקיס

עוזי נרקיס (6 בינואר 1925 - 17 בדצמבר 1997) היה מפקד פיקוד המרכז של צה"ל במלחמת ששת הימים ומייסד המכללה לביטחון לאומי.

פרשת דיר יאסין

פרשת דיר יאסין (הידועה גם בשם טבח דיר יאסין או קרב דיר יאסין, בהתאם לדעות שונות על האירוע) הוא השם שניתן לכיבוש הכפר הערבי דיר יאסין, ממערב לירושלים, במהלך המערכה על ירושלים במלחמת העצמאות. הכפר נכבש ב-9 באפריל 1948 על ידי לוחמי האצ"ל והלח"י בקרב קשה. במהלך ההשתלטות על הכפר נהרגו, לפי הערכות שונות, בין 81 ל-120 מתושביו. גורמים ביישוב העברי ובקרב הערבים טענו שבוצע במקום טבח, והתעמולה הערבית השתמשה בכך כנשק נגד ישראל. אירועי הפרשה עוררו מחלוקת בקרב היישוב העברי, מחלוקת שהדיה קיימים עד ימינו.

קרב נבי סמואל

קרב נבי סמואל היה ניסיון השתלטות כושל של חטיבת הראל מהפלמ"ח על הכפר נבי סמואל מצפון לירושלים, שנערך ב-22–23 באפריל 1948 במסגרת מבצע יבוסי במלחמת העצמאות. הייתה זו הפעם הראשונה בה חרג בן-גוריון ( ששהה באותו הזמן בירושלים ) מן העיקרון האסטרטגי, שהוא עצמו התווה, שאין להשתלט על שטחים שתוכנית החלוקה ייעדה למדינה הערבית בשטחה של ארץ ישראל המערבית, ואישר לחטיבת הראל לכבוש את כל השטח שבין ירושלים לרמאללה לרבות את הפרוורים הדרומיים של רמאללה.

רחל המשוררת

רחל בְּלוּבְשְׁטֵיין סלע (י"ט בתשרי ה'תרנ"א, 2 באוקטובר 1890 – כ"ט בניסן ה'תרצ"א, 16 באפריל 1931), המוכרת בשם העט "רחל" (ובספרות העברית; רחל המשוררת), הייתה מן המשוררות הבולטות בשירה העברית הקלאסית המחודשת.

שיירת העשרה

שיירת העשרה הייתה שיירה של ארבע מכוניות שנועדה להוביל אספקה מירושלים ליישובי גוש עציון בכ"ח בכסלו ה'תש"ח, 11 בדצמבר 1947. בקילומטר ה-15 מירושלים הותקפה השיירה על ידי מארב שהכינו הכוחות הערביים. במהלך ההתקפה נהרגו עשרה מאנשי השיירה.

תולדות מלחמת העצמאות (ספר)

תולדות מלחמת העצמאות היא סדרה בת ארבעה כרכים מתוך שנים עשר (עתידיים) שנכתבו על ידי הסופר אורי מילשטיין. בסדרה סוקר מילשטיין ומנתח את האירועים הישירים שקדמו להחלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ואת אלה שהתרחשו לאחריה עד מחצית חודש אפריל 1948.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.