אונס

אונס (קרוי גם אינוס) הוא כפיית מעשים מיניים. ברוב מקרי האונס גבר אונס אישה, אולם קיימים גם מקרי אונס גברים וככלל הקורבן יכול להיות גבר או אישה, והתוקף, המכונה אנס, יכול גם הוא להשתייך לאחד משני המינים.[1]

Konstantin Makovsky - The Bulgarian martyresses
הבולגרית המעונה, קונסטנטין מקובסקי, 1877

התייחסות לאונס על סמך הנסיבות

אונס הוא פשע המתרחש בין אנשים מכל המינים והמגדרים, אך הרוב המוחלט של התוקפים הם גברים.[2] ישנם מספר תרחישי אונס שלמטרות משפטיות, אקדמיות, או חברתיות מסווגים תחת שם או כינוי, אך אלה אינם התרחישים היחידים הקיימים, ואונס יכול להתרחש בין כל סוגי האנשים ובנסיבות שונות. בין התרחישים המוכרים:

  • אונס במקום העבודה
קיימים מקרי אונס המתרחשים במקום העבודה, לרוב תוך ניצול יחסי מרות.
  • אונס במסגרת המשפחה (גילוי עריות)
קיימים מקרי אונס הכרוכים בגילוי עריות. עם השנים חלה עליה בדיווחים על התעללות מינית מצד קרוב משפחה מדרגה ראשונה, הורה, אח או בן. נראה שמקרים רבים, שהיו מטואטאים בעבר מתחת לשטיח, הולכים ומתגלים. על הפולמוס באשר לאמינות תלונות בבגרות על התעללות מינית שנחוותה בילדות, ראו הערך זיכרון אנושי.
  • אונס בפגישה - כאשר האונס מתרחש במסגרת פגישה רומנטית או חברתית.
המונח התפרסם בישראל לאחר שידור הסדרה אהבה מעבר לפינה, בה אחת הדמויותה (בגילומה של אגם רודברג) נאנסה על ידי בן זוגה (בגילומו של יהונתן כיס-לב). השידור הביא לתלונות צופים, אך לדברי עורך הסדרה העיסוק בנושא הביא ל"שירות חינוכי" נוכח השתלשלות האירועים והגשת הנאנסת תלונה במשטרה.[3]
  • אונס על ידי אדם זר - כאשר בין התוקף והנתקף או הנתקפת אין הכרות מוקדמת
התרחיש הזה הוא הרווח בתפישת הציבור, אך אין הוא בעצם התרחיש הרווח. המחקרים מראים כי בישראל רוב מקרי האונס (כ-80 אחוז מהם) אינם מתרחשים על ידי אנשים זרים, כי אם על ידי אנשים המוכרים לקורבן.[4]
  • אונס במסגרת פעילות מלחמתית
אונס מלווה מלחמות רבות. לפעמים עשוי האונס להיות מערכתי ומוכוון על ידי ההנהגה הצבאית. מעשי אונס הנעשים בצורה מערכתית ורחבת היקף, מוכרים כפשעי מלחמה וכפשעים נגד האנושות. במלחמת בוסניה עשו בוסנים סרביים שימוש באונס נגד עשרות אלפי ילדות ונשים בוסניות מוסלמיות. ב-2001 הורשעו לראשונה בפשע נגד האנושות בעקבות אונס כזה בוסנים סרביים בבית הדין הפלילי הבינלאומי ליוגוסלביה לשעבר.[5] אירועי האונס בבוסניה שימשו כבסיס לסרט "גרבאוויצה" שזכה בפרס דב הזהב בברלין ב-2006.[6]
  • אונס במסגרת הנישואים
ראיית יחסי המין בין בני זוג נשואים כדבר מקובל וטבעי הביאו להתייחסות שונה לאונס במסגרת הנישואים. הדבר השתנה ואונס במסגרת הנישואים נחשב לאונס לכל דבר. יתרה מזאת, בית המשפט העליון פסק כי הזכות להפסיק את יחסי המין שמורה בכל עת - גם תוך כדי היחסים, ואי-היענות לדרישה להפסיק נחשבת גם היא לאונס.[7] גם בהלכה פוסק הרב שלמה גאנצפריד בספרו קיצור שולחן ערוך, כי: "לא ישמש עם אשתו אלא מרצונה, אבל כשאינה מרוצה לא ישמש עמה ומכל שכן דאסור לאנסה".[8]
  • אונס תוך שימוש סם האונס או אלכוהול

מניעים לאונס

חוקרים מאסכולות פסיכולוגיות ופילוסופיות שונות ניסו להבין אם קיימים מניעים אוניברסליים שגורמים לאדם להפוך לאנס.

גישות פסיכופתולוגיות

הגישות הפסיכופתולוגיות רואות את מבצע האונס כאלים מטורף (Rape Fiend) הנדחף על ידי כוחות שלא ניתן להשתלט עליהם. ראייה זו הביאה לחקיקה בשנות ה-30 ושנות ה-40 נגד "פסיכופאתים מיניים". הגישה מדגישה בעיות פסיכולוגיות באישיותו של האנס ומסבירה אונס במושגים כמו "פרברסיה" בפסיכואנליזה, סופר אגו חלש, תסביך אדיפוס לא פתור, תסביך סירוס, נחיתות מינית, והומוסקסואליות לטנטית. אולם חוקרים מגישה זו התקשו להסביר את תופעת עבירות המין בגורמים קליניים חד משמעיים. פסיכוזות אובחנו רק בקרב 1-5% מעברייני המין. עקב ממצאים אלו החלו להשתמש באבחנות כמו "נטיות סוציופאתיות" ו"הפרעת אופי".

גישות סוציולוגיות

הגישות הסוציולוגיות הסבירו פשע במונחי השפעת הסביבה, הקבוצה ותת התרבות, ובעזרת מונחים כמו עיור, מנגנוני למידה וליקויים במערכת הפיקוח. הסוציולוגים טענו כי האונס נפוץ בקרב קבוצות שהנורמות ההתנהגותיות שלהן אינן שוללות זאת, למשל בתת-התרבות של המעמד הנמוך, בקרב מהגרים ובקבוצות אתניות מסוימות. הטענה היא כי ישנו צידוק לאלימות בתרבות הרחבה, לרבות באמצעי התקשורת ובאוכלוסייה כולה.

גישות אלו מדגישות את הנורמליות של מבצעי האונס, ורומזות לתאוריה של החוקרים סייקס ומצא הטוענת שעבריינים שותפים למערכת הערכים הנורמטיבית בחברה, ועל פיה משתמשים בטכניקות נטרול להצדקת מעשיהם. בארצות הברית מצאו קשר בין שיעורי האונס בחברה לבין מידת אי השוויון בין המינים, נפיצות הפורנוגרפיה, חוסר היציבות החברתית, עיור, פערים בכלכלה ואבטלה.

הגישה הפמיניסטית

לפי הגישה הפמיניסטית, גברים אונסים נשים על מנת לשמר את תחושת העליונות הגברית ואת נחיתות מעמדן של הנשים. כלומר, אונס הוא תוצאה של מסורות חברתיות ממושכות, בהן לגבר יש דומיננטיות פוליטית וכלכלית. האונס תלוי ישירות במעמדן הפוליטי והכלכלי של נשים באותה תרבות. בחברות רבות קיימת התייחסות אל נשים כאל רכוש השייך לגבר. נוצר תהליך של היזון חוזר: אי-השוויון בין המינים משפיע על האינטראקציה בין גברים ונשים. הפחד מאונס משפיע על נשים להגביל את עצמן לפעילויות בטוחות, בהן הקשר עם גברים זרים הוא מינימלי או מוגבל לתנאים בטוחים, וכך מוגבלת הצלחתן ומשתמר אי-השוויון.

