אוגוסטוס קיסר

גַּאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹקְטַבְיָאנוּס[1]אלפבית לטיני ארכאי: CAIVS•IVLIVS•CAESAR•OCTAVIANVS)‏ (23 בספטמבר 63 לפנה"ס19 באוגוסט 14 לספירה), המוכר בשם "אוֹגוּסְטוּס" (Augustus), היה מייסד השושלת היוליו-קלאודית וראשון קיסרי רומא ובעיני רבים גם החשוב שבהם. משל ברומא 57 שנה, תחילה כטריאוּמוויר (43–27 לפנה"ס) ולאחר מכן כפּרִינקֶפּס (27 לפנה"ס – 14 לספירה). אוגוסטוס היה בנו המאומץ של יוליוס קיסר. הוא שם קץ למלחמות האזרחים של תקופת הרפובליקה, הרחיב את גבולותיה וכונן את "השלום הרומי" (פַּקס רוֹמָנָה; בלטינית: Pax Romana), שנמשך עוד מאות שנים אחריו. שם משפחתו המאומץ, קיסר, ותוארו, אוגוסטוס (הנשגב, המרהיב), אומצו כתוארם הרשמי של כל הקיסרים הרומים שבאו אחריו, ועל ידי שליטים רבים אחרים במדינות שונות – עד ימינו אלה.

אוגוסטוס קיסר
Imperator Gaius Julius Caesar Octavianus Divi Filius Augustus
Statue-Augustus
הפסל אוגוסטוס מפרימה פורטה
לידה 23 בספטמבר 63 לפנה"ס
רומא, הרפובליקה הרומית
פטירה 19 באוגוסט 14 (בגיל 75)
נולה, האימפריה הרומית
שם מלא גאיוס יוליוס קיסר אוקטוויאנוס
מדינה האימפריה הרומית
מקום קבורה איטליה מאוזוליאום אוגוסטוס, רומא
בת זוג קלאודיה פולכר
סקריבוניה
ליוויה
שושלת היוליו-קלאודיים
שליט איטליה והפרובינקיות המערביות כחלק מהטריאומווירט השני
43 לפנה"ס27 לפנה"ס
(כ־16 שנים)
שותף לשלטון מרקוס אנטוניוס
מרקוס אמיליוס לפידוס
קיסר האימפריה הרומית ה־1
27 לפנה"ס14
(כ־41 שנים)
JulAugustus
אוגוסטוס במוזיאון הארכאולוגיה בכרתים
Ara Pacis-Ben Demey
"ארה פקיס" - "מזבח השלום" של אוגוסטוס
August Pio-Clementino Inv259
אוגוסטוס ככהן דת, מוזיאון הוותיקן

ביוגרפיה

נעוריו

אוגוסטוס נולד ברומא בשם גַאיוּס אוֹקְטַבְיוּס למשפחה ממעמד הפרשים. אביו, גאיוס אוקטביוס, היה הראשון ממשפחתו ששירת בסנאט ובכך הפך ל"איש חדש". גאיוס אוקטביוס הגיע לדרגת פְּרַייְטוֹר ושירת כמושל מקדוניה, אך מת כשהיה אוגוסטוס בן ארבע.

אמו אַטיַה הייתה בתה של יוליה, אחותו של יוליוס קיסר, עובדה שזימנה לו קשר ישיר עם המצביא הגדול של התקופה.

בשנת 46 לפנה"ס, נטל אוגוסטוס חלק בטריומף של קיסר ברומא וזכה באות צבאי, אף כי הוא עצמו לא נטל חלק במסע. שנה מאוחר יותר, כאשר מלאו לו 18, הצטרף אוגוסטוס לקיסר בספרד, שם ניהל קיסר את הקרב האחרון בחייו נגד בניו של פומפיוס בקרב מונדה. אוגוסטוס, כמפקד יחידת פרשים בלגיון העשירי אקסטריס, שהוצב מאחור כעתודה, הפגין חשיבה מהירה ויצא להלחם באויב כנגד הוראותיו של קיסר, פעולה ששינתה את פני הקרב והעניקה לקיסר ניצחון.

קיסר התפעל מתעוזתו וחוצפתו של בן חסותו הצעיר ובמהלך המסע בספרד ובחזרה משם הזדמן לשניים לעמוד זה על טיבו של זה. לאוגוסטוס הייתה זו הזדמנות נדירה ללמוד על מנהל הפרובינקיות, ניהול מלחמה ומניפולציות פוליטיות ממי ששלט בכל אלו על בוריים. עבור קיסר, הייתה זו הזדמנות לצרף תומך צעיר לפמלייתו.

עם שובו של קיסר לרומא, נשלח אוגוסטוס בהוראת קיסר לאפולוניה שבמקדוניה יחד עם שני המצביאים הצעירים מרקוס ויפסניוס אגריפה וקווינטוס סלבידינוס רופוס. שם היה אמור אוגוסטוס להמשיך בחינוכו ולזכות בנאמנותם של הלגיונות במקדוניה בעודו ממתין לבואו של קיסר, שהיה אמור לפקד על הצבא במסע מלחמה לכיבושה של האימפריה הפרתית.

אולם אוגוסטוס הצעיר היה שחקן זוטר במשחק הפוליטי ברומא ועדיין לא כיהן במשרה ציבורית. קיסר, שהבחין בעליל בפוטנציאל המנהיגותי שלו, התכוון לשנות זאת. באותה עת, נבחר קיסר לדיקטטור לכל ימי חייו (DICTATOR PERPETVVS) ובחר באוגוסטוס לשרת כסגנו במשרת מגיסטר אקוויטום בשנת 43 לפנה"ס. מותו של יוליוס קיסר זמן קצר אחרי כן היה עתיד לשנות את מסלול חייו.

מאבק על השלטון ברומא

לאחר רציחתו של יוליוס קיסר, ב-44 לפנה"ס, מרקוס אנטוניוס שכיהן כקונסול, היה האיש החזק ברומא. אנטוניוס חילק משרות ומינה פקידים ככל העולה על רוחו בטענה שהוא מקיים את צוואתו של קיסר. כך הקים לו אנטוניוס אויבים בתוך הסנאט.

כקרוב משפחתו החשוב ביותר של קיסר, אוגוסטוס, שעדיין שהה במקדוניה מיהר לחזור לרומא אולם בניגוד לעצתם של חבריו הוא לא הביא איתו כוח צבאי. כשנחת באיטליה, גילה אוגוסטוס כי קיסר אימץ אותו לבן בצוואתו ושמו הפך לגאיוס יוליוס קיסר. אוגוסטוס הפך מיד לפופולרי מאוד בקרב ותיקי לגיונותיו של קיסר, במיוחד אחרי ששילם את משכורתם מכמה אחוזות שמכר. הוא גייס צבא פרטי של שלושת אלפים חיילים מוותיקי הקרבות של קיסר והשתלט לזמן קצר על הפורום, אך סולק משם על ידי צבאו של מרקוס אנטוניוס. בעת זאת מעמדו של אוגוסטוס היה בעייתי, הליך האימוץ שלו נחשב מפוקפק ובתור אזרח פרטי שמפקד על צבא הוא היה בחזקת מורד במלכות.

אנטוניוס שחשק בכהונה כמושל גאליה קיסאלפינה נערך למלחמה כנגד מושלה באותה עת דקימוס יוניוס ברוטוס אלבינוס, דבר שהסנאט גינה והכריז על אנטוניוס כבוגד. בתיווכו של קיקרו כוחותיו של אוגוסטוס הצטרפו לכוחות הסנאט והוא קיבל אימפריום של פרופראיטור ובכך זכה בפעם הראשונה במידה של לגיטימיות וחוקתיות. הכוחות הביסו את אנטוניוס בקרב מוטינה, אולם הקונסולים שעמדו בראש הצבאות נהרגו בקרב ואוגוסטוס נשאר המפקד היחידי של הצבא. אנטוניוס עצמו נמלט לגאליה נארבוננסיס והתחבר עם כוחותיו של מושל האזור מרקוס אמיליוס לפידוס.

