אוגריתית

אוּגריתית היא שפה שמית שדוברה בעיר הנמל אוּגָרִית, הנמצאת כיום בשטח סוריה. שפה זו היא מהקרובות לשפה העברית, וספרותה קרובה לספרות המקרא.

List of Ugarit gods AO29393 img 0162
רשימת אלים באוגריתית

שיוך

על פי החוקר משה דוד קאסוטו, השפה שייכת למשפחת השפות השמיות הצפון-מערביות, שאליה שייכות גם הארמית והכנענית על ניביה השונים (ובהם העברית), והיא דיאלקט כנעני-צפוני, שבטקסטים המוכרים לנו, נמצא בשלבים מוקדמים של התפתחות[1]. בגלל אופיה המסחרי והקוסמופוליטי של העיר, יש בשפה השפעות מצריות, אשוריות וחתיות.

הכתב

22 alphabet rtl
לוח ובו האלף-בית האוגריתי. הצילום עבר היפוך על מנת להציג את הכתב מימין לשמאל כפי שמופיע במעט מקומות
Ugaritic-alphabet-chart-Hebrew
לוח אותיות האלף-בית האוגריתי בגרסה מימין-לשמאל

השפה השתמשה בסוג מיוחד של כתב יתדות. האלפבית האוגריתי שבו 30 אותיות, היה כנראה מבוסס על אלפבית פיניקי של 22 אותיות.

לוח ובו אלף בית בכתב האוגריתי הוא מהקדומים בממצאים שבהם נמצא רישום אלף-בית על פי הסדר המקובל באלפבית העברי-פיניקי ובדומה לו היווני. בלוח זה חסרה האות למ"ד הנכתבת כשלושה קווים אנכיים (|||) ובמקומה יש את המקבילה לאות דל"ת דגושה. כמו כן, לפי הפירוש המקובל לאותיות אלו, הוחלפו סדר האותיות מ"ם ולמ"ד. בין מילה למילה הפסיק יתד. יש שלוש אותיות ששימשו כתנועה אך בדרך כלל אינן נוכחות בתעודות הכתובות. היו שסברו ששימשו לצורך ביטוי מילים מתורגמות מתעודות רשמיות בשפות זרות כאכדית, שומרית, בבלית ואשורית, ואילו פרופסור משה דוד קאסוטו סבר שאלו שימשו בסוף המילה להגדיר את התנועה המוטעמת של המילה. לפי תפיסתו זו, הכתב האוגריתי בא אחר הכתב הכנעני-פיניקי והותאם לשפה הפיניקית על ידי תוספת סימנים חדשים בסוף הרשימה.

תוכן כתבי אוגרית

טבח גד בחלב
כתובת באוגריתית שנמצאה באוגרית. שעל פי הצעתו של קאסוטו יש לקוראה: "טבח [גד] בחלב" (="טבחו גדי בחלב") ובהמשך: "אננח בחמאת". אם הצעה זו נכונה הרי שיש לנו כאן אזכור למנהג כנעני קדום של בישול גדי בחלב, מקורו של האיסור המקראי על בשר בחלב.

את רוב המסמכים בשפה זו אנו מוצאים בלוחות שנמצאו בעיר אוגרית, ובהם סיפורי מיתולוגיה ("עלילות בעל וענת", "המלך אקהת"), כתבים משפטיים, דתיים, מנהלתיים ועוד.

קרבה לעברית

את הקירבה לעברית אפשר להדגים בצירופים הבאים הלקוחים מהשירה האוגריתית: ""כנפ נשרם" (=כנפי נשרים), "שליט ד שבעת ראשם" (=שליט בעל שבעה ראשים), "מלך אב שנם" (=מלך אב שנים), "קרב אפק תהמתם" (=בקרב אפיקי תהומות), "ותען רבת את'רת ים" (=ותענה הגבירה אשרת-ים), "תצמת אדמ צאת שפש" (=תשמיד אדם מצאת השמש), "דנ אלמנת ית'פט ת'פט יתם" (=דן אלמנות ישפוט משפט יתום), "אל ית'ב במרזחה" (=אל יושב במזרחו), "יתן כס בדה" (=יתן כוס בידו), "שת בעפרת דדים" (=שיתי בעפר אהבה).

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ האלה ענת, תשי"ט, עמ' 10
אבג'ד

אַבְּגַ'ד, או כְּתָב עִצּוּרִי, הוא קטגוריה רחבה הכוללת מספר מערכות כתב שלא מסמנים בהן תנועות אלא לעיתים נדירות. כל הסימנים משמשים לסימון עיצורים, וסימון התנועות נעשה באופן עקיף, אם בכלל. המונח "אבג'ד" במשמעות זו נטבע על ידי הבלשן האמריקאי פיטר דניאלס. שם זה נלקח משמה של מערכת הכתב הנפוצה ביותר בקבוצה זו, הכתב הערבי.

כאשר סימון התנועות בכל זאת מופיע באבג'ד, הוא נעשה באמצעות אמות קריאה, שהן אותיות רב-משמעיות המסמנות הן עיצורים והן תנועות, או באמצעות סימנים דיאקריטיים – ניקוד – אך לרוב הוא אינו מופיע כלל.

מקור שמו של המונח במילה הערבית الأبجد (אַלְ-אַבְּגַ'ד – האלפבית). מונח זה בנוי, למעשה, מארבע האותיות הראשונות של האלף-בית (בסדר השמי הקדמון). אבג'דים אחרים הם האלפבית העברי והאלפבית הסורי. בעבר היו נפוצים אבג'דים אחרים. השפה העתיקה אוגריתית, למשל, נכתבה באבג'ד שהיה מורכב כולו מסימני יתדות.

האבג'דים שימשו ומשמשים בעיקר שפות שמיות. בהשפעת דת האסלאם, אומץ הכתב הערבי גם בשפות שאינן שמיות, כמו פרסית ואורדו. בשפות אלה נעשה שימוש רחב באותיות דו-משמעיות – אותיות שמסמנות גם עיצורים וגם תנועות. בערבית, בעברית ובסורית התפתחו מערכות של סימנים דיאקרטיים לציון תנועות, כשבעברית מערכת כזאת מכונה ניקוד, אולם אלה נמצאות בשימוש בעיקר בטקסטים דתיים, בשירה ובספרי ילדים. בכתיבה היומיומית הן אינן בשימוש. בשפות השמיות של קרן אפריקה, למשל אמהרית או השפה העתיקה געז, הסימנים הדיאקריטיים השתלבו בסימני האותיות, והפכו במשך הזמן לחלק בלתי נפרד מהן. לפיכך האלפבית האתיופי הוא כיום אבוגידה, הדומה לכתב הברות.

בכתיבת שפת היידיש משתמשים באותיות עבריות, אך לא כאבג'ד. חלקן הופכות לאותיות תנועה, ויש לציין כל תנועה בכתב בדומה לשפות הגרמאנו-לטיניות שמהן היא נובעת. בעוד זהו שימוש משני במערכת אותיות קיימת ושימושית בעברית, בלדינו ובכתיבה ערבית באותיות עבריות, שהייתה נפוצה במשך כאלף שנים ועד לאחרונה בארצות צפון אפריקה, האלף-בית העברי לסוגיו, לרבות דפוס, כתב יד, כתב רש"י, ארמי ופיניקי, נחשב עדיין כאבג'ד בעיני רוב החוקרים.

אוגרית

אוּגָרִית (כיום: תל ראס שמרה, שפירושו ראש השמיר) הייתה עיר נמל שוקקת בימי קדם, על חוף הים התיכון בצפון הסהר הפורה (כמה קילומטרים צפונית לעיר לטקיה, סוריה של ימינו). שיא פריחתה של העיר היה בשנים 1450 עד 1200 לפנה"ס לערך. מיקומה של העיר נשכח, והיא נתגלתה מחדש כאשר חקלאית שחרשה שדה בשנת 1928 חשפה במקרה קבר עתיק, שהתגלה כנקרופוליס של אוגרית. חפירות שנערכו לאחר מכן חשפו עיר חשובה שתפסה את מקומה לצד אוּר וארידו כערש התרבות העירונית, עם פרה-היסטוריה המגיעה עד לשנת 6000 לפנה"ס לערך.

אוגרית שילמה את מיסיה למצרים וניהלה קשרי תרבות ומסחר עם אלשיה (המזוהה עם קפריסין), כפי שמתועד בגנזכים שנמצאו באתר ותאמו לחרסים מיקניים וקפריסיים שנמצאו במקום.

משערים כי לבלרי אוגרית ביססו את האלפבית האוגריתי על האלפבית הפיניקי בשנת 1400 לפנה"ס לערך.[דרוש מקור] הם הוסיפו ל-22 האותיות של האלפבית הפיניקי 8 אותיות נוספות, כך שאלפבית זה הגיע ל-30 אותיות. האותיות הפיניקיות נחקקו בדרך כלל על טבלאות חומר. לבסוף היורשים הפניקיים של התרבות האוגריתית הפיצו את האלפבית באגן הים האגאי.[דרוש מקור] בהשוואה לקושי שבכתיבת אכדית בכתב-יתדות, הגמישות שמציע אלפבית פתחה אופק ספרותי לאנשים רבים יותר. ניתן להשוות זאת למידה המוגבלת מאוד של ידיעת קרוא וכתוב בתרבות המינואית בקנוסוס של אותם ימים.

אל (אל כנעני)

במיתולוגיה הכנענית, אֵל הוא שמו של ראש האלים בפנתאון ואחד מהאלים החשובים של העיר אוגרית. נקרא גם אִל, אלו, תור (שור) - סמל הכוח והפיריון, ו"קדוש" במובן של נשגב ונעלה.

דגון

דָּגוֹן (או דגן) הוא אל הדגן והחקלאות במיתולוגיות האמורית, האבלית והאוגריתית, וכן האל הראשי של הפלשתים. באוגריתית נקרא האל בשם דגנו, באכדית בשם דאדגאנה או דאגונה, ובמיתולוגיה המסופוטמית בשם דגן.

הורוס

הורוס הוא אל המלחמה, ואחד מהאלים הראשיים במיתולוגיה המצרית. הורוס הוא שמו היווני, ובמצרית עתיקה הוא נקרא חוֹר או חֶר, שפירושו בז. הוא בנם של אוסיריס ואיסיס, ולאחר שגדל הוא נלחם בסת, דודו שרצח את אוסיריס (שהיה אביו של הורוס ואחיו של סת), וניצח אותו.

העלאה באוב

העלאה באוב או דרישה אל המתים הוא טקס מיסטי, שבו מנסים המשתתפים ליצור קשר עם נשמה של אדם שמת, ולקבל מסר ממנה. וריאציות של הטקס קיימות בתרבויות רבות. בין הנפוצות שבהן: רופא אליל או מדיום, המכניס עצמו למצב טראנס באופן טקסי בניסיון לתקשר עם המתים או ישויות רוחניות אחרות. התורה אוסרת ביצוע טקסי העלאה באוב, הנקראים "דרישה אל המתים" (ספר דברים, פרק י"ח, י-יא).

ים (אל)

יָם הוא אל הים, הנהרות ומקוואות המים במיתולוגיה הכנענית. בנו של אל ואחיו של בעל. מקבילם של פוסידון היווני ונפטון הרומי. ביקש לשלוט על העולם והציף את האדמה במלחמתו עם בעל.

ירח (אל)

יֶרַח (בכנענית, גם יַרַח או יֹרַח; באוגריתית: יָרִיחְ; בפיניקית: יַרְחִיבּוֹל) הוא אל הירח במיתולוגיה הכנענית. הכנענים והפיניקים האמינו כי ירח הוא ראש צבא הכוכבים ומאורות הלילה, וכן אל הקציר (בשל צורת החרמש של הירח). כמו כן ירח היה אחראי על הורדת הטל.

רעיתו של ירח הייתה האלה ניכל - אלת הפרדסים ונאות המדבר, ובזכות הטל שהוריד ירח פרחו פרדסיה.

פולחן האל ירח היה נפוץ באזור עמק הירדן עוד בתקופת האבן החדשה - באלף השמיני לפנה"ס[דרוש מקור] והערים יריחו ובית ירח נקראו על שמו.

פולחן האל כלל מדי חודש, במילואו של הירח, חתונה טקסית בינו לבין ניכל.

כושרות

כושרות, אלות הפריון הכנעניות שמופיעות כסנוניות. מכונות בשם "הסנוניות - בנות הלל". היחידות בין האלים הכנענים שמופיעות כקבוצת אלות.

בשירה האוגריתית באגדת אקהת מסופר כי שופט הצדק דנאל הערירי שמתבשר כי ייוולד לו ילד, מבצע פולחן מקדים להתעברות של אשתו, שבו הוא מכניס לביתו את אלות הפריון וההריון - הכושרות, הסנוניות - בנות הלל, שוחט למענן פר כמקובל, מאכילן ומשקן במשך ששה ימים, וביום השביעי הוא שולחן מביתו, ומתחיל לספור את חודשי ההריון. לאחר תשעה חודשים נולד לו בן ששמו אקהת (לוח KTU 1.17).

בנישואי נכל ואיב עם האל ירח, הן מגיעות כמבשרות על לידת הבן של נכל ואיב - אלת הבוסתנים, ומודיעות "הלוא הנערה תלד בן." (לוח KTU 1.24)

עוד מופיעה שם השירה:

יש הסוברים כי הביטוי "הסנונית הראשונה" כמבשרת תופעה, קשור לאלות הללו, שכאמור מבשרות על ההריון.

בתנ"ך נמצא ביטוי זה באופן יחידאי, במה שיש מפרשים כקשור לזיווג. "אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה, מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת, אַךְ סוֹרְרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה" (תהילים ס"ח ז'). אך מהקשרו של הפסוק, הרי מדובר בפרק שעוסק ביציאת מצרים וסביר יותר לפרשו כפרשנות המקובלת כקשור למעמד של היציאה והאסירים הם למעשה ישראל, שיוצאים באזיקים או בזמן כשר.

מות

מוֹת הוא אל המוות והשאול במיתולוגיה הכנענית. הוא בנו של אל ראש האלים, אחיהם של בעל, ים וענת. הוא האחראי על מוות, בצורת, עקרות ורעב. נקרא בשירה האוגריתית לעיתים בשם הכפול "מות-ויגון". מקבילו היווני הוא האדס והרומי פלוטו.

מילה נרדפת

בתחומי המילונאות והסמנטיקה הלקסיקלית, מילים נרדפות או סינונימים (מיוונית עתיקה) הן קבוצת מילים בשפה מסוימת שיש להן משמעות שקולה או דומה מאוד. מילון מיוחד למיפוי מילים נרדפות מכונה "אגרון" או "תזאורוס".

תופעת המילים הנרדפות קיימת כמעט בכל חלקי הדיבר (שמות עצם, תואר השם/תואר הפועל, פעלים, מילות יחס וכו'), אם כי בכל קבוצה של מילים נרדפות ישתייכו כל המילים לחלק דיבר אחד.

מיתולוגיה כנענית

המיתולוגיה הכנענית היא אוסף המיתוסים שהתפתחו על ידי העמים השונים באזור ארץ כנען. באמונות הכנענים ניכרת השפעה תרבותית מגוונת ויש דמיון רב בין סיפורי עמי כנען לבין סיפורים מהתנ"ך.

סעודת מרזח

סעודת מרזח (נקרא גם: קיספום) היא טקס פולחני קדום שהיה נהוג בתרבויות המסופוטמית, הכנענית והפיניקית. סעודה חגיגית זו הייתה מתקיימת במערת הקבורה המשפחתית, עם שלדי אבות המשפחה.

עיצורים נחציים

העיצורים הנַחציים הם קבוצה קטנה של עיצורים בשפה, המאופיינים בתכונה המכונה נחציות אשר מבדילה אותם מעיצורים אחרים באותה שפה. המונח "עיצורים נחציים" משמש בעיקר במחקר הפונולוגיה של השפות השמיות. שם התואר נחצי נגזר מן השורש נחץ, הקשור אל השורש לחץ.

לא ברור באיזו צורה פונטית הייתה מיושמת תכונת הנחציות בעבר. כיום היא מיושמת בדרכים שונות בשפות שמיות שונות: בערבית (ובהגייה ספרדית מסורתית של העברית) היא ממומשת על ידי וילוּן או לעלוע, כלומר על ידי חיתוך משני של העיצור בווילון או בלוע מלבד החיתוך הראשי שלו. לעומת זאת בשפות האתיו-שמיות ממומשת הנחציות בעיצורים מסודקים (או הדופים), כלומר בעיצורים שבביצועם האוויר פורץ החוצה לא מן הריאה אלא מסדק הקול.

מניחים כי הנחציות המלועלעת-מוולנת מאפיינת שפות שמיות צפוניות כמו עברית (לפחות בעבר), ערבית, ארמית, אכדית, אוגריתית וכדומה, ואילו הנחציות המסודקת מאפיינת שפות שמיות דרומיות כמו געז, אמהרית, טיגרינה, מהרי, סוקוטרי, ג'בלת וכדומה. עוד מניחים כי גם בשפות השמיות הצפוניות קדמה הנחציות המסודקת מבחינה היסטורית לנחציות המלועלעת-מוולנת, כלומר שבמקורה הייתה הנחציות ממומשת על ידי סידוק בכל השפות השמיות, ורק בשלב מאוחר יותר הפכה בחלק מן השפות ללעלוע.

המשותף לשני סוגי הנחציות הוא שהעיצורים נחתכים בכמה בסיסי חיתוך, בנוסף לבסיס החיתוך הראשי גם בבסיס חיתוך לוואי נוסף או כמה נוספים. הפקת הצליל של העיצורים המלועלעים-מוולנים מלווה בכיווץ שרירי הלוע והתקרבות אחורי הלשון לחך הרך, הווילון. הפקת הצליל של העיצורים המסודקים מלווה בסגירת סדק הקול ופתיחתו בפרץ אוויר, מה שנשמע כמעין נקישה חזקה. באלפבית הפונטי הבינלאומי עיצור מלועלע או מוולן מסומן באמצעות העברת טילדה דרכו, ואילו עיצור מסודק מסומן באמצעות פסיק עילי מימינו.

בשפות שבהן ממומשת הנחציות היא מהווה תכונה מבדילה בין פונמות, כלומר קיימים זוגות של מילים שההבדל היחיד ביניהן הוא תכונת הנחציות של אחד העיצורים, והבדל זה גורם להבדל במשמעות בין המילים. כך למשל בעברית הקלאסית ההבדל בהגייה בין המילים שֶבֶת ושֶבֶט הוא בהיות העיצור טי"ת נחצי והעיצור ת"ו בלתי נחצי. לעומת זאת בעברית החדשה, שבה אבדה תכונת הנחציות, אי אפשר להבחין בדיבור בין שתי המילים אלא רק על פי ההקשר.

ענת

ענת היא אלת המלחמה, הציד והפריון של המזרח התיכון העתיק, ממסופוטמיה ועד כנען ומצרים העתיקה. ענת מתוארת כנערה בתולה יפה, עזת נפש ובעלת תושייה. היא המקבילה הכנענית לאיזיס המצרית, והשפיעה כנראה רבות על עיצוב דמותה של האלה היוונית אתנה.

רשף

רשף הוא אל כנעני הנזכר בכתובות פיניקיות וארמיות, בכתבים מצריים ובכתבי אוגרית. משמעות שמו היא אש, ניצוץ, שלהבת.

רשף נחשב בקרב הכנענים כאלוהי הדבר, אחד מכינויו בכתבים האוגריים הוא "רשף בעל החץ". ובכתובות פיניקיות מאידליון הוא מזוהה עם אפולו היווני. במקומות אחרים הוא מזוהה עם נרגל הבבלי, ואפולו ונרגל ידועים כמביאי מגפת הדבר. יתרה מזאת, אפולו מתואר במיתולוגיה היוונית כאל היורה חיצי דבר כפי שרשף מתואר בשירה האוגריתית. שרידי העיר היוונית העתיקה אפולוניה שמצפון לתל אביב, נמצאים על שרידי עיר קדומה בשם ארשוף (ארסוף בפי הערביים) הנזכרת בכתובות תגלת-פלאסר השלישי.

הצמד דבר/רשף מופיע מספר פעמים בתנ"ך ונראה ששני השמות זהים.

"לְפָנָיו, יֵלֶךְ דָּבֶר; וְיֵצֵא רֶשֶׁף, לְרַגְלָיו" (חבקוק, ג', ה'), וכדברי רד"ק: "רשף כמו דבר, והעניין כפול במילים שונות". הצמד מופיע פעם נוספת בתנ"ך, בתיקון קל של שיכול אותיות:

""וַיַּסְגֵּר לַבָּרָד [לדבר] בְּעִירָם; וּמִקְנֵיהֶם, לָרְשָׁפִים" (תהילים, ע"ח, מ"ח). דבר ורשף שבחבקוק ג מופיעים, על פי אחד הפירושים, כיישויות חיות המשרתות את ה' בלכתן לפניו, בעת הופעתו כאל לוחם. רשף שבחבקוק ג' אינו מופיע כאל גדול, אלא רק כישות תלויה באל, נלווית אליו וסרה למרותו. הוא ירד איפוא ממעלתו והפך למלאך התיאופניה.

הופעת שני אלים ההולכים לצידו של אל ראשי, לפניו או אחריו, ידועה מהמיתולוגיה של עמים רבים, כמו בדוגמאות מבבל וכנען. בתיאור הופעתו של אדד, אלוהי הסערה הבבלי, בעלילות גילגמש נאמר עליו, ששני אלים הולכים לפניו, בדומה לתמונה המתוארת בחבקוק. בטקסט אכדי אחר נאמר על מורדוך, בדומה לנאמר על ה' בחבקוק: "(מורדוך) לפניו אנליל, אחריו נרגל". מן הספרות האוגריתית ידוע שלבעל יש שני אלים משרתים והם שליחיו. בכתובת פיניקית מארסלאן טאש נאמר שבעל יצא, וגלען ורבען יצאו כמשרתים לפניו.

שירה אוגריתית

השירה האוגריתית היא ספרות האפוסים שהתגלתה באוגרית החל מ-1928 בתל ראס שמרה (=ראש השמיר), צפונית לעיר הנמל הסורית לאטקיה. הספרות כתובה על לוחות חרס בכתב יתדות אוגריתי. היצירה מתוארכת לסביבות אמצע האלף ה-2 לפנה"ס (בין המאה ה-15 למאה ה-14 לפנה"ס). באחדות מהיצירות מתואר כי נכתבו בתקופתו של נקמד מלך אוגרית, ובחלקן מתואר שם המעתיקים ושם האחראיים.

שלם (אל)

שָׁלֶם (מהשורש ש.ל.ם) הוא אל השקיעה ואל היבוסים. במיתולוגיה הכנענית שלם היה אחיו התאום של שחר, ושניהם נולדו כתוצאה מיחסי מין בין ראש הפנתיאון הכנעני אל לבין אישה בת-תמותה. סיפורם מוזכר בשירה האוגריתית ב"שיר האלים הנעימים והיפים".

מניחים כי מקור השם "ירושלים", או במקור "ירושלם", הוא: 'ירה-שלם'. כלומר: "[העיר ש]יסד שלם". אפשרות אחרת, לפי הקרי המודרני בעברית ובערבית, מפרש "אור-שלם", עירו של שלם. בספר בראשית מתואר מלכיצדק כמלך העיר שלם וככהן לאל עליון. בספר יהושע מסופר שאדוני צדק מלך ירושלים מגבש קואליציה של חמישה מלכים כנגד יהושע, ונוחל מפלה בקרב גבעון.

שת

שֵׁת הוא דמות מקראית, הבן השלישי של אדם וחוה. הוא נולד לאחר הירצחו של הבל על ידי אחיו קין, כאשר אדם היה בן 130 שנה (בראשית, ה', ג'), כלומר בשנת ק"ל לבריאת העולם.

שמו של שת מוסבר בפסוק: (בראשית, ד', כ"ה) "כי שָׁת (נתן) לי ה' בן אחר תחת הבל כי הרגו קין". על פי המקרא, כל האנושות שאחרי המבול היא מצאצאיו של שת. גם באסלאם תופס שת מקום כאחד מנבחרי האנושות.

לשת נולד בגיל 105 בן בשם אנוש (בראשית, ד', כ"ו; ה', ו'). אנוש הוליד את קינן, וקינן הוליד את מהללאל, ומהללאל הוליד את ירד, וירד הוליד את חנוך, וחנוך הוליד את מתושלח, ומתושלח הוליד את למך, ולמך הוליד את נח.

שת חי 912 שנים.

שת נולד ב-3731 לפנה"ס ומת ב2819 לפנה"ס ,

באכדית שת הוא כינוי כללי לשבטי האמורי שמקום מושבם העיקרי היה באזור הפרת, בבל וארץ ישראל. בני שת נזכרים בתעודות מצריות ובספרות אוגריתית.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.