הנורמות התרבותיות מכינות את האישה להיות נאנסת (סוציאליזציה לתפקיד הקורבן): עליה להיראות רצויה, פסיבית, כנועה ולהמעיט בהתנגדות. הסטריאוטיפים הקיימים מחלקים נשים לאלו הראויות להגנה (אם, אחות, רעיה - המתנהגות "כראוי") ואלו "המופקרות" (היוזמת, הרווקה, הפעילה מינית). הסטריאוטיפים נותנים לגיטימציה לאונס ויוצרים אשמה אצל הקורבן.

פורנוגרפיה וזנות הם שני תחומים שבאמצעותם משמרים הגברים את נחיתותן של הנשים, משום שהם מובילים לדה-הומניזציה של נשים ולתפיסתן כחפץ מיני, ובכך תורמים לשיעורי האונס הגבוהים. הגישה טוענת כי מקרי האונס יופחתו במספר דרכים: החמרה בענישה, השגת שוויון בין המינים במונחים סוציו-אקונומים, והעלאת מודעות ומקורות תמיכה בקורבנות.

על פי הגישה הפמיניסטית, הסיפוק המיני אינו המניע לאונס, אלא האמצעי. המניע הוא אלימות לשם שימור העליונות והפיקוח הגברי על נשים. אונס הוא מעשה פסאודו-מיני, המונע על ידי תשוקה לכוח ושנאת נשים.

התאוריה הפמיניסטית פתחה את מושג "תרבות האונס" לתיאור תרבות שהנורמות בה מקדמות אונס.

גישת הלמידה החברתית

אלימות נגד נשים, ובתוכה אונס, הם תוצאה גם של מסורות חברתיות (השפעה חברתית) וגם של ניסיון אישי, כששני אלו מתווכים על ידי תפישת תפקידי המין ועל ידי עמדות הקושרות בין אלימות ומין במוחו של הגבר. (גישה זו משלבת בין הגישה הפמיניסטית וגישתו של התאורטיקן אלברט בנדורה לאלימות).

לפי תאוריה זו, חשיפה עקבית לגירוי כלשהו - תיצור עמדות ותחושות חיוביות כלפי אותו הגירוי. בנדורה טען כי אלימות נלמדת באמצעות חיזוקים וחיקוי (Modeling). המודלים לחיקוי אלימות באים משלושה מקורות: קשרים ראשונים (משפחה וחברים), תרבות או תת-תרבות אליה שייכים, ואמצעי תקשורת ההמונים. אמצעי תקשורת ההמונים מלמדים בפועל דרכי אלימות, מתעלמים מהמעצורים והמגבלות החברתיות נגד אלימות, יוצרים דה-סנסיטיזציה לאלימות, ומלמדים דרכי נטרול ורציונליזציה לאלימות. על פי גישה זו, פורנוגרפיה מגבירה נטייה לאנוס, עמדות שתומכות בביצוע אונס, ועמדות שתומכות באלימות כלפי נשים. אונס הוא התנהגות אלימה הנלמדת באמצעות 4 תהליכים הקשורים ביניהם:

  • חיקוי - חיקוי של אלימות ואונס כפי שנצפו במציאות או בתקשורת - The Modeling Effect.
  • קישור בין אלימות ומין - עקב הופעתם יחד באותו ההקשר - Sex-Violence Linkage.
  • חזרה על מיתוסים לגבי אונס - למשל: "נשים רוצות / מגיע להן להיאנס" - Rape Myth.
  • והורדת רגישות לכאב, לפחד, להשפלה הקשורים באלימות מינית - Desensitization Effect.

הגישה הביולוגית

לפי גישה זו גורמים ביולוגיים מסבירים את הסטייה המינית: כמות גבוהה מדי של ההורמון הגברי טסטוסטרון TST (הקשור לדחפי מין) היא גורם אפשרי לאונס. בנוסף, תומכי גישה זו עוסקים בחיפוש אחר אזור במוח (בהיפותלמוס) הקשור להתנהגות מינית. הם מציעים דרכי התערבות לדיכוי הדחף המיני של אנסים מסוכנים: סירוס כירורגי (ניתוח הסרת אשכים) וסירוס כימי-הורמונאלי (תרופות אנטי הורמונאליות מדכאות TST).

הגישה האבולוציונית

הגישה האבולוציונית רואה באונס אקט מיני בעיקרו, הנובע מדחף הרבייה האבולוציוני. בתקופה בה נחלשה התשוקה המינית של הנשים - החלה השליטה הגברית המינית, שאונס הוא אחד מתוצאותיה. אונס נובע מסלקציה טבעית: המיון הטבעי היה לטובת הזכרים האלימים יותר, שנטו להשתמש בכפייה לשם כיבושים מיניים. גברים אלו השאירו יותר צאצאים והורישו להם תכונה למין אלים. השקעת זמן ואנרגיה בתהליך ההולדה של יונקים שונה אצל זכרים ונקבות: האישה יכולה ללדת מספר פעמים מוגבל, ונוטה להדגיש טיפול בתינוקות, ולכן שואפת לגבר אחד שייטפל בצאצאים. נוצרה אצלה תגובה א-מינית (בעיקר לגברים שלא הראו רצון למחויבות כזו). לעומתה, היונקים הזכרים, עקב אי יכולתם ללדת, ועקב הביטחון הנמוך יחסית באבהותם, נוטים לכיבושים מיניים רבים ככול האפשר, להבטחת הפצת זרעם, ומכאן נטייתם לאנוס. כך נוצר מתח בין הגישות האופטימליות של נשים וגברים כלפי הפריה והולדה, ומתח זה הביא לתופעת האונס.

הגישה האינטגרטיבית

הגישה האינטגרטיבית מנסה לשלב חלק מהגישות שהוצגו ומדגישה ארבעה גורמים:

  1. גורמים מוטיבציוניים: שני דחפים בבסיס האונס - הדחף המיני והדחף לבעלות ושליטה. לא ניתן לבודד את השפעתם ולקבוע באיזו מידה כל אחד מהם תורם לאונס. שני הדחפים שוכנים בהיפותלמוס. הצורך לשליטה קיים גם אצל נשים (באהבה ובקנאה) אך הביטוי שלו שונה. לפי טענה זו, קיימות הוכחות לכך שהדחף לבעלות ושליטה הוא בבסיס האונס: בעבר אונס נחשב לעבירת רכוש (לכן רווחו מנהגים כחטיפת נשים ופיצוי כספי לאבי הנערה), ובנוסף, זכרים יונקים (וגם אחוז קטן מהאנסים) מסמנים בשתן את קורבנותיהם כביטוי להשפלה ובעלות. דוגמה לכך היא אונס גברים בכלא, שעל פי מחקרים, למעלה מעשרה אחוזים מהאסירים בארצות הברית נופלים לו קורבן. סוג אונס זה, המבוצע על ידי גברים שאינם הומוסקסואלים בדרך כלל, מתבצע על רקע מאבקי כוח ברורים. מעשי אונס אלו הם בדרך כלל אלימים במיוחד.
  2. גורמים נלמדים: השיטה בה נוקט הגבר לאנוס היא נלמדת בעיקרה. היא נלמדת בעיקר דרך התניה אופרנטית (ניסוי וטעיה - הגבר מנסה לאנוס, מצליח, מקבל חיזוק חיובי ומנסה שוב) ומעט באמצעות חיקוי וגורמי עמדה (כמו מיתוסים במדיה ובפורנוגרפיה). האלימות הקשורה באונס אינה מטרה בפני עצמה, אלא היא הטקטיקה הנלמדת, כשגברים מסוימים חשופים יותר ללמידה.
  3. גורמים אבולוציוניים: הסלקציה הטבעית יצרה נשים מונוגמיות וגברים הטרוגמים. לגברים יש דחפים מיניים חזקים ודחף לבעלות ושליטה על מספר בנות זוג, מה שמניע אותם לאנוס.
  4. גורמים נוירו-הורמונליים: האנדרוגן והורמוני מין אחרים יוצרים דחפים מיניים כלפי מספר שותפים מיניים. ככול שיהיו לגברים יותר הורמונים - דחפים אלו יהיו בעוצמה ובתדירות גבוהות יותר ויובילו לאונס.

ביקורת על הגישות השונות

הביקורת על תאוריות אלו היא הקושי לתקף אותן מבחינה מדעית. אולם, גם ברמה התאורטית, לא ברור מה מניע אדם לכפות את עצמו מינית על אדם אחר. אם זו באמת נטייה ביולוגית אבולוציונית של גברים - מדוע רק מיעוט מבין הגברים אונסים?; אם מדובר בדחף לשליטה ובעלות - מדוע הוא מקבל ביטוי שונה אצל גברים ונשים, ובקרב בני אדם שונים?; אם אונס הוא אכן דפוס הנלמד בלמידה חברתית - מדוע רוב האנשים מפעילים מנגנוני פיקוח על מנת לא ליישם למידה זו?; אם אונס אכן מונע על ידי הצורך לשמר את העליונות והפיקוח הגברי על נשים - כיצד ניתן להסביר נשים המתעללות מינית בבגירים ובילדים?; אם מדובר במעשה המאפיין תת-קבוצות ותת-תרבויות באוכלוסייה - מדוע אונס מופיע בכל המעמדות, בכל הגילאים ובכל התרבויות מראשית ימי האנושות?

השפעת האונס על הקורבן

לאונס השלכות קשות על הבריאות הנפשית של הקורבנות. קורבנות אונס מדווחים על חרדות, סיוטים, דיכאון ותחושות של זיהום והשפלה, הנמשכים לאורך זמן (ראו גם הפרעת דחק פוסט טראומתית).

קורבנות אונס, תקיפה מינית והתעללות מינית נזקקים בדרך כלל לעזרה נפשית מסוג כלשהו. לעיתים קרובות אדם שעבר אונס או התעללות מינית יסבול גם שנים רבות אחר כך מהשלכות פסיכולוגיות קשות, ובמיוחד אם אירוע ההתעללות אירע בילדות. בין ההשלכות האפשריות ישנם דיכאון, התקפי חרדה, ניסיונות התאבדות, דיסוציאציה (תחושת ניתוק מהגוף), הפרעות אכילה, התנהגות אובססיבית, פלאשבקים, בעיות זיכרון ובעיות ביצירת מערכות יחסים חברתיות, רומנטיות או מיניות. רבים מקורבנות האונס פונים לטיפול פסיכיאטרי, אולם לא תמיד יש צורך בכך ופעמים רבות גם טיפול פסיכולוגי יכול להועיל רבות. ישנן גם מספר טכניקות אלטרנטיביות לשיקום לאחר אונס.

מחקרים מראים שהפחד מאונס הוא אחד מפחדיהן הגדולים של נשים. פנטזיות מיניות נשיות יכולות לכלול אלמנטים של מין בכפייה, אך אלו רחוקות מלהיות פנטזיות על אונס.

האשמת הקורבן והאשמה עצמית

במקרים רבים, מופנית טענה (במיוחד כלפי נשים), כי האונס היה באשמתן, כאילו "ביקשו את האונס" או "הזמינו על עצמן את האונס".[9] לתופעה זו מספר סיבות. המחקר מצביע על הקשרים תרבותיים רבים לטענה זו. בחברות מערביות, מצוינת תחושת האיום של המין הגברי, עם התעצמות המין הנשי בחברה, כגורם להאשמת נשים ב"הזמנת האונס". המספר הרב של מקרי אונס, בהן האישה הכירה את התוקף, מחזקת את העמדה שהאישה יכלה לצפות את התקיפה, ולכן להימנע ממנה. נטייה זו, אינה לוקחת בחשבון את האמון שנוצר במערכות יחסים אלה, ולכן את הנטייה להתעלם מסימני אזהרה, שבמקרים בהם האדם הוא זר, קל לשים לב אליהן.

עמדות מסורתיות שונות, טוענות כי נשים צריכות להיות תמיד בסביבה מוגנת, ולכן אינוסן הוא תוצר מתבקש של פעילות שנחשבת בעינינו יומיומית, כמו יציאה לבילוי או אפילו לשוק. בתרבויות אלה, לעיתים קרובות, הפחד מהאישה המפתה, מייחס לאישה כוח רב משיש לה בסיטואציית האונס, ולכן מצדיק את "האשמת הקורבן". במקרים כאלה, הנרטיב המצוי בחברות אלה, מתאר גבר חסר אונים כנגד השפעתה של האישה המפתה.

בנוסף, יש לזכור כי בתרבויות שונות, האישה נתפסת כרכושו של הבעל, ולכן כל משגל, בין עם רצונה ובין ללא רצונה עם בעלה אינו נחשב לאונס בתרבויות אלה. במקרים כאלה, אינוס שנעשה על ידי אדם שאינו בעלה של האישה, נתפס בפגיעה ברכושו של הבעל, ולכן בכבודו.

הסבר נוסף הוא ההסבר הפסיכואנליטי, לפיו החברה מתקשה להתמודד רגשית עם תופעת האונס ועם תחושת האשמה שמתעוררת בה בעקבותיו ולכן היא מכחישה את האונס על ידי אוטוסוגסטיה, לפיה הנאנסת הזמינה את האונס ולפיכך בעצם לא קרה באמת אונס ועל ידי כך היא מקלה על עצמה רגשית להתמודד עם התופעה. התופעה מתחזקת במקרים של אונס בפגישה, כיוון שהסיטואציה הרומנטית מינית, מערפלת את תחושה של הסכמה או דחייה ברורה.

גורם נוסף לתופעה זו, היא הנטייה הפסיכולוגית להאשמה עצמית בסיטואציות של אונס. תופעה זו, גורמת לקורבן לחוש אחריות כלפי דבר שלא הייתה לו עליו כל שליטה (במקרה זו אונס). לעיתים קרובות, בשל הפחד, סובל הקורבן משיתוק, ואינו יכול להתנגד כפי שהיה יכול בחיי היומיום. תופעה זו, מחריפה הן את הנטייה להאשמה עצמית, והן את הנטייה החברתית להאשים את הקורבן.

אונס הגברים, מכיל אלמנטים נוספים, המחזקים את הנטייה להאשמה עצמית. גברים שחוו אונס, בשל הדימוי החברתי של גברים כחזקים יותר, עשויים לחוש השפלה על כך שלא התנגדו. הנטייה להאשמה עצמית, במקרים כאלה, גורם לערעור זהותו המינית של הקורבן, ולכן מביאה לנטייה חזקה יותר להדחיק את המקרה, ולא לדווח עליו. עם זאת, הנטייה החברתית להאשמת הקורבן, קטנה יותר במקרים אלה, שכן גברים אינם נתפסים ברוב החברות, כאובייקטים של פיתוי לגברים אחרים.

האשמת הקורבן, והנטייה להאשמה עצמית, נחשבות לאלמנטים שמפחיתים את הנטייה לחלוק את מקרה האונס עם אחרים, ומכאן מפחיתים את הנטייה לדיווח על אונס, להגשת תלונה ולקבלת עזרה רפואית ונפשית. נטייה זו, מחזקת את תחושת הבדידות של הקורבן, שאינו חש כי הוא יכול לחלוק את סיפורו עם אחרים, מתוך חשש מהאשמה, ומתוך תחושת בושה. תופעה זו מקשה הן על הטיפול בקורבן, והן על הטיפול באנס.

חשוב לציין כי המציאות האובייקטיבית, אינה מצדיקה לרוב את התחושה הזו. לרוב לקורבן האונס הייתה שליטה מועטה, אם בכלל, על הסיטואציה שבה נפגע, ולא ניתן היה לצפות מתוך הנסיבות את סיטואצית האונס. כמו כן, על אף כל הנסיבות שנאמרו לעיל, החברה המערבית נוטה לשלול את האשמת הקורבן, ולכן אינו צפוי לגינוי מצד החברה הסובבת אותו, ומשפחתו. עם זאת, מקומות המגישים עזרה לנפגעי אונס, נוטים לשמור על דיסקרטיות, מתוך הבנה של התחושות המורכבות, שמלוות תופעה זו.

המשפט הישראלי דוחה כל קישור בין שאלת אשמתו של הקורבן ובין אחריותו של העבריין בפלילים. בפס"ד פנקס[10] קבע בית המשפט העליון, כי אף אם ישנה אשמה מצד הקורבן הרי שאין היא משפיעה על האחריות המהותית בפלילים. שלא כבדיני הנזיקין - בהם יכול אדם למחול לזולת על חבותו הואיל ועל זכותו שלו הוא מוותר - הרי שבאחריות הזולת בפלילים אין אדם יכול למחול, הואיל והאישום הפלילי אינו בא לאכוף את זכותו אלא את זכות הציבור, ואין אדם יכול למחול על מה שאין לו.

בפס"ד מסנר,[11] למשל, נידון אונס של בחורה ששתתה עם האנס במועדון והסכימה להתלוות אליו לדירתו. נפסק, ברוח פס"ד פנקס, כי התנהגות מתירנית של המתלוננת אינה יכולה לשמש הגנה לזיכוי הנאשם אשר משתמש בכוח כדי לבעול את המתלוננת, כאשר אין היא מסכימה להיבעל על-ידו. אך התבטאויותיה הקשות של השופטת כלפי המתלוננת חשפו את מורת רוחה מהתנהגותה של המתלוננת ומ"חוסר האחריות" שלה, ואף הביאו להקלה בעונשו של הנאשם. וזו לשונה:

כאן המקום להביע את הסתייגותנו גם מהתנהגותה של המתלוננת, צעירה בגיל שלפני הגיוס, המסתובבת בשעות שלאחר חצות הליל בפאבים ומחפשת מסיבות, מתלווה לבחור ונוסעת אתו, אף כי הכירה אותו זה עתה, ועולה לדירתו, מערבבת משקאות אותם היא שותה במהלך הלילה ובסופו של דבר מגיעה למצב של בלבול, טשטוש ועייפות אלכוהוליים, המביאים אותה, חסרת אונים כמעט, למיטתו של הנאשם. זהו מצב אותו הביאה המתלוננת על עצמה, באווילותה, אף כי אין בזה כדי להכשיר את מעשיו של הנאשם. כל מליצי היושר אשר הופיעו בפנינו לפני מתן גזר-דין זה, לא ראו ולא שמעו את הנאשם בפעילותו באותו הלילה. הננו ערים לכך כי גם הנאשם הוא צעיר בן 24, גם הוא שתה לא מעט באותו לילה וכאמור - המתלוננת באווילותה כאילו נפלה לו למיטתו. בהתחשב בכל אלה, החלטנו להקל בעונשו של הנאשם על אף כי העבירה בה הורשע היא מהחמורות ביותר. ייתכן והנאשם ילמד לקח מהסבל אשר גרם לעצמו ולמשפחתו בעקבות התנהגותו חסרת כל רסן מוסרי.

בניתוח פסק הדין הזה טוען מנחם מאוטנר כי מ"קריאת פסק-הדין משתמע שהצעירה עליה כתבה לא רק נפלה קורבן לאונס, אלא, לאחר מכן, "נשפטה" גם היא, על ידי השופטת, כמו הנאשם, ותוייגה על ידיה כמי שהתנהגותה ראויה לגינוי. יוצא שבמקרה זה לא רק האנס נענש על ידי השופטת, אלא גם הצעירה קורבן האונס "נענשה" על ידיה".[12]

שופט בית המשפט העליון יצחק עמית מתח ביקורת על התופעה "שבה נאשמים בעבירות מין מנסים להבליט אלמנטים מיניים בהתנהגותה של המתלוננת (או המתלונן), מתוך מחשבה שבכך הם תורמים להגנתם המשפטית. לפחות בחלק גדול מהמקרים, מדובר בטקטיקה שנועדה "להכתים" את המתלוננת ב"מיניות" או "פריצות", באופן בלתי רלוונטי כלל ועיקר לפרשת ההגנה. למעט מקרים מיוחדים שבהם הוכחה הרלוונטיות, יש לשרש תופעה זו כדי שלא תהפוך לנורמה לגיטימית במסגרת הליך פלילי, ולקוות כי זה מכבר הותרנו מאחורינו את התקופה שבה נאשם היה יכול לקדם את הגנתו המשפטית בטענה שהמתלוננת נהגה במתירנות מינית."[13]

התמודדות החברה עם תופעת האונס

לטענת התנועה הפמיניסטית, עד שנות ה-60 וה-70 של המאה העשרים הייתה נפוצה תופעה של האשמת הנאנסת באונס, תופעה זו נפוצה פחות, אולם עדיין דרכי ההתמודדות עם האונס מתרכזים בעיקר בהגשת סיוע ותמיכה לנאנסת ולא במציאת דרכים למנוע את האונס עצמו, או את התופעה כתופעה חברתית.

פעילות חינוכית ובפרט חינוך מיני נתפסת כאמצעי שביכולתו להקטין התנהגות מינית מסוכנת ובתוך כך לצמצם את ממדי תופעת האונס. אכיפה וענישה ראויה מספקות אמצעי מרתיע גם כן.

ביהדות

אונס במקרא

לאונס אזכורים מפורסמים בתנ"ך, אך ללא שימוש במושג זה, שיסודו בשפה הארמית, אלא במושג המקראי 'עינוי'.

בין מעשי האונס ניתן למנות את אונס דינה (בראשית ל"ד), מעשה פילגש בגבעה (ספר שופטים, פרקים יט-כא) ומעשה אמנון ותמר (שמואל ב' י"ג). בכל המקרים הללו, מעשי האונס אינם עוברים בשתיקה. במקרה של דינה, אחיה, שמעון ולוי, נוקמים והורגים את אנשי עירו של שכם (האונס), מתוך התפיסה שהם שותפים למעשה האונס באי הענשת האונס. במעשה פילגש בגבעה, ישראל יוצאים למלחמת חורמה כנגד אנשי שבט בנימין, שאינם מוכנים להסגיר את האונסים, תושבי הגבעה, וכמעט ומשמידים את השבט. ואילו במעשה אמנון ותמר, אבשלום - אח תמר, נוקם את נקמתה, ורוצח את אמנון, אחיו מאב.

דין אונס בהלכה

בהלכה,[14] דינו של האונס כדין שאר חבלות, שהחובל עובר איסור ומתחייב לפצות את הנחבל על הנזק שהסב לו (בגין הצער, הבושת וכו'). בדיני עונשין, דינו של האנס כמי שהיה בועל את אותה בעילה ברצון האישה, למעט במקרה של אונס נערה, שבו הטילה התורה על האנס עונש מיוחד: לשלם את מוהר הבתולים ולשאת את האישה, אם רצונה ורצון אביה בכך, בלי שיותר לו לגרשה. בכך מוטלת על האנס בעייתה הקשה ביותר של הנאנסת בחברה המסורתית - הפיכתה לזיווג בלתי נחשק בעיני חתנים פוטנציאליים.

לעניין השאלה האם הבעילה הייתה באונס או ברצון, קובעת התורה שבעילה בשדה חזקתה שהייתה באונס ("צָעֲקָה הַנַּעֲרָ הַמְאֹרָשָׂה וְאֵין מוֹשִׁיעַ לָהּ") ובעילה בעיר חזקתה שהייתה ברצון האישה ("עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא צָעֲקָה בָעִיר"). המפרשים מבארים כי גם בעיר, אם איים הבועל על האישה שלא תצעק, דינו כאנס, ולהפך: אף בשדה, אם היו שם אנשים שיכלו להושיעה ולא צעקה, אין מדובר באונס אלא בפיתוי.

בישראל

ב-2010 דיווח עיתון שוודי כי בדירוג של סוכנות האו"ם לפשע ולסמים דורגה ישראל במקום שישי בעולם במקרי אונס.[15] קשה לאמוד את היקף התופעה. יש המעריכים כי למעלה מ-80% מהמקרים אינם מדווחים למשטרה או לרשויות, ויותר מ-50% מהמקרים אינם מדווחים כלל[16] בתקשורת הישראלית הוצגו נתונים שמקורם המחקרי לא ברור, לפיהם אחת מתוך שלוש נשים תחווה תקיפה מינית במהלך חייה.[17] בעוד אחת מתוך ארבע[18] או חמש נשים תחווה אונס.[19] בקרב ילדים שיעור הנאנסים והנאנסות שווה, אולם בקרב מבוגרים נשים נאנסות יותר מגברים.

בחוק הישראלי

בחוקי מדינת ישראל, אונס הוא עבירת מין הכוללת החדרת איבר מאיברי גופו של אדם או החדרת חפץ כלשהו על ידי אדם לאיבר מינה של האישה, ללא הסכמתה החופשית (חוק העונשין, סעיף 345).

לפי ההגדרה בחוק, פעולת האונס מופנית אך ורק כלפי נשים. תקיפה מינית של גבר אינה מוגדרת בחוק כאונס אלא כביצוע מעשה סדום (חוק העונשין, סעיף 347). אך פרט לשימוש במילה שונה לתיאור האקט היחס החוקי למעשה סדום מקביל לאונס וחוק העונשין קובע ש"דינו כדין אונס". ברובם המכריע של המקרים מבצע האונס הוא זכר, אך נרשמו גם מקרים שבהם נשים אנסו.

קיום יחסי מין עם קטין מוגדר על פי החוק כאונס, אף אם הקטין רצה בו לכאורה (זהו אונס סטטוטורי). עם זאת, אין מקובל להגדיר קטין בהקשר זה כבן פחות מ-18, אלא כילד או נער הנמצאים לפני גיל מסוים הקבוע בחוק, שנקרא "גיל ההסכמה" (גיל 16 בישראל). בישראל יחסי מין עם קטין מתחת לגיל 16 מותרים כאשר הבועל מבוגר לכל היותר בשלוש שנים מהקטין, אך אסורים בכל מקרה בו הקטין צעיר מגיל 14, וזאת אף אם הבועל באותו גיל או אף צעיר מהקטין. אותו דין חל על מעשי סדום, גם לקטינה וגם לקטין.

שאלת הגבול, כלומר באילו נסיבות קיום יחסי מין ייחשב כאונס ובאילו נסיבות לא ייחשב ככזה, הובאה פעמים רבות להחלטתו של בית המשפט, והתשובה לה השתנתה במהלך השנים, במגמה לראות יותר מצבים של חוסר הסכמה כאונס. דרישה מקובלת להרשעה בעבירת אונס הייתה התנגדות בכוח של הקורבן. דרישה זו התעלמה מחולשתה של האישה בסיטואציה זו. בתיקון 22 לחוק העונשין[20] שונתה ההגדרה מ"נגד רצונה" ל"שלא בהסכמתה". שינוי נוסף נעשה בפסק הדין של בית המשפט העליון בפרשת האונס בשמרת, שבו בוטלה קביעתו של בית המשפט המחוזי שכיוון שהנאנסת לא הביעה מפורשות סירוב לקיום יחסי מין אין הדבר מהווה אונס. במקום זאת נקבע שעל הגבר לחפש ולוודא את הסכמתה המפורשת של האישה לפני מגע מיני איתה, ואם לא ניתן אישור כזה, מדובר באונס. בפסק דין נוסף של בית המשפט העליון נקבע שמצב שבו החלו בני זוג לקיים יחסי מין בהסכמה, ותוך כדי כך דרשה האישה בצורה מפורשת לחדול מכך והגבר לא נענה לדרישה זו, גם הוא אונס.[21]

המשפט הפלילי בישראל התבסס על המשפט האנגלי. היחס לכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים (כלומר על ידי בעל על אשתו) הוגדר במשפט האנגלי על ידי המשפטן בן המאה ה-17 מתיו הייל (Hale) , שקבע כי "הבעל אינו יכול להיות אשם בעבירת אינוס שביצע בעצמו באשתו החוקית, כי על ידי ההסכמה ההדדית וחוזה הנישואין האישה מסרה את עצמה לבעלה בעניין זה, ואין היא יכולה לחזור בה". בשנת 1977 פורסם נוסח מאוחד לחוק העונשין בישראל. סעיף 345 לחוק זה, העוסק באונס, פתח במילים: "הבועל אישה, שאינה אשתו, נגד רצונה".[22] ניסוח זה הבהיר את שהיה מקובל קודם לכן, בעקבות המשפט האנגלי, שכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים (כלומר על ידי בעל על אשתו), אינה בגדר אונס. כעבור כחצי שנה פורסם תיקון טעות לנוסח זה, ונקבע שהנוסח הנכון הוא "הבועל אישה, שלא כדין, נגד רצונה"[23] (תיקון טעות זה החזיר למעשה את הנוסח שהיה טרם קבלת הנוסח המאוחד). בשנת 1980 פסק בית המשפט העליון, בהרכב שכלל את נשיא בית המשפט העליון משה לנדוי והשופטים מרים בן-פורת ודוד בכור, שכפיית יחסי מין במסגרת הנישואים גם היא בגדר אונס.[24] פסיקה זו הייתה בניגוד למשפט האנגלי, והתבססה על המשפט העברי, בהתאם לחוות דעתו של היועץ למשפט עברי במשרד המשפטים נחום רקובר (התייחסות שלילית לגישת המשפט האנגלי הופיעה כבר בפסקי דין משנות ה-60, של שופטי בית המשפט העליון בנימין הלוי וצבי ברנזון).

לקריאה נוספת

  • יעל שמש, "סיפורי אונס והבניה מגדרית – היחס לדינה, לפילגש בגבעה ולתמר במקרא, במדרש ובפרשנות המסורתית", ש' ורגון ואחרים (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ז (תשס"ה), עמ' 309–333.
  • יעל שמש, "סיפורי אונס במקרא: המאחד והמייחד", ר' כשר ו-מ' ציפור (עורכים), עיוני מקרא ופרשנות ו (תשס"ג), עמ' 315–341.
  • מרב שניצר מימון, אונס בין הלכה למציאות, היחס לכפיית יחסי מין על נשים בקהילות יהודי גרמניה וצפון צרפת בימי הביניים, ההוצאה לאור של אוניברסיטת תל אביב, 2017

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Who are the Victims?, באתר RAINN
  2. ^ נתונים אודות מקרי אונס - ההערכה היא ש-91% מהקורבנות בארצות הברית הם נשים; 99% מהתוקפים הם גברים.
  3. ^ מערכת מיקסר, תלונות צופים נגד סצינת האונס של אגם רודברג, באתר של "רשת 13", 23 בנובמבר 2003 (במקור, מאתר "nana10"); לצפייה בפרק בו בסופו התרחש ה"אונס בפגישה" אהבה מעבר לפינה - פרק 80
  4. ^ רונן ליבוביץ, 42% ממקרי אונס קטינים מתרחשים בביתם, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 13 בדצמבר 2006
  5. ^ Andrew Osborn, Mass rape ruled a war crime, הגארדיאן
  6. ^ אורי קלייןסוד השהיד הנעלם, באתר הארץ
  7. ^ יובל יועז‏, העליון: גבר המסרב להפסיק יחסי מין - אנס, באתר וואלה! NEWS‏, 7 בפברואר 2007
  8. ^ סימן קנ, סעיף יג.
  9. ^ קרן אפיאס, ״למה ציפית?!״, באתר יוטיוב
  10. ^ ע"פ 478/73 פנקס נ' מדינת ישראל, פ"מ כז(2) 617 (1973).
  11. ^ תפ"ח (ת"א) 355/89 מדינת ישראל נ' יובל מסנר, תש"ן(2) 451 (1989).
  12. ^ מנחם מאוטנר משפט ותרבות 164 (התשס"ח).
  13. ^ ע"פ 4453/16 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב-20 ביולי 2017
  14. ^ ראו: "הלכות נערה בתולה" במשנה תורה ואת הערך "אונס, בועל" ב"מיקרופדיה תלמודית"
  15. ^ ממצאים של סוכנות האו"ם לפשע וסמים
  16. ^ ynet אנציקלופדיה פלילים
  17. ^ יניב קובוביץ, אחת מכל 3 ישראליות תותקף מינית, באתר הארץ, 11 בנובמבר 2012
  18. ^ בישראל יש רק 12 מיטות במוסדות פסיכיאטריים המיועדות לנפגעות תקיפה מינית - כאן - התאגיד
  19. ^ מרים שלר, הסטטיסטיקה היבשה: 1 מתוך 5 עוברת אונס, באתר ynet, 12 בדצמבר 2013
  20. ^ חוק העונשין (תיקון מס' 22), התשמ"ח-1988, ס"ח 1246 מיום 31 במרס 1988
  21. ^ ע"פ 7951/05 מדינת ישראל נ' פלוני, ניתן ב-7 בפברואר 2007
  22. ^ סעיף 345 בחוק העונשין, תשל"ז-1977, ס"ח 864 מיום 4 באוגוסט 1977 (הנוסח המקורי של החוק)
  23. ^ תיקון טעויות, ס"ח 891 מיום 30 במרץ 1978
  24. ^ ע"פ 91/80 משה בן מאיר כהן נגד מדינת ישראל, ניתן ב-24 בספטמבר 1980; בית-המשפט העליון בהלכה עקרונית: הכופה אשתו ליחסי מין – אנס, דבר, 26 בספטמבר 1980.
אונס (הלכה)

בהלכה, אונס הוא עשיית מעשה איסור או אי-עשיית מעשה מצווה עקב תנאי כפייה, כך שניטלה מהאדם בחירתו החופשית.

בנוגע למקרים בהם אדם עבר עבירה בעל-כורחו, נפסק להלכה כי "אונס רחמנא פטריה", וכל מקרה של עבירה שנעברה באונס - פטור העובר לחלוטין. מקור הפטוֹר המוחלט מעונש לכל העבירות שנעברו באונס, נלמד מפרשת נערה שנאנסה בספר דברים: "ומת האיש אשר שכב עמה לבדו. ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות, כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה. כי בשדה מצאה, צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה." (ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים כ"ד-כ"ה.)

החלק השני במקרי האונס אליו מתייחסת ההלכה - מקרים בהם לא קוימה מצווה (כגון מצוות תפילין) כתוצאה מאונס, הם אמנם לא נחשבים לעבירה (אף על פי שהמצווה לא קוימה), אך מאידך אין זה נחשב למצווה. במקרים מסוימים ההלכה מתגמשת על מנת לעזור לאדם לקיים את המצווה למרות שלכאורה עבר זמנה.

אונס בנישואים

אונס בנישואים הוא קיום יחסי מין שלא בהסכמה, כשהאנס הוא בן הזוג של הקרבן. אונס כזה נכלל בהגדרה של אלימות במשפחה והתעללות מינית.

צורה זו של יחסי מין בכפייה בנישואים לא הוכרה בעבר כאונס וסבלה מהתעלמות על ידי מערכת המשפט והחברה, אולם כיום אונס במסגרת הנישואים מגונה על ידי חברות רבות בעולם ונחקקו חוקים רבים נגדו הן במדינות השונות והן באמנות בינלאומיות. ועדיין, במדינות רבות אונס במסגרת הנישואים עדיין לא זוכה להתייחסות בחוק, וגם אם כן - נאכף רק לעיתים נדירות.

התופעה של אונס בחיי נישואים יוחסה להשקפה המסורתית של נישואים ושל מיניות של נשים וגברים המניחה כי לנשים יש עניין מינימלי במין ביחס לגברים, שלגבר יש זכות לדרוש מאשתו לקיים אתו יחסי מין ושאישה חייבת להיות כנועה מינית לבעלה מכל הבחינות. השקפה זו עדיין נפוצה בחלקים רבים של העולם.

השקפות אלו על נישואים ומיניות החלו להתערער ברוב מדינות המערב החל משנות השישים והשבעים של המאה העשרים, במיוחד על ידי הגל השני של הפמיניזם, שהובילה להכרה בזכותה של האישה לשליטה בכל העניינים הנוגעים לגוף שלה, ולהוצאה מחוץ לחוק אונס בחיי הנישואים. בכמה מדינות במזרח אירופה ובסקנדינביה הוצא מחוץ לחוק אונס בנישואים כבר לפני 1970, אך מדינות מערביות אחרות פעלו בחקיקה בנושא מאוחר יותר, בעיקר בשנות השמונים ובשנות התשעים. רוב המדינות המתפתחות חוקקו חוקים נגד אונס בנישואים בשנות התשעים ובעשור הראשון של המאה ה-21. במדינות רבות עדיין לא ברור הגדרה של עבירה זו בחוק: לעיתים היא נכנסת תחת עבירת אינוס ולפעמים תחת עבירת תקיפה.

אונס נערה (הלכה)

אונס נערה בתולה הוא פשע המתואר בתורה ועונשו מתבטא במצווה לחייב את האנס לשאת את אנוסתה אם זה רצונה, ובמצווה למנוע מהאנס את הזכות לגרש את אנוסתו לעולם. כמו כן, חייב האנס לשלם לאבי הנערה קנס של חמישים שקל (מידת משקל מקראית) כסף (במערכת המידות של התלמוד - סלע) ותשלומי צער, בושת ופגם.

על פי ההלכה, על מנת שהאישה תחשב כאנוסה, על הנאנסת לצעוק ולקרוא לעזרה בזמן האונס, אם המעשה היה במקום שאפשר שאחרים ישמעו את צעקותיה (בעיר). במידה ולא צעקה, ההלכה מגדירה את היחסים כיחסי מין בהסכמה, גם במידה והאישה הנאנסת נשואה. במקרה כזה תחשב נערה בתולה כמפותה.

אלימות מינית

אלימות מינית היא כל פעילות מינית או ניסיון לפעילות מינית, בין אם היא פיזית או מילולית, הנעשית באלימות או בכפיה ללא הסכמתו או בניגוד לרצונו של קורבן האלימות. וכן כאשר ההסכמה נכפית תוך איומים או הפעלת כוח או תחת ניצול יחסי מרות.

גיל ההסכמה

במשפט הפלילי, גיל ההסכמה הוא הגיל שבו אדם נחשב לבוגר לצורך מתן הסכמה משפטית לקיום יחסי מין עם בן או בת זוג. אדם המקיים יחסי מין עם בן או בת זוג שגילם קטן מגיל ההסכמה מבצע עבירה פלילית שיכולה להיות בעילת קטינה (שלעיתים דינה כדין אונס), מעשה סדום, בעילה אסורה בהסכמה או מעשה מגונה. גילו של הבוגר יכול להיות רלוונטי במדינות מסוימות, כגון ישראל, אם הפרש הגילים בין בני הזוג הוא בתחום מסוים, לצורך אפיון העבירה כחמורה פחות (או כבלתי מוגדרת כעבירה כלל בנסיבות המתאימות).

יש להבדיל בין גיל ההסכמה לגיל הבגירות, כמו גם בינו לבין גיל אחריות פלילית או בתחומי שיפוט מסוימים, בינו לבין גיל נישואין.

רוב המדינות קובעות את גיל ההסכמה בטווח הגילים שבין 14 ל-18, למרות שניתן למצוא גם מדינות שקבעו גילים צעירים יותר כמו 9 ו-12[דרוש מקור], ומדינות שקבעו גילים בוגרים יותר כגון 20 ו-21. גיל ההסכמה משתנה לעיתים גם לפי אופי וסוג יחסי המין ולעיתים על פי מין האדם הנדון.

דינה

דִינָה היא בת יעקב ולאה שנולדה לאחר ששת בני לאה. עיקר סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ד. פרשנים וחוקרים שכתבו על הפרק, הכתירו אותו לעיתים בכותרת "פרשת דינה" ולפעמים "אונס דינה".

האיקה קמרלינג אונס

האיקה קמרלינג אונס (בהולנדית: Heike Kamerlingh Onnes;‏ 21 בספטמבר 1853 - 21 בפברואר 1926) היה פיזיקאי הולנדי, זוכה פרס נובל לפיזיקה בשנת 1913, על מחקרו את תכונות החומר בטמפרטורות מאוד נמוכות, מחקר שאיפשר, בין השאר, לראשונה, הפקת הליום נוזלי.

האשמת הקורבן

האשמת הקורבן היא ביטוי המתאר מקרה שבו קורבן של פשע או כל פעולה פסולה אחרת נתפס כבעל אשמה חלקית או מלאה ביחס לפעולה שנעשתה בו או לנזק שנגרם ממנה. הכתיבה התאורטית על נושא זה מציעה למתן את התפיסה הזו, שלפיה הקורבנות אשמים בעוול הנגרם להם.הכתיבה על האשמת הקורבן מתייחסת בייחוד למקרים של תקיפה מינית, התעללות, אונס, התמכרות, פוסט-טראומה צבאית, וכן במקרים שבהם הקורבנות הכירו את תוקפיהם, או התקשו להתנגד לפגיעה בשל הימצאותם תחת השפעת חומרים פסיכו-אקטיביים.קמפבל וראג'ה טוענים כי האשמת הקורבן היא דפוס חברתי של "תקיפה מתמשכת" - אשר מגביר את הטראומה שחווים קורבנות לאחר הפגיעה. דפוסי תגובות כאלה כוללים, לצד האשמת הקורבן, גם הבעת אי אמון בסיפורו, מזעור של חומרת הפגיעה, מתן טיפול בלתי הולם בידי צוותים רפואיים או אחרים ועוד.

הגל השני של הפמיניזם

הגל השני של הפמיניזם מתייחס לתקופה של פעילות פמיניסיטית שנמשכה לאורך שנות ה-60 עד לסוף שנות ה-80 ברחבי העולם.

בעוד הגל הראשון של הפמיניזם, שהתרחש במאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, התמקד בהיבט החוקי של זכויות האישה (זכות הצבעה לנשים, זכות הקניין), בגל השני הורחב העיסוק למגוון תחומי חיים, כגון מיניות, משפחה, עבודה, ואי-שוויון בחוק ודה-פקטו.

הגל השני של הפמיניזם הביא לשינויים משמעותיים בתרבות המערבית, כגון חקיקה נגד אונס בנישואים, הקמת מקלטים לנשים, שינויים בחוקי משמורת ילדים וחוקי גירושין, שאיפה לשוויון, ואינטגרציה משמעותית יותר של נשים במקומות העבודה ובפעילויות ספורט.

ידוע הבבלי

ידוע הבבלי היה תנא שמוזכר פעם אחת במשנה ועל פי הקשר איזכור זה מסיקים שהוא מהמאה ה-2 לספירה בדור החמישי לתנאים.

ידוע הבבלי נזכר במשנה לגבי פסק המתייחס לחיוביו של שומר במשפט העברי: "שני כלבים - אינו אונס (לגבי פטור מתשלום). ידוע הבבלי אומר משום ר' מאיר: מרוח אחת - אינו אונס, משתי רוחות - אונס"..

שמו מעיד עליו שהוא מבבל. מכך שהוא מביא שמועה בשם רבי מאיר שחי בארץ ישראל מניחים שהוא נולד בבבל, עלה לארץ ישראל והפך לתלמידו של רבי מאיר.

לו"ז אונס

לו"ז אונס (באנגלית: Rape schedule) הוא מושג בתאוריה הפמיניסטית המתאר את האופן בו נשים חשות צורך להציב הגבלות או לבצע שינויים באורחות החיים ובהתנהגויות היומיומיות שלהן כתוצאה מפחד מתמיד מתקיפה מינית. השינויים האלו יכולים להיות במודע או שלא במודע.

מסכת כתובות

מַסֶּכֶת כְּתוּבּוֹת היא המסכת השנייה בסדר נשים, שהוא הסדר השלישי במשנה. במסכת זו שלושה עשר פרקים אשר עוסקים ברובם בפרטי הלכות הכתובה (שטר ההתחייבות שכותב הבעל לאישה בשעת הנישואין), ובשאר התחייבויות הבעל והאישה זה כלפי זו, וזו כלפי זה. במסכת נידונים גם הלכות אונס ומפתה ומוציא שם רע.

מסכת זו מכונה גם בשם ש"ס קטן, כיוון שנידונים בה אגב העיון בהתחייבויות הכספיות בין בני הזוג עניינים רבים מהתלמוד כולו (כפי שציין ה"ברכי יוסף" על יורה דעה סימן רמ"ו), ובהם סוגיות יסודיות כגון חזקה, רוב, טענת מיגו טענת ברי ושמא ועוד נושאים רבים המהווים את יסודות המשפט העברי.

בתלמוד בבלי יש למסכת זו 111 דפים.

מעשה סדום

מעשה סדום הוא המונח המשפטי בו נוקטים על מנת לתאר מין אנאלי או אוראלי הנעשה בצורה אסורה.

משגל (ספר)

משגל הוא ספר משנת 1987 מאת אנדריאה דבורקין, בו דבורקין מציעה ניתוח פמיניסטי רדיקלי ליחסי מין בספרות ובחברה. דבורקין חוקרת את התפישות של גברים ושל נשים לגבי משגל, ומשתמשת בטקסטים קלאסיים כדי לתת פתח לרעיונות אליהם לא התכוונו הסופרים. כשהיא בוחנת עבודות מאת טולסטוי, פלובר, בשביס-זינגר, ואחרים, היא מביאה אותן כדוגמאות, ולא כמקורות, ומסיקה שבחברה הדוגלת בעליונות גברית, יחסי מין בין גברים לנשים מהווים גורם מרכזי לכפיפותן של נשים לגברים.

נחיתת חירום

נחיתת חירום היא נחיתה לא מתוכננת של כלי טיס בעקבות אירוע חריג המחייב נחיתה בשדה התעופה הקרוב ביותר. נחיתת חירום עלולה להתבצע בשל אירוע שאינו מאפשר הטסה נורמלית של כלי הטיס, כגון תקלה טכנית, או מקרה חירום רפואי.

פיגוע

פיגוע, התקפת מחבלים, פעולת איבה ואירוע פח"ע (פעילות חבלנית עוינת) הוא פעולה חבלנית אלימה אשר בשונה מפשע רגיל אינה מכוונת כלפי אדם מסוים אלא מכוונת כלפי קבוצה או קהילה מסוימת. פיגועים הם נשק שגרתי בפעילות טרור, ועל כן מקובלת לעיתים ההגדרה של פיגוע כפעולת טרור חבלנית או פעולת חבלה.

ניתן לסווג את הפיגועים בשתי צורות: על פי רקעם (פיגוע טרור, וכדומה) ועל פי מאפייניהם (פיגוע ירי, פיגוע דקירה, פיגוע התאבדות וכיוצא בזה).

פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה

פמיניזם משפטי בתאוריה ובפרקטיקה (באנגלית, Legal Feminism in Theory and Practice) הוא ספר המאגד את רעיונותיה המרכזיים של קתרין מקינון פרופסור למשפטים בארצות הברית, אחת ההוגות הבולטות בפמיניזם רדיקלי משפטי.

עידית שורר איגדה ותרגמה את כתביה המרכזיים של מקינון, הנחשבים למשפיעים ביותר בארצות הברית ובעולם, ובעריכתה של פרופ' דפנה ברק ארז הספר יצא לאור בישראל בשנת 2005, בהוצאת רסלינג.

שוגג

שוגג הוא כינוי לאדם שעבר על אחת ממצוות לא תעשה אך לא ידע שבמעשה שעושה, עובר על עבירה - או משום שלא ידע שמעשה זה אסור, כגון שלא ידע שכתיבה אסורה בשבת, או משום שלא ידע שזמן זה הוא הזמן האסור, כגון שלא ידע שהיום שבת.

עונשו של העובר אל איסור בשוגג, קל יותר מאדם שעבר על העבירה ב'מזיד' - בכוונה, וחמור יותר מהעובר באונס.

תרבות אונס

תרבות האונס הוא מונח הלקוח מלימודי נשים ותאוריות פמיניסטיות. המונח מדגיש את הקשר שבין התרבות הרווחת בחברה, למידת האלימות המינית המצויה בה. בתרבות אונס הגישה הרווחת כלפי אלימות מינית היא של התעלמות, סובלנות, סלחנות, ואף עידוד למעשי אונס. התנהגות אופיינית בתרבות האונס כוללת: החפצה, האשמת הקורבן, וזלזול בחומרת מעשי אונס.

מיניות האדם
תופעות פיזיולוגיות זוויגהתבגרות מיניתעוררות מיניתזקפהליבידונוזל טרום-שפיכה • סיכה נרתיקית • אורגזמה (שפיכה נשית / שפיכה גברית) • היריוןהפריה מלאכותית
בגרות מינית וחינוך מיני מניעת הריוןקונדום • רפואת רבייה (אנדרולוגיה • גינקולוגיהאורולוגיה) • מין בטוחחינוך מיני • טיפול מיני (סרוגייט) • מדריך למיניות • ליקוי בתפקוד מיני (אין-אונותהפרעה בתשוקה המינית • היפרסקסואליות) • מחלות מיןרפואת מין
זהות זהות מגדריתזהות מיניתנטייה מינית (הומוסקסואליות / ביסקסואליות / לסביות / א-מיניות) • הטרוסקסואליותאינטרסקסטיפול המרהגברים המקיימים יחסי מין עם גברים • נשים המקיימות יחסי מין עם נשים
מין וחוק חוק למניעת הטרדה מיניתגיל ההסכמה • הדבקת HIV במזיד‏ • גילוי עריותמעשה מגונה • חוסר צניעות בציבור • מעשה מגונה בפומבי • אונס • התעללות מינית • ניצול מיני • הטרדה מינית • התנהגות מינית פסולה • אלימות מיניתמעשה סדוםבעילה אסורה בהסכמהפדופיליה
סקסולוגיה ותופעות היסטוריות האבולוציה של הרבייה המינית • היסטוריה של ייצוגים מיניים • זנות ביוון העתיקהפדרסטיה ביוון העתיקה • המהפיכה המינית • אלפרד קינסיריכרד פון קראפט-אבינגהבלוק אליסמגנוס הירשפלד
זוגיות וחברה משיכה מיניתאהבהמונוגמיהפוליאמוריהמין מזדמןסווינגינגנישואיםפיקוח ילודהפאראפיליהמופקרות • דת ומיניות • התנזרות מינית • הון מיני • אתיקה מינית • אובייקטיפיקציה מינית
יחסי מין מזמוזאוננותמשחק מקדיםהחדרת אצבעותתנוחות מיןיחסי מין ללא חדירהמין אוראלימין אנאלימציצה עצמיתBDSMפטיש לכפות רגלייםפטישיזם (סקסולוגיה)פטיש לכפות ידייםפוטג'ובהנדג'ובאורגיהשלישייהסייברסקסשיחה ארוטיתחנק ארוטי
שירותי מין ארוטיקהפורנוגרפיהסרט פורנוגרפיתיירות מין • מוזיאון סקס • מועדון חשפנות • חשפנותזנות (זנות ילדים / זנות גברית / בית בושת/ עבדות מין) • יחסי מין תמורתיים • חנות מין • אביזר מיןבובת מיןחומר סיכה

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.