אוסביוס מקיסריה

אֵוסֵביוס איש קיסריהיוונית: Εὐσέβιος, סביבות 265/260340/339; כונה גם "אֵוסביוס פמפילי", קרי: "אוסביוס חברו של פמפילוס") היה הארכיבישוף של קיסריה ונחשב לאבי ההיסטוריה הכנסייתית בשל חיבוריו, המתעדים את ההיסטוריה המוקדמת של הכנסייה הנוצרית (בפרט חיבורו תולדות הכנסייה). היסטוריה מוקדמת יותר מאת הגסיפוס אותה מצטט אוסביוס, לא שרדה.

Eusebius of Caesarea
אוסביוס איש קיסריה

ביוגרפיה

התאריך המדויק ומקום הולדתו אינם ידועים, ומעט ידוע על שנות צעירותו. הוא התחבר לפרסבטר (כומר) דורותיוס באנטיוכיה, וכנראה למד אצלו. ב-296 היה בארץ ישראל וראה את קונסטנטינוס שביקר בארץ יחד עם דיוקלטיאנוס. אוסביוס היה בקיסריה כאשר אגפיוס היה בישוף והתחבר עם פמפילוס מקיסריה, שאיתו למד כנראה את כתבי הקודש, בעזרת ה"הקספלה" של אוריגנס, והפרשנים שנאספו על ידי פמפילוס, בניסיון להכין גרסה מתוקנת של הטקסט.

ב-307 נאסר פמפילוס, אך אוסביוס המשיך בתוכניתם. הוא סיים את כתיבת ההגנה של אוריגנס, שאותה החלו לכתוב יחד, לאחר מותו של פמפילוס, ושלח אותה למרטירים במכרות של פאנו במצרים. אוסביוס נמלט לצור ולאחר מכן למצרים, שם סבל בתחילה מרדיפות ונאסר למספר חודשים.

לאחר מכן יש אזכורים של אוסביוס כבישוף בקיסריה. הוא ירש את אגפיוס, שלא ידוע מתי נשא במשרה זו, אך נראה שאוסביוס נעשה בישוף זמן קצר לאחר 313. לא ידוע דבר על שנותיו הראשונות בתפקיד זה. כשועידת ניקיאה הראשונה התכנסה ב-325, היה לאוסביוס מקום חשוב בדיונים. הוא לא היה מנהיג רוחני טבעי או תאולוג, אך כמלומד וכסופר מפורסם שנהנה מאהדתו של הקיסר, היה מהחשובים בין 300 חברי המועצה. ההודאה שהוא הציע הייתה לבסיס של האמונה הניקיאנית.

אוסביוס היה מעורב בהתפתחות הוויכוחים על האריאניות. לדוגמה, הוא התווכח עם אוסטאתיוס מאנטיוכיה, שהתנגד להשפעה הגוברת של אוריגנס ולצורת הפרשנות שלו לכתובים, מכיוון שראה בה את השורש לאריאניזם. בוויכוח זה נזף אוסטאתיוס באוסביוס על כך שסטה מהאמונה הניקיאנית, והוא הואשם בסבליאניזם. אוסטאתיוס הואשם והורשע, והורחק בסינוד באנטיוכיה. אנשי אנטיוכיה התמרדו נגד פעולה זו, ואילו המתנגדים לאוסטאתיוס הציעו את אוסביוס כבישוף החדש, אך הוא לא רצה בתפקיד.

לאחר שהוסר אוסטאתיוס פעלו האיזביאנים (מצדדי אוסביוס) כנגד אתנסיוס מאלכסנדריה, יריב מסוכן הרבה יותר. ב-334 הוזמן אתנסיוס לסינוד בקיסריה, אך לא הגיע. בשנה שלאחר מכן הוא הוזמן שוב בפני סינוד בצור שבראשו ישב אוסביוס. אתנסיוס, שחזה את התוצאה, נסע לקונסטנטינופול על מנת לשטוח את טענותיו בפני הקיסר. קונסטנטינוס כינס את הבישופים בחצרו, וביניהם את אוסביוס. אתנסיוס הורשע והוגלה ב-335. באותו הסינוד הותקף גם יריב אחר: מרסלוס מאנקירה התנגד זה זמן רב לאיזביאנים, והתנגד להחזרתו של אריוס. הוא הורשע בסבליאניזם והורחק ב-336. קונסטנטינוס מת בשנה שלאחר מכן ואוסביוס מת כמה שנים לאחר מכן, כנראה בקיסריה, לכל המאוחר ב-340 וכנראה ב-30 במאי 339[דרוש מקור][מפני ש...].

כתביו

מהפעילות הספרותית הענפה של אוסביוס שרדו כתבים רבים יחסית. על אף שנחשד באריאניזם היה אוסביוס הכרחי לכנסייה בשל שיטת הכתיבה שלו; הציטוטים המדויקים שלו מהמקורות הראשוניים חסכו מיורשיו את המאמץ שבמחקר מקורי. לפיכך שרדו מקורות רבים מכיוון שצוטטו על ידי אוסביוס, שאחרת לא היה נותר מהם זכר.

התוצר הספרותי של אוסביוס משקף את כל מהלך חייו. בתחילה עסק בכתבים על פרשנות וביקורת התנ"ך, תחת ההשפעה של פמפיליוס וכנראה של דורותיוס מבית הספר אנטיוכיה. לאחר מכן כיוונו הרדיפות תחת דיוקלטיאנוס וגלריוס את תשומת לבו למרטירים בזמנו ובעבר. והדבר הביא אותו להיסטוריה של הכנסייה כולה ולבסוף להיסטוריה של העולם, שעבורו היה רק הכנה להיסטוריה הכנסייתית. בכתביו הוא מצטט מתוך ספריו של פילון איש גבל על המיתולוגיה הפיניקית ומתייחס אל תרגומו ליוונית של פילון לסיפור המיתולוגיה שנכתב על ידי ההיסטוריון והסופר הפיניקי סנכוניאתון.

לאחר מכן הגיעה התקופה של הוויכוחים על האריאניזם, ושאלות על עיקרי האמונה נעשו חשובות. הנצרות לבסוף הגיעה להכרה על ידי המדינה; והדבר הביא לבעיות חדשות – היה צורך ליצור אפולוגטיקה מסוג חדש. לבסוף, כתב אוסביוס, תאולוג החצר, שבחים לקונסטנטינוס. לכל זה יש להוסיף כתבים רבים מסוגים שונים, נאומים, מכתבים, וכדומה, וכתבי פרשנות שכוללים גם פרשנויות ישירות על התנ"ך וגם כתבים על גאוגרפיה מקראית, מכל תקופת חייו.

כתביו של אוסביוס הם אחת העדויות היחידות לכתביו של ההיסטוריון היהודי ארתפנוס.

כתבים על ביקורת הטקסט המקראי

פמפילוס ואוסביוס עסקו בביקורת הטקסט של תרגום השבעים של הברית הישנה ובעיקר בברית החדשה. גרסה של תרגום השבעים הוכנה כנראה כבר על ידי אוריגנס, שעל פי היירונימוס, הוהדרה ופורסמה על ידי אוסביוס ופמפילוס. לסקירה קלה יותר של ארבע הבשורות, חילק אוסביוס את המהדורה שלו של הברית החדשה לפסקאות, והוסיף לה טבלה שמקלה על איתור פסקאות הקשורות זו לזו.

ה"כרוניקה"

ה"כרוניקון" הוא אחת משתי היצירות ההיסטוריות הגדולות של אוסביוס (לצד תולדות הכנסייה). הראשון, ה"כרוניקה" ("היסטוריה אוניברסלית"), מחולק לשני חלקים. החלק הראשון, "אנלים" (כרונוגרפיה), הוא תקציר ההיסטוריה האוניברסלית מהמקורות, על פי לאומים. החלק השני, "קנונים כרונולוגיים", מסדר את החומר ההיסטורי בטורים מקבילים, כך שאפשר יהיה לראות את ההתרחשויות במקומות שונים בעת ובעונה אחת.

היצירה המלאה אבדה, אך ניתן לבנות אותה מחדש על פי ההיסטוריונים של האסכולה הביזאנטית שציטטו רבות ממנה, במיוחד גאורגיוס סינקלוס. הטבלאות של החלק השני נשתמרו כולן בתרגום ללטינית שנעשה בידי הירונימוס (ועובד על ידו), ושני החלקים עדיין קיימים בתרגום לארמנית.[1] העובדה שהמקור היווני אינו קיים הקנתה חשיבות רבה לתרגום הארמני; ה"כרוניקה" נמשכת עד לשנה 325. היא נכתבה לפני ה"היסטוריה הכנסייתית".

בעת החדשה נערכו תרגומים מהנוסח הארמני ללטינית ולאנגלית ולשאר השפות,[2] כמו גם מהעיבוד של הירונימוס הלטיני לשאר השפות.[3]

תולדות הכנסייה

תולדות הכנסייה או היסטוריה כנסייתיתלטינית: Historia Ecclesiastica) הוא חיבור כרונולוגי שחיבר אוסביוס ושמטרתו לספר באופן סדור ומאורגן את תולדות הנצרות הקדומה מאז צליבת ישו ועד זמנו של המחבר ולגבש על ידי כך את הנרטיב של הזרם המרכזי של הכנסייה. במהלך הרצאת דבריו מותח אוסביוס ביקורת על המיניםגנוסיס, סיעתו של מרקיון, כת האביונים, האריאניות, המונטניזם ועוד) וכן על השומרונים ועל היהודים שלא הסכימו לקבל על עצמם את הנצרות, אולם דרך דברי הגינוי הללו הגיע לידינו תיעוד היסטורי מפורט ורב-ערך של קבוצות אלה. לדברי אברהם קופסקי במבוא לתרגום הספר לעברית, אחרי הברית החדשה אין אף מסמך היסטורי התורם כה רבות לידיעתנו את הנצרות הקדומה (ואת תקופת שלוש המאות הראשונות לספירה בכלל) כמו ספר זה שזיכה את מחברו בכינוי "אבי ההיסטוריה הכנסייתית"[4][5]. הספר נכתב בקוינה (יוונית עתיקה מן התקופה ההלניסטית, הלינגואה פרנקה של מדינות הים התיכון), ושרד גם בתרגומים שנערכו עוד בעת העתיקה לסורית ולארמנית.

"חיי קונסטנטינוס"

ספרו של אוסביוס, "חיי קונסטנטינוס" (Vita Constantini) , הוא ספר שבחים. לפיכך הושפעו הסגנון ובחירת העובדות שלו ממטרתו, ואין הוא מתאים כהמשך של ה"היסטוריה כנסייתית". כפי שאמר ההיסטוריון סוקרטס סכולסטיקוס, בתחילת ההיסטוריה שלו שהייתה אמורה להיות המשך של אוסביוס, "גם בכתיבת חייו של קונסטנטינוס, מחבר זה כמעט ולא עסק בנושאים הקשורים לאריוס, מכיוון שהיה מעוניין יותר בגימור הרטורי של חיבורו ושבחי הקיסר, מאשר בקביעה מדויקת של העובדות", יחד עם זאת יש בחיבור ערך רב בשל המסמכים הרבים שהכליל בו אוסביוס. הוא לא סיים את חיבורו זה לפני מותו. "חיי קונסטנטינוס" נכתב לאחר מותו של הקיסר והבחירה של בניו באוגוסט 337.

חיבורים היסטוריים מינוריים

לפני שחיבר את "ההיסטוריה הכנסייתית" שלו ערך אוסביוס אוסף של סיפורי המרטירים של התקופה הקודמת וביוגרפיה של פמפילוס. חיבור זה לא שרד בשלמותו, אך השתמר כמעט כולו בחלקים. הוא כלל:

  1. מכתב לקבילת סמירנה בקשר למרטיריות של פוליקרפ;
  2. המרטיריות של פיוניוס;
  3. המרטיריות של קרפוס, פפילוס ואגתוניק;
  4. המרטיריות של הקהילות של ויין וליון;
  5. המרטיריות של אפולוניוס

על חיי פמפילוס נותרו רק שרידים. חיבור על המרטירים בארץ ישראל בתקופת דיוקלטיאן נכתב לאחר 311; פרגמנטים רבים פוזרו באגדות שונות, שעדיין יש לאוספם.

כתבים אפולוגטיים ודוגמטיים

לקבוצה זו שייכים:

  1. "האפולוגיה לאוריגנס" - חמשת הספרים הראשונים שלו נכתבו על ידי פמפילוס בכלא, בעזרת אוסביוס. אוסביוס הוסיף את הספר השישי לאחר מותו של פמפילוס. אנו מכירים רק את התרגום הלטיני של הספר הראשון, שנעשה על ידי רופינוס.
  2. חיבור נגד הירוקלס (מושל רומאי ופילוסוף נאו-אפלטוני), שבו מתנגד אוסביוס להאדרה שלו של אפולוניוס איש טיאנה.
  3. "הכנה לבשורה" (Praeparatio evangelica), שמנסה להוכיח את טובת הנצרות מעל שאר הדתות הפגאניות והפילוסופיה. ה"הכנה" כוללת 15 ספרים שנשתמרו לחלוטין. אוסביוס החשיב אותה כהקדמה לנצרות עבור פגאנים. אך ערכו עבור קוראים מאוחרים רבים הוא יותר בכך שאוסביוס שיבץ בחיבור מובאות רבות מהיסטוריונים ופילוסופים שונים שלא נשתמרו במקומות אחרים. רק כאן אנו מוצאים סיכום של כתבי הכומר הפיניקי סנחוניאתון, שדיוקן הוכח על ידי הסיפורים המיתולוגיים המופיעים בטבלאות שנמצאו באוגרית, ורק כאן יש תיאור מהספר השישי של דיודורוס סיקולוס על המסע המופלא של אוהמרוס לאי פנכיאה, שם הוא טוען כי מצא את ההיסטוריה של האלים, וכאן נשתמרו כתבים של הפילוסוף הנאו-אפלטוני אטיקוס וכן קטע על האיסיים מתוך "אפולוגיה על היהודים" של הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני יחד עם רבים אחרים.
  4. "הוכחת הבשורה" ("דמונסטרטיו אוונגליקה") - קשורה באופן הדוק ל"פרפרטיו" ובמקור הייתה בת 20 ספרים מהם נשתמרו עשרה, וכן פרמגנט מהספר החמישה עשר. כאן אוסביוס עוסק בישו. היצירה כנראה סויימה לפני 311.
  5. "מובאות נבואיות" ("אקלוגאי פרופטיקה") - חיבור נוסף שמקורו בתקופת הרדיפות. הוא דן בארבעה ספרים בטקסטים המשיחיים של כתבי הקודש. היצירה היא רק החלק ששרד מתוך "ההקדמה הכללית הבסיסית" לאמונה הנוצרית, שלא נשתמר.
  6. "על ההתגשמות האלוהית" ("פרי תאופנייס") - חיבור מתקופה מאוחרת הרבה יותר. הוא עוסק בהתגשמות של המילה (הלוגוס) האלוהי, והתוכן שלו פעמים רבות זהה ל"הוכחת הבשורה". רק פרגמנטים נשתמרו.
  7. "נגד מרקלוס" - חיבור פולמוסי, בערך מ-337.
  8. "על התאולוגיה של הכנסייה" - הוספה לחיבור האחרון, שבו הוא מגן על האמונה הניקאית של הלוגוס כנגד סיעתו של אתנסיוס.

מספר כתבים השייכים לקטגוריה זו אבדו לחלוטין.

כתבים פרשניים ואחרים

מכתביו הפרשניים של אוסביוס לא נשתמר דבר בצורתו המקורית. הפרשנויות הקיימות מבוססות על כתבי יד מאוחרים שהועתקו מפרגמנטים. חיבור שלם יותר בעל אופי פרשני, שנשתמר בפרגמנטים בלבד, קרוי "על ההבדלים בבשורות", ומטרתו לפתור את הסתירות בין הבשורות השונות. אוסביוס כתב עבור מטרות פרשניות גם את החיבורים על ארכאולוגיה מקראית:

  1. חיבור על המקבילות היווניות לשמות העצם העבריים;
  2. תיאור של יהודה מתקופת ישו עם סיפורים על עשרת השבטים האבודים;
  3. תוכנית של ירושלים ומקדש שלמה;

שלושה חיבורים אלה אבדו.

החיבור שכותרתו האונומסטיקון או "על שמות מקומות בכתבי הקודש" ומהווה רשימה אלפביתית של שמות מקומות, עדיין קיים, והוא שימושי ביותר בזיהוי מקומות עתיקים בארץ ישראל וסביבתה. עוד קיימים כמה נאומים, לדוגמה נאום שנשא בהקדשת הכנסייה בצור, ונאום ביום השנה השלושים למלוכת קונסטנטינוס. ממכתבי אוסביוס קיימים רק כמה פרגמנטים.

הערכה של אוסביוס

הדוקטרינה שלו

מנקודת מבט דוגמטית, אוסביוס נתלה לחלוטין באוריגנס. כמו אוריגנס, הוא התחיל מהמחשבה הבסיסית של השלטון המוחלט (מונרכיה) של האל. האל הוא הסיבה לכל היצורים. אך הוא אינו רק סיבה; בו כלול כל דבר טוב, הוא מקור כל החיים, והוא המקור לכל תכונה טובה. הוא האל הגבוה ביותר, וישו הוא שני לו. האל שלח את ישו אל העולם כדי שיוכל להשתתף בברכה של מהות האל. ישו הוא היצור היחיד שהוא כולו טוב, הוא דמותו של האל והוא קרן אור היוצאת מהנצח; אך הדימוי של קרן האור מוגבל כל כך על ידי אוסביוס, כך שהקיום העצמי של ישו מודגש ביותר.

לאוסביוס היה חשוב כל כך להדגיש את ההבדלים בין הישויות של השילוש הקדוש, ולהראות שישו הוא שני לאל, מכיוון שראה כל גישה אחרת כפוליתאיזם או סבליאניזם. ישו הוא יצור של האל שכל יצירתו, עבור אוסביוס, אירעה לפני הזמן. ישו הוא איבר של האל, יוצר החיים, העיקרון של התגלות האל, ובו מומלכת מוחלטותו של האל על העולם. הלוגוס האלוהי הזה הגשים עצמו בגוף אנושי ללא שהשתנתה כך מהותו. אוסביוס הסביר את היחס של רוח הקודש בתוך השילוש בדומה לזה של הבן לאב. דוקטרינה זו אינה מקורית של אוסביוס, ואת כולה ניתן למצוא אצל מורו, אוריגנס.

מעלותיו ומגבלותיו

מגבלותיו של אוסביוס קשורות באופן הדוק למעלותיו. הוא נחשב, ובצדק, כאדם מלומד ביותר בתקופתו. רשימה של המקורות שבה השתמש ל"היסטוריה הכנסייתית" שלו תמחיש את כמות העבודה שהיה צריך להשקיע כדי לעבור על כמות חומר גדולה כל כך. אולם אי אפשר להשוות את הלמדנות של אוסביוס לזו של אוריגנס. ייחודו של אוריגנס במקוריותו ויצירתיותו, ואילו אוסביוס – מסכם ומארגן. אך אוסביוס היה גם זהיר מאד. אדם כמוהו היה חשוב ביותר בתקופה שבה החלו האומות הברבריות לפלוש לכנסייה במספרים גדולים, ובתקופה שלאחריו לא התעלה עליו איש בלמדנותו. היסטוריונים של הכנסייה יכלו לחקות אותו, אך לא להחליף אותו.

לקריאה נוספת

  • אוסוביוס בישוף קיסריה, תולדות הכנסייה (תרגום: רימונה פרנק; כולל מבוא מאת אריה קופסקי) הוצאת אקדמון, ירושלים, 2001

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ הנוסח הארמני יצא לאור עם תרגום ללטינית בספר: Eusebii ... Chronicon bipartitum, ex Arm. textu in Lat. conversum, adnotationibus auctum, Gr. fragmentis exornatum, opera J.B. Aucher, עורך: Mkrtič Augerean, בשנת 1818.
  2. ^ מהדורות דיגיטליות של הכרוניקון של אוסביוס באתר The Tertullian Project
  3. ^ מהדורות דיגיטליות של הכרוניקון של הירונימוס באתר The Tertullian Project
  4. ^ אוסוביוס בישוף קיסריה, תולדות הכנסייה (תרגום: רימונה פרנק; כולל מבוא מאת אריה קופסקי) הוצאת אקדמון, ירושלים, 2001 עמ' ט'
  5. ^ ראו גם ההקדמה לתרגום הספר לאנגלית מאת ARTHUR CUSHMAN McGIFFERT עמ' 61
אופולמוס

אופולמוס (ביוונית: Eὐπόλεμoς, בלטינית: Eupolemus; המאה ה-2 לפנה"ס) היה ההיסטוריון היהודי-הלניסטי המוקדם ביותר.

יצירתו שרדה בחמישה (או ששה) קטעים בלבד בחיבורו של אוסביוס מקיסריה, "הכנה לבשורה", המשוקעים בציטוטים מפי ההיסטוריון אלכסנדר פוליהיסטור ומתוך הסטרומאטה של קלמנס מאלכסנדריה. קטע ששי, הנמצא בציטוטים של פוליהיסטור אצל אוסביוס ופוליהיסטור מייחס אותו לאופולמוס, נחשב בדרך כלל למזויף, בהיותו שונה מהקטעים המצוטטים האחרים ומשום כך מכונה "פסאודו-אופולמוס".

הסגנון ואוצר המילים מצביעים על כך שתאריך כתיבתם הוא בערך שנת 158/7 לפנה"ס. העובדה שהמחבר מתארך את תוכן יצירתו על פי הממלכה הסלאוקית ולא בית תלמי, מצביעה על כך שמקורו בארץ ישראל ולא במצרים.

יש המשערים כי המחבר הוא אותו אופולמוס בן-יוחנן בן-הקוץ, ששימש כשגרירו של יהודה המכבי לרומא.

אזנות תבור

אַזְנוֹת תָּבוֹר הוא מקום המוזכר בספר יהושע בין נחלתם של שבט יששכר ושבט נפתלי.

אזנות תבור המוזכר בספר יהושע:

משמעות השם הוא האוזן של התבור.

ישנם המזהים את המקום עם אזן ברשימות רעמסס השלישי. יש גם המזהים את אזנות תבור עם יישוב בשם "אזנות" בתחום ציפורי המוזכר בספר אונומסטיקון שנכתב במאה ה-4 על ידי אוסביוס מקיסריה.

מקובל לזהות את אזנות תבור עם תל גובל הנמצא כחמישה ק"מ צפונית להר תבור לאורך דרך נוף יער בית קשת. בקרבת התל, בתחומי שמורת אלוני בית קשת נקרא אחד היובלים "אזנות" על שם המקום אזנות תבור.

השם אזנות תבור שימש בפי יהודי צפת יחד עם "כסלות תבור" לציין את הפסגות של הר זבד.

אנדראס הקדוש

אנדראס הקדוש או אנדריאס הקדוש (ביוונית: Ανδρέας) הוא אחד משנים עשר השליחים של ישו ואחיו הצעיר של פטרוס הקדוש. השם "אנדראס" נובע מן המונח היווני ל"גבריות" או "אומץ" והיה ככל הנראה נפוץ בתקופה של המאה ה-2 לפנה"ס. לא ידוע מה היה שמו העברי או הארמי.

על פי הברית החדשה, אנדראס היה בנו של אדם בשם יונה או יוחנן (מתי 16:17; יוחנן 1:42). הוא נולד בבית צידה ליד הכנרת. אנדראס ואחיו שמעון (פטרוס) היו דייגים, וישו פנה אליהם בעת שהיו בסירתם, והבטיח להם כי אם ילכו אחריו יהיו "דייגי אנשים" (מתי, ד, 19). השניים אף חלקו עם ישו בית בכפר נחום.

על פי אוסביוס מקיסריה, שציטט את אוריגנס, אנדראס עבר להטיף באסיה הקטנה ובסקיתיה, והגיע בנדודיו עד לים השחור. כך הפך לפטרונן של רוסיה ורומניה (נקרא שם אנדריי). לפי הכרוניקה הרוסית הראשונה התיישב בקייב והקים בה את הכנסייה האורתודוקסית הרוסית.

הוא אף מינה את איסטכיס לבישוף הראשון של ביזנטיון.

אנדראס נצלב בעת שהותו בעיר פטרס שביוון.

אנדראס הקדוש נחשב לפטרונה של סקוטלנד, והעיירה הסקוטית סנט אנדרוס נקראת על שמו.

צורת צליבתו של אנדראס הקדוש - צלב בצורת האות X, הביאה לקריאת צלב בצורה זו על שמו - הצלב של אנדראס הקדוש. דגל סקוטלנד מעוצב בתבנית הצלב.

ארתפנוס

ארתפּנוּס (גם ארטפּנוּס; ביוונית: Ἀρτάπανος, Artapanus) היה היסטוריון, כנראה יהודי, שחי באלכסנדריה שבמצרים במאה ה-3 או ה-2 לפנה"ס.

כתביו אבדו, אך ציטוטים מספרו "על היהודים" שרדו אצל שני היסטוריונים מאוחרים יותר, מאבות הכנסייה:

קטע קצר אצל קלמנס מאלכסנדריה (בערך 215-150 לספירה) בספרו "Stromata" ושלושה קטעים אצל אוסביוס מקיסריה (339-265 לספירה) בספרו "הכנה לבשורה", שהשלישי מביניהם מפורט הרבה יותר מהאחרים.

אוסביוס מצטט את ארתפנוס, שכתב אגדות על מוצא היהודים, על אברהם והגעתו למצרים. הוא כתב בהרחבה על משה, שגדל כנסיך מצרי, וזיהה אותו עם מוסאיוס מאתונה . על ידי זיהוי זה, ייחס ארתפנוס למשה אגדות רבות המשלבות מיתולוגיה מצרית ויוונית, ובהן שהיה מורו של אורפאוס ושהמציא את הפילוסופיה, את הספינות ואת המכונות להנחת אבנים ולשאיבת מים ועוד דברים רבים. כמו כן, הוא ארגן מחדש את החלוקה המנהלית והדתית של מצרים ומכיוון שהפך לפופולרי מאד בקרב ההמונים וקיבל מהכהנים המצריים כבוד של אל, נקרא בשם "הרמס", כי ידע לפרש את ההירוגליפים. המלך, שקינא בהצלחתו, שלח אותו למערכה הצבאית נגד האתיופים הפולשים. משה ניצח במלחמה וייסד עיר בשם "עיר-הרמס". עם הזמן האתיופים חיבבו אותו ולמדו ממנו (וכך גם הכהנים המצריים) את מנהג המילה.

גבעת הגולגולתא

גולגולתא (בארמית "גולגולת"; ביוונית Γολγοθάς) הוא שם המקום הכולל את הגבעה והסלע, עליהם התרחשה לפי המסורת הנוצרית צליבת ישו.

המקום שכן במשך רוב תקופת בית שני מחוץ לחומות ירושלים, עד ימי המלך אגריפס ה-1, ושימש בין היתר כאזור קבורה. המקום המזוהה על ידי רוב הזרמים הנוצרים כגולגולתא נמצא כיום בין כותלי כנסיית הקבר הקדוש. הפרוטסטנטים וזרמים הקשורים אליהם מזהים את אתר הגולגולתא בגן הקבר.

דרומא

דרומא הוא שמו של חבל ארץ היסטורי, הכולל את רכס ההרים והגבעות מדרום לחברון מהמאה ה-2 עד המאה ה-9 - התקופה בין סיום מלחמת בר כוכבא ועד לתום התקופה הביזנטית.

השם דרומא מיוחס לאזור דרום הרי חברון בדברי חז"ל וגם על ידי אב-הכנסייה, ההיסטוריון בן המאה ה-4, אוסביוס מקיסריה, המזכיר מושג זה בספר השמות (אונומסטיקון) שחיבר: "ויש בדרומא כפר אחד גדול מאוד של יהודים נקרא עניה ט' מילין מחברון דרומה".

האזור משתרע בשיפוליו הדרומיים של דרום הר חברון. גבולותיו:

בצפון - הקו המחבר בין בית גוברין במערב ועד חברון במזרח.

בדרום - בקעת באר שבע.

במערב – גבול שפלת יהודה עם מישור החוף הדרומי.

במזרח – מדבר יהודה.שרידי ההתיישבות היהודית שנמצאו באזור הם רבים - מקוואות טהרה, מערות קבורה, גלוסקמאות, ובתי כנסת.

האל הבן

האל הבן או אלוהים הבן (ביוונית: Θεός ὁ υἱός, בלטינית: Deus Filius) הוא, באמונה הנוצרית, אחד משלושת פניו של השילוש הקדוש, יחד עם האל האב ורוח הקודש. הוא מתואר כלוגוס, "הדבר" או "המאמר", של האלוהות, והתגשם בעולם בבשר בדמות ישו.

הרוב המוחלט של הכנסיות הנוצריות, מאז ועידת ניקיאה ב-325, מקבל כי האל הבן הוא הישות היחידה שלא נבראה על ידי האל האב אלא נולדה ממנו, ולכן הוא יחיד ומיוחד ביקום כולו; כי השניים חולקים מהות אחת ומהווים אלוהים ביחד, והיחס ביניהם של אב המוליד את הבן הוא חלק מטבעו של האל האחד המתגלם בשילוש; כי על אף טבעם המשותף, שניהם גם בעלי אישיות אוטונומית ונפרדת; וכי הבן התקיים מאז ומתמיד, ולא היה שום שלב בו האב היה לבדו. אמונות אלה בוטאו בניקיאה במילים: "בן יחיד לאלוהים, אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור, אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד." הנצרות המערבית, הן הקתולים והן הפרוטסטנטים, מאמינה כי רוח הקודש נמשכת מן האב ומן הבן גם יחד. לעומת זאת הכנסיות המזרחיות, האורתודוקסים והאוריינטלים גם יחד, רואים באב לבדו את מקורה.

אבות הכנסייה, כמו אירנאוס, הסבירו לאחר מכן שהבן הוא הביטוי המושלם של צלם אלוהים, וכי כשברא האב את בני האדם בצלמו הוא יצר אותם להיות דומים לבן. אך החטא הקדמון השחית את טבעם. כדי לגאול את האנושות ולכפר על חטאיה, האל הבן התגלם בבשר בדמותו של ישו, שהוא בו-זמנית זהה לו לחלוטין וגם בנה של מרים הבתולה, דם מדמה ובשר מבשרה. כך היו לישו טבע אלוהי וטבע אנושי גם יחד, הכרוכים זה בזה באורח נסי. מאחר שהוא גם שמימי וגם גשמי, יכל ישו לגשר על הפער בין בני האנוש שנפלו ממעמדם לאביו ולגאול אותם מחטאותם.

מושג "האל הבן" כשלעצמו לא מופיע בברית החדשה, אם כי ישו מכונה "בן האלוהים". בין היתר, שמעון בר יונה קורא לו "בֶּן־אֱלֹהִים חַיִּים" בבשורה על פי מתי ט"ז ט"ז. הבשורה על-פי יוחנן י"ז ה' מצטטת אותו פונה לאלוהים בבקשה "פארני לידך בכבוד שהיה לי לידך בטרם היות העולם". רעיון האל הבן, כמו מושג השילוש בכללו, הצטלל כשאבות הכנסייה נדרשו להסביר לקהל את ההבדל בין העולם הנברא לישו עצמו, שהיה הרי גבוה הימנו. היה זה יוסטינוס מרטיר ששאל את משפט הפתיחה של הבשורה על-פי יוחנן, "בְּרֵאשִׁית הָיָה הַדָּבָר וְהַדָּבָר הָיָה אֵת הָאֱלֹהִים וֵאלֹהִים הָיָה הַדָּבָר", וזיהה בין "הדבר" לבין המושג הפילוסופי של הלוגוס (אף כי "הדבר" מתורגם כ'לוגוס' במקור היווני של הבשורה, כנראה שלא התכוונו למלוא המשמעות הפילוסופית הנלווית), ה"מילה" או ה"הגיון". דימוי זה הפך משפיע ביותר ומרכזי במחשבת ימי הביניים. מרטיר יצר את האנלוגיה לפיה היחסים בין ישו לאל האב דומים ליחסים שבין המוח למילים, שהם בו-זמנית נפרדים ומאוחדים, בעוד כל היתר נברא על ידי האל ולא הולד ממנו. הדוקטרינה של האל הבן ונצחיותו אוששה סופית במאבק נגד המינות האריאנית, כשאריוס איש אלכסנדריה טען כי האב נעלה על הבן ואף כי הלה אכן מולד ממנו, היה שלב בו התקיים האב לבדו בטרם היות הבן. הרעיונות האריאניים הוקעו בניקיאה ב-325.

באמנות הנוצרית, בתיאורים של העולם לפני הולדת ישו בן-האנוש, מוצגים ה"לוגוס" או האל הבן לעיתים תכופות עם אפיוניו המקובלים של ישו, אך לא תמיד. כמו כן, ה"לוגוס" הופיע בעולם עוד לפני ההתגלמות בבשר: מלבד התיאורים השונים בברית הישנה המקובלים בפרשנות הנוצרית כהופעות של השילוש (כמו התגלות המלאכים לאברהם באלוני ממרא), אוסביוס מקיסריה הסביר כי "שַׂר צְבָא ה'" שפגש את יהושע לפני יריחו הוא האל הבן.

הכנה לבשורה

הכנה לבשורה (יוונית: Εὑαγγελικὴ προπαρασκευή; לטינית: Praeparatio evangelica) הוא חיבור אפולוגטי שנכתב על ידי אוסביוס מקיסריה בתחילת המאה ה-4 לספירה. הוא החל בכתיבתו בשנת 313 בערך, וניסה להוכיח בו את עליונותה של הנצרות מול דתות ופילוסופיות פגניות.

הר פילאטוס

הר פילאטוס (גרמנית Pilatus) ממוקם במרכז שווייץ, בגבול בין הקנטונים נידוולדן ואובוולדן, כתשעה קילומטרים דרומית-מערבית לעיירה לוצרן.

גובהו של ההר 2,132 מטרים מעל גובה פני הים.

ההר קרוי "פילאטוס" על שם הנציב הרומי פונטיוס פילאטוס ששלט במדינה כנציב מטעם הרומאים בין השנים 26 ו-36 לספירה. הוא הנציב שתחת שלטונו נצלב ישו. על פי אחד האגדות הנוצריות העתיקות של אוסביוס מקיסריה, לאחר שפילאטוס התאבד בגלותו בצרפת, ניסו האירופאים להשליך את גופתו לנהרות שונים ברחבי אירופה, אך אף נהר לא היה מוכן לקבל את גופתו. לבסוף נפלטה הגופה אל הר גבוה המכונה כיום "פילאטוס".

נכון ל-2016, על ההר ישנו אתר המפעיל מגוון אטרקציות למשפחה, ביניהן פארק חבלים, אומגות ורכבת גלגלי השיניים התלולה ביותר בעולם.

יוטה (אתר מקראי)

יוּטָּה הוא אתר מקראי המזוהה כיום עם הכפר הפלסטיני יטא שבדרום הר חברון. יוטה מוזכר בספר יהושע כאחת הערים שניתנו ללויים. היישוב מוזכר גם בספר השמות של אוסביוס מקיסריה מהמאה ה-4: "כפר גדול מאוד של יהודים". יוטה היא הצפונית מבין שבע הערים אשר נכללו אצלו בתחום דרומא.

יוסה

יוסה או יוסף, על פי הברית החדשה הוא השני מבין אחי ישו.

על פי המסופר בבשורה על פי מרקוס ו' 3, מתואר ישו כבנה של מרים וכאחיהם של יעקב, יוסה, יהודה ושמעון (ועוד מוזכרות אחיות בלא ציון שמם).

בבשורה על פי מרקוס ט"ו 40 מתוארות הנשים הנוכחות בצליבת ישו ומצוינת אימו של ישו בתיאור "מרים, אימם של יעקב הקטן ושל יוסה".

תיאורים אלה מופיעים גם בבשורה על-פי מתי אולם שם מכונה יוסה בשם "יוסף" או "יוסס".

בימי הביניים זוהה יוסה עם יוסף בר-סבא המוזכר במעשי השליחים כמועמד להפוך לאחד מהשליחים לאחר מותו של יהודה איש קריות.

כמו כן יוסה מופיע כשלישי בסדר הירושה (השם מופיע בצורה "יוסטוס") אחרי ישו (אחרי יעקב ואחרי שמעון מירושלים) בספרו של אוסביוס מקיסריה "ההיסטוריה של הכנסייה".

כרוניקון (אוסביוס)

הכרוניקון או הכרוניקה (יוונית: Pantodape historia, Παντοδαπὴ ἱστορία, היסטוריה אוניברסלית ; לטינית: Chronicon) הוא חיבור בשני ספרים מאת אב הכנסייה אוסביוס מקיסריה.

נראה כי הוא חובר בתחילת המאה ה-4 לספירה, לפני החיבור תולדות הכנסייה. הוא כולל כרונולוגיה של העולם מאברהם ועד הוויסנאליה של קונסטנטינוס בשנת 325 לספירה (לציון 20 שנה לשלטונו). הספר הראשון מכיל סדרות של קטעים מתוך חיבורים של סופרים מוקדמים יותר; הספר השני מכיל רשימה חדשנית של תאריכים ואירועים בצורת טבלה.

המקור היווני של הטקסט אבד, אף על פי שציטוטים בכמות משמעותית קיימים בכרונוגרפיות מאוחרות יותר. שני הספרים נשמרו ברובם בתרגום ארמני. הספר השני נשמר בשלמותו בתרגום לטיני על ידי הירונימוס. קיימים גם חלקים מצוטטים אצל סופרים סוריים מאוחרים יותר, כמו הקטעים אצל יעקב מאדסה ואצל מיכאל הסורי אחריו.

כרוניקון (הירונימוס)

הכרוניקון (בלטינית: Chronicon או Temporum liber, ספר הזמנים) הוא חיבור של היסטוריה אוניברסלית מאת הירונימוס, שחיבר אותו בקונסטנטינופול סביב שנת 380 לספירה.

זהו תרגום ללטינית של הלוחות הכרונולוגיים המרכיבים את החלק השני של הכרוניקון של אוסביוס מקיסריה, עם תוספת המכסה את תקופת השנים 325–379.

למרות שגיאות רבות שנלקחו מאוסביוס, כמו גם כמה שגיאות משלו, הירונימוס יצר חיבור רב-ערך של היסטוריה אוניברסלית, ולו רק בשל הדוגמה שנתן לכותבי כרוניקות מאוחרים יותר כמו פרוספר אקויטאנוס , קאסיודורוס וויקטור טונוננסיס , להמשיך את האנלים שלו. בהתאם לכרוניקון של אוסביוס, הירונימוס תארך את בריאת העולם לשנת 5199 לפנה"ס.

הכרוניקון כולל כרונולוגיה של האירועים במיתולוגיה היוונית, המבוססת על עבודתם של מלומדים הלניסטיים כמו אפולודורוס מאתונה, דיודורוס סיקולוס ואוסביוס. בזמן שהחלקים המוקדמים יותר בחיבור אינם היסטוריים, ייתכן וישנם שרידים מפוזרים של אירועים היסטוריים מהתקופה המאוחרת של יוון המיקנית בערכים של המאה ה-12 לפנה"ס.

כרמל (אתר מקראי)

כַּרְמֶל - אתר מקראי בדרום הר חברון הנמצא בתחום הכפר הפלסטיני אל כרמל. משמעות השם כרמל היא סוג של גרעיני דגן.

כרמל המקראית הייתה בשטח נחלת שבט יהודה. היא מוזכרת במקרא בסיפור נבל הכרמלי, בעת שדוד ברח מפני שאול אל מדבר הרי חברון.

האונומסטיקון - רשימת השמות - של אוסביוס מקיסריה שנתב במאה ה-4 מסכם את תולדות המקום כך:

כרמל (ספר שמואל א', פרק כ"ה, פסוק ב') שם התגורר נבל. עד היום יש כפר נקרא בשם כרמלה, הנקרא (בכתוב) כרמל, מהמיל העשירי מחברון למזרח, שם יושב משמר צבא.

כרמל (ספר יהושע, פרק ט"ו, פסוק נ"ה) במטה יהודה. משם היה נבל. כפר גדול מאוד (נקרא) כרמל בדרומא (שם חבל הארץ), אצל חברון דרומא. שם יושב משמר חיילים.

...סמוך לה נמצא כרמלה - הנקרא (בכתוב) הכרמל. כך נקרא עד היום כפר של יהודים.

מתיאס הקדוש

מתיאס הקדוש (ביוונית Μαθθίας, בעברית מתתיהו) היה אחד משנים עשר השליחים, מחליפו של יהודה איש קריות שהסגיר את ישו ומת. מעמדו כשליח הוא ייחודי כיוון שהוא לא נבחר על ידי ישו, אלא על ידי גורל שעשו שאר השליחים.

בבשורות הסינופטיות הוא לא מוזכר כלל, ומעבר לבחירתו למחליפו של יהודה איש קריות אין התייחסות נוספת אליו בכתבים הנוצריים הקאנונים. אוסביוס מקיסריה אפילו קורא לו בשם אחר - "תלמי". קלמנס מאלכסנדריה, שהיה תאולוג נוצרי במאה ה-2 וה-3, מזהה את מתתיהו עם "זכי", המוכס מיריחו שבביתו התארח ישו. מקורות אחרים מזהים אותו עם ברנבא או עם נתנאל שמזוהה בדרך כלל כברתולומאוס הקדוש.

על פי ניקופורוס קסנטופולוס (Nikephoros Kallistos Xanthopoulos), מתתיהו הפיץ את הבשורה ביהודה ואחר כך בקפדוקיה ובקולכיס (כיום בגאורגיה), שם נסקל למוות בגלל אמונתו. בהריסות המבצר הרומי גוניו שבגאורגיה קיים סימון שעל פיו זהו מקום קבורתו של מתתיהו. על פי גרסאות מסוימות הוא נדד גם במצרים ובאתיופיה ומת בירושלים בסקילה או בעריפה.

על פי המסורת, שרידיו הובאו על ידי הלנה מקונסטנטינופול לרומא וחלקם נמצאים במנזר מתיאס שבטריר, גרמניה.

סוקרטס מקונסטנטינופול

סוקרטס מקונסטנטינופול הידוע גם כסוקרטס סכולסטיקוס היה היסטוריון יווני נוצרי של הכנסייה הנוצרית ובן זמנם של סוזומנוס ותאודורסיוס הלקטור שהשתמשו בכתביו. אין לבלבל בינו לבין הפילוסוף היווני הקלסי סוקרטס.

סוקרטס נולד בקונסטנטינופול בערך ב- 380. תאריך מותו אינו ידוע. גם בתקופה העתיקה לא היה ידוע הרבה על חייו. מה שידוע נאסף מהערות בספרו Historia Ecclesiastica (היסטוריה של הכנסייה) שהייתה שונה מהמופת שלה אוסביוס מקיסריה בהדגשתה את מקום הקיסר בענייני הכנסייה ובתיאור היסטוריה חילונית, בנוסף לזו של הכנסייה.

מוריו של סוקרטס, כפי שכתוב בהקדמות שכתב היו המדקדקים הלדיוס (Helladius) ואמוניוס (Ammonius) שהגיעו לקונסטנטינופול מאלכסנדריה שם הם היו כהני דת פגאניים. מרד שלווה בהתקפה על המקדשים הפגאניים שלהם אילץ אותם לנוס על נפשם. התקפה זו שבה הושחת הסֶרָפֶּאום והספרייה שבו נהרסה מתוארכת ל- 391 בערך.

לא הוכח שסוקרטס מקונסטנטינופול למד מתורתו של הסופיסט טרוילוס. גם לא ברור מה היה מקצועו המדויק של סוקרטס, למרות שניתן להסיק מכתביו שהוא היה חסר מקצוע.

בשנים שלאחר מכן הוא נסע וביקר, בין השאר, בפפלגוניה וקפריסין

פלה (יישוב קדום)

פלה (Pella) (בערבית: טבקת פחל - طبقة فحل; בספרות התלמודית: פֶחֶל) הייתה עיר שנמנתה על ליגת עשר הערים - הדקאפוליס.

פלה הייתה יישוב עתיק יומין בעבר הירדן המזרחי. היא שכנה סמוך מאוד לנהר הירדן, מספר קילומטרים צפונית לוואדי אל-יביס, כשלושה קילומטרים ממזרח לכפר רופין. בקרבת העיר היו מעיינות חמים שהתלמוד הירושלמי מכנה אותם "חמתא דפחל".

המקום נזכר בטקסטים מצריים מהמאה ה-19 לפני הספירה כפילום (pihlum) או פחל (pehel). העיר פחל נזכרת שוב במכתבי אל-עמארנה מן המאה ה-14 לפנה"ס, אז נשלטה על ידי מותבעל בן לבאיה שליט שכם. כפי הנראה, מקור שמה של פלה בהלניזציה של שמה הקודם (פילום) ועל שם העיר פלה שביוון - עיר הולדתו של אלכסנדר הגדול, שצבאותיו כבשוה בסביבות 332 לפני הספירה.

לאחר כיבושה על ידי היוונים עברה משלטון בית תלמי לבית סלאוקוס, ובסביבות 108 לפנה"ס נכבשה על ידי אלכסנדר ינאי. מאחר שמרבית תושבי העיר היו יוונים, לא נתקבל השלטון היהודי באהדה, ועם כיבושה על ידי פומפיוס בשנת 63, הוצאה העיר- יחד עם שאר ערי הדקאפוליס - משלטון יהודה. לאחר כיבושה בידי הרומאים הפכה לעיר רומית, ובתקופה הביזנטית שיגשגה, לאור נתיב הסחר שעבר בסמוך. על פי אוסביוס מקיסריה, הייתה פלה עיר מקלט לפליטים נוצריים שברחו מירושלים בתקופת המרד הגדול.

לאחר הכיבוש הערבי הייתה פלה בשליטת בית אומאיה עד לחורבנה בשנת 749 מרעש אדמה.

פמפילוס

פמפילוס הקדוש מקיסריה (ביוונית: Πάμφιλος) (המחצית השנייה של המאה ה-3 – 16 בפברואר 309), היה כומר של קיסריה, ראש חוקרי המקרא הנוצריים בתקופתו, ייסד את הספרייה הנוצרית שבעיר, הוביל את בית הספר התאולוגי ונחשב אחד מאבות הנצרות.

פמפילוס היה חברו ומורו של אוסביוס מקיסריה שכתב עליו חיבור שאבד ואיזכר אותו בספרים אחרים שכתב. בשל חברותם כונה אוסביוס גם בשם "אוסביוס פמפילי", כלומר "אוסביוס חברו של פמפילוס". על פי הספר "על המרטירים של פלשתינה" (de martyribus palaestinae), פמפילוס נולד בערך בשנת 250 למשפחה עשירה ומכובדת בביירות. יש גרסה הטוענת שחילק את כל רכושו לעניים אולם סברה זו עומדת בסתירה עם העובדה שתמך בספרייה של קיסריה ובחוקרים שעבדו בה.

על פי הפטריארך פוטיוס הראשון, המזכיר את פמפילוס בחיבורו "ביבליותקה", למד פומפילוס בבית הספר התאולוגי של אלכסנדריה אצל פיאריוס, מחסידיו של אוריגנוס. לאחר מכן התיישב בקיסריה והפך לכומר בכנסיית העיר.

לפי אוסוביוס, פמפילוס נאסר ב-307 כשלא הסכים להקריב קרבן לקיסר הרומי ואחרי שנתיים בכלא הוצא להורג. פמפילוס נחשב לקדוש על ידי הכנסייה הקתולית והכנסייה האורתודוקסית המזרחית. יום חגו נחגג ב -16 בפברואר וב-1 ביוני.

רימון (אתר מקראי)

רימון - אתר מקראי בצפון הנגב, בנחלת שבט יהודה. היום כק"מ דרומית לקיבוץ להב, כ-20 ק"מ צפונית מזרחית לבאר שבע, במקום המכונה "חרבת רמליה" או "חורבת רימון". במקום נמצאו שרידי בית כנסת עתיק שהוקם במחצית השנייה של המאה ה-3.

אוסביוס מקיסריה כולל אותה בין יישובי דרומא וכותב: רימון היום, לא ידוע - "גם אותה לכד יהושע ויך את מלכה, אשר הייתה בנחלת שמעון ויהודה. ועתה היא חרמון, כפר גדול מאוד של יהודים טז' מילין מבית גוברין לדרום בדרומא".

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.