המצב ברומא כעת היה לטובת הסנאט שרצה להמשיך לשלוט ללא טיראנים. אוגוסטוס הבין שעדיף לו לחבור אל אנטוניוס, ולכן סירב להמשיך במתקפה כנגד אנטוניוס וסירב גם לבקשת הסנאט למסור את הפיקוד על לגיונותיו לברוטוס. הוא דרש את ביטול ההכרזה על אנטוניוס כבוגד, וכאשר הסנאט סירב, הוא הצעיד את לגיונותיו אל רומא ותחת איומים סחט מן הסנאט מינוי לקונסולאט. בשנת 43 לפנה"ס כרתו אוגוסטוס, אנטוניוס ולפידוס ברית שנקראה הטריאומווירט השני. אנטוניוס ואוגוסטוס נכנסו לרומא והרגו את כל מתנגדיהם בסנאט, כולל קיקרו וכ-300 סנטורים. הם נתנו בידי החיילים כוח על ידי כך שהחרימו רכוש וקרקעות ומסרו אותם לחיילים. אנטוניוס ואוגוסטוס נלחמו נגד גאיוס קסיוס לונגינוס ומרקוס יוניוס ברוטוס מייצגי הרפובליקה, בקרב פיליפי, שם הייתה ידם על העליונה, על אף שמחנהו של אוגוסטוס, שפרש מן הזירה עקב מחלה, הוכה על ידי צבאו של ברוטוס. לבסוף הוכו קסיוס וברוטוס שוק על ירך ביום השני לקרבות, ובא הקץ על הניסיונות להחייאת הרפובליקה הרומית. המשטר האוטוריטרי נכון כעת בידי אנטוניוס ואוגוסטוס.

השלטון חולק בין השלושה: אוגוסטוס קיבל את המערב כולל רומא, אנטוניוס את המזרח כולל מצרים, ולפידוס את אפריקה. אולם בעקבות הניצחון על רוצחיו של קיסר, החלו לוקיוס אנטוניוס ופולביה אנטוניה, אחיו ואשתו של מרקוס אנטוניוס, לפעול כנגד אוגוסטוס בניסיון לבסס את משפחתם כשליטים היחידים ברומא. פעילותם נגד אוגוסטוס כללה ניסיון לשבש את הקצאת הקרקעות לוטרנים של צבא אוגוסטוס. אחרי ניסיון לכיבוש רומא שסוכל עם הגעתו של אוגוסטוס מהיספניהספרד המודרנית) עם כוח צבאי, נסוג לוקיוס אל עבר גאליה, שם קיווה לחבור עם פקודי אחיו, אך גילה כי אגריפה, שנשלח על ידי אוגוסטוס לרדוף אחריו מכיוון דרום, נושף בעורפו. אגריפה כבש את סוטריום (בסוטרי שבאיטליה המודרנית) ובכך משך את תשומת לבו של לוקיוס בשעה שרופוס הגיע בראש כוח צבאי וכך לוקיוס נלכד בין שני כוחות עוינים ולא נותרה לו בררה והוא נסוג לפרוסיה (בפרוג'ה שבאיטליה המודרנית). שם הטילו עליו מצור כוחותיו של רופוס, בשעה שאוגוסטוס ואגריפה פנו לטהר את כוחותיה של פולביה ממאחזיהם באיטליה ואחר כך חזרו לסייע לרופוס במצור על לוקיוס. בראשית שנת 40 לפנה"ס קציניו של מרקוס אנטוניוס, גאיוס אסיניוס פוליו ופובליוס ונטידיוס בסוס, עשו ניסיון להעביר סיוע ללוקיוס הנצור אולם הניסיון סוכל על ידי אגריפה ורופוס שחסמו את דרכם ובסופו של דבר דחקו אותם לפולגיניום (בפוליגנו שבאיטליה המודרנית), שם הם הטילו עליהם מצור. בערך בסוף פברואר לוקיוס נכנע לאוגוסטוס ופרוסיה נכבשה. בעקבות זאת, קציניו של אנטוניוס התפזרו ונטשו את צבאותיהם.

בשנת 40 לפנה"ס אנטוניוס חזר אליה מן המזרח ולזמן מסוים היה חשש מהתפרצותה של מלחמה בינו לבין אוגוסטוס, אולם בסופו של דבר השניים הצליחו בספטמבר 40 לפנה"ס להגיע להסכם ברונדיסיום לחלוקת שטחי פיקוד והשפעה. במסגרת הסכם זה הוגדר תחום שליטת אנטוניוס במזרח ואוגוסטוס במערב. לחיזוק הברית ביניהם, נשא אנטוניוס את אוקטביה אחותו של אוגוסטוס לאשה.

בשנת 36 לפנה"ס אגריפה ניצח את סקסטוס פומפיוס, שאיים על אספקת המזון לאיטליה, בקרב מילאי ובקרב נאולוכוס. לפידוס שניסה לפעול בזמן המלחמה כנגד אוגוסטוס הודח ממשרתו על ידיו ושטחיו נמסרו לאוגוסטוס. בשנת 34 לפנה"ס אגריפה כיהן כאיידיל ובעזרתו של אוגוסטוס החל בתהליך של שיקומה של רומא וחלוקה של הטבות לעם. מעשים אלו איפשרו לאוגוסטוס לזכות בתמיכתם של האוכלוסייה והחלה בתהליך של שינוי תדמיתו ממנהיג סיעה רודני וצמא דם הוא החל להפוך למנהיגה הלאומי של רומא ואיטליה.

הברית עם אנטוניוס לא החזיקה מעמד זמן רב, אנטוניוס התגרש מאוקטביה וחי חיי זוגיות עם קלאופטרה השביעית, מלכת מצרים והכיר בבנה קיסריון כיורשו של קיסר ואף מסר לילדיהם שטחים מן האימפריה. דבר זה הביא למלחמת תעמולה בין הצדדים הניצים, אוגוסטוס השמיץ את כישלונותיו של אנטוניוס במלחמה כנגד הפרתים ותיאר אותו כמשועבד באופן מוחלט לקלאופטרה שלה הוא מסר את ניהול האימפריה, בעוד אנטוניוס טען שאוגוסטוס הוא לא יותר מצעיר פחדני, אכזרי וצמא דם החייב את מעמדו לאימוצו על ידי קיסר וזה התרחש רק מכיוון שהוא התמסר בגופו לדיקטטור הזקן.

לבסוף המלחמה פרצה בשנת 31 לפנה"ס כאשר אנטוניוס וקלאופטרה פלשו ליוון. יש מחלוקת בין ההיסטוריונים המודרניים באשר לסיבותיה, אדוארד מאייר רואה בה מלחמה אידאולוגית בין אנטוניוס שרצה להפוך את רומא למלוכה בסגנון הלניסטי-מזרחי לבין אוגוסטוס, שרצה ליצור משטר יחיד שמבוסס על המסורת הרפובליקאית ומוסדותיה, מאידך רונלד סיים רואה במלחמה לא יותר מעימות אישי על כוח בין שני מנהיגים שלא היה שוני אמיתי בין מטרותיהם או קהל תומכיהם.

ב-2 בספטמבר 31 לפנה"ס, הביס אוגוסטוס את ציים של אנטוניוס וקלאופטרה בקרב אקטיום, ליד יוון, בעיקר הודות לכישוריו של שר-צבאו אגריפה ולהתרופפות עצביו של אנטוניוס, שחילותיו נכנעו כמעט בלא לחימה. מאוחר יותר שב אוגוסטוס למצרים, דרך חצי האי סיני, והפך אותה לפרובינקיה רומית. אנטוניוס התאבד בטרם עלה בידו ללכוד אותו. קלאופטרה נתפסה, והתאבדה כעבור 11 ימים לאחר מותו של אנטוניוס.

קיסר רומא

ODOSTOS
מטבע רומאי עם דיוקן אוגוסטוס

ההסדר ראשון (27 לפנה"ס)

בשנת 28 לפנה"ס אוגוסטוס מונה לקונסול יחד עם מרקוס אגריפה. בשנת 27 לפנה"ס, אחרי שהתבסס בהנהגה בתוקף היותו טריאומווירי, ומכוח סמכויות אחרות שהוענקו לו, השיב אוגוסטוס את סמכויותיו "לסנאט ולעם הרומי" ובכך חידש כביכול את המשטר הרפובליקני. הסנאט, הפציר באוגוסטוס להחזיק בשלטון, במידה רבה הודות לאהדה לה זכה בקרב האזרחים, לאחר ששם קץ למלחמות האזרחים ברומא. התואר אַוּגוּסְטוּס (AVGVSTVS, הנשגב) הוענק לו על ויתורו זה והוא מונה לפרינקפס; מעתה, עמד אוגוסטוס בראש משטר חדש שהתהווה בהדרגה, שנודע בזמנים המודרניים כמשטר הקיסרות. אף על פי שרשמית הפרינקפס מונה לתפקיד על ידי הסנאט והיה תלוי בו לאישור מינוי, בפועל הפך אוגוסטוס לשליט החזק ביותר בקיסרות משום שהחזיק ב-21 מתוך 26 לגיונות מצבא רומא מתוקף שלטונו על הפרובינציות בהן פעלו לגיונות אלה. בהמשך הצליח אוגוסטוס להכפיף למרותו את כל הלגיונות פרט ללגיון האפריקאי.

ההסדר השני (23 לפנה"ס)

בין השנים 24-26 לפנה"ס, כיהן אוגוסטוס כקונסול. כשנבחר שנית לתפקיד בשנת 23 לפנה"ס, עורר הדבר את זעמם של בני המעמד הגבוה. באותה תקופה חלה אוגוסטוס ונשקפה סכנה לחייו. לאחר שהבריא, ניסח את ההסדר השני, שהשלים את סמכויות הפרינקפס. לאחר שוויתר על תפקיד הקונסול, הוא זכה בתואר לאימפריום פרוקונסולרי מאיוס – כך שאם ישנם חילוקי דעות בין הקונסולים, דעתו של אוגוסטוס היא הקובעת. הוא זכה לסמכויות טריבונית באמצעות אספה.

ככל הנראה, לא יאוחר משנת 19 לפנה"ס, ניסח אוגוסטוס מעין הסדר שלישי. אוגוסטוס הצליח – נראה שעל ידי תמרון פוליטי – לזכות באימפריום באיטליה. הסדר זה איפשר לו להקים לגיון ברומא, הקוברטה הפרטוריאלית, שהייתה יחידה מובחרת שתפקידה להגן על המצביא.

תארים

  • ינואר 42 לפנה"ס - זכה לתאר בן האל (Divi filius)
  • שנת 27 לפנה"ס - זכה בתואר אוגוסטוס, נשגב.
  • שנת 27-23 לפנה"ס - השלים את הסמכויות של הפרינקפס.
  • שנת 22 לפנה"ס - תפקיד מספק מזון. בשנה זו נהר הטיבר עלה על גדותיו ופגע באספקת המזון, העם פנה לאוגוסטוס בבקשה שיהיה דיקטטור כדי שיטפל במצב. באספת הפלבס אוגוסטוס כרע על ברכיו וקרע את הטוגה שלו, וביקש מהעם שלא יבקשו זאת. במקום הוא היה מוכן להיות אחראי על מימון המזון. אכן תוך זמן קצר, דאג לאספקת המזון מכספו האישי ובתמורה זכה להציע את הדיון הראשון בסנאט וכן לכנס אספת חירום.
  • 12 לפנה"ס - זכה בתפקיד הכהונה פונטיפקס מקסימוס לאחר מותו של לפידיוס אמליוס.
  • 2 לספירה - זכה לכינוי Pater patriae, אבי המולדת.

תרומות לרומא

בימי אוגוסטוס פסקו מלחמות האזרחים; הוא ביטל את המיסים הכבדים, תיקן דרכים ונלחם בשודדי הים.

מעיר של לבנים הוא הפך את רומא לעיר של שיש, ובנה תעלות לנילוס שבמצרים, מובילי מים וגשרים בדרום גאליה (דרום צרפת), סכרים בנהר הטיבר, ומקדש על הפלטינום ברומא. הוא בנה 82 מקדשים, כמו מקדש הפנתיאון. הוא בנה גם את מרחצאות אגריפה, מקדש נפטון, תיאטרון מרקלוס, טיילות ומעין שדירת ניצחון – כל אלה בסגנון המבנים היווניים.

אוגוסטוס ייסד את המסורת של "לחם ושעשועים", שבה התנהלו הצגות שעשוע, קרבות גלדיאטורים (אך לא בקולוסיאום, שנבנה עשרות שנים מאוחר יותר), וביתור חיות טרף. בימי אוגוסטוס פרחו הספרות והשירה הרומית. עם המשוררים הנודעים בימים אלו נמנו ורגיליוס, הורציוס, טיבולוס, פרופרטיוס ואובידיוס. אחד הסופרים הגדולים של אותה התקופה היה טיטוס ליביוס, שחיבר ספרי היסטוריה מראשית דרכה של רומא ועד ימי אוגוסטוס.

אוגוסטוס קבע את גבולות האימפריה עד הדנובה. הוא חשק גם בנהר הריין, אך שם הפסיד את השטחים לטובת הגרמנים. לאחר מארב על שלושה לגיונות רומאים ובראשם ארמיניוס, גרמני שזכה לאזרחות רומאית ופנה נגד המשטר, החליט אוגוסטוס לכתוב בצוואתו כי יש להסתפק בגבולות האימפריה. בסוף ימי חייו הוא הציב את רוב החיילים בגבולות הקיסרות ולא שאף להרחיב את הגבולות הקיימים, אלא במקום זאת להגן עליהם. כך, לא ניסה לכבוש את ממלכת הפרתיים במזרח; בארמניה מינה מלך כרצונו, אך לא הפך אותה לפרובינקיה רומית; בארץ ישראל הוא הכיר בהורדוס כבן ברית של רומא; במערב ביצר את הגבולות לאורך הריינוס ולא ניסה לכבוש אזורים חדשים.

תפקידו של אוגוסטוס כלל את הנהגת הצבא ואת הרשות להתערב בענייני השלטון (חקיקת חוקים וזכות הטלת וטו). השכר לאנשי הצבא נקבע מעתה בכסף ולא באדמות. אוגוסטוס תיקן חוק שהסדיר צבא קבע בגבולות במקום צבא המתגייס בעתות חירום. אחת מפעולותיו החשובות בנוגע לצבא הייתה הקמת קרן למימון מענקי שחרור לחיילים, "ארריום מיליטרה" . אוגוסטוס, שלא חפץ לגבות מיסים מהעם, החליט להעביר חוק שפגע בשכבות הגבוהות בחברה ולכן ידע כי העברת החוק תהיה קשה. הוא הגיע אל הסנט עם הצעה משלו אך תחילה שאל את הסנט על רעיונות למימון הקרן. כאשר לא הייתה לאף סנטור הצעה, הציע אוגוסטוס את הצעתו: גביה של 5% מס ירושה החל מסכום מסוים, וכן מס ירושה עבור אדם שאינו בן מהמשפחה המצומצמת. הסנט העביר את החוק, אך חלה תסיסה בקרב העשירים ולכן החליט הסנט לכנס דיון נוסף בהחלטה. בפעם זו שלח אוגוסטוס תעמולנים שהפיצו את השמועה כי הוא רוצה להעביר חוק קשה יותר: מס עבור כל בעל בית. תחבולה זו פעלה וההחלטה הועברה ברוב קולות בשנית. מקבלי הקצבה היו חיילים ששירתו בצבא למשך 20 שנה. רוב הקרקעות שהוענקו היו מחוץ לאיטליה. החוק תרם לביסוס של צבא מאורגן, מאומן ויציב.

יורשיו

בהיותו עדיין נשוי לאשתו השנייה, סקריבוניה, אמה של בתו הבכורה יוליה, פגש אוגוסטוס בליוויה והתאהב בה. אוגוסטוס אילץ את בעלה של ליוויה להתגרש ממנה, גירש את אשתו ונישא לליוויה, לה נשאר נשוי עד מותו.

אוגוסטוס העדיף כי יורשיו יהיו צאצאים ממשפחתו. היורש הראשון היה מרקוס קלאודיוס מרקלוס, בנם של אחותו אוקטביה ושל גאיוס קלאודיוס מרקלוס (Gaius Claudius Marcellus Minor). מרקלוס נישא ליוליה בת אוגוסטוס כדי לבסס את מעמדו הפוליטי, אולם מת בשנת 23 לפנה"ס. לאחר מותו השיא אוגוסטוס את בתו בפעם השנייה לידידו מרקוס אגריפה. לשניים נולדו שלושה בנים ושתי בנות: גאיוס קיסר, יוליה הצעירה, לוקיוס קיסר, אגריפינה ואגריפה פוסטמוס (שנקרא כך משום שנולד לאחר שאביו כבר נפטר).

אוגוסטוס אימץ את הבנים כבניו שלו, שאמורים לרשת אותו: כבר בגיל 14, בזמן טקס הטוגה שלו, רצה ההמון להכריז על גאיוס קיסר כקונסול. אוגוסטוס סירב בטענה כי הוא צעיר, אולם הוסכם כי הנער יוכל לקבל את התפקיד כעבור 5 שנים ובינתיים יוכל, כבר בגילו, לשבת בסנאט. הסכם זהה נעשה גם לגבי לוקיוס (שזכה גם לתואר "פרינקפס הנערים"), לכשיגיע לגילו של אחיו. הוא נפטר בשנת 2 לספירה בספאניה. גאיוס נשלח למזרח האימפריה ובדרכו אל יעדו דיכא מרד בארמניה. חץ נורה עליו, הוא נפצע אנושות ומת בשנת 4 לספירה. אגריפה פוסטמוס אמנם אומץ גם הוא, אך לאחר מכן הוגלה על ידי אוגוסטוס ונושל מהירושה. מאוחר יותר, סביב שנת מותו של אוגוסטוס (14 לספירה), נרצח.

בערוב ימיו נאלץ אוגוסטוס למנות את טיבריוס, בנו המאומץ מנישואיו לליוויה, ליורשו. כאחיינו גרמאניקוס, היה טיבריוס אמנם מצביא עטור תהילה, אך הפרינקפס הקשיש לא הותיר ספק באשר להעדפתו את גרמאניקוס (שכבר אומץ בשנת 4 לספירה), עד למותו.

שמועה היסטורית שמעולם לא גוועה היא שמותם של יורשיו הפוטנציאליים לא היה מקרי, והיו חלק ממזימתה של ליוויה למנות את בנה טיבריוס לקיסר. כחלק ממזימתה זו ייתכן גם שליוויה קיצרה את חייו של אוגוסטוס, בכך שהרעילה אותו לאטו במשך שנים רבות - מסופר שבמשך 14 שנה מרחה ליוויה את התאנים שצמחו בגנו של אוגוסטוס בחומר רעיל. מנהגו של אוגוסטוס לאכול מהתאנים הביא להדרדרות בבריאותו, ובסופו של דבר למותו.

לפי כתבי סווטוניוס, ציווה אוגוסטוס שיחקקו את תמצית עלילותיו על-גבי לוחות ברונזה. העתקים של הכתובת, הידועה כתיאור מפעלותיו של אוגוסטוס האלוהי, נמצאו בטורקיה.

אופיו ומראהו

אוגוסטוס הצעיר היה נמוך קומה ונאה למראה. הוא סבל כל חייו מבעיות שיניים ואף שהאריך ימים (הוא מת בגיל 75, שנחשב מופלג למדי בתקופה זו) הייתה בריאותו רופפת כל ימיו. גופו היה מכוסה כתמים ושפע כתמי לידה עיטרו את חזהו ובטנו. אוגוסטוס היה נחוש ואף אכזרי כשנדרש לכך, בעימות עם יריבים, והפגין כלפי חוץ התנהגות מוסרית לעילא (הוא מונה לכוהן, פונטיפקס, כבר בגיל 16) והגלה מטעמי מוסר את בתו (יוליה אוגוסטי פיליאה) ונכדתו (יוליה הצעירה). בחייו האישיים, נהג גמישות רבה יותר ונהג לבגוד לעיתים תכופות באשתו, ליוויה דרוסילה, אף שנותר כל חייו מסור לה.

למרות עושרו וכוחו הרב, המשיך הקיסר לגור באחוזתו, וניהל חיי משפחה ומשק בית לדוגמה. אופיו היה, במיוחד בשנותיו המאוחרות, מתון ונוח לבריות. הוא נהנה מחוש הומור טוב, גם כלפי עצמו, והיה פתוח לשמיעת ביקורת כלפיו. הוא חיבב משחק בקוביות, אך לעיתים קרובות עיקר את ההימור שבדבר בהעניקו לאורחיו את הכסף להמר באמצעותו.

תדמיתו ומורשתו

S0484.4
אוגוסטוס על מטבע המציין את האלהתו של אביו

כאשר אוגוסטוס נכנס למשחק הפוליטי ברומא, הוא לא היה יותר מצעיר לא מוכר וחסר ניסיון, הוא הציג את עצמו כחבר רדיקלי בסיעה הקיסרית ובנה את בסיס תמיכתו על הסתת הפלבס, שאת אהדתו ואהדת החיילים קנה בזכות שמו של אביו המאמץ וכתוצאה מזה בשנותיו הראשונות אוגוסטוס נטה להדגיש את היותו בנו של יוליוס האלוהי ובנה את כוחו הפוליטי מהאלהתו של קיסר. הוא גם קנה לו שם של מנהיג רודני שלא מהסס להוציא להורג באכזריות את יריביו.

אולם מאז שנות השלושים, ככל שאוגוסטוס ביצר את מעמדו הוא החל להתרחק מדמותו של קיסר, אמנם קיסר היה עדיין אהוד במידה רבה על הפלבס והצבא אבל הוא נשאר שנוא נפשם של המעמד הסנאטורי וסופרים בעידן האוגוסטני נטו להאשימו בפריצת מלחמת האזרחים, גם יחסיו עם קלאופטרה נתפסו באופן שלילי. כדי לפייס את המעמד הסנאטורי הוא החל לנהוג בכבוד במסורת הרפובליקאית ובמתינות בהתנהלותו בממשל המדינה וכך הוא הפך בסופו של דבר ממנהיג סיעה בעל מוניטין של אכזריות למנהיג הלאומי של איטליה ורומא.

אוגוסטוס נתפס בהיסטוריוגרפיה הרומאית כאחד מהקיסרים הטובים ביותר. הוא עיצב את תפקיד הקיסר ובמידה רבה כל הקיסרים עד הרפורמות של דיוקלטיאנוס נאלצו לפעול בתוך התבנית שאותה עיצב אוגוסטוס, הערצה אליו אפילו חדרה לתוך החוק הרומאי בתקופת שלטונו של אספסיאנוס. אולם למרות הערצה שהוא בדרך כלל זכה לה השתמרו מסורות מנוגדות שמתארות את אוגוסטוס כעריץ ומשעבד המדינה הרומאית.

אוגוסטוס והיהודים

בשנת 40 לפנה"ס, אוגוסטוס ואנטוניוס, שמשלו יחד ברומא, שכנעו את הסנאט למנות את הורדוס למלך יהודה[2]. לאחר קרב אקטיום בשנת 31 לפנה"ס, אישרר אוגוסטוס את מלכותו של הורדוס, אף על פי שעזר לאנטוניוס במלחמה[3]. הוא אף החזיר לממלכת יהודה את חבל הארץ שנלקח ממנה על ידי אנטוניוס וקלאופטרה ומאוחר יותר הוסיף לה שטחים נוספים: השומרון, מישור החוף[4], הגולן, הבשן, ארגוב וחורן[5][6][7].

כהוקרה על ידידותו של הקיסר, הקדיש לו הורדוס חלק גדול ממפעלי הבנייה שלו ברחבי ארץ ישראל:[8]

  • העיר קיסריה נקראה על שמו[9]. לנמל קרא "סבסטוס" (אוגוסטוס ביוונית)[10][11]. על גבעה מול פי הנמל, בנה את מקדש קיסר ובו פסל ענק של אוגוסטוס[12]. הורדוס קבע בעיר תחרות בינלאומית במוזיקה ומשחקים על שמו כל 5 שנים[13][14].
  • העיר סבסטיה שנקראה שומרון בתקופת המקרא, נקראה על שמו, ובה גם הקדיש לו הורדוס מקדש וככר רחבה[15].
  • בירושלים בנה תיאטרון "עטור סביב כתובות לכבוד קיסר ואותות-ניצחון שלקח הלה מהעמים שנלחם בהם, כולם עשויים זהב טהור וכסף"[16]. את אחד משני בנייני ארמונו המפואר קרא "קיסריון" (או "קיסר"[17]). בבית המקדש, חרט את שמו מעל לשער שבנה.
  • בפניאס בנה מקדש לכבודו[18]. בנו פיליפוס הקיף את העיר בחומה וקרא לה "קיסריה"[19].
  • ביריחו קרא על שמו את ארמונו החדש.

יוסף בן מתתיהו מספר ש"לא כיבד קיסר שום איש על פני הורדוס חוץ מאגריפס"[20] ושאוגוסטוס אף היה המתווך בהתפייסות בין הורדוס לבניו ממרים החשמונאית[21]. אבל היחסים הקרובים בין שליט האימפריה הרומית למלך יהודה עברו משבר מדיני חמור. בזמן שהורדוס התעמת עם בניו ברומא בפני הקיסר, כנופיות שודדים מארץ טראכון (ארגוב), שנמלטו מצבאו של הורדוס, מצאו מקלט אצל סילאיוס בערב, משם המשיכו לפשוט באין מפריע על יהודה ושכנותיה. כשחזר הורדוס ליהודה, "הוליך את צבאו לערב", הסתער על המבצר ששימש כבסיס לשודדים, הרס אותו ולקח אותם איתו. כשבאו הערבים לעזרת השודדים, התפתח קרב, בו נהרגו מפקד הצבא הערבי ו-25 מחייליו והשאר ברחו. באותו הזמן ביקר סילאיוס אצל הקיסר, שם סיפרו לו שליחים על האירועים "והפריזו, כמסתבר, בכל מאורע ומאורע". סילאיוס מיהר לספר לקיסר שממלכת ערב "כולה נחרבה" ו-"2,500 ערבים" מתו.

אוגוסטוס כעס מאד שהורדוס "נזדרז יתר על המידה להתגונן" וכשבדק שאכן ביצע פעולה צבאית מחוץ לממלכתו, הודיע לו "שקודם נהג בו מנהג רֵע ועכשיו ינהג בו כבנתין". הערבים "נתעלו ברוחם" לאחר ש"מלך היהודים הושפל בגלל כעסו של קיסר". הם לא הסגירו את השודדים שהצליחו להימלט "והחזיקו בשדות-המרעה ששכרו מהורדוס והשתמשו בהם ללא תשלום". כשניסה הורדוס לשלוח משלחת לקיסר, סירב אוגוסטוס לקבל אותה. "העניינים ביהודה ובערב הלכו וגאו מיום ליום", כשהורדוס "מוכרח לשאת את כל מעשי-העוול שנעשו לו". לכן החליט לשלוח שליח נוסף לרומא, את ניקולאוס איש דמשק[22]. שליחותו הוכתרה בהצלחה. בעזרת תומכי חרתת במלחמת האזרחים שפרצה בין הערבים, עלה בידו לשכנע את הקיסר שגרסתו של סילאיוס היא "עלילה מלאה שִטנה". אוגוסטוס דן את סילאיוס למוות וחזר בו מכעסו על הורדוס[23].

בעקבות הפשרת היחסים, קיבל הורדוס מאוגוסטוס את הרשות להעניש את בניו כרצונו[24] וזה הוציא אותם להורג[25]. מקרוביוס (המאה ה-5 לספירה) מייחס לאוגוסטוס את האמירה "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו"[26]. מהציטוט משתמע כי הורדוס נמנע ממאכל חזיר, ובכך מייחסת אמירה זאת לקיסר, עדות על יהדותו של הורדוס[27].

השלטון העצמי ביהודה והעובדה שליהודים יש מלך משלהם בחסות האימפריה, לא מנעה מהאוכלוסייה היוונית מלדכא את חופש הדת של היהודים, החיים בארצות אחרות ברחבי האימפריה. החרמת הכספים המיועדים לבית המקדש, הביאה את היהודים לפנות לקיסר, שהודיע לממונים על האפרכיות על שוויון הזכויות שניתן להם עוד קודם:[28]

"קיסר סבאסטוס...מצווה: מאחר שעם היהודים דורש טוב (לנו) לא רק בשעה זו אלא גם בזמן שעבר...נראה לי ולמועצה שלי...ועל דעת העם הרומאי, שהיהודים יקיימו את מנהגיהם לפי חוק אבותיהם...וקודשיהם לא יחוללו וכספיהם יועברו לירושלים...ולא יאולצו לשמש ערבים בשבתות...ואם ייתפש איש בגניבת ספרי-הקודש שלהם או כספי ההקדש מבית הכנסת...נכסיו יוחרמו לאוצר הרומאים."

אוגוסטוס קיסר, כתב הזכויות ליהודים, אצל יוסף בן מתתיהו

לאחר מותו של הורדוס בשנת 4 לפנה"ס, הגיעה משלחת של 50 צירים מיהודה, אליהם נלוו מעל 8,000 יהודים תושבי רומא, לבקש מאוגוסטוס שלא יאשר את מלכותו של ארכלאוס, יורש הורדוס, אלא ייתן ליהודים שלטון עצמי ביהודה, שתסופח לנציבות סוריה[29][30]. בקשתם לא נתקבלה ואוגוסטוס חילק את ממלכת יהודה בין בניו של הורדוס[31].

בשנת 6 לספירה הגיעה שוב משלחת מיהודה, מחוזקת בנציגים שומרונים, כדי להתלונן על ארכלאוס. אוגוסטוס שפט אותו לגלות בגאליה[32] ואת מדינתו הפך לנציבות רומאית[33].

הפילוסוף היהודי פילון האלכסנדרוני, בחיבורו "המשלחת לגאיוס"[34], משבח את אוגוסטוס על יחסו ליהודים בכלל וליהודי רומא בפרט ועל סובלנותו כלפי המגבלות שהטילה הדת היהודית עליהם. בנוסף לכך, פילון זוקף לזכותו של אוגוסטוס את יוזמת הנהגת "קורבן הקיסר" - קורבן יומי בבית המקדש בירושלים לשלום הקיסר, שהופסק בשנת 66 ובכך ניתן האות לפרוץ המרד הגדול.

מתוך הביוגרפיה שכתב סויטוניוס לעומת זאת, מתברר שיחסו של אוגוסטוס לדת היהודית לא חף מדעות קדומות. הוא מצטט ממכתב שלו, בו אוגוסטוס חושב בטעות כי היהודים צמים בשבת[35] וגם טוען שהקיסר זלזל במנהגים עתיקים שבדתותיהם של חלק מהעמים הזרים וכדוגמה לכך מספר ש"שיבח את נכדו גאיוס על אשר לא ערך תפילה בירושלים, בשעה שעבר את ארץ-יהודה"[36].

גם אם אכן זה היה יחסו של אוגוסטוס לפולחן היהודי, הוא לא נמנע מלשלוח מתנות למרכז הפולחן עצמו. בין כלי הקודש שהותכו על ידי יוחנן מגוש חלב בזמן המצור על ירושלים במרד הגדול, היו גם מזרקי-היין ששלחו אוגוסטוס ואשתו לבית המקדש[37].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ההיסטוריוגרפיה המודרנית מכנה אותו אוקטביוס מיום לידתו עד אימוצו בשנת 44 לפנה"ס, אוקטביונוס מאימוצו עד הפיכתו לפרינקפס בשנת 27 לפנה"ס ואוגוסטוס מהפכתו לפרינקפס עד יום מותו. אולם שמו המקורי היה גאיוס אוקטביוס, עם אימוצו הוא שינה את שמו לגאיוס יוליוס קיסר, לפי המנהג המקובל הוא היה צריך להוסיף את השם אוקטביאנוס בסוף שמו כדי לסמל את הנומן המקורי שלו אולם אין כל הוכחה שתוספת זו אכן קרתה
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', י"ד, ד'
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ו', ו'-ז'
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ז', ג'
  5. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', א', 343.
  6. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 360.
  7. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', כ', א'-ד'
  8. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', כ"א, א'-ח'
  9. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', ה', 293.
  10. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, א', ל"א, ג'
  11. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, ה', א', 87.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ט', ו', 339.
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', א', 268.
  14. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ה', א', 137-138.
  15. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', ה', 293, 296-298.
  16. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ח', א', 272.
  17. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, ט', ג', 318.
  18. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 363-364.
  19. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ב', א', 28.
  20. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 15, י', ג', 361.
  21. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ד', ב'-ד'
  22. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ט'
  23. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י', ח'-ט'
  24. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י"א, א', 356, 358
  25. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, י"א, ז', 394
  26. ^ מקרוביוס, סטורנליה, ב, 4, 11.
  27. ^ אריה כשר, אליעזר ויצטום, הורדוס: מלך רודף ורדוף, הערה 31 לפרק 13, עמוד 496.
  28. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 16, ו', א'-ב'
  29. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ו', א'-ב'
  30. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, א', 300
  31. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 17, י"א, ד'
  32. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ז', ג'
  33. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ב', ח', א'
  34. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, סעיפים 154–158, 291, 318-309.
  35. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, 76.
  36. ^ סויטוניוס, שנים-עשר הקיסרים, אבגוסטוס האלוהי, 93.
  37. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ה', י"ג, ו'.
1-9 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 9 - 1 לפנה"ס

4

שנת 4 היא השנה הרביעית במאה ה-1. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. לפי הדעה המקובלת כיום, שנה זו הייתה שנה מעוברת, ואורכה היה 365 ימים. דעה זו מבוססת על פפירוס מצרי, ובו רישום תנועת כוכבי הלכת באותה תקופה. מאידך, חוקרים אחרים טוענים, ששנה זו לא הייתה מעוברת ואורכה היה 365 ימים, עקב רפורמה שנעשתה כמה שנים מוקדם יותר בלוח היוליאני, על ידי אוגוסטוס קיסר. ספירת הנוצרים המקובלת כיום, החלה למעשה בשנת 525, והונהגה רטרואקטיבית. לכן, מי שחי בשנת 4, עדיין לא "ידע" שהוא חי בשנת 4.

כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

40-49 לפנה"ס

שימו לב: ערך זה מכיל אירועים מן השנים 49 - 40 לפנה"ס

ארכלאוס (נשיא)

ארכלאוס (ביוונית: Ἀρχέλαος;‏ 23 לפנה"ס - 16 לספירה) היה נשיא העם ביהודה בין שנת 4 לפנה"ס ועד 6 לספירה, בנו של המלך הורדוס מאשתו מלתקי השומרונית. אחיו מאמו היו הורדוס אנטיפס ואולימפיאס. כרוב בניו של הורדוס, גדל ארכלאוס והתחנך בחצר הקיסר ברומא, ושב לארץ ישראל רק בבגרותו ולקראת מותו של אביו. על פי צוואתו הרביעית של הורדוס, היה אמור ארכלאוס להיות מלכה של מרבית ממלכת אביו.

צוואתו של הורדוס נזקקה לאישורו של אוגוסטוס, קיסר רומא, וארכלאוס התכונן לצאת למסע לרומא לאישור הצוואה מיד עם תום האבל על אביו. אולם לפני שהספיק לצאת למסעו, פנו אליו נציגי העם והפצירו בו שיבטל את עול המיסוי הכבד שהטיל אביו וכן שיבצע רפורמות שונות בשלטון הפוליטי והדתי בממלכה. ארכלאוס, שידע שחג הפסח המתקרב מביא עמו אלפי עולי רגל לירושלים, חשש מגיוסם של עולי הרגל על ידי ראשי העם כנגדו ושלח פלוגת צבא לשמור את הסדר בירושלים. מעשה זה העלה את חמתם של ראשי העם והתגרה שהחלה בינם לבין פלוגת החיילים הפכה עד מהרה להתנגשות בין כוחות הצבא לבין העם, התנגשות שגבתה כ-3,000 קורבנות.

לאחר אירוע זה נסע ארכלאוס לרומא לאישור צוואת אביו, אולם יחד איתו יצאה לרומא משלחת מטעם ראשי העם, שדרשה את ביטול הצוואה ואת סיפוחה של יהודה לנציבות הרומית בסוריה. משלחות דומות נשלחו על ידי השומרונים ועל ידי משלחת של ערי היוונים בארץ ישראל, שדרשה גם היא את סיפוח המחוז לנציבות הסורית. המשלחת מטעם ראשי העם קיבלה גם את תמיכתה של קהילת יהודי רומא. לצידו של ארכלאוס עמדה משלחת מטעם בית הורדוס, שדרשה לחלק את ממלכת הורדוס לפי צוואתו בין שלושה מבניו, או למוסרה בשלמותה לבנו הורדוס אנטיפס.

בעוד הקיסר שומע את רצונה של כל משלחת, החל המצב ביהודה מתדרדר. החלה להתפתח מרדנות כנגד השלטון הרומי וכנגד בית הורדוס. בין מנהיגי הקבוצות המתקוממות היו יהודה בן חזקיה הגלילי, עבדו של המלך הורדוס שמעון מפראיה, ורועה בשם אתרונגאיוס, שעסק עם ארבעת אחיו בשוד ובביזה. כאשר המרד התפשט לכל חלקי הארץ (פולמוס וארוס), הנציב הרומי בסוריה, פובליוס קווינקטיליוס וארוס, הטיל למערכה את כוחותיו, שהשליטו לבסוף שקט בממלכה. מקרה זה הכריע את דעת הקיסר, אשר קבע לבסוף כי צוואתו של הורדוס בטלה ולפיכך לא יהיה ארכלאוס למלך יהודה לאחר שהאחרון גילה אוזלת יד בטיפול במהומות שם. תחת זאת קבע הקיסר כי ארכלאוס יתמנה ל"אתנארכוס" ("נשיא העם") ושושלתו תמשיך להחזיק בתואר זה עד שתוכיח את עצמה כראויה למלכות. אחיו של ארכלאוס, פיליפוס והורדוס אנטיפס, מונו לטטרארכים הכפופים לאחיהם וקיבלו מחוזות משלהם (הבשן לפיליפוס, הגולן והגליל לאנטיפס). ערי היוונים בארץ - עזה, גדר (חמת גדר) וסוסיתא - סופחו על פי דרישתן לנציבות הרומית בסוריה.

לאחר ששב ליהודה, ניצל ארכלאוס את השקט ששרר בממלכה לאחר הדיכוי הברוטלי של המרידות בידי הנציב הרומי ואף הוסיף לדכא את הפלגים הקיצוניים בחברה היהודית. בולמוס הבנייה שירש ארכלאוס מאביו לא פייס את העם ביהודה שסבל משלטונו הנוקשה. בשנה העשירית לשלטונו, התלוננו על שלטונו המדכא משלחת יהודית ושומרונית אצל אוגוסטוס.

יוסף בן מתתיהו מציין (לאחר הוצאתו להורג של אנטיפטרוס בשנת 4 לפנה"ס) שארכלאוס גירש את אשתו, ששמה "מרים" (ייתכן וזו מרים בת אריסטובולוס), לטובת נישואין לגלפירה, בתו של ארכלאוס מלך קפודקיה.

נישואיו לגלפירה, שהייתה אלמנת אחיו ואם ילדיהם, עוררו עליו את זעמם של נתיניו היהודים בגלל שהיוו הפרה של חוקי היהדות.

לאחר שקיבל אוגוסטוס קיסר את המשלחות, הוא הדיח את ארכלאוס מכיסאו, הגלה אותו, החרים את רכושו וסיפח את מחוזו לנציבות הסורית. ארכלאוס מת בגלות בגאליה בשנת 16 לספירה והוא בן 39.

גרמאניקוס יוליוס קלאודיאנוס קיסר

גֵרְמַאנִיקוּס יוּלִיוּס קְלַאוּדִיאַנוּס קֵיסָר (15 לפנה"ס – 10 באוקטובר 19). אביו היה נירון קלאודיוס דרוסוס בנה של ליוויה, שהייתה אחר כך אשת אוגוסטוס קיסר, ואמו הייתה אנטוניה הצעירה בתם של מרקוס אנטוניוס ושל אוקטביה אחות אוגוסטוס. בנו היה הקיסר קליגולה ואחיו היה הקיסר קלאודיוס. הוא גם היה אחיינו של הקיסר טיבריוס וסבו של הקיסר נירון מצד אמו.

גרמניה עילית

גרמניה עילית הייתה פרובינקיה רומית שהשתרעה מדרום לריין במעלה זרימת הנהר לעומת גרמניה תחתית. הפרובינקיה השתרעה על האזורים הכלולים היום בדרום מערב גרמניה, מערב שווייץ ומחוזות אלזס ויורה שבצרפת. היישובים העיקריים בפרובינקיה היו בסנקון, שטרסבורג, ויסבאדן ובירת הפרובינקיה, מיינץ. האזור של הריין הזורם דרך גרמניה עילית נקראת "הריין האמצעית".

האזור של גרמניה עילית נכבש על ידי יוליוס קיסר בשנת 58 לפני הספירה. בין השנים 32-28 לפני הספירה לקח אוגוסטוס קיסר לאחריותו הישירה את האזור, ביחד עם פרובינקיות נוספות, בטענה שהוא מצוי בסכנה.

בשנת 27 לפני הספירה הכליל אוגוסטוס קיסר את האזור בתוך פרובינקיית גאליה בלגיקה.

בשנים הבאות הוצבו יחידות צבא רבות באזורי גרמניה עילית ותחתית במסגרת ההגנה מפני השבטים הגרמאניים ויציאה למסעות כיבוש וענישה בגרמניה. במסגרת זאת הוקמו בגרמניה עילית מבצרים במיינץ, וטרה וכסנטן ששימשו כבסיסי יציאה עבור הלגיונות הרומיים, בין השאר של דרוסוס יוליוס קיסר.

בשנים 69-70 התרחש באזור המרד הבטאווי אשר הצליח בהתחלה בהשמדת ארבעה לגיונות רומיים, והשמדת כל המבצרים הרומיים לאורך הריין. עם תפיסת השלטון על ידי אדריאנוס הוא יצא למסע לכיבוש מחדש של האזור והמבצרים נבנו מחדש. בסביבות שנת 90 לספירה ארגן הקיסר דומיטיאנוס מחדש את פרובינקיית גאליה בלגיקה וחילק אותה בין אזור אזרחי לאזור צבאי. האזור הדרום מזרחי של הפרובינקיה הפך לפרובינקיית גרמניה עילית.

דיוקלטיאנוס

גַּאיוּס אוֹרֶלְיוּס וַלֶרְיוּס דִּיוקְלֶטִיָאנוּס (בלטינית: Gaius Aurelius Valerius Diocletianus Augustus; ‏245–313) היה קיסר האימפריה הרומית מ-20 בנובמבר 284 ועד פרישתו מרצון ב-1 במאי 305. באמצעות סדרה של רפורמות אדמיניסטרטיביות, צבאיות וכלכליות ייצב דיוקלטיאנוס את האימפריה הרומית לאחר מה שההיסטוריונים מכנים "משבר המאה השלישית". המגמה הכללית של הרפורמות הייתה הגברה של הריכוזיות בניהול האימפריה, וכך לעיתים מכנים את השלטון שכונן "דומינט", אדונות, להבדיל מן ה"פרינקיפאט" של אוגוסטוס קיסר ב-27 לפנה"ס שהציג, לפחות למראית עין, את הקיסר כראשון בין שווים.

הלוח היוליאני

לוח השנה היוליאני הוא לוח השנה הקרוי על שמו של יוליוס קיסר, שהנהיג אותו ברחבי הרפובליקה הרומית בשנת 45 לפני ספירת הנוצרים, במקומו של לוח השנה הרומי הירחי. כיום משתמשים ברוב ארצות העולם בלוח הגרגוריאני, שהוא גרסה מתוקנת של הלוח היוליאני. הלוח היוליאני לא עוסק במניין השנים, אלא בקביעת החודשים ובקביעה מתי מתחילה שנה חדשה. מניין השנים הוא עניין שהיה נתון לשיטות ספירה שונות לפי השליטים וכדומה. מניין שנים אחיד נקבע והושרש על ידי דיוניסיוס העניו רק כשש מאות שנה לאחר קביעת הלוח היוליאני. הלוח שימש באימפריה הרוסית עד 1918 וגם כיום הוא משמש חלק מהכנסיות הנוצריות האורתודוקסיות לשם קביעת מועדי החגים (הכנסייה הפרבוסלאבית, הכנסייה הקופטית, הכנסייה הארמנית ועוד).

העשור הראשון של המאה ה-1

העשור הראשון של המאה ה-1 היו העשור הראשון של המאה ה-1, שהחל ב-1 בינואר 1 ותם ב-31 בדצמבר 9.

טרויה

טרויה או איליון (יוונית Τροία או Ίλιον; לטינית Troia או Ilium; טורקית Truva), הייתה עיר קדומה ששכנה באזור שהוא היום צפון מערב טורקיה. הוזכרה לראשונה בכתביו של הומרוס, ובמיוחד באיליאדה העוסקת במלחמת טרויה.

טרויה זוהתה כתל היסרליק (Hisarlık) שבנפת צ'נקלה (Çanakkale), למרגלות הר אידה, סמוך למוצאו הדרומי של מצר הדרדנלים. העיר שכנה לחופו של חצי האי "טרואס", המכונה כיום "ביגה" (Biga), סמוך מצפון לנהר סקמנדר (כיום קראמנדרס - Karamenderes).

בתקופת אוגוסטוס קיסר הוקמה באתר העיר איליום, אשר שגשגה עד להקמת קונסטנטינופול. ב-1870 ערך הארכאולוג הגרמני היינריך שלימן (Heinrich Schliemann) חפירות באתר, וכתוצאה מהן מזוהה בדרך כלל השכבה של טרויה VII כעיר ההומרית, אך דבר זה עדיין נתון במחלוקת. מנגד, אין חולק כי האתר בהיסרליק הוא העיר ווילושה (Wi-lu-ša) הנזכרת במקורות חתים. טרויה הוכרזה בשנת 1998 כאתר מורשת עולמית.

מאוריטניה (פרובינקיה רומית)

מאוריטניה או מאורטניה הייתה חבל ארץ קדום, ממלכה היסטורית ומאוחר יותר פרובינקיה רומית בצפון-מערב אפריקה שהשתרעה על השטחים שכיום מהווים את צפון מרוקו ואלג'יריה.

מקור שמה של הממלכה הוא כנראה מהשבט הברברי שישב בה בימי קדם. בנוסף לשבט זה ישבו עוד עשרות שבטים ברברים אחרים בארץ, בנוסף לשבטים מדבריים שהיגרו ממרכז אפריקה. מהמאה ה-8 לפנה"ס והלאה החלו מתיישבים הפיניקים בחופי מאוריטניה בתחנות מסחר. המרכזים הפיניקיים החשובים היו ככול הנראה טינגיס (טנג'יר המודרנית) ובוולובליס. עם התחזקותה של קרתגו סרו הערים הפיניקיות במאוריטניה לשליטתה.

במהלך המאה ה-2 לפנה"ס התגבשה ממלכה עצמאית באזור כאשר מספר שבטים התאחדו, כתגובה לעלייתה של ממלכת נומידיה. במלחמת יוגורתה, שנערכה בין הרפובליקה הרומית לבין יוגורתה מלך נומידיה, שיחקו מאוריטניה ומלכה בוככוס תפקיד חשוב במהלך המלחמה, כאשר היא החליפה צדדים בין שני הניצים. המלחמה הסתיימה עם הסגרתו של יוגורתה על ידי בוככוס לידי לוקיוס קורנליוס סולה.

לאחר מותו של בוככוס עלו לשלטון הממלכה בניו בוככוס השני ובוגודס שחילקו את הממלכה ביניהם, אולם בוככוס הצליח להדיח את אחיו בשנת 38 לפנה"ס והפך למלכה היחיד של מאוריטניה. לאחר מותו של בוככוס הפכה הממלכה למדינת חסות רומית ויובה השני שנישא לקלאופטרה סלנה השנייה, הוכתר על ידי אוגוסטוס קיסר, למלכה על ידי הרומים. בשנות שלטונו של יובה חדרו למאוריטניה יסודות תרבותיים הלניסטים ורומאים רבים, והיא הפכה בהדרגה לממלכה הלניסטית טיפוסית. תלותה של הממלכה ברומא הלכה וגברה, וכבר בימיו של אוגוסטוס הוקמו בשטחה מושבות חיילים משוחררים ומבצרים. כמו כן נמצאו מטבעות עם כתובות לטיניות שנטבעו כבר בימי שלטונו של בוככוס השני.

עם הירצחו של תלמי, מלכה האחרון של מאוריטניה, על ידי הקיסר הרומי קליגולה בשנת 40 פרץ מרד בממלכה. לאחר עלייתו של קלאודיוס לכס הקיסרות הרומית דוכא המרד והממלכה סופחה באופן רשמי לאימפריה הרומית.

הפרובינקיה חולקה לשתי יחידות מנהליות שונות, מאוריטניה של קיסריה, ומאוריטניה של טינגיס. הערים טיניגס ווולובליס קיבלו מעמד של מוניקיפיום, הוצב נציב על הממלכה, בן למעמד הפרשים, והחל גיוס של ילידים לחיילות העזר של הצבא הרומי. העיר קיסריה הפכה למושבה של חיילים רומים משוחררים. עם זאת, השליטה הרומית על הארץ הייתה מוגבלת ברובה לאזורי החוף ורוב פנים הארץ נשאר מחוץ להשפעתם.

עם פלישתם של הוונדלים ב־428 לצפון אפריקה נפלה גם מאוריטניה לידיהם והיוותה חלק מממלכתם. האימפריה הביזנטית הצליחה בשנת 533 להשמיד את הממלכה הוונדלית בצפון אפריקה, אולם היא לא הצליחה לגבש את שלטונה במאוריטניה ושלטה רק על מספר נקודות מבודדות בחופה הצפוני, שלטון שנמשך עד לכיבושה הסופי של הארץ על ידי הערבים במהלך המאה ה-7.

מושל

מושל הוא ראש הרשות המבצעת של מחוז במדינה. המושל יכול להיות נבחר, כמו בארצות הברית, או ממונה, כמו בהודו וכפי שהיה בפדרציה הרוסית בשנים 2005–2012.

מושל ממונה נקרא גם "נציב".

נירון קלאודיוס דרוסוס

דֶקִימוּס או נֵירוֹן קְלַאוּדִיוּס דְרוּסוּס, לרוב דרוסוס בלבד או דרוסוס הראשון (38 - 9 לפנה"ס), היה בנם הצעיר של ליוויה, אשת אוגוסטוס קיסר, ובעלה הראשון, טיבריוס קלאודיוס נירון. דרוסוס נולד שלושה חודשים לאחר גירושיה של ליוויה ונישואיה לאוגוסטוס, עניין שהיה בסיס לשמועה כי דרוסוס הוא למעשה בנו של אוגוסטוס. ההיסטוריון הרומי, סווטוניוס, ציין כי דרוסוס נולד תחת השם דצימיוס אך במהרה שונה שמו לנירון. הוא היה בנו החורג של אוגוסטוס, אחיו של הקיסר טיבריוס, סבו של הקיסר קליגולה מצד אביו, אביו של הקיסר קלאודיוס וסבא רבא של הקיסר נירון מצד אמו.

פובליוס קווינקטיליוס וארוס

פּוּבְּלִיוּס קְווִינְקְטִילִיוּס וַארוּס (46 לפנה"ס – 9 לספירה) היה פוליטיקאי ומצביא רומאי, בימי אוגוסטוס קיסר. ידוע בעיקר עקב תבוסתו בקרב יער טויטובורג לארמיניוס, מנהיג שבט הכרוסקים הגרמני. התבוסה עלתה לו בחייו ובחיי חיילי הלגיונות ה־17, ה־18 וה־19.

פונטיפקס מקסימוס

פונטיפקס מקסימוס (בלטינית: Pontifex Maximus, "פונטיפקס הגדול"), היה הכוהן העליון של הדת ברומא העתיקה. הפונטיפקס מקסימוס עמד בראש קולגיום הפונטיפקס (בלטינית: Pontifex או Pontifices), שהיה אחד מארבעת הקוֹלֵּגיא (collegia) הגדולים של הכהונה ברומא, והופקד על ניהול חיי הפולחן והדת של המדינה.

לפי המסורת הרומאית, נוסדה המשרה בימיו של המלך השני של רומא, נומה פומפיליוס. כבר מראשית ימי הרפובליקה (סוף המאה ה-6 לפנה"ס), הופקד קולגיום הפונטיפיקס על החוק הדתי, שהשפיע במידה ניכרת על החוק האזרחי. הכהונה במשרת הפונטיפקס מקסימוס, בשונה משאר המשרות בקולגיום הפונטיפיקס, נשמרה לבני המעמד הפטריקי עד 254 לפנה"ס. במהלך כהונתו של אוגוסטוס קיסר מוזגה משרת הפונטיפקס מקסימוס לתוך האימפריום הקיסרי, והפכה לאחד מתאריו של הקיסר הרומאי, העובר בירושה. לימים הפך התואר פונטיפקס מקסימוס לאחד מתאריו הלא-רשמיים של הארכיבישוף של רומא, הלא הוא האפיפיור.

פיסול רומי

פיסול רומי הוא הפיסול אשר נוצר בתחומי רומא העתיקה, בעיקר החל מייסודה של הרפובליקה הרומית במאה ה-5 לפנה"ס. פיסול זה ממשיך ברובו את המגמות של הפיסול היווני, בעיקר זה מן התקופה ההלניסטית.

פרינקפס

פְּרִינְקֶפְּס (בלטינית: princeps, לשון רבים - principes, פּרִינקִיפֶּס) הוא התואר הרשמי בו החזיק הקיסר הרומי.

מקור התואר הוא ברפובליקה הרומית, בה הוכרז מדי 5 שנים (על ידי הקנסורים) פרינקפס סנאטוס - "הראשון בסנאט". בשנת 27 לפנה"ס החליט אוגוסטוס קיסר ליטול תואר זה מתוך כוונה ליצור מראית עין של המשכיות בין שלטונו המוחלט למעשה לבין תקופת הרפובליקה.

מן המילה 'פרינקפס' נגזרה המילה 'נסיך' בכמה שפות אירופיות מודרניות: באיטלקית Principe, באנגלית ובצרפתית Prince וכו', וכן המילה "ראשון" או "עיקרי" בשפות לטיניות (למשל Principal באנגלית).

קיסריה

קיסריה היא עיר נמל שהוקמה בשנים 13–25 לפנה"ס. העיר הייתה המרכז המנהלי הרומי ביהודה מאז כינון פרובינקיה יודיאה (לאחר הדחת ארכלאוס בשנת 6 לספירה). היא שמרה על מעמד זה ביהודה, ולאחר מכן בפרובינקיה סוריה-פלשתינה עד 390, ולאחריו בפרובינקיה הביזנטית פלשתינה פרימה. העיר נקראה על שם אוגוסטוס קיסר. כיום חלק משטח העיר העתיקה הוא גן לאומי בניהול רשות הטבע והגנים ביחד עם החברה לפיתוח קיסריה. בסמוך לעתיקות קיסריה, הוקמה במאה ה-20 קיסריה המודרנית.

רואן

רואן (בצרפתית: Rouen) היא בירת מחוז סן-מריטים וחבל נורמנדי בצפון צרפת ועיר נמל על גדת הסן, העיר השנייה בגודלה וחשיבותה לאורך הסן לאחר פריז.

רואן, העיר שנבנתה על ידי הגאלים (בני שבט וליוקס) ונקראה רוטומגוס (Rotomagus) בתקופתו של אוגוסטוס קיסר, היא הבירה ההיסטורית של חבל נורמנדי ובשנת 2007 היו בה כ-114,000 תושבים. רואן היא הנמל המסחרי החמישי בגודלו (לפי המטענים שעברו דרכו) בצרפת הנמצא על הנהר. כנקודה העמוקה ביותר ביבשה, אליה ניתן להגיע עם ספינות גדולות דרך הנהר, שגשג הנמל במשך שנים רבות ממסחר ישיר עם ארצות רחוקות ועם העיר פריז שבמעלה הנהר. בנוסף לסן, חוצים את רואן גם שלושה יובלים של הסן.

בשנת 1100 הייתה בעיר ישיבה וחיו בה כששת אלפים יהודים, שהיוו 20% מאוכלוסייתה.

בראש הישיבה עמד הרשב"ם, ר' שמואל בן מאיר, נכדו של רש"י, והורה בה גם אברהם אבן עזרא. בשנת 1976 נתגלו באקראי שרידי בנין הישיבה, מתחת לחצר המבנה הגותי של בית המשפט המחוזי. על קירות האבן שלו נמצאו חרותות מילים עבריות, לרבות הפסוק "הבית הזה יהיה עליון". הקהילה היהודית ברואן הייתה חשובה ומשגשגת, עד לגרוש יהודי צרפת על ידי המלך פיליפ "היפה" (Philippe le Bel) בשנת 1306.

בשנת 1431 הועלתה בכיכר העיר על המוקד, הגיבורה הצרפתיה ז'אן ד'ארק שהואשמה על ידי האנגלים בכישוף ובכפירה.

שלושה מהאתרים החשובים ביותר בעיר הם קתדרלת רואן, כנסיית סנט אואן וכנסיית ז'אן ד'ארק. קתדרלת רואן היא מן המפורסמות שבקתדרלות הגותיות ואף הייתה בעבר המבנה הגבוה ביותר בעולם.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.