או"ם שמום

"אוּ"ם שְׁמוּם" הוא מטבע לשון בתרבות הפוליטית הישראלית אשר מבטא יחס של ביטול כלפי ארגון האומות המאוחדות (האו"ם). את הביטוי טבע דוד בן-גוריון בעת שכיהן כשר הביטחון בממשלת משה שרת, במהלך ויכוח בישיבת הממשלה ב־29 במרץ 1955 שבה הציע לכבוש את רצועת עזה מידי מצרים בעקבות ריבוי פיגועי הטרור של חוליות הפדאיון. מבחינה מורפולוגית, הביטוי מורכב מהכפלת השם 'או"ם' בתוספת התחילית "שְמְ-" (צורה המבטאת ביטול או זלזול, שקיבלה העברית הישראלית מן היידיש).

Prime Minister Moshe Sharett with Defense Minister David Ben-Gurion at a meeting of the Third Knesset, 1955
ראש הממשלה משה שרת עם שר הביטחון דוד בן-גוריון בישיבה של הכנסת השלישית, 1955
Ben Gurion - Moshav Patish1955
שר הביטחון דוד בן-גוריון מבקר במושב פטיש שבצפון-מערב הנגב ב-26 במרץ 1955, לאחר התקפת המחבלים שחדרו אליו מרצועת עזה

הביטוי בהקשרו המקורי

בעקבות סדרה של התקפות טרור מצד מסתננים, שהגיעה לשיאה ברצח ברחובות, ערך צה"ל מ-28 בפברואר עד 1 במרץ 1955 פעולת תגמול כנגד הצבא המצרי ברצועת עזה שבשליטת מצרים, מבצע שכונה "חץ שחור" (פעולת עזה). כשלושה שבועות לאחר מכן, בליל 2425 במרץ, שוב חדרה חוליית מסתננים מעזה. החוליה הגיעה למושב פטיש, מושב עולים מכורדיסטן, בצפון-מערב הנגב, ותקפה ברימונים וביריות חוגגים בחתונה שנערכה אותה שעה בחצר אחד הבתים. בהתקפה נרצחה ורדה פרידמן,[1] מדריכה מכפר ויתקין, ונפצעו עוד כעשרים.

ההתקפה זעזעה את המדינה והשפיעה עמוקות על שר הביטחון דוד בן-גוריון. לדברי ההיסטוריון מוטי גולני, תגובותיו של בן-גוריון, כמו אלה של ראש הממשלה משה שרת והרמטכ"ל משה דיין, "היו זועמות יותר מאשר תגובותיהם באירועים קודמים או מאלה שבאו לאחר מכן. את הזעם של בן-גוריון אפשר להשוות אולי רק לתגובתו על הרצח במעלה עקרבים, שנה קודם לכן".[2] תושבי מושב פטיש ביקשו לנטוש אותו; בן-גוריון, שהגיע למושב, מצא את התושבים מוכנים לעלות על משאיות שיפנו אותם.[3]

בעקבות ההתקפה העלה לראשונה בן-גוריון הצעה ליזום פעולה צבאית נרחבת במטרה לכבוש את רצועת עזה מידי המצרים (או במילותיו: "לגרש [את] המצרים מרצועת עזה").[4] לדעתו, לא היה מנוס מפעולה כזו כדי להתמודד עם מכת ההסתננויות. בנוסף, הוא גרס כי הפרת הסכמי שביתת הנשק על ידי המצרים, לרבות חסימת מעברן של ספינות ישראליות בתעלת סואץ (פרשת הספינה 'בת גלים' בסתיו 1954), מצדיקה פעולה כזו. בראיון למשה ז"ק העלה בן-גוריון סיבה נוספת למדיניות התגמול:

"אך יש עוד סיבה, סיבה חינוכית ומוסרית. הבט על היהודים הללו. הם באים מעיראק, מכורדיסטן, מצפון-אפריקה... הם באים מארצות, שם היה דמם הפקר, שם מותר היה להתעלל בהם, לענותם, להכותם, להתאכזר אליהם. כבר התרגלו לכך כי הם קרבנות חסרי אונים של הגויים. כאן עלינו להוכיח להם כי דמם אינו עוד הפקר; כי יש מדינה ויש צבא לעם היהודי, אשר לא ירשו כי יעשו עוד בהם שפטים: כי יש מחיר לחייהם ולרכושם. עלינו לזקוף קומתם, לנטוע בהם הרגשת קוממיות וגאוה. עלינו להמחיש להם כי מי שקם עליהם לא יימלט מעונש, כי הם אזרחים במדינה ריבונית, האחראית לחייהם ולשלומם."[5]

