אוריפידס

אֶוּריפִּידֶסיוונית עתיקה: Εὐριπίδης) ‏ 480 עד 406 לפנה"ס בקירוב, היה אחד משלושת המחזאים הטראגיים הגדולים באתונה העתיקה, יחד עם אייסכילוס וסופוקלס. אוריפידס הכניס שינויים רבים בצורה ובסגנון של הדרמה היוונית. הוא היה הצעיר שבשלושה, ונולד בשנת 480 לפנה"ס בקירוב בסלמיס. שם אמו היה קְלייטוֹ, ושם אביו מְנֵסַרכוּס או מְנֵסַרכִידֶס. סיפור מסורתי טוען כי קלייטו התפרנסה ממכירת עשבי תיבול בשוק; מחבר-הקומדיות אריסטופנס מצא שהדבר משעשע, והשתמש בו בקומדיות רבות. עם זאת, ישנן עדויות רבות לפיהן משפחתו של אוריפידס הייתה אמידה למדי, ולא הייתה זקוקה להכנסה מסוג זה.

על-פי מקורות קדומים, חיבר אוריפידס מעל 90 מחזות, אשר מהם שרדו 18 עד ימינו (כיום מקובל לחשוב כי המחזה "רזוס" נכתב בידי אחר). ממרבית המחזות האחרים שרדו קטעים, חלקם ארוכים למדי. מספר המחזות מאת אוריפידס ששרד גדול יותר מזה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד, בין השאר בשל השתמרות מקרית של כתב-יד שהיה כנראה חלק מאוסף מלא של יצירותיו.

אוריפידס חידש שני חידושים בדרמה היוונית: הראשון הוא ה"פרולוג", מעין הקדמה למחזה שמטרתה להקל על הצופים את הבנת ההתרחשויות שעל הבמה; השני הוא ה"אפילוג", כלומר הסיום, הנקרא גם "דאוּס אקס מַכינָה" (=האל מתוך המכונה), הואיל ובסוף המחזה היה מופיע על הבמה שחקן מחופש לאחד האלים ופותר את הבעיות שנוצרו תוך כדי מהלך העלילה. נוסף למחזות שהתבססו על המיתולוגיה היוונית, כתב אוריפידס גם על האדם וסבלו, ולעיתים קרא ביצירותיו למרד באלים על החלטותיהם השרירותיות. עקב כך נחשב אוריפידס למחזאי נועז בזמנו, וברבים ממחזותיו מתואר המאבק המתחולל בנפשם של הגיבורים בין יצריהם לבין חוקי המוסר ומצפונם-הם.

כמעט ואין עדויות על חייו הציבוריים של אוריפידס, למעט מעורבותו בתחרויות דרמה. יש יסוד להאמין כי נסע לסיציליה שבאיטליה בשליחות דיפלומטית, אולם אם השתתף בפעילויות פוליטיות או ציבוריות אחרות במהלך חייו, הרי שלא שרד כל מידע על כך. ממחזותיו ברור שהיה ספקן מאוד בנוגע לדת היוונית, ועל-פי המסורת התרועע עם סופיסטים שונים וגם עם סוקרטס. הייתה לו אשה בשם מֶליטוֹ, והיו להם שלושה בנים.

אוריפידס התחרה בפסטיבל הדרמה האתונאי הידוע (חלק מחגיגות ה"דיוניסיה הגדולה"), החל משנת 455 לפנה"ס, שנה לאחר מותו של אייסכילוס; בשנה זו הגיע למקום השלישי. הוא לא זכה במקום הראשון לפני שנת 441 לפנה"ס, ובמהלך חייו לא זכה יותר מארבע פעמים. בהשוואה לאייסכילוס, שזכה 13 פעמים, וסופוקלס, שזכה 18 פעמים, אוריפידס היה המוערך פחות שבחבורה.

אוריפידס היה יעד תדיר לעקיצותיו של אריסטופנס. הוא מופיע כדמות במחזות "האכארניים" ו"חג הנשים", ובאופן הבולט ביותר ב"הצפרדעים", שבו האל דיוניסוס יוצא למסע אל האדס (השאול) כדי להשיב את אוריפידס מעולם המתים. לאחר ויכוח על אמנות הטראגדיה בין אוריפידס לאייסכילוס, מעדיף דיוניסוס להעלות עמו את אייסכילוס.

התחרות האחרונה שבה השתתף אוריפידס באתונה הייתה בשנת 408 לפנה"ס, וזמן קצר לאחר מכן הוא עזב את העיר בהזמנתו של ארכלאוס מלך מוקדון, ונשאר עמו במוקדון. למרות שעל-פי המסורת עזב את אתונה כשהוא מריר בשל הפסדיו, אין ראיות של ממש לטענה זו. הוא נפטר במקדוניה בשנת 406 לפנה"ס, ולאחר מותו פרסומו האפיל על זה של אייסכילוס וסופוקלס גם יחד. על-פי מסורת לא אמינה, הוא נקרע למוות בידי כלבי ציד.

הקלאסיקונים הצרפתים העריצו את יצירתו של אוריפידס. "הבאקכות", "נשות טרויה", ו"מדיאה" נחשבות לנשגבות שביצירותיו.

אוריפידס
Εὐριπίδης
Euripides Pio-Clementino Inv302
Euripides Statue

מחזות מאת אוריפידס

  1. "אורסטס" - כנראה מ-408 לפנה"ס
  2. "אִיוֹן" -414 לפנה"ס
  3. "איפיגניאה באאוליס" - פורסם לאחר מותו, ב-405 לפנה"ס; מקום ראשון (יחד עם "הבאקכות")
  4. "איפיגניאה בטאוריס" -414 לפנה"ס
  5. "אלקטרה"
  6. "אלקסטיס" - 438 לפנה"ס
  7. "אנדרומאכה" - 425 לפנה"ס
  8. "ילדי הרקלס" - 430 לפנה"ס
  9. "הבאקכות" - פורסם לאחר מותו, ב-404 לפנה"ס; זכה במקום ראשון (יחד עם "איפגניאה באאוליס")
  10. "היפוליטוס" - 428 לפנה"ס, מקום ראשון
  11. "הלנה" - כנראה מ-412 לפנה"ס
  12. "הנשים הפיניקיות" - 410 לפנה"ס
  13. "הֵקאבֵּה" - 424 לפנה"ס
  14. "הרקלס" - 416 לפנה"ס
  15. "מבקשות החסד"
  16. "מדיאה" - 431 לפנה"ס, מקום שלישי
  17. "נשות טרויה" - 415 לפנה"ס, מקום שני
  18. "הקיקלופים" (מחזה סאטירים, לא טראגדיה)
  19. "רזוס", מחזה מזויף ששויך לו בטעות)
  20. "אנטיופה" - בערך 410 לפנה"ס
  21. "אוגה (מחזה)" - טרגדיה יוונית שגרסה בסיסית בלבד שלה הגיעה לידינו.

יצירות אוריפידס שתורגמו לעברית

מתוך מחזות אלו, המחזות הבאים תורגמו לעברית בידי אהרן שבתאי, וראו אור בהוצאת שוקן:

המחזות "נשות טרויה", "מדיאה" ו"הבאקכות" תורגמו לעברית בידי אהרן קמינקא, בספר "טראגדיות נבחרות".

שמעון בוזגלו תרגם את המחזות הבאים של אוריפידס:

עיבודים

  • עיבוד של ז'אן פול סארטר ל"נשות טרויה" תורגם מצרפתית לעברית בידי אלי מלכא וראה אור בהוצאת כתר, 1983.
  • דן מירון עיבד את "אלקטרה".
  • חנוך לוין יצר גרסה משלו (שהאלים נעדרים ממנה) ל"נשות טרויה", בשם הנשים האבודות מטרויה.
  • יגאל עזרתי תרגם ועיבד את "איפיגניה באאוליס", בהוצאה עצמית, 1985.

קישורים חיצוניים

אהרן שבתאי

ד"ר אהרן שבתאי (נולד ב-11 באפריל 1939 בתל אביב) הוא משורר עברי, מרצה, ומתרגם מיוונית עתיקה. תרגם עשרות מחזות יווניים קלאסיים.

איון (מחזה)

איון (ביוונית עתיקה: Ἴων) הוא מחזה יווני עתיק שנכתב על ידי אוריפידס. משוער כי נכתב בין השנים 414-412 לפנה"ס.

העלילה עוקבת אחרי היתום איון ותהליך גילוי מקורותיו.

איפיגניה באאוליס

איפיגניה בְּאָוּלִיס הוא מחזה יווני שנכתב בשנת 410 לפנה"ס על ידי המחזאי היווני אוריפידס. מחזה זה הוא האחרון במחזות שכתב, והוצג לראשונה ארבע שנים לאחר מותו במסגרת פסטיבל הדיוניסיה באתונה. המחזה זכה בפרס הראשון בתחרות שנערכה בפסטיבל.

איפיגניה בטאוריס

איפיגניה בטאוריס (ביוונית: Iφιγένεια ἡ ἐν Ταύροις) הוא מחזה יווני שנכתב על ידי המחזאי היווני אוריפידס בין השנים 414 לפנה"ס ו-412 לפנה"ס. המחזה דומה למחזה אחר של אוריפידס - הלנה, ומוגדר כדרמה רומנטית.

אלקטרה (אוריפידס)

אלקטרה (ביוונית עתיקה: Ἠλέκτρα) היא טרגדיה יוונית מאת המחזאי היווני אוריפידס. הטרגדיה נכתבה בשנת 413 לפנה"ס לערך. לא ברור אם גרסה זו של המחזה הוצגה לפני מחזהו של סופוקלס הנקרא אף הוא אלקטרה. המחזה מתאר את סיפורה של אלקטרה מהמיתולוגיה היוונית.

אלקטרה (מיתולוגיה)

במיתולוגיה היוונית אלקטרה (ביוונית:ענבר - Ηλέκτρα) ממיקנה הייתה בתם של אגממנון וקליטמנסטרה.

אלקטרה נעדרה ממיקנה כשאביה אגממנון חזר ממלחמת טרויה ונרצח על ידי אייגיסתוס, מאהבה של קליטמנסטרה, או על ידי קליטמנסטרה עצמה.

אייגיסתוס וקליטמנסטרה רצחו גם את קסנדרה, נביאה מטרויה שהייתה שלל מלחמה של אגממנון.

על פי האודיסאה, לאחר שמונה שנים הובאה אלקטרה מאתונה יחד עם אחיה אורסטס. על פי פינדארוס, אורסטס ניצל מהמרצחים על ידי אומנתו או על ידי אלקטרה ונמסר לחסותו של המלך סטרופיאוס. האורקל מדלפי הורתה לאורסטס בהגיעו לגיל 20 לחזור לביתו ולנקום את מות אביו.

על פי אייסכילוס, ב"נושאות הנסכים" וב"נוטות החסד": אורסטס פגש את אלקטרה למרגלות קבר אביהם, לשם הגיעו שניהם לשם פולחן למת. הם זיהו זה את זו ותכננו את הנקמה.

אורסטס ופילאדס (בנו של המלך סטרופיוס) הרגו את קליטמנסטרה ואייגיסתוס בעזרת אלקטרה. אורסטס, שהשתגע בעקבות כך, נרדף על ידי האריניות, אלות הזעם והנקמה שתפקידן לרדוף רוצחי קרובי משפחה. אורסטס נמלט למקדש אפולו בדלפי, אך למרות שפעל בהוראת אפולו, לא יכול היה אפולו להגן עליו מהשלכות מעשיו. לבסוף, אתנה העמידה אותו למשפט באקרופוליס באתונה. האריניות דרשו את קורבנן, אורסטס טען כי פעל בהוראת אפולו, השופטים נחלקו בדעותיהם ואתינה הכריעה כי אורסטס יזוכה.

גרסה שונה של הסיפור מופיעה במחזה "איפיגניה בטאוריס" של אוריפידס, לפיה אורסטס הובל על ידי האריניות לטאוריס שלחופי הים השחור, שם הוחזקה אחותו איפיגניה. אורסטס ופילאדס הובאו לאיפיגניאה כדי להקריבם לארטמיס. שלושתם ברחו מטאוריס, ובזכות האיחוד המשפחתי סופקו האריניות ופסקו מלרדוף את אורסטס.

אלקטרה ופילאדס התאהבו ונישאו. על פי אוריפידס אלקטרה אמנם הושאה בעבר על ידי אייגיסתוס וקליטמנסטרה לאיכר, כדי שילדיה העתידיים לא יהיו בני אצולה ולכן יקטן הסיכוי כי ינקמו את רצח סבם, אך האיכר סירב לממש את הנישואין מתוך כבוד לאלקטרה.

תסביך אלקטרה בפסיכולוגיה קרוי על שמה.

גורגונה

במיתולוגיה היוונית, הגורגונות (יוונית: γοργόνες, מילולית: "נוראיות", ולפי מקורות אחרים "שואגות בקול"; הן נקראות על שם גורגו - אלת הפחד והמגור) היו דמויות נשיות מפלצתיות ואכזריות בעלות שיער העשוי מנחשים חיים וארסיים, שנודעו ביכולתן לאבן את המביט בהן. לעיתים הן מתוארות כבעלות כנפיים מזהב, שריון קשקשים בלתי חדיר, טפרים מתכתיים וניבים חדים כמו של חזירי בר. הגורגונות, על פי סיפורי המיתולוגיה, חיות הרחק במערב, על-יד האוקיינוס, שם הן שומרות על פתח השאול. עם זאת, גרסאות מאוחרות יותר מתארות אותן חיות בלוב.

ב"איליאדה" וב"אודיסיאה" מאת הומרוס, מסופר על גורגונה אחת בלבד, שראשה היה קבוע במרכז שריון החזה של זאוס, ראש האלים. אולם, הסיודוס מתאר שלוש גורגונות: סתינו ("האדירה"), אריאל ("הנודדת למרחוק") ומדוזה ("המלכה"), וקובע שהן הבנות של אל הים הקדמון פורקיס ושל אשתו קטו. אוריפידס, לעומתו, מתאר את הגורגונות כיציר כפיה של גאיה, אלת האדמה, שיצרה אותן כדי לסייע לבניה הטיטאנים, במלחמתם נגד האלים.

מבין שלוש הגורגונות, רק מדוזה היא בת תמותה, ואכן, בסופו של דבר היא נהרגה על ידי הגיבור היווני פרסאוס, ואילו שתי אחיותיה הן בנות אלמוות.

הגורגונה מדוזה היא הגורגונה הידועה ביותר, ועליה נסבים רוב המיתוסים. ב"מטמורפוזות" מאת אובידיוס מסופר שרק למדוזה היה שיער עשוי מנחשים, וזאת בשל קללה שהטילה עליה אתנה, אלת החוכמה. המיתוס מספר שמדוזה הייתה אישה יפהפייה, בעלת תלתלי זהב, שפותתה על ידי פוסידון, אל הים, ותנתה אהבים עמו במקדשה של אתנה. אתנה, בזעמה על חילול מקדשה, הפכה את תלתליה הזהובים של מדוזה לנחשים, והעניקה לה מבט שמסוגל לאבן את היצורים החיים. בהמשך, אתנה התערבה שוב בגורלה של מדוזה, והעניקה ללוחם פרסאוס מגן, שהיה מלוטש כמו מראה, ובעזרתו פרסאוס היה יכול להתקרב אל המפלצת ללא פגע, כיוון שהוא הביט בהשתקפותה במראה ולא בדמותה האמיתית, ולקטול אותה עם החרב המעוקלת שקיבל מהרמס, שליח האלים. פרסאוס העניק את ראשה הכרות של מדוזה לאתנה, שהטביעה אותו על שריון חזה.

המיתוס היווני מספר שדם שנלקח מצדה הימני של גורגונה יכול היה להחזיר את המתים לחיים, ואילו דם שנלקח מצדה השמאלי היה רעל קטלני, שקטל חיים בהרף עין. אתנה העניקה בקבוקון של הנוזל המרפא לאסקלפיוס, אל הרפואה.

הבאקכות

הבאקכות (ביוונית: Βάκχαι) היא טרגדיה יוונית מאת אוריפידס, ככל הנראה הטרגדיה האחרונה שכתב. המחזה, שזכה למקום ראשון בפסטיבל הפאנאתנאיה, חג יווני שנערך פעם ב-4 שנים, ושבמסגרתו נערכה תחרות בין מחזות.

המחזה מתאר את פולחן האל דיוניסוס, ומציג אותו כדמות במחזה (השחקן המגלם אותו היה אמור להופיע עם מסכה מחייכת תמיד, גם לנוכח הזוועות המתרחשות על הבמה). דיוניסוס תובע משליט תבאי, פנתאוס, הכרה בקיומו וסגידה לו. פנתאוס מסרב, ובתמורה לוקות נשות העיר, ובראשן אמו של פנתאוס, ב"שיגעון באקכי" ורוצחות אותו.

במהלך ה"שגעון הבאקכי" (המילה "באקכי" פירושה השילוב בין דיוניסוס למאמין בו) היו הנשים רוקדות עירומות ביער, משתכרות, ומסוגלות לבתר אדם בידיהן החשופות, ולאכול את בשרו.

הצפרדעים

הצפרדעים (ביוונית: Βάτραχοι - באטראכוי) היא קומדיה יוונית שנכתבה ביוון העתיקה על ידי המחזאי אריסטופנס. הקומדיה הוצגה לראשונה בלנאיה, פסטיבל דיוניסוס שנערך בשנת 405 לפנה"ס.

הקיקלופ

הקיקלופ הוא מחזה סאטירי שנכתב על ידי אוריפידס במאה ה-5 לפני הספירה לכבוד פסטיבל דיוניסיה באתונה של אותה שנה.

השלום

השלום היא קומדיה יוונית שנכתבה על ידי המחזאי היווני אריסטופנס. ההצגה הוצגה לראשונה בשנת 421 לפנה"ס באתונה וזכתה בפרס שני בתחרות בה השתתפה.

במחזה זה תוקף אריסטופנס את בני תקופתו ובהם אוריפידס, ראקינוס, קליאון והיפרבולוס. המחזה נכתב זמן קצר לאחר חוזה השלום של ניקיאס, ותוקף בציניות רבה את החוזה.

יאסון (מיתולוגיה)

יאסון (ביוונית: Ίασων) הוא גיבור מן המיתולוגיה היוונית. נודע בעיקר בזכות הנהגתו את הארגונאוטים במהלך החיפוש אחר גיזת הזהב ובהיותו מושא אהבתה של המכשפה מדיאה. אביו היה איסון, מלכה החוקי של יולקוס.

המקורות העיקריים לסיפורו של יאסון הם הפואמה האפית "ארגונאוטיקה" שנכתבה בידי אפולוניוס מרודוס, היצירה "מטמורפוזות" מאת אובידיוס והמחזה הטרגי "מדיאה" שכתב אוריפידס.

מדיאה

מדיאה (יוונית: Mήδεια) היא דמות מן המיתולוגיה היוונית. לפי האגדה מדיאה היא בתו של אייטס מלך קולכיס ובת דודה של המכשפה קירקה מסיפור האודיסיאה. מדיאה מתוארת, ברוב הסיפורים, ככוהנת של האלה הקטה וכבעלת כוחות כישוף.

דמותה של מדיאה מופיעה בכמה מקורות יוונים ורומיים. המתמקדים, בחלקם, בסיפור גיזת הזהב. אחד מן המקורות הללו הוא ספרו של אפולוניוס מרודוס, ארגונאוטיקה (Argonautica) מן המאה השלישית לפנה"ס. בספר, המבוסס כנראה על מיתוסים קדומים, מוצג מיתוס מסעו של יאסון, מנהיג הארגונאוטים בחיפושו אחר גיזת הזהב. בחיבור מבקשת הרה מאפרודיטה או מארוס לגרום למדיאה להתאהב ביאסון. מדיאה המאוהבת, מסיעת לו להשיג את גיזת הזהב על ידי בגידה באביה ועוזרת לו לברוח על ידי רציחת אחיה אבסיריטוס (Absyrtus).

בספר 'מטמורפוזות' מאת המשורר הרומי אובידיוס, מופיעה מדיאה כקוסמת העוזרת ליאסון להשיג את גיזת הזהב. לאחר שמדיאה ויאסון חוזרים לתסאליה, מדיאה מחדשת את נעוריו של איסון (אביו של יאסון) על ידי דקירתו בחרב הטבולה בשיקוי קסום. היא מבטיחה לפליאס, שגזל את כיסאו של איסון (והבטיח את המלכות למי שיביא את גיזת הזהב), כי תרקח בעבורו שיקוי דומה, אולם למעשה היא גורמת לבנותיו של פליאס להורגו כשהן דוקרות אותו בחרב הטבולה בשיקוי דמה.

במחזה "מדיאה" של אוריפידס, אשר הוצג לראשונה בשנת 431 לפנה"ס, נוטש יאסון את מדיאה לטובת נסיכת קורינתוס. מדיאה אחוזת הקנאה מחליטה לנקום ביאסון ושולחת לכלתו החדשה שמלה מורעלת הגורמת למותה ולמות אביה. לאחר מכן היא רוצחת את ילדיהם המשותפים ונמלטת באמצעות מרכבה מעופפת.

לפי סיפורים אחרים, מדיאה נודדת במקומות שונים עד שהיא מגיעה לאתונה, שם היא נישאת למלך אייגאוס ויולדת לו בן. כשמופיע תסאוס, בנו האבוד של אייגאוס והיורש החוקי לכתר, היא מנסה להרעילו, בטענה כי מדובר באדם הרוצה להרע למלך, אך אייגאוס מזהה אותו ומציל אותו מכוס התרעלה.

מדיאה (מחזה)

מדיאה (ביוונית: Mήδεια) היא טרגדיה יוונית קלאסית מאת אוריפידס. מיצירותיו המוקדמות (פורסמה בשנת 431 לפנה"ס בדיוניסיה, בתחרות הגיעה למקום האחרון משלושה).

הטרגדיה מציגה את דמותה של מדיאה, נסיכה מזרחית שהתאהבה ביאסון, מנהיג מסע הארגונאוטים, וסייעה לו להשיג את גיזת הזהב. לשם כך שכנעה את בנות פוליפס כי רקחה עבורן שיקוי מצעיר, שאם ימשח בו אביהן לאחר הריגתו יזכה בנעורי נצח. בעקבות זאת רצחו בנות המלך את אביהן, ומדיאה ויאסון נמלטו.

המחזה מתאר את מדיאה ביוון כאשר יאסון עזב אותה לטובת בתו של השליט המקומי, ממניעים תועלתניים. מדיאה מתבשרת כי עליה ועל ילדיה לצאת לגלות, מבקשת ארכה של יום ונענית.

היא שולחת לכלת יאסון במתנה שמלה שכאשר היא נלבשת, פורצת ממנה להבה המכלה את הכלה ואת אביה. כנקמה נוספת ביאסון היא רוצחת את ילדיהם, שאותם ילדה, ונמלטת באמצעות מרכבתו של הליוס, אל השמש, שהוא סבה.

לאורך השנים נעשו מספר אדפטציות למחזה זה, ומדיאה הפכה לסמל לאישה נקמנית. פרט ל"מדיאה" של אוריפידס נכתבה גרסה נוספת של המחזה על ידי סנקה הרומי, שתורגמה לעברית על ידי רפאל אליעז. גרסה אחרת מופיעה בספר מטמורפוזות מאת אובידיוס.

מחזאי

מחזאי, הנקרא גם דרמטורג, הוא אדם העוסק בכתיבת מחזה. יצירותיו מיועדות בדרך כלל להצגה בפני קהל בידי שחקנים. לעיתים מחזות נוצרים כיצירות ספרותיות, הנעזרת בקונוונציות הדרמטיות אך אינן מכוונות להצגה פומבית. בתיאטרון הפוסטמודרני, תפקיד המחזאות לעיתים הוא חיבור הקטעים הנבנים לכדי עלילה ורצף אומנותי שלם, לרוב במקרים שבהם ההצגה לא מועלית על-פי מחזה כתוב.

המחזאים המוקדמים ביותר בספרות המערבית שיצירותיהם נשמרו הם המחזאים של יוון העתיקה. מחזותיהם נכתבו סביב תחרות שנתית שנערכה באתונה במאה החמישית לפני הספירה לכבוד האל דיוניסוס. הידועים מביניהם – אייסכילוס, סופוקלס, אוריפידס ואריסטופאנס – יצרו תבניות דרמטיות שעדיין מקובלות בקרב מחזאים מודרניים.

המחזאים המודרניים אינם זוכים בדרך כלל לתהילה או להכרה בחשיבות התרבותית של יצירתם בדומה לעבר, מכיוון שהתיאטרון אינו עוד המקום היחיד שניתן לראות בו דרמות רציניות או קומדיות מבדרות, והמחזאי המבקש לו קהל נאלץ להתחרות במדיומים מודרניים יותר כקולנוע וטלוויזיה.

מבין המחזאים הבולטים שהשפיעו על עיצוב תרבות המערב, ניתן למנות את ויליאם שייקספיר, לואיג'י פיראנדלו, ברטולט ברכט, אנטון צ'כוב, הנריק איבסן, סמואל בקט ואז'ן יונסקו.

המחזאי הראשון שיצירתו נדפסה בשפה העברית הוא יהודה סומו, שמחזהו, "צחות בדיחותא דקידושין", נדפס במאה ה-16.

נשות טרויה

נשות טרויה (ביוונית עתיקה: Τρῳάδες) היא טרגדיה יוונית מאת המחזאי היווני אוריפידס. המחזה הועלה לראשונה בשנת 415 לפנה"ס, במהלך המלחמה הפלופונסית, ומביע ביקורת על כיבוש האי מילוס על ידי אתונה באותה שנה.

המחזה מהווה חלק מטרילוגיה, ביחד עם המחזות אלקסנדרוס ופאלאמדס ושלושתן הוצגו יחד בפסטיבל הדיוניסיה הדתי, יחד עם מחזה סטירים בשם סיסיפוס. אוריפדס לא זכה בתחרות, והזוכה היה המחזאי קסנוקלס.

ארבע הנשים הטרויניות - גיבורות הטרגדיה, הן אותן דמויות המופיעות בפרק הסופי של האיליאדה ומבכות את גופתו של הקטור.

פרולוג (ספרות)

פרולוג (בעברית: פֶּתַח דָּבָר) הוא חלק בסיפור המשמש כרקע לסיפור, יכול להכיל פרטים על המקום והזמן בהם מתרחשת העלילה, דמויות העלילה או אפילו להוות סיפור עצמאי שמתקשר לסיפור הראשי שבא בעקבותיו.

מקור המילה מיוונית "נוד" (πρόλογος) כאשר פרו משמעותו לפני ולוגוס הוא מילה או מאמר.

לפרולוגוס היווני הייתה משמעות רחבה מזו של המושג המודרני והוא לרוב היה מערכה נפרדת בתיאטרון היווני. המחזאי הראשון שידוע בשימושו בסוג זה של פרולוג הוא אוריפידס מגדולי המחזאים ביוון העתיקה.

השימוש הראשון בפרולוג בטקסט שאינו מחזה היה ככל הנראה במאה ה-14, בסיפורי קנטרברי, שם מופיע פרולוג כהקדמה לחלק מהסיפורים וכן כרקע לספר כולו מתוארת קבוצת הדמויות של הספר בפרולוג הכללי.

שמעון בוזגלו

שמעון בוזגלו (נולד ב-1962) הוא משורר ומתרגם ישראלי. בתרגומיו מתמקד בספרות של יוון העתיקה ורומא העתיקה.

תיאטרון ביוון העתיקה

התיאטרון ביוון העתיקה (השירה הדרמטית היוונית), התפתח והגיע לשיאו בסוף המאה ה-6 ובמהלך המאה ה-5 לפנה"ס ומרכזו היה באתונה. שירה זו השפיעה רבות על הספרות המערבית כולה והתוותה את יסודות הספרות הדרמטית עד ימינו.

התיאטרון התפתח בפסטיבלים לכבוד האל דיוניסוס ובעיקר בתחרויות הדרמה השנתיות בדיוניסיה העירונית של אתונה. השירה הדרמטית כללה שלושה סוגי מחזות: טרגדיה, מחזה סאטירים וקומדיה. הידע הקיים בימינו על הדרמה היוונית לוקה בחסר, בגלל מיעוט המחזות ששרדו, כ-40 טרגדיות וקומדיות מתוך כמה מאות שנכתבו, ומחזה סאטירים אחד. הדרמה הייתה מחוברת חיבור עמוק לחיי היוונים. הטרגדיות התבססו על סיפורי המיתוסים העתיקים שכל יווני הכיר היטב, הקומדיות תיארו את חיי היומיום ועסקו בביקורת פוליטית עכשווית ונוקבת, והפוליס ניהלה ומימנה את התחרויות שכל אזרחי העיר צפו בהן.

בתקופה ההלניסטית דעך התיאטרון. הקומדיה ויתרה על הביקורת הפוליטית והפכה להיות ה"קומדיה החדשה" - קומדיית מצבים על יחסים שבינו לבינה שהמחזאי המייצג שלה היה מנאנדרוס. הטרגדיה הידלדלה ובפסטיבלים העדיפו להעלות הפקות חוזרות של ענקי "תור הזהב" מאשר הפקות חדשות של מחזות דלים פרי יצירתם של מחזאי התקופה, ואפילו אריסטו ביקר את מחזאי תקופתו ותיאר אותם כנחותים ורדודים לעומת ענקי העבר. גם בדעיכתו של התיאטרון באה לידי ביטוי הזיקה החזקה בין הפוליס לחיי הרוח; היא התרחשה במקביל לשינויי השלטון ביוון ולשקיעתה של הפוליס.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.