אוצר התיישבות היהודים

אוצר התיישבות היהודיםראשי התיבות: אוה"ה, באנגלית: Jewish Colonial Trust או JCT/יק"ט) הייתה חברת אחזקות בענף הבנקאות שנסחרה בבורסה לניירות ערך בתל אביב עד ינואר 2017. בראשית המאה העשרים נמכרו מניות החברה ליהודי התפוצות, שחלק מהם נפטרו או נספו בשנות השואה. כיום החברה היא חברה פרטית. על פי דוחותיה הכספיים האחרונה שהוגשו לבורסה במרץ 2017, החברה עוסקת בשני תחומי עיסוק: השקעות פיננסיות בניירות ערך הנסחרים בבורסה וייזום, פיתוח, הקמה וניהול של מתקנים ופרויקטים לייצור חשמל סולארי. בעלי השליטה בחברה הם ההסתדרות הציונית, קרן היסוד והאפוטרופוס הכללי של מדינת ישראל.

Teuda ozar
שטר מניה למוכ"ז של אוצר התיישבות היהודים
אוצר התיישבות היהודים
סוג חברה ציבורית
משרד ראשי הרצליה
שליטה בחברה ההסתדרות הציונית (58.81% הצבעה)
בעלות

החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה (24.8%)
ההסתדרות הציונית (17.6%)

האפוטרופוס הכללי (15.8%)
שווי שוק 905 מיליון ש"ח (10 בספטמבר 2015)
הכנסות 4.73 מיליון ש"ח (2016)[1]
רווח תפעולי 703 אלף ש"ח (2016)[1]
רווח 2.36 מיליון ש"ח (2016)[1]
אנשי מפתח

אמיר פלד (יו"ר)

ראובן גרסטל (מנכ"ל ומנהל כספים)
THEODOR HERZL AND THE SUPERVISORY BOARD OF BANK OTSAR HITYASHVUT HAYEHUDIM IN THE YEAR 1900
תיאודור הרצל עם חברי הוועד המפקח של בנק אוצר התיישבות היהודים, 1900.
Zionorg
המוסדות הציוניים עד מלחמת העולם הראשונה

רעיון האוצר

הקונגרס הציוני שהתכנס בשנת 1898 בבזל החליט לייסד בנק עברי, "בית אוצר התיישבות היהודים", בהון רשום של 2 מיליון ליש"ט, סכום גדול באותם הימים. ייתכן שהרצל וחבריו לדרך ביקשו לחקות את הברון מוריס הירש שהקים חברה בשם דומה, "החברה להתיישבות יהודית" (יק"א), שנועדה לממן התיישבות יהודים בארגנטינה. הייתה בכך גם תשובה לנדיבותו של הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד הצרפתי. הרצל טען: "המתיישב בארץ ישראל זקוק לאשראי ולא לנדבה". בסיכומו של דבר, הבנק נועד להיות כלי שרת לעבודה פוליטית ומעשית בארץ ישראל ובהגדרתו של מנהלו הראשון, זלמן דוד ליבונטין:

להקים מוסד חוקי להסתדרות הציונות שכוחו יפה לבוא במשא ומתן על חברות וממלכות, למען לרכוש בדרך רשמית לעם ישראל רישיונות, זכויות וקונצסיות, הדרושים להתיישבותינו בארץ אבותינו. וכן להשיג אמצעים כספיים לעבודות ציבוריות שיאפשרו התיישבות רחבה כאשר תבוא העת לכך ויוכשרו התנאים.

מכל מקום, מייסדי הבנק, בהם דוד וולפסון והבנקאי ההולנדי יעקובוס קאן, סברו כי בסכום זה ניתן יהיה לרכוש את ארץ ישראל מאת הסולטן הטורקי. הסכום שראשי הציונות הצליחו לגייס בסופו של דבר היה 250,000 ליש"ט והוא הספיק להם על מנת לצאת לדרך.

אחד הרעיונות היסודיים היה שהחברה תרכוש מהיהודים, מאזור מסוים, העומדים לעלות לארץ ישראל, את נכסי דלא ניידי שלהם. זאת, על מנת למנוע מהעולים הפוטנציאליים מכירה בהולה של נכסיהם לשאר תושבי האזור בהפסדים. בזמן הביניים, עד למכירה הסופית של הנכסים בארצות המגורים הישנות, החברה תממן לעולים החדשים את העלייה לארץ ישראל ואת בניית בתיהם החדשים בארץ. כך החברה תספק לעולים הגנה מפני איבוד רכושם ותעודד את העלייה לארץ ישראל. רעיון דומה הוצע ליהודי פולין, וכן בוצע בשנת 1933 בקשר ליהודי גרמניה על ידי הקמת חברת העברה על ידי בנק אנגלו-פלשתינה.

תקנות הבנק אושרו בלונדון. אחרי האישור נשלחו כרוזים ומודעות ליהודי העולם, בהצעה להשתתף ביסוד המוסד הכספי על ידי קניית מניותיו. את המניות קנו רבים בסכומים קטנים. היו שסברו כי בעת קיבוץ הגלויות יינתן משפט הבכורה לבעלי המניות. מניה אחת נמכרה ב-80 תשלומים, וכך יכלו גם יהודים דלי אמצעים לרכוש מניות.

ב-1898 השקיעו ציוני רוסיה במניות החברה כ-3 מיליון רובל, מה שהפך אותם לבעלי שלוש מניות מכל ארבע של החברה. היה זה ביטוי למשקלם הכלכלי המכריע של יהודי רוסיה בתנועה הציונית, שתורגם מאוחר יותר גם לדומיננטיות הפוליטית והתרבותית שלהם בהסתדרות הציונית.[2]

זלמן דוד ליבונטין, שהיה אז מנהל בנק רוסי ("הבנק המינסקאי למסחר"), אחרי ש-17 שנים קודם ייסד את ראשון לציון, הוזמן על ידי בנימין זאב הרצל לנהל את הבנק החדש. הוא קיבל את הניהול בתנאי שכאשר יוקם הסניף הראשון בארץ ישראל הוא יוצב להיות מנהלו, וכך היה.

השליטה בחברה

היות שבכוונת בנימין זאב הרצל היה למכור את המניות בקרב יהודי העולם, עלתה השאלה בידי מי תהיה השליטה בפועל. שכן, לא ניתן היה לכנס אספה של בעלי מניות, בוודאי לא באותם הימים, ומי שיבוא לאספה עלול היה להשתלט על ארץ ישראל.

נקבע כי מאה מניות המייסדים יהיו בידי "המועצה" ובה 23 נגידים מנציגי ההסתדרות הציונית. בפועל, מספר החברים היה נמוך בהרבה. במקרה של פטירת אחד מחבריה, שאר החברים בחרו חברים נוספים. "המועצה" בחרה מתוכה שני "גוברנורים" אשר נכחו בישיבות מועצת המנהלים של הבנק והייתה להם זכות וטו. בפועל, בסוף תקופת קיומה של ה"מועצה", היא מנתה חברים בודדים, מבוגרים מאוד. באורח מעשי, השליטה עברה להנהלת הבנק. ה"מועצה" התכנסה רק במקרים שהיה הכרח לכנסה ופעלה לפי המלצות מנהלי הבנק.

בשנת 2007, לאחר סכסוך משפטי, הועברו מניות המייסדים שמחזיקים בשליטה בחברה מהמועצה ל"רשות ההסתדרות הציונית",[3] והיא שולטת כיום בחברה.

הקמת אפ"ק

בסכום שהחברה גייסה נפתח עסק בנקאי בלונדון. העסק לא נחל הצלחה רבה. השקעתו החשובה נעשתה בשנת 1902 כאשר הוחלט להקים את "החברה האנגלו-פלסטינית" (Anglo-Palestine Company) אשר תהפוך למוסד כספי, בנק אנגלו-פלשתינה, הוא בנק אפ"ק. בראשה הועמד זלמן דוד ליבונטין, מראשי המתיישבים בארץ ישראל. ליבונטין הגיע לארץ ישראל וביום ב' באב תרס"ו, 21 ביולי 1903, נפתח הסניף הראשון של הבנק בעיר הנמל יפו, שהייתה העיר המסחרית החשובה ליישוב היהודי בארץ ישראל (המבנה נמצא עד היום ברחוב יפת 14 ונושא עליו שלט בהתאם).

מבנה החברה והבעלות

בעת ייסודה התאגדה החברה בבריטניה בשם Jewish Colonial Trust ונרשמה כמוסד כספי. ב-1 בינואר 1934 חדל אוצר התיישבות היהודים לפעול כמוסד כספי בבריטניה והפך לחברת אחזקות בעלת שליטה בבנק אנגלו-פלשתינה ואחר כך בבנק לאומי לישראל עד שנת 1983. ב-1936 החלו להסחר מניות החברה בלשכת החליפין לניירות ערך, קודמתה של הבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנות החמישים הועברו נכסי החברה ופעילותה לחברה ישראלית שנקראה אוצר התיישבות היהודים,[4] ובעלי המניות פדו את מניותיהם במניות החברה החדשה. מכיוון שנותרו מניות רבות שלא נפדו, רובן של יהודים שנספו בשואה, הוקמה בסוף שנות החמישים "חברת יקט לנאמנות בע"מ" (תרגום של JCT), ואליה הועברו כל המניות שלא נפדו, שהגיעו ל-40.5% מסך מניותיה של חברת אוה"ה.[5] בשנת 2007, בעקבות ועדת החקירה הפרלמנטרית בנושא איתור והשבת נכסים של נספי השואה, הועברו רוב המניות שהיו בידי יקט לרשות החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה, כאשר בידי יקט נותרו 15.8% ממניות אוה"ה שהועברו גם הם בהמשך לרשות האפוטרופוס הכללי.

לאחר משבר מניות הבנקים בשנת 1983, התברר לציבור שהחברה נוהלה בפועל על ידי הנהלת בל"ל. הנהלת הבנק בראשות המנכ"ל, ארנסט ישראל יפת, נהגה, כמקובל באותם הימים, לווסת את המסחר במניות הבנק, כדי שמחירן יעלה בהדרגה והציבור יתיחס למניות כהשקעה בטוחה. עקב תנועת מכירות חריגה במיוחד לא עלה בידי הבנקים לייצב את מחירי המניות והבנקים פנו לממשלת ישראל לסיוע. נקבע הסדר מניות הבנקים, בעקבות המשבר, כדי להבטיח את אינטרס בעלי המניות מהציבור. מניות בל"ל, שהוחזקו בידי אוצר התיישבות היהודים, הועברו לרשות מדינת ישראל ובכך השליטה עברה מ"המועצה" לבעל המניות הגדול, שעתה היה ממשלת ישראל.

כחברה בורסאית

מניות החברה היו רשומות למסחר במשך עשרות שנים בבורסה לניירות ערך בתל אביב, אך היא העסיקה שני עובדים בלבד, ובדירקטוריון שלה יושבו 15 חברים שמונו על ידי המוסדות הלאומיים. מאחר שהיא עדיין החזיקה 4.97% ממניות בנק לאומי, שווי השוק של החברה הביא לכך שהיא הייתה כלולה במדד תל אביב 125.[5]

באוגוסט 2014, החלה להשקיע בתחום האנרגיה המתחדשת כאשר רכשה 50% מחברת האנרגיה הסולארית "סולארית דוראל" תמורת 22 מיליון ש"ח. בנוסף מחזיקה החברה ישירות ב-33% מהבעלות על שלושה מתקנים סולאריים, באיילת השחר, בגבעת חיים מאוחד ובקיבוץ גזר.[6]

בינואר 2015, פנתה החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה, לאוצר התיישבות היהודים, בבקשה לזמן אספה כללית מיוחדת ובמטרה לאשר את חלוקת מניות בנק לאומי כדיבידנד בעין לבעלי המניות שלה (על ידי חלוקה של מניות בנק לאומי לבעלי המניות לפי שיעור ההחזקות בחברה), כדי לגייס את הכספים הנדרשים לה לתקציב הסיוע לניצולי שואה נזקקים.[7] בהמשך הוגשה בעניין זה תובענה ייצוגית לבית המשפט לעניינים כלכליים בתל אביב.[8]

בספטמבר 2016 הושגה פשרה בתביעה הייצוגית במסגרתה בוצעה החלפת מניות - בעלי המניות בחברה, למעט בעלי השליטה, מכרו את מניותיהם לחברה ובתמורה חולקו להם מניות של בנק לאומי שהוחזקו על ידי החברה. בעקבות זאת, נמחקו בינואר 2017 מניות החברה מהמסחר בבורסה.[9]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 אוצר התיישבות היהודים: נתונים כספיים באתר מאי"ה.
  2. ^ ישראל ברטל ויונתן פרנקל, מ'חיבת ציון' לציונות: התנועה הלאומית באימפריה הרוסית 1881–1917, הציונות לאזוריה כרך א' (עורך אלון גל), הוצאת מרכז זלמן שזר ומכון בן-גוריון 2010, עמ' 86
  3. ^ ארנון בן יאיר, עקב כוונת הסוכנות וההסתדרות הציונית לממש את חלקן בבנק לאומי - סכסוך התגלע בינן לבין חברת אוצר ההתיישבות, באתר TheMarker‏, 1 במאי 2007
  4. ^ חברת האם של אפ"ק תיהפך לישראלית, על המשמר, 25 באוקטובר 1955
  5. ^ 5.0 5.1 גור מגידו, ‏מה באמת מתרחש בחברת "אוצר התיישבות היהודים"?, באתר גלובס, 1 במרץ 2015
  6. ^ ערן אזרן, אוצר התיישבות היהודים רכשה 50% מסולארית דוראל ב–22 מיליון שקל, באתר TheMarker‏, 13 באוגוסט 2014
  7. ^ אמנון פורטוגלי, ניצולי שואה רגילים לרעוב. בעלי מניות לא, באתר המקום הכי חם בגיהנום, 19 באפריל 2016
  8. ^ ה"פ 19308-05-15 החברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה בע"מ נ' אוצר התיישבות היהודים בעמ ואח',ת"צ 1570-01-15
  9. ^ מיכאל רוכוורגר, חברת אוצר התיישבות היהודים נערכת ליישום הסכם פשרה: מכרה נתח ממניות לאומי ב-100 מיליון שקל, באתר TheMarker‏, 4 בינואר 2017
בנק אנגלו-פלשתינה

בנק אנגלו-פלשתינה (עד שנת 1931, בנק אַפַּ"ק) היה המוסד הפיננסי המרכזי של היישוב בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, בכל תקופת המנדט הבריטי, ואף בראשית ימי מדינת ישראל. הבנק הוקם בשנת 1902 כחברה בשם "אנגלו-פלשתינה" ובאנגלית: ".The Anglo – Palestine Co" (אפ"ק), שהייתה חברה בת של אוצר התיישבות היהודים שנרשמה בבריטניה. החברה החלה לפעול כבנק ביפו בשנת 1903, ובשנת 1931 קיבלה את השם "בנק אנגלו-פלשתינה". ההסתדרות הציונית העולמית, באמצעות אוצר התיישבות היהודים, הייתה בעלת השליטה בבנק, והיא השתמשה בו למימון פעולותיה במשק הארץ-ישראלי.

במהלך השנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל, טרם הקמתו של בנק ישראל, שימש בנק אנגלו-פלשתינה כבנק המרכזי של המדינה הצעירה. בשנת 1951 הוקמה חברה ישראלית בשם בנק לאומי לישראל, שאליה הועברו כל הנכסים והפעילויות של בנק אנגלו-פלשתינה, שהייתה חברה בריטית שנרשמה בלונדון.

בנק לאומי לישראל

בנק לאומי לישראל בע"מ (מפורסם באמצעות המותג לאומי) הוא בנק ישראלי העוסק בכל תחומי הבנקאות. לבנק גם חברות בנות העוסקות בבנקאות בחו"ל.

נכון לחודש יולי 2016 מחזיקה מדינת ישראל ב-5.83% ממניות הבנק. יתר מניות הבנק מוחזקות בידי הציבור ונסחרות בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המשרד הארצישראלי

המשרד הארצישראלי היה הזרוע המבצעת של ההסתדרות הציונית בארץ ישראל שתפקידו העיקרי היה קידום, מימון וניהול פעילות ההתיישבות בארץ. פעילותיו כללו תכנון ההתיישבות, קניית אדמות, הקצאת כספים, רכישת קרקעות, הקמת יישובים חקלאיים ועירוניים חדשים, ניהול חוות חקלאיות, הקצאת מתיישבים ליישובים השונים, עזרה ליישובים קיימים בהדרכה ועזרה לפועלים.

הבניין ההיסטורי של המשרד הארצישראלי שכן ביפו, ברחוב רזיאל 17, ונהרס בשנת 2001 על ידי בעליו, הכנסייה המארונית, על אף שהיה מבנה לשימור.

הקונגרס הציוני העולמי

הקונגרס הציוני העולמי הוא כינוס פומבי של נציגי היהודים הציוניים ממדינות שונות, המוסד העליון מבחינת חקיקה וקבלת ההחלטות של ההסתדרות הציונית העולמית, מעין "בית מחוקקים" יהודי כלל-עולמי.

צירי הקונגרס הם נציגים נבחרים מהפדרציות הציוניות בכל העולם, שחבריהן חברי ההסתדרות הציונית על פי מפתח של מפלגות, תנועות וארגונים שונים. חברי הקונגרס מקיימים דיונים בנושאים העומדים על הפרק, קובעים את התקציב והחוקה, ובוחרים את חברי מוסדות התנועה, כגון ההנהלה הציונית והוועד הפועל הציוני, המופקד על ניהול התנועה הציונית.

הקונגרס הציוני העולמי הראשון התכנס בשנת 1897 בבזל, ביוזמתו ובהנהגתו של בנימין זאב הרצל. היה זה הבנקאי היהודי-הולנדי יעקובוס קאן (Jacobus Henricus Kann) שהעמיד לראשונה לרשותו של הרצל והתנועה הציונית את המימון והקשרים הפוליטיים הדרושים לקיום הקונגרסים הציונים ולהגשמת הרעיון הציוני. מאז התכנס הקונגרס מדי שנה-שנתיים, באחת ממדינות אירופה, ודן בעניינים שונים בנוגע לדרכה ופעילותה של התנועה הציונית. לאחר הקמת מדינת ישראל ב-1948 פחתה מאוד השפעתו, והוא מתכנס בירושלים, מדי ארבע שנים.

הקונגרס הציוני העולמי השלישי

הקונגרס הציוני השלישי של הקונגרס הציוני העולמי, התקיים בבזל בימים 15 - 18 באוגוסט 1899.

בראש הקונגרס ישב מנהיג התנועה הציונית ד"ר בנימין זאב הרצל. השתתפו בו, בין השאר, נחמן סירקין, חיים ויצמן ויהודה ליב מוצקין. נבחר "ועד פועל" שחבריו היו י' יאסינובסקי, זאב טיומקין, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, ד"ר יחיאל צ'לנוב, מנחם אוסישקין, פרופ' צבי בלקובסקי, הרב שמואל יעקב רבינוביץ, ד"ר שלמה בנדרסקי, ד"ר צבי ברוק, אביגדור יעקובסון, ד"ר ישראל ילסקי וד"ר י' ברנשטיין-כהן.

עד לקונגרס השלישי נפגשה משלחת ציונית ובראשה בנימין זאב הרצל, עם קיסר גרמניה וילהלם השני, ועם הסולטאן העות'מאני באיסטנבול. ונערך ביקור המשלחת הציונית בארץ ישראל. מאמצים אלו לא נשאו פרי מדיני מעשי, אבל היו בעלי משמעות רבה למעמדה הבינלאומי של התנועה הציונית.

החל בקונגרס השלישי, הוענקה זכות בחירה לנשים לקונגרס הציוני העולמי.דיוני הקונגרס עסקו במוסדות וארגונים של התנועה הציונית, אשר הוחל בהקמתם בשני הקונגרסים הראשונים, בהם:

הוכן תקנון ההסתדרות הציונית.

אוצר התיישבות היהודים – הבנק של התנועה הציונית. הוחלט כי כספיו יושקעו אך ורק בארץ ישראל ובסוריה.

הקמת אוניברסיטה עברית בארץ ישראל.הצירים דנו רבות על ענייני התרבות העברית החדשה ועל מקומה של הדת היהודית בחברה החדשה שתתכונן בארץ ישראל. אולם הרצל ביקש למקד את הדיונים של הקונגרס בהישגי התנועה הציונית בזירה המדינית בין הקונגרסים.

ציוני רוסיה היו רוב הפעילים בקונגרס ומוסדותיו. הם הודיעו על היקף תרומתם הפיננסית לתנועה הציונית: "מ-300,000 מניות הבנק נאספו 200,000 אצלנו; אנו מונים 818 אגודות ב-617 ערים לעומת 373 אשתקד".

הקונגרס הציוני העולמי השני

הקונגרס הציוני השני של הקונגרס הציוני העולמי, התקיים בבית הקזינו בבזל בימים 31-28 באוגוסט 1898.

השתתפו בקונגרס 385 צירים ו-531 אורחים.

צירי הקונגרס נבחרו הפעם על ידי משלמי-מס (שוקלי השקל הציוני) בכ-400 "מחוזות בחירה".

בראש הקונגרס עמד בנימין זאב הרצל. השתתפו בו המנהיגים מרדכי אהרנפרייז, מנחם אוסישקין, מכס בודנהיימר, מרקו ברוך, דוד וולפזון, פרופ' עמנואל מנדלשטאם, מכס נורדאו, נחמן סירקין, יחיאל צ'לנוב ויצחק רילף.

מרקו ברוך חצה את הרי האלפים ברגל כדי להגיע לקונגרס. בקונגרס נכחו בפעם הראשונה גם חיים ויצמן, סטפן וייז וברנאר לזר.מספר שעות לפני הפתיחה החגיגית, עברו מתחת לחלונות הקונגרס כמה עשרות סטודנטים שווייצרים בלבוש ססגוני בתהלוכה לכבוד קדוש מקומי. כאשר הבחינו בדגל הציוני הכחול-לבן המונף על הבניין, קראו בקול "הידד ליהודים!" (!Hoch die Juden). מקס נורדאו התרגש מאד ואמר: "דבר מעין זה לא נתרחש בעולם כולו אלפיים שנה". הרצל הזכיר את התקרית הזו בנאום הפתיחה שלו. הקונגרס נפתח לצלילי "טנהויזר" של ריכרד וגנר. הרצל התייחס בנאומו לביקור קיסר הגרמני בארץ ישראל בחודש הבא וטען כי זו הוכחה לחשיבותה של ארץ ישראל לאנושות כולה.

הרצל התייחס בנאומו להתנגדות שקמה לתנועה הציונית, אצל מנהיגים בקהילות היהודיות בעולם, וקרא לפעילות הסברה ותמיכה לתנועה הציונית, וזאת במקביל להכנות ולהתארגנות להתיישבות בארץ ישראל.

אחרי הרצל נאם נורדאו, שאמר כי מאז הקונגרס הקודם מצב היהודים בעולם "לא נשתפר בשום מקום. במקומות מסוימים אף הוחמר".בקונגרס נבחר "ועד פועל" להסתדרות הציונית, שבו היה רוב לציוני רוסיה. חברי "הוועד הפועל" היו הרב שמואל יעקב רבינוביץ, מנחם אוסישקין, פנחס יאמפולסקי, ד"ר ישראל ילסקי, ד"ר יחיאל צ'לנוב, זאב טיומקין, יהושע סירקין, ישראל יסינובסקי, פרופ' עמנואל מנדלשטאם וד"ר יעקב ברנשטיין-כהן.

בקונגרס הציוני השני הייתה הפעם הראשונה בתולדות התנועה הציונית של הרצל, שבה דובר בפומבי על נושא הימצאותה של אוכלוסייה ערבית בארץ ישראל. ליאו מוצקין, שחזר מארץ ישראל בשליחות הוועד הפועל הציוני, מסר לקונגרס דוח רשמי על המצב בה. הדוח שלו דן בעניינים כלכליים, והוא הדגיש בו את "העובדה כי החלקים הפוריים ביותר של ארצנו תפוסים על ידי הערבים". הוא מסר גם שבשנים האחרונות "אירעו הרבה התנגשויות בין יהודים וערבים מוסתים". מוצקין תיאר את הארץ כ"תערובת ססגונית של שממה, תיירות וצליינים". ציר אחר ציין כי אוכלוסיית הארץ דלילה ו"שמית, כלומר קרובה לנו קרבת דם" ולכן "בלי ספק יעלה בידנו לחיות אתם בשלום".הקונגרס וההכנות להקמתו היו המסגרת למיזמים חדשים ותקדימיים אחדים בתנועה הציונית ובעם היהודי:

ועידות: ועידת נשים ציוניות ראשונה, ועידת רבנים ייחודית לדיון בשאלות הציונות, ועידה לשאלות התרבות העברית העתידית.

הקמת בנק של ההסתדרות הציונית בשם אוצר התיישבות היהודים, לקראתה נבחרה ועדה מכינה.

הופעתה בראשונה של קבוצת ציונים סוציליסטים מאורגנת אשר חתרה להשתתפות בהנהגת ההסתדרות הציונית.

זלמן דוד ליבונטין

זלמן דוד לֵיבוֹנְטִין (לעיתים נכתב לבונטין; בכתיב יידי: לעוואָנטין; בראשי תיבות: זד"ל; 1856, אוֹרשָה, פלך מוגילב, האימפריה הרוסית (רוסיה הלבנה) – 19 ביוני 1940, תל אביב, פלשׂתינה-א"י) היה מחלוצי העלייה הראשונה, ממייסדי ראשון לציון, וממקימי בנק אוצר התיישבות היהודים.

יעקובוס קאן

יעקובוס הנריקוס קאן (בהולנדית: Jacobus Henricus Kann;‏ 12 ביולי 1872, האג – 7 באוקטובר 1944, טרזיינשטט) היה בנקאי יהודי-הולנדי, הבנקאי הפרטי של בית המלוכה ההולנדי, ממייסדי בנק אוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינה, ממייסדי חברת אשלג ארץ-ישראלית, ומרוכשי אדמות אחוזת בית (עליהן הוקמה העיר תל אביב) וקונסול הולנד הראשון בארץ ישראל בין השנים 1924–1928.

ישראל בנימין רוזוב

ישראל בנימין רוזוב (1869 ‏– כ' בטבת תש"ח, 2 בינואר 1948), היה פעיל ציוני באימפריה הרוסית, מראשוני המפלגה הרוויזיוניסטית (הצה"ר) וממנהיגיה, מעוזריו הראשונים של זאב ז'בוטינסקי, ציר בקונגרסים הציוניים, חבר "הוועד הפועל הציוני", חבר בוועד הצירים, חבר דירקטוריון "אוצר התיישבות היהודים", תעשיין ובנקאי.

משה גרשון פלדשטיין

משה גרשון פלדשטיין (כ"ט בחשוון ה'תרל"ט, 25 בנובמבר 1878, בריסק – י"ט באייר ה'תרצ"ג, 15 במאי 1933, ורשה), שנודע בשם העט ר' משה, היה עיתונאי, פיליטוניסט, משורר, ופעיל ציוני יהודי-פולני. בעל המדור "בקרן זווית" בעיתון "הצפירה" ממייסדי אוצר התיישבות היהודים.

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

שדה דוד

שְׂדֵה דָּוִד הוא מושב במישור החוף הדרומי ליד העיר שדרות. המושב נמצא בתחומי המועצה אזורית לכיש ומשתייך לתנועת העובד הציוני.

המושב, הוקם בשנת 1955 כחלק מיישוב חבל לכיש על ידי עולים ממרוקו. המושב הוקם על שמו של זלמן דוד ליבונטין שתרם להתיישבות החקלאית-חלוצית בארץ ישראל והיה מנהל אוצר התיישבות היהודים וממקימי בנק אנגלו-פלשתינה שהיה לימים לבנק לאומי. בשנת 2016 הוקמה שכונת הרחבה חדשה ביישוב, עם אוכלוסייה צעירה ומגוונת.

שמואל פינלס

שמואל פּינלס (או פינלש; בזמנו נכתב פיניליש; בלועזית: Samuel Pineles;‏ 23 ביולי 1843, ברודי, גליציה – 1928, גאלאץ, רומניה) היה נדבן ועסקן ציוני דתי, הרוח החיה בארגון קונגרס פוקשאן ונשיאו ומזכיר הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, פעיל בכל ישראל חברים ברומניה.

שמואל פינלס נולד בעיירה ברודי שבגליציה, לסופר התלמודי והמשכיל הרב מנדל פינלס. בגיל 17 התיישב בגאלאץ, שם סייע בעסקי אביו. פינלס היה יזם ואיש פיננסים ופעילותו תרמה לשגשוג עסקי הנמל בגאלאץ. בהיותו תורם בעין יפה, נחשב פינלס לאחד מעמודי התווך של הפילנתרופיה היהודית ברומניה. הוא הושיט עזרה רבה לפליטי הפוגרומים שהגיעו לרומניה מהאימפריה הרוסית, ובהמשך עזר לפליטים היהודים שנמלטו מהשלטונות הסובייטיים. הוא היה פעיל מרכזי בלשכת "בני ברית" של גאלאץ והמריץ רבים אחרים לתרום.

פינלס התבלט בפעילותו הציונית, יחד עם ד"ר קרפל ליפה ייסד ביאשי את הקבוצה "יישוב ארץ ישראל" ואת חובבי ציון המקומיים. הוא יזם את הקונגרס הציוני בפוקשאן והיה נשיאו. הוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריה, שבראשו עמד, ארגן את עליית היהודים שהקימו את ראש פינה וזכרון יעקב. לאחר הופעת הציונות המדינית של הרצל, הצטרף פינלס לרעיון בהתלהבות רבה. בקונגרס הציוני העולמי הראשון (בזל 1897) נבחר פינלס כסגן נשיא, לצד מקס נורדאו. עד מותו בשנת 1928 בגאלאץ השתתף פינלס בכל הקונגרסים הציוניים והיה פעיל בארגונים השונים ובעיתונות היהודית.

פינלס היה חבר בוועד הפועל של ההסתדרות הציונית ונמנה עם מייסדי "אוצר התיישבות היהודים". ייסד גם כן את העיתון Emigrantul ("המהגר") בגאלאץ (יחד עם אלעזר רוקח).

העיר גבעת שמואל בגוש דן קרויה על שמו של שמואל פינלס, כמו כן, קרויים על שמו רחוב בירושלים ורחוב בתל אביב ובזכרון יעקב. בשנת 1965 הועלו עצמותיו לקבורה בהר המנוחות בירושלים.

תוכנית בזל

תוכנית בזל היא מצעה של התנועה הציונית, שגובש בעת הקונגרס הציוני הראשון בבזל, (שווייץ, 1897) ונוסח על ידי מקס נורדאו.

מטרת התוכנית: "הציונות שואפת להקים בית מולדת לעם היהודי בארץ ישראל, המובטח לפי משפט הכלל", כלומר: שאיפה להקמת בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, בהסכמתן של אומות העולם. בתוכנית לא נעשה שימוש במונח "מדינה" אלא "בית מולדת", מחשש לתגובת העות'מאנים ששלטו באותה העת בארץ ישראל ויכלו להתנכל ליהודים שם.

ציונות ישראל
נושאים ומושגים מרכזיים התנועה הציוניתהתקווהארץ ישראלאוטואמנציפציהתוכנית בזלתוכנית אוגנדהתוכנית בילטמור • "אלטנוילנד" ו"מדינת היהודים" • עלייה לארץ ישראל, ההעפלה וחוק השבותתחיית הלשון העבריתעבודה עברית וכיבוש העבודהחלוציותקיבוץמחתרות עבריות בארץ ישראלכוח המגן העבריכרונולוגיית ההתיישבות היהודית בארץ ישראל בעת החדשהאנטישמיותטריטוריאליזם יהודיהצהרת בלפור, הספר הלבן הראשון ותוכנית החלוקההכרזת העצמאות ומלחמת העצמאותדגל ישראלהסכסוך הישראלי-פלסטיניפוסט-ציונות ואנטי ציונותהחלטת האו"ם 3379החלטת האו"ם 4686 Zionism-template
זרמים בציונות ציונות מדיניתציונות מעשיתציונות סינתטיתציונות רוחניתהציונים הכלליים וציונות כללית • ציונות סוציאליסטיתציונות רוויזיוניסטיתציונות דתיתארץ ישראל השלמהציונות נוצרית
ארגונים ציוניים קונגרס פוקשאן והוועד המרכזי ליישוב ארץ ישראל וסוריהההסתדרות הציונית העולמיתהקונגרס הציוני העולמיהוועד הפועל הציוני וההנהלה הציוניתהסוכנות היהודיתקרן קיימת לישראלקרן היסודמינהל מקרקעי ישראלהמשרד הארצישראליהמוסדות הלאומייםהכשרת הישובאוצר התיישבות היהודים ובנק אנגלו-פלשתינהפיק"אהגדודים העברייםההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ ישראלהסתדרות העובדים הכללית החדשהסולל בונההארכיון הציוני המרכזיארכיון התצלומים של קק"ל
תנועות ציוניות ביל"וחובבי ציוןציוני ציוןפועלי ציוןההתיישבות העובדתהתנועה הקיבוציתעליית הנוערתנועת המזרחיברית הציונים הרוויזיוניסטיםציונות ברוסיהציונות בלוב
ראשוני הציונות מבשרי הציונותיהודה לייב פינסקרבנימין זאב הרצלנתן בירנבויםמקס נורדאואחד העםליאו מוצקיןדב בר בורוכובמשה הסנפתלי הרץ אימברדוד וולפסוןחיים ויצמןמשה לייב ליליינבלוםנחום סוקולובנחמן סירקיןיוסף לוריאמקס בודנהיימראדמונד ג'יימס דה רוטשילדיצחק יעקב ריינסאוטו ורבורגנחום גולדמןיחיאל צ'לנובאבא הלל סילברצבי הירש קלישרשמואל מוהליבר
אישים ציונים נוספים ואנשי היישוב אהרן דוד גורדוןמרטין בובררחל המשוררתשמואל הוגו ברגמןהנרייטה סאלדזאב ז'בוטינסקימאיר בר-אילןחיים ארלוזורובזלמן שזראברהם יצחק הכהן קוקארתור רופיןדוד בן-גוריוןמנחם מנדל אוסישקיןאב"א אחימאירחיים בוגר (בוגרשוב)ברל כצנלסוןאלכסנדר זיידיוסף שפרינצקישראל שוחטשמריהו לויןיוסף טרומפלדורמיכאל הלפרןגרשם שלוםיהודה לייב מאגנסיצחק טבנקיןיצחק בן-צבימנחם בגין • ציונים לא יהודים
ראו גם 100 מושגי יסוד • פורטל ישראל • פורטל היישוב • היסטוריה של עם ישראלהיסטוריה של ארץ ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.