ביום שלמחרת הפיגוע נפגש בן-גוריון עם הרמטכ"ל דיין, ומתוך שכנוע כי אין מנוס מצעד זה, הורה לו להעריך כמה זמן צפוי להימשך כיבוש הרצועה והאם צה"ל מוכן למלחמה כוללת. באותו ערב נפגש בן-גוריון עם ראש הממשלה שרת, שהביע את התנגדותו. ביום שלמחרת כונסה ישיבה דחופה של ראשי מפא"י והרמטכ"ל כדי לדון בהצעה, והיא זכתה לתמיכתם של רוב החברים, שהסכימו כי הסטטוס-קוו של הסכמי שביתת הנשק היה כלא היה. בישיבת הממשלה ב-29 במרץ נדונה ההצעה באריכות. משה שרת כתב ביומנו:

ב"ג [נטל את] רשות הדיבור ופתח במשאו. דיבר כשעה. במידה שגולל יריעת ניתוחו כן גבר המתח מסביב עד שבהשמיעו את ההצעה לגרש את המצרים מרצועת עזה לא נפל כבר הדבר כפצצה אלא בא כפתרון חידה שרוב המסובים כבר ניחשוהו. הביסוס היה נוקב ועשה רושם רב אך אותי שוב הבהיל בצרותו – כאילו גמר אומר לנעוץ עיניו רק בנקודה אחת ולא לראות את רחבי השטח שמסביב – ובקוצר-ראותו – כאילו החליט לגרוס את המיבצע עצמו כמטרה סופית ולא להעמיק חדור לתוצאות המשתלשלות ממנו.[6]

המתנגדים, בראשות שרת, העלו מגוון נימוקים. החששות העיקריים היו מסנקציות צבאיות וכלכליות מצד המעצמות, וכן מהתפרצותה של מלחמה כוללת עם מצרים או אף עם כל מדינות ערב. ומנגד, שרת העריך כי גם כיבוש הרצועה על ידי ישראל לא יביא לפתרון בעיית הפליטים ברצועת עזה והאיום הביטחוני הנשקף ממנה. ביומנו מספר שרת:

"נאום ב"ג היה עז ונמרץ, מלא חרון על החולקים עליו שלדעתו טחו עיניהם מראות את החזות הרת האסון וקצרה דעתם מלהבין כי ישועתנו רק במעשה הנועז, אם ייעשה במועדו, בטרם תוחמץ שעת הכושר. ביקש לעשות חשבון צדק אתי על שאמרתי בישיבה קודמת כי אלמלא החלטת או"ם ב-1947 לא היתה קמה המדינה ב-1948. "לא ולא," זעק, "רק העזת היהודים הקימה [את] המדינה ולא החלטת 'אוּם-שמוּם'" (כינוי חמוד ומכובד זה חזר ונשנה בפי גדול מדינאי ישראל פעם אחרי פעם במהלך נאומו). ודאי, ההחלטה היתה חשובה, אבל גם אלמלא באה לעולם היו היהודים משיגים את עצמאותם בהמשך המאבק."[7]

בהצבעת הממשלה ב-3 באפריל הוחלט לדחות את רעיון הכיבוש ברוב של תשעה נגד חמישה – בקולותיהם של מיעוט משרי מפא"י, בראשותו של שרת, ושל רוב השרים מן המפלגות האחרות.[8]

עוד על יחסו של בן-גוריון לאו"ם ולקהילה הבינלאומית

כעבור חודש, ביום העצמאות השביעי (27 באפריל 1955, ה' באייר תשט"ו), נאם בן-גוריון באירוע המרכזי של מצעד צה"ל, שהתקיים באצטדיון רמת גן, והשמיע דברים ברוח דומה. עיקרו של הנאום היה תגובה תקיפה להחלטותיה האנטי-ישראליות של ועידת בַּאנדוּנְג (ועידת היסוד של ארגון המדינות הבלתי-מזדהות), שנערכה מספר ימים קודם לכן:

לא נהיה כפויי-תודה לדברים חשובים שנשמעו בעצרת-או"ם ולהחלטה האפלטונית שנתקבלה למען הקמת המדינה, – אבל נכיר הדברים כהוויתם, כי בלי עמלנו, מאבקנו וגבורתנו – לא היו כל תוצאות לדברים היפים ולהצהרות הנאות. ואל נתרגש, איפוא, יתר על המידה מדברים לא יפים ומהצהרות לא נאות. ההיסטוריה אינה נעשית על-ידי דיבורים – אלא על-ידי מעשים. [...]
אנו מדינה צעירה, אבל מדינה זו חודשה והוקמה על-ידי עם עתיק. במסענו הארוך [...] על פני הזירה העולמית נפגשנו עם הרבה אומות ומדינות. [...] ראינו הרבה תמורות וחליפות, וגם שבענו תלאות ומאבקים, וצברנו נסיון-חיים כמעטים שבעמים; ולא מתוך כותרות צעקניות וקיקיוניות של עתונים יומיים – אלא מתוך אספקלריה היסטורית מרחיקה ראות – נסתכל לדברים הנעשים סביבנו. מתוך נסיון רב-דורות זה נדע ונכיר מקומנו הצנוע במערכת הכוחות בעולם, ולא נתרברב בנצחונות ובכבושים [...] אבל גם נדע שלא להתבטל בפני אחרים, ויהיו האחרים תקיפים ועשירים וחזקים [...] וגם נתרחק מכל שמץ של יהירות ושחצנות, שכוחה אינה אלא בהבל-פיה; אבל נגיד בכל הגילוי והפשטות והאמת לכל ידידינו [...] כי דורות חלוצים עמלו על תקופת מולדתנו העתיקה וטובי בנינו ובנותינו חרפו נפשם למות על עצמאותה – לא על מנת שתהיה מדינת-חסות.
כבן העם היהודי אני אומר: – כל הכבוד למוסדות או"ם וחברותיה, אבל כל עוד נבואת ישעיהו: "כי לא ישא גוי אל גוי חרב" לא נתקיימה, וכל עוד שכנינו זוממים לכלותינו – לא יכון בטחוננו, אלא על כוחנו אנו. [...] אין עם אדוק יותר מאתנו בעקרונות המונחים ביסודו של או"ם – אבל או"ם שאנו רוצים ביקרו ובסמכותו הוא לפי-שעה רק אידיאל. ומועצת-הבטחון פועלת מתוך משוא-פנים והפליה בולטת [...] בתחומינו הולכים ומתמידים מעשי-רצח וחבלה, שוד והסגת-גבול על ידי שכנינו, ועלינו להפסיק אותם, – גם אם אחרים אינם רוצים או אינם יכולים לעשות זאת.
לא בזירה העולמית, אלא מבפנים יחזק ישראל ויעמוד. משטר חלוצי ויציב במדינה, הגברת עליה, היחלצות להפרחת השממה, התנדבות למיזוג הגלויות, בנין תעשיות בסיסיות, הגברת טיב עבודתנו ופריונה, טיפוח המחקר המדעי, חתירה להתפרנס אך ורק מעמל כפינו, הקטנת הזיקה שלנו לכוחות חוץ עד המינימום, ועל הכל – שקידה מתמדת על הגברת כוחותינו ובטחוננו וקיום בטחוננו בכוחותינו-אנו. אלה הם הדברים שיקבעו גורלנו יותר מכל גורם חיצוני בעולם. עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים![9]

משפט הסיום של נאום זה – "עתידנו אינו תלוי במה יאמרו הגויים, אלא במה יעשו היהודים!" – היה גם הוא לאמרת כנף, פעמים רבות בצורה משובשת: "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים". המשפט זכה להד גדול, לביקורת חריפה מחד גיסא ולאהדה רבה מאידך. רבים ראו בו את תמצית תורתו הממלכתית של בן-גוריון.[10] כמו "או"ם-שמום", גם הוא יונק מן הגישה הציונית הגורסת שגורלו של עם ישראל נתון שוב בידו. ביטוי זה לא היה בעצם אלא גלגול נוסף של העיקרון של פועלי ציון מימי העלייה השנייה, "בכוחות עצמנו" – עיקרון שביטא בן-גוריון פעמים רבות לאורך השנים במפלגתו, בהסתדרות ובהנהלת הסוכנות.[11]

כפי שעולה מדברי בן-גוריון בנאום, יחסו לאו"ם (ולקהילה הבינלאומית) לא היה יחס של ביטול מוחלט. בשנת 1967 נשאל בן-גוריון על הגדרתו את האו"ם כ"או"ם-שמום", והשיב: "גם עכשיו. אבל או"ם-שמום יותר טוב משום דבר".[12] בהזדמנות אחרת אמר עוד בעניין זה, כי

זו תהא טעות מכשילה אם מי שהוא יאמר שאין ממש וערך לאו"ם. או"ם היא הבימה העליונה של דעת-הקהל האנושית בימינו. ואם כי בחלק גדול של העולם דעת-הקהל החופשית נגזרה ואיננה, ויש רק דעת השליטים הטוטאליטאריים, הרי בחלק גדול ומכריע של המין האנושי יש מידה רבה של דעת-קהל חפשית ורבת-השפעה, ואין לזלזל בערכה העצום של דעת-קהל זו. בעצם קיומו של או"ם מתגלה הרצון העמוק של העמים לשלום ולחוק בינלאומי, אבל רצון זה נתקל ברצונות המתרוצצים של המדינות הריבוניות, שאינן מכירות, לפי החוק הבינלאומי הקיים, כל סמכות עליונה, ורצון זה למשטר בינלאומי נעשה לאל על־ידי הניגודים העמוקים בין המשטרים הטוטאליטאריים ובין השאיפה העמוקה לחירות האדם של האומות החפשיות.

הביטוי בתרבות הפוליטית הישראלית

לדעת עמוס כרמל, האמרה נזכרת בעיקר כראיה לקרתנות שיוחסה לבן-גוריון ולהולכים בעקבותיו.[13] ואולם, הביטוי מעולם לא איבד מהפופולריות שלו, היה בשימוש בקרב מדינאים ואזרחים רבים.[14] הביטוי עולה בעיקר כתגובה להחלטות של האו"ם ומוסדותיו שנחשבות לדעת הדובר לאנטישמיות או אנטי-ציוניות, כגון ההחלטה שקבעה כי הציונות היא גזענות. הביטוי מביע סלידה וחוסר התייחסות להחלטות האו"ם או לדרישותיו, ומתייחס לאו"ם כמוסד אטום ולא-רלוונטי, שהחלטותיו אינן מעניינות את ישראל, בפרט כאשר הוא מקבל החלטות אנטי-ישראליות בכוח הרוב של מדינות הגוש המזרחי (בעבר), מדינות ערב והמדינות הבלתי-מזדהות, וכי על ישראל לדאוג בעצמה לאינטרסים החיוניים שלה.

בדצמבר 1966, על רקע החלטת גינוי נוספת שהתקבלה באו"ם, אמרה גולדה מאיר (ששימשה אז בתפקיד מזכ"לית מפא"י, ועד תחילתה של אותה שנה כיהנה כשרת החוץ של ישראל במשך קרוב לעשור): "מעולם לא אמרתי: 'או"ם-שמום'. [אבל] תמיד אמרתי, ואני אומרת זאת גם עכשיו: לבטחונה של ישראל – אחראית מדינה אחת בלבד: מדינת ישראל".[15] ב-1997, כשהתקבלה באו"ם החלטת גינוי לישראל על הקמת שכונת הר חומה במזרח ירושלים, הגיב ראש הממשלה בנימין נתניהו באומרו: "אם זה מה שיש לאו"ם לעשות, אז הוא באמת שמום".[16] בדצמבר 2012 הציג ראש הממשלה נתניהו (בקדנציה השנייה שלו) עמדה דומה, כאשר אמר בראיון טלוויזיה "לא מעניין אותי מה האו"ם אומר".[17] הביטוי זכה לשימוש מחודש על ידי רבים לאחר המלצת בית הדין הבינלאומי לצדק בהאג בעניין גדר ההפרדה.

בשנת 1998 ציטט מזכ"ל האו"ם קופי אנאן את המונח בעברית בעת ביקורו בכנסת, והוסיף כי 'בעולם של ימינו, בלי האו"ם לא יהיה לנו כלום'.[18]בראיון ביום הביקור לעיתונאי דני זקן מקול ישראל ששודר ביומן החוץ ברשת ב' אמר "על הישראלים לדעת כי כעת 'אום is not שמום' "

ישנם ביטויים שגורים נוספים בתרבות הישראלית המביעים עמדה קרובה: "העולם כולו נגדנו", "עם לבדד ישכון" ו"עלינו לסמוך רק על עצמנו".

ראו גם

לקריאה נוספת

הערות שוליים

  1. ^ דף לזכר ורדה פרידמן, ב"לעד" – אתר לזכר האזרחים חללי פעולות האיבה.
  2. ^ מוטי גולני, 'ישראל ופעולת עזה – המשך או שינוי?', בתוך: הנ"ל (עורך), 'חץ שחור': פעולת עזה ומדיניות הגמול של ישראל בשנות ה-50, תל אביב: מערכות (סדרת שנים ראשונות); חיפה: אוניברסיטת חיפהמוסד הרצל לחקר הציונות, 1994, עמ' 31.
  3. ^ מרדכי בר-און, 'פעולות הגמול כמערכת של הרתעה', בתוך: גולני (עורך), חץ שחור (1994), עמ' 117. (המאמר נדפס שוב בשם "פעולות התגמול כמערכת של הרתעה" בתוך קובץ מאמריו של בר-און "גבולות עשנים", תשס"א); מוטי גולני, תהיה מלחמה בקיץ: הדרך למלחמת סיני, 1955–1956, תל אביב: מערכות, 1997, עמ' 36.
  4. ^ על פי מוטי גולני, "גישה זו לא נידונה בממשלה לפני הרצח במושב פטיש במרס 1955... [אף כי היא] היתה קיימת בצה"ל כבר קודם לכן" (מוטי גולני, 'ישראל ופעולת עזה – המשך או שינוי?', בתוך: גולני (עורך), חץ שחור (1994), עמ' 31). וראו עוד: מרדכי בר-און, מלחמה יזומה?, קתדרה 90 (תשנ"ט), 156–157.
  5. ^ מובא אצל מיכאל בר זוהר, בן גוריון, תל אביב: עם עובד, תשל"ה–תשל"ז, עמ' 1139.
  6. ^ משה שרת, יומן אישי, כרך ג: 1955, תל אביב: ספרית מעריב, 1978, עמ' 864.
  7. ^ שרת, יומן אישי, ג (1978), עמ' 874 (ההדגשה לא במקור).
  8. ^ מרדכי בר-און, סטטוס-קוו לפני – או אחרי? הערות פרשנות למדיניות הביטחון של ישראל, עיונים בתקומת ישראל 5 (1995), 94–95; יעקב טובי, דוד בן-גוריון, משה שרת וסוגיית מעמדה של רצועת עזה, 1948–1956, ‫עיונים בתקומת ישראל 13 (תשס"ד), 155–156. לדיון נרחב בנושא ראו: דוד טל, ‏בין בן-גוריון, שרת ודיין: המאבק על היזמה למלחמת מנע, 1955, קתדרה 81 (תשנ"ז), 109–122; מוטי גולני, ‏בן-גוריון נגד דיין או בעקבותיו?: ישראל בדרך אל המלחמה היזומה, קתדרה 81 (תשנ"ז), 123–132.
  9. ^ שר-הבטחון ד. בן גוריון במפגן צה"ל: גבולותינו לא ישונו לרעה בלי מלחמת-דמים, דבר, 28 באפריל 1955, המשך. הנאום נדפס שוב בתוך: דוד בן-גוריון, חזון ודרך, כרך ה, תל אביב: עיינות, תשי"ז, עמ' 166. ראו גם: פנחס יורמן, אמירות הגויים ומעשי היהודים, דבר, 24 באוקטובר 1975, המשך. ראש הממשלה שרת לא רווה נחת מדבריו של בן-גוריון. בראשי פרקים ביומנו שלא הספיק לפרטם, כתב על הנאום: "חורבן [...] דמגוגיה, התגרות, כֶּשֶל [...] פגיעות בי [...] כל התסביכים והיצרים – [חברו בנאום] לשיטה מדינית" (שרת, יומן אישי, כרך ד (1978), עמ' 967), וראה בנאום "מעשה של בריונות מדינית, לא פחות מזה" (שם, עמ' 975).
  10. ^ עמוס כרמל, "מה יאמרו הגויים", הכול פוליטי: לקסיקון הפוליטיקה הישראלית, לוד: דביר, תשס"א 2001, עמ' 623.
  11. ^ שבתי טבת, קנאת דוד: חיי דוד בן גוריון, כרך ד, ירושלים: שוקן, תשס"ה 2004, עמ' 120.
  12. ^ יחיאל לימור, הסטודנטים שואלים וב.ג. משיב, מעריב, טור 4, 2 באוגוסט 1967.
  13. ^ כרמל, הכול פוליטי, א (תשס"א 2001), עמ' 23.
  14. ^ דוגמאות: ישראל לנדרס, "או"ם – שמום", דבר, 27 בדצמבר 1968; יהושע תדמור, לא או"ם-שמום ולא תסביך העצרת, דבר, 11 באוגוסט 1971; אברהם בריר, בכל זאת או"ם אינו שמו"ם, דבר, 1 בדצמבר 1975; מרדכי ברקאי, הכל עובר באו"ם-שמום-חירום, דבר, 1 באוגוסט 1980.
  15. ^ מ. מייזלס, מזכירת מפא"י יוצאת להתקפת-נגד, מעריב, טור 2, 14 בדצמבר 1966.
  16. ^ רפי מן, לא יעלה על הדעת - ציטוטים, ביטויים, כינויים ומטבעות לשון, הד ארצי הוצאה לאור, 1998, הערך "או"ם שמום", עמ' 7.
  17. ^ נתניהו: לא מעניין אותי מה שהאו"ם אומר, באתר הארץ, 21 בדצמבר 2012.
  18. ^ Israel savages UN, באתר Dispatch Online.
1955 בישראל

שנת 1955 הייתה השנה השביעית לעצמאותה של מדינת ישראל.

דוד בן-גוריון

דָּוִד בֶּן-גּוּרִיּוֹן (גְּרין) להאזנה (מידע • עזרה) ‏(16 באוקטובר 1886, י"ז בתשרי תרמ"ז – 1 בדצמבר 1973, ו' בכסלו תשל"ד) היה ראש הממשלה

הראשון של מדינת ישראל.

בן-גוריון היה איש העלייה השנייה, ממנהיגי תנועת העבודה, חבר במפלגות פועלי ציון ואחדות העבודה, מזכירה הכללי הראשון של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל ומנהיגה הראשון של מפא"י.

בתפקידו כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, עמד בראש הנהגת היישוב העברי בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי, ובתפקידו כיושב ראש מנהלת העם, הכריז ב-1948 על הקמת מדינת ישראל.

עם הקמת המדינה, החל לפעול למען הממלכתיות, ובזמן מלחמת העצמאות החליט על פירוק המחתרות וחתם על הפקודה להקמת צה"ל. על מנת לקיים צבא ממלכתי אחד, הורה להפגיז את האניה אלטלנה ופירק את מטה הפלמ"ח.

הוא הנהיג את מדינת ישראל כראש הממשלה וכשר הביטחון במשך עשור ומחצה עד 1963 (מלבד פסק זמן בן שנתיים, בשנים 1953–1955). בזמן כהונתו כראש הממשלה, נחתם הסכם השילומים עם גרמניה, נערך מבצע סיני, הוקם הכור הגרעיני בדימונה ונקלטו מאות-אלפי עולים. לאחר התפטרותו מראשות הממשלה ופרישתו ממפא"י, הקים ב-1965 את רפ"י. ב-1970 פרש מהחיים הפוליטיים.

האומות המאוחדות

האומות המאוחדות (או בראשי תיבות, האוּ"ם) הוא ארגון בינלאומי שמטרותