אונקלוס

אונקלוס (מובא הרבה בתלמוד בבלי בשם אונקלוס הגר) היה בן אצולה ממשפחת קיסרי רומא, התגייר במאה ה-1, היה תלמידם של רבי אליעזר ורבי יהושע, ונחשב לאחד מן התנאים[1].

לפי המסורת היהודית[2][3] חיבר את "תרגום אונקלוס" שהוא התרגום הארמי העתיק והמוסמך לתורה[4]. התרגום נעשה כנראה, בארץ ישראל בתחילת המאה ה-2, ונערך סופית בבבל. התרגום נועד להביא את התורה לשפתם המדוברת של היהודים בתפוצות הגולה. במהדורות מסורתיות של המקרא מופיע תרגום זה בצדו של הטקסט העברי.

נהוג לצוטט את אונקלוס בטקס זבד הבת.

ביוגרפיה

ישנן שתי מסורות לגבי זהותו של אונקלוס,לפי המדרש תנחומא[5] הוא היה אחיינו של הקיסר הרומי אדריאנוס. ולפי התלמוד בבלי הוא היה אחיינו של הקיסר הרומי טיטוס[6], אך הגר"א מגיה את התלמוד כך שגם שם מופיע אדריאנוס. אונקלוס התגייר במאה ה-1 לפני מרד בר כוכבא בשלהי תקופת התנאים, וברח לארץ ישראל מפני אימת דודו הקיסר, הצטרף לחכמי יבנה ולמד מפיהם.

בעיית הזיהוי ההיסטורי

הן על אונקלוס והן על עקילס נאמרים דברים בלשון דומה מאוד, המצביעים לכאורה על כך שמדובר באותו אדם. לדוגמה: בתלמוד הבבלי נאמר: "תרגום של תורה - אונקלוס הגר אמרוֹ מפי רבי אליעזר ורבי יהושע"[7] בתלמוד הירושלמי ניתן למצוא דברים דומים על עקילס: "תרגם עקילס הגר התורה לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע"[8]. דוגמה נוספת: בתוספתא נאמר על אונקלוס כי "חלק עם אחיו והחמיר על עצמו והוליך חלקו לים המלח". הדברים נאמרים באותה לשון ממש בתלמוד הירושלמי, אבל על עקילס[9].

אלא שאם אונקלוס ועקילס הם אותו אדם, צפוי היה ששמו של עקילס ייקשר בתרגום הארמי. אך כל המקומות המזכירים את עקילס עושים כן ביחס לתרגום היווני דווקא. למשל: "ובתי הנפש - תרגם עקילס אסטו מוכריאה"[10]. הכוונה כאן למילה היוונית εὐστομάχια, קישוטי צוואר.

ועוד זאת שבדיקה לשונית של שני התרגומים מעלה שמידת השליטה בלשון העברית המשתקפת בהם היא שונה: אצל מחבר התרגום הארמי השליטה טובה הרבה יותר בלשון העברית (וכן באגדה ובהלכה היהודית) ממחבר התרגום היווני.

כל עוד לא יתגלו עדויות נוספת, השאלה האם מדובר באדם אחד שכתב את שני התרגומים, או בשני אנשים שונים שכל אחד מהם כתב תרגום אחר - תישאר ללא מענה. עם זאת דעת החוקרים נוטה יותר לדעה שלא אדם אחד כתב את שני התרגומים.

תרגום אונקלוס לתורה

התרגום לתורה מיוחס על פי התלמוד ל"אונקלוס הגר", שפת התרגום היא ארמית ומכונה בפי האנשים "תרגום". הוא נקרא גם בשם "תרגום בבלי" ו"תרגום דידן", כי השתמשו בו בכל בתי המדרשות שבבבל, ומאז ימי הביניים נהוג לכנותו "תרגום אונקלוס".

לפי המסורת התרגום נכתב על פי רוח הקודש ולכן חשיבותו רבה מאד. מעמדו כתרגום המוסמך והמקודש לתורה נשמר עד ימינו. בקרב המוני בית ישראל הלימוד בו "שניים מקרא ואחד תרגום" הוא תקנה הלכתית. בשל יוקרתו הייתה לתרגום זה השפעה רבה על פרשנות התנ"ך, ומטעם זה מפרשי התורה כמו רש"י, הרמב"ם ועוד מרבים להישען על ה"תרגום" ולראות בו סמכות פרשנית עליונה.

המניעים לכתיבת התרגום

עוד קודם ל"תרגום אונקלוס" היו בארץ ישראל תרגומים לתורה כמו תרגום ירושלמי שנוצרו בידי חכמי ישראל מימות עזרא הסופר שהיו מתרגמים את התורה לקהל, דרך התרגום הייתה על ידי הוספת דרשות מרובות, אך בתקופת המשנה ובמיוחד בזמן עליית הנצרות חששו חז"ל שיעשו שימוש בתרגומים אלה כדי לשתול אמונות מינות בתוך המדרשים, ולכן נוצר הצורך בתרגום מחודש שנעשה בפיקוח גדולי התנאים.

תרגום עקילס לתורה

במהלך המאות הראשונות לספירה נוצרו בחוגים יהודיים מספר עיבודים לתרגום היווני לתורה, כמו תרגום השבעים. אחד המניעים שהניב את מרבית התרגומים של התנ"ך היה הפצת הנצרות, שאחד העיבודים האלו מיוחס על ידי המסורת הנוצרית לאדם בשם Aquila (ביוונית: Ἀκκυλας), והוא השתמר בהקספלה של אוריגנס. לכן החליט עקילס לתרגם את התנ"ך לתרגום המתאפיין בתרגום מילולי ביותר, ו'תרגום עקילס' היה עד כדי שיעבוד מוחלט לנוסח העברי של המקרא.

אונקלוס ועקילס בהגדות חז"ל

בספרות חז"ל נשתמרו מספר הגדות המתייחסות בנוסח אחד לאונקלוס ובנוסח אחר לעקילס. במסכת גיטין[11] מסופר, שלפני שאונקלוס החליט להתגייר, הוא ביקש להתייעץ עם רוחותיהם של שלושה אויבים ידועים של עם ישראל - טיטוס, בלעם וישו. הוא מעלה את הרוחות הללו באוב, ושלושתן מספרות לו על העונשים החמורים שקיבלו בגין הרעות שהביאו על עם ישראל.

במסכת עבודה זרה[12] מסופר שלאחר שאונקלוס התגייר, שלח הקיסר גדוד חיילים להביאו אליו, אונקלוס משך את לבם במקרא והחיילים החליטו להתגייר. הקיסר שלח גדוד נוסף וציווה עליהם לא לדבר איתו בדברי תורה. כשהגיעו אמר להם אונקלוס, אומר לכם דבר מה, מקובל בהיררכיית המלוכה שהחשוב פחות אוחז את הנר להאיר לפני מי שחשוב ממנו, וכך בסדר עולה. האם עולה על הדעת שבעל הדרגה החשובה ביותר יחזיק את הנר לפני אנשים פחותים? ענו החיילים בשלילה, אמר להם אונקלוס: הקב"ה אחז את האור לפני עם ישראל במדבר, שנאמר "והשם הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך ולילה בעמוד אש להאיר להם וכו'" בשמעם זאת החליטו אף הם להתגייר. לאחר מכן שלח גדוד נוסף וציווה עליהם לא לדבר כלל עם אונקלוס. כאשר אסרו אותו והוליכוהו, עבר אונקלוס בסמוך למזוזה על הפתח, הניח את ידו עליה, וחייך. שאלו אותו החיילים מדוע אתה מחייך? ענה להם אונקלוס: "מנהגו של עולם מלך בשר ודם, יושב מבפנים ועבדיו משמרים אותו מבחוץ, ואילו הקב"ה עבדיו מבפנים והוא משמרן מבחוץ שנאמר "ה' ישמר צאתך ובואך מעתה ועד עולם", בשמעם זאת אף הם נתגיירו, והקיסר נואש ולא שלח יותר אחריו.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ברייתא בתלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"ט, עמוד א'
  2. ^ ר. כשר, תרגומי המקרא הארמיים, עמ' 80.
  3. ^ א. ראק תרגום אונקלוס באתר ישיבת הר ציון
  4. ^ תלמוד בבלי, מסכת מגילה, דף ג', עמוד א'; מסכת עבודה זרה, דף י"א, עמוד א'
  5. ^ פרשת משפטים סימן ה'
  6. ^ מסכת גיטין, דף נ"ו, עמוד ב'
  7. ^ מסכת מגילה, דף ג', עמוד א'
  8. ^ מסכת מגילה, פרק א', הלכה ט'
  9. ^ מסכת דמאי, פרק ו', הלכה ז'
  10. ^ תלמוד ירושלמי, מסכת שבת, פרק ח', הלכה ב'
  11. ^ דף נ"ו, עמוד ב'
  12. ^ דף י"א, עמוד א'
אלוהים (יהדות)

על פי היהדות, אלוהים הוא האלוהים היחיד, בורא העולם כולו ושליטו, שציווה על כלל בני האדם ז' מצוות ולעם ישראל נתן את התורה ובה תרי"ג מצוות. המילה "אלהים" היא אחת משבעת שמותיו המקודשים של אל יחיד זה, אך משמשת גם במשמעויות אחרות. בשל קדושתה, נוהגים דתיים ואחרים לומר אלוקים בהקשרים מסוימים.

ארם נהריים

ארם נהריים הוא שמו התנ"כי של האזור שמקובל בדרך כלל לזהותו עם צפון סוריה ליד גבול טורקיה. האזור של פְּתוֹר וכרכמיש על נהר פרת וחרן על נהר בליח עד נהר חבור. וזה במערב ארץ אשור הנמצאת באזור נינוה בצפון עיראק. הצירוף מופיע בתנ"ך חמש פעמים, ומזוהה בספר בראשית כארץ מוצאו של אברהם.

ארמית

אֲרָמִית היא שפה שמית צפון מערבית, שמדוברת ברציפות מאז האלף הראשון לפני הספירה ועד ימינו. בעת העתיקה הייתה הארמית שפה רווחת במזרח התיכון ובמרכז אסיה, ובעיקר בארץ ישראל, בסוריה, באשור, בבבל, ובממלכת פרס. הארמית הייתה שפת הדיבור של ארץ ישראל, סוריה ומסופוטמיה.

עולי בבל בתקופת בית שני הביאו אתם לארץ ישראל את השפה הזו, שהייתה אז השפה הרווחת של האימפריה הפרסית. הארמית שימשה גם בכתבי קודש יהודיים, כגון ספר עזרא וספר דניאל בתנ"ך, המשנה (במובאות), התלמוד הבבלי, התלמוד הירושלמי, תרגום אונקלוס, תרגום יונתן וספר הזוהר.

דוכיפת

דּוּכִיפַת (שם מדעי: Upupa) הוא סוג של עוף יחיד במשפחת הדוכיפתיים שבסדרת הדוכיפתאים.

בעבר נחשב לטקסון מונוטיפי אך כיום מוכרים בו מספר מינים:

דוכיפת מצויה Upupa epops

דוכיפת אפריקנית Upupa africana

דוכיפת מדגסקר Upupa marginata

Upupa antaios (נכחדה)בישראל מצוי המין דוכיפת מצויה, שנבחרה כציפור הלאומית של ישראל.

זרת (יחידת מידה)

זרת היא מידת אורך קדומה, ואף מוזכרת בתורה בפרשת ויקהל (שמות, ל"ט, ט') לשער בה את מידות החושן: "זֶרֶת אָרְכּוֹ וְזֶרֶת רָחְבּוֹ" .

שמה של מידת הזרת בארמית הוא 'זרתא' וכן הוא בתרגום אונקלוס, וכך מכונה מידת הזרת לעיתים בתלמוד (עירובין כט ב).

יונתן בן עוזיאל

יונתן בן עוזיאל - תנא בדור הראשון לתנאים, חי כמה עשרות שנים לפני חורבן בית שני, חיבר את תרגום יונתן, תרגום הנביאים לארמית. רבים נוהגים לעלות לקבר המיוחס לו ליד היישוב עמוקה שבגליל, כסגולה למציאת זיווג ופריון.

כ"ט בטבת

כ"ט בטבת הוא היום העשרים ותשעה בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והוא החודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בכ"ט טבת הוא ברב השנים פרשת בא. אבל אם בר המצוה חל בשנה המתחילה בשבת או בשנה חסרה המתחילה ביום שני (שנה מקביעות בחג או בחה) פרשת בר המצוה היא פרשת וארא.

לאה

לֵאָה, דמות מקראית, היא אחת מארבע האמהות של עם ישראל. סיפורה מופיע בתורה בספר בראשית, פרק כ"ט עד פרק ל'. לאה היא אמם של שישה מתוך שנים עשר בניו של יעקב: ראובן, שמעון, לוי, יהודה, יששכר וזבולון, ושל בתו דינה.

לולב

לוּלׇב הוא אחד מארבעת המינים, ומכונה בתורה בשם 'כפות תמרים' כאמור בספר ויקרא: "וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל" (ויקרא, כ"ג, מ'). את המילים כפת תמרים שבמקרא תרגם פרשן המקרא אונקלוס "לולבין".

הזיהוי שלו כמעט ודאי: תמר מצוי - עץ הגדל בנאות מדבר בארץ ישראל, בבקעת הירדן ובצפון חצי האי סיני. התמר אינו גדל באירופה ובעבר קהילות יהודיות באזורים אלה התקשו מאד להשיגו. התמר המצוי ידוע בעליו המיוחדים, הנותנים לארבעת המינים את המראה האופייני.

בספרות חז"ל מכונים כל ארבעת המינים בשם "לולב" היות שהוא הבולט מבין המינים, ולכן נוסח הברכה על נטילת ארבעת המינים הוא "על נטילת לולב".

מכון ממרא

מכון ממרא הוא מכון מחקר תורני אשר מטרתו היא הנגשת טקסטים בסיסיים ומדויקים של ארון הספרים היהודי: תנ"ך, משנה, תוספתא, תלמוד בבלי, תלמוד ירושלמי, משנה תורה להרמב"ם ותרגום אונקלוס. חלק מן הטקסטים מוגהים על פי כתבי יד תימניים. בנוסף לאתר המכון, הטקסטים מוצגים גם במאגר ספרות הקודש של אתר סנונית. המכון נקרא על שמו של המקום בו חי אברהם אבינו: "וַיֶּאֱהַל אַבְרָם, וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא--אֲשֶׁר בְּחֶבְרוֹן; וַיִּבֶן-שָׁם מִזְבֵּחַ, לַיהוָה." (בראשית יג', יח'). תלמידי החכמים הפועלים במכון משתייכים לזרם ה"בלאדי" של יוצאי תימן והם מתלמידיו של הרב יוסף קאפח. המכון שוכן בגבעת שאול בירושלים.

ניקוד

המונח נִקּוּד מתאר הוספת סימנים מתחת לאותיות, מעליהן או בתוכן, לצורך ייצוג תנועות או להבחנה דיאקריטית. משתמשים במונח זה בעיקר ביחס לשפות עברית, ארמית וערבית. השימוש בניקוד החל בימי הביניים, והראשונים שהשתמשו בו היו מדקדקי הארמית הנוצרית (הסורית), כנראה בהשפעת טקסטים יווניים שכללו סימנים שנועדו להבהרת ההגייה. מקובל להניח שהסיבה לפיתוח שיטות הניקוד בשפות השונות היא החשש שמסורת ההגייה של טקסטים מקודשים, שעד אז הועברה בעל פה, לא תשתמר אם לא תקובע בכתב.

בימי הביניים התקיימו בעברית ארבע שיטות ניקוד זו לצד זו: הַטַּבְרָנִית, הבבלית, הארצישראלית, והארצישראלית-טברנית. שיטות אלו שימשו בעיקר לניקוד הטקסט המקראי, אך גם לניקוד טקסטים של משנה, תלמוד, ותרגומים לארמית למקרא. השיטה הטברנית נתפסה כמדויקת ביותר, ודחקה את רגלי שלוש השיטות האחרות. במקביל לשיטות הניקוד היהודיות פיתחו השומרונים שיטת ניקוד משלהם, שיטת הניקוד השומרונית, המשקפת את הגיית העברית והארמית בפיהם.

בשל נסיבות היסטוריות, בעברית בת ימינו משתמשים בסימנים הגרפיים של שיטת ניקוד אחת (השיטה הטברנית) כדי לסמן את ההגייה העומדת מאחורי שיטת ניקוד אחרת (השיטה הארצישראלית). המשמעות היא שיש חוסר התאמה בין ההגייה לבין השיטה לסימונה.

עקילס הגר

עקילס הגר היה גר צדק שהתגייר לפני מרד בר כוכבא, בתקופת התנאים. הוא מחבר "תרגום עקילס" של התנ"ך ליוונית, שחובר על דעת רבי יהושע ורבי אליעזר, והיה גם תלמידו של רבי עקיבא.

רפאל בנימין פוזן

רפאל בנימין פוזן (1942 - 25 במרץ 2016, ט"ו באדר ב' ה'תשע"ו) היה חוקר מקרא, מרצה במדרשה לנשים באוניברסיטת בר-אילן ובמכללת אורות ישראל. תחום התמחותו העיקרי הוא תרגום אונקלוס. חתן פרס הרב קוק.

שניים מקרא ואחד תרגום

שניים מקרא ואחד תרגום (בראשי תיבות: שמו"ת) היא תקנה הלכתית לקרוא את פרשת השבוע פעמיים בנוסח המקרא ופעם נוספת עם תרגום מדי שבוע.

תימנית-יהודית

תימנית־יהודית היא דיאלקט של ערבית יהודית שמדובר על ידי יהודי תימן. זוהי שפה מעורבת, שמורכבת ברובה מהשפה הערבית המדוברת בתימן, אך מכילה גם יסודות עבריים. ניב זה של ערבית נכתב, כמו ניבי ערבית־יהודית אחרים, בכתב עברי. היו הבדלים ברורים בין מחוזות ואזורים שונים בתימן, שלכל אחד מהם היה דיאלקט משלו.לבד מתימנית־יהודית, שימשו את היהודים בתימן שפות נוספות: עברית מקראית במקרא, עברית משנאית וארמית בלימוד המשנה, הגמרא ותרגום אונקלוס, וערבית־בינונית יהודית כשנלמד תפסיר רב סעדיה גאון, כתבי הרמב"ם וחכמים תימנים בני אותו דור. בדיבור עם מוסלמים יושבי תימן השתמשו היהודים בשפת המדינה, הערבית־תימנית. השפה שימשה גם כשפה העממית של נשות תימן, שבה הוּשְׁרה שירתן.

תרגום אונקלוס

תרגום אונקלוס הוא תרגום ארמי יהודי לחמשת חומשי התורה. מחברו, זמנו ומוצאו אינם ידועים, אולם משערים שנתחבר בארץ ישראל בסביבות המאה השלישית לספירה.

תרגום השבעים

תרגום השבעים (ביוונית עתיקה: Ἡ Μετάφρασις τῶν Ἑβδομήκοντα או οʹ; בלטינית: Septuaginta או LXX) הוא השם שניתן לתרגום המקרא ליוונית קוינה במאה השלישית והשנייה לפני הספירה. בתחילה תורגמו חמשה חומשי תורה וכעבור 350 שנה תורגמו ספרים מקראיים אחרים על ידי הנוצרים. התרגום נועד לשמש את היהדות דוברת-היוונית באגן הים התיכון, בייחוד באלכסנדריה. הוא מכיל חמישים ספרים, והשתמר בעיקר בכנסייה הנוצרית בה הוגדר בתור הברית הישנה. הנצרות האורתודוקסית רואה בו עד היום את הנוסח המקודש היחיד. רבים מספריו לא נכללו בין 24 חלקי נוסח המסורה ונדחו על ידי חז"ל בגדר ספרים חיצוניים. גם בספרים המשותפים לשני הקאנונים יש הבדלים משמעותיים בין נוסח המסורה לנוסח תרגום השבעים.

תרגום התורה המיוחס ליונתן

התרגום המיוחס ליונתן, או פסאודו-יונתן, המכונה גם תרגום ירושלמי או תרגום ארץ ישראל, הוא תרגום ארמי לתורה שמוצאו מארץ ישראל.

תרגום זה כונה בפי רוב הראשונים בשם "תרגום ירושלמי". במקורות המאוחרים יותר של ימי הביניים (לראשונה בפירושו של ר' מנחם רקאנטי) הוא כונה בשם "תרגום יונתן בן עוזיאל", ואף נדפס במהדורות מקראות גדולות בשם זה, אף שידוע שיונתן בן עוזיאל כתב תרגום לספרי הנביאים בלבד - ולא לתורה. ההשערה המקובלת כיום היא שראשי התיבות ת"י התפרשו בטעות כמכוונים ל"תרגום יונתן" במקום ל"תרגום ירושלמי". תרגום זה הוא חלק מקבוצת תרגומים ארמיים לתורה המכונים "תרגומים ארץ-ישראליים", וכן "ירושלמיים", ובהם גם תרגום נאופיטי ותרגום הקטעים (המכונה בדפוסי מקראות גדולות "תרגום ירושלמי"), המתאפיינים בזיקה ליהדות ארץ ישראל במאות הראשונות לספירה, ולשונם ארמית גלילית.

אופיו של התרגום המיוחס ליונתן שונה מזה של שאר התרגומים הארץ-ישראליים; הוא נוטה להרחיב יותר את היריעה ולהביא מסורות מדרשיות, בעיקר אגדתיות אך גם הלכתיות, במהלך התרגום, מעבר לתרגום הצמוד לטקסט. לדעת אביגדור שנאן התרגום קרוב מבחינות רבות לסוגה המכונה מקרא משוכתב. חוקרים דנו ביחסו של התרגום לתרגומים הבבליים - בעיקר תרגום אונקלוס - ולתרגום הסורי למקרא, הפשיטתא, וכן למדרשי האגדה ובעיקר למדרש פרקי דרבי אליעזר, לו יש זיקה הדוקה לתרגום המתבטאת באגדות ובדרשות דומות עד כדי זהות מילולית.

זמנו של התרגום קשה לקביעה. היו שזיהו בו חומר קדום המתייחס ליוחנן כהן גדול מתקופת החשמונאים, מאידך יש בו כנראה התייחסויות לעיר קונסטנטינופול ולאסלאם. אפשר שכלולים בו רבדים מזמנים קדומים, אך חוקרים (למשל אביגדור שנאן) סבורים שזמן חיבורו המאה השביעית או השמינית, והוא כנראה פרי ידו של מחבר אחד, ולא קבוצת מחברים.

עזריה מן האדומים מעיד על שני כתבי יד של התרגום, אך כיום ידוע רק כתב יד אחד שלו הנמצא בספריית המוזיאון הבריטי. התרגום נדפס לראשונה על ידי אשר פורינץ בוונציה, 1591; במאה העשרים נדפסו ארבע מהדורות מדעיות: גינזבורגר (ברלין 1903), רידר (ירושלים 1974), דיאז מאצ'ו (מדריד 1977–1980) וקלרק (הובוקן 1984).

תרגומי התנ"ך

תרגומי התנ"ך הם מפעל תרגום תנ"ך למאות שפות; ובשפות רבות תורגם במספר גרסאות. נכון לספטמבר 2016 תורגם התנ"ך בשלמותו ל-636 שפות ולפחות ספר אחד של התנ"ך תורגם ל-3,223 שפות[דרוש מקור] . בשפות אחדות תרגום התנ"ך היה היצירה הכתובה הראשונה באותה שפה, ולכן היה צורך לעיתים להמציא שיטת כתיבה או אפילו להמציא אלפבית לשם כך.

בראשית האלף הראשון לספירה פסקו בהדרגה מרבית היהודים להשתמש בשפה העברית, ובמיוחד בעברית מקראית, ולכן הצורך בתנ"ך מתורגם הפך לצורך בסיסי כאשר היו מתאספים כדי לקרוא בתנ"ך בבתי הכנסת, וקריאת התנ"ך הייתה מבצעת על ידי שני אנשים - אחד שהקריא את הפסוק מהתנ"ך בשפת המקור, ומתורגמן שחזר אחר דבריו בשפה המקומית. הפער בין הכתוב לתנ"ך לבין עולמו של הציבור היה גדול יותר מאשר פער של שפה בלבד, כאשר במאות השנים שחלפו בתווך התפתחה גם ההלכה, התעשר העולם התאולוגי, והמציאות ההיסטוריה השתנתה ודרשה פרשנות וזווית עדכנית עבור חלק מהתוכן. לכן מקומו של התרגום בתרבות היה גדול יותר מעבר להבנת המילים בפועל.

בתרגום שפות אין אפשרות ריאלית לבצע תרגום מדויק לחלוטין, מאחר שבכל שפה ישנן כמה אפשרויות תרגום למרבית המילים, ולכל מילה קונוטוציה שונה, וגם שונה במידה מסוימת מהקונוטציה המדויקת של המילה המקורית בשפת המקור (למשל, אפשר לתרגם לאנגלית את המילה "שמיים" ל-Sky ול-Heaven. שתי אפשרויות מתאימות שלכל אחת משמעות שונה זו מזו, וגם שונה במעט מהקונוטציה המלאה של המילה "שמיים"). מסיבה זו, לצד הניסיון לגשר על ההבדל התרבותי, כל תרגום הוא למעשה גם פרשנות. במקרים רבים נקטו המתרגמים בגישה של "תרגום מרחיב", בה התרגום מוסיף פרטים ופרשנויות מעבר לטקסט המקורי, משנה את התוכן, ומתאר את המתרחש באופן שמתאים יותר לתפיסות התרבותיות המקובלות לתקופה ולאזור. בתרגומים הנפוצים שינויים אלו נמצאים - במידה מסוימת של שינוי - בעשרות אחוזים מבין הפסוקים. הציבור הרחב בתקופות אלו הכיר את התנ"ך מהתרגומים בלבד, ולכן באזורים שונים הכירו בפועל גרסאות שונות של אותם הטקסטים, בהתאם לאמונה ההלכתית המקומית.

משמעותם התאולוגית של תרגומי התנ"ך הייתה לעיתים דרמטית. כך, למשל, תרגומי התנ"ך ליוונית ולטינית והפצתם עומדים בבסיס התפשטות הנצרות, ותרגום התנ"ך לגרמנית על ידי מרטין לותר, שאיפשר לעמים וקבוצות מסוימים לגשת אל הטקסט ללא תיווך הכנסייה הקתולית, עומד בבסיס הנצרות הפרוטסטנטית.

בחקר נוסח המקרא משמשים התרגומים העתיקים כמקור ידע חשוב על אודות התפתחות נוסח המקרא בעת העתיקה.

תנאים
סוף תקופת הזוגות הלל הזקןשמאי הזקןבני בתירהמנחםעקביא בן מהללאלחנניה בן חזקיה
דור ראשון רבן גמליאל הזקןרבן שמעון בן גמליאל הזקןרבי ישמעאל בן אלישע כהן גדולרבן יוחנן בן זכאייונתן בן עוזיאלבבא בן בוטארבי חנינא בן דוסארבי חנינא סגן הכהניםאבא שאול בן בטניתאדמוןרבי דוסא בן הרכינסרבי יהודה בן בתירארבי אליעזר בן יעקבנחום המדיחוני המעגל
דור שני (בזמן חורבן בית המקדש ואחריו) רבן גמליאל דיבנהרבי יהושע בן חנניהרבי אליעזר בן הורקנוסרבי אלעזר בן ערךרבי נחוניה בן הקנהנחום איש גמזואבא חלקיהרבי צדוקרבי שמעון בן נתנאלנחמיה העמסוני
דור שלישי רבי עקיבארבי טרפוןרבי יהודה בן בבארבי ישמעאלרבי אלעזר בן עזריהרבי יוסי הגלילירבי חנינא בן תרדיוןרבי יוחנן בן ברוקהבן זומאבן עזאישמעון בן ננס • אונקלוס • רבי חנינא בן אנטיגנוסרבי חנינא בן חכינאירבי יוחנן בן נורירבי אלעזר חסמאאלישע בן אבויהרבי אלעאירבי אלעזר המודעירבי חלפתאחנניה בן אחי רבי יהושעאבטולמוסרבי יוסי בן קיסמארבי ישבב הסופרעקילס הגררבי יוחנן בן תורתארבי אלעזר בן יהודה איש ברתותארבי מתיא בן חרשחנן המצרישמעון התימני
דור רביעי רבן שמעון בן גמליאלרבי יהודהרבי יוסירבי יונתןרבי מאיר (ואשתו ברוריה) • רבי שמעון בר יוחאירבי אלעזר בן שמוערבי נחמיהרבי נתןרבי יהושע בן קרחהאבא שאולרבי אליעזר בן רבי יוסי הגלילירבי יוחנן הסנדלררבי פינחס בן יאיררבי שמעון שזורי
דור חמישי רבי יהודה הנשיארב הונא קמא בבבל • רבי יוסי ברבי יהודהרבי ישמעאל ברבי יוסירבי אלעזר ברבי שמעוןרבי שמעון בן אלעזררבי שמעון בן יהודהרבי אלעזר הקפרסומכוסאיסי בן יהודהבר קפרארבי יוסי בן זמרהלוי בר סיסירבי בנאהרבי שמעון בן מנסיאידוע הבבלירבי שמעון בן חלפתא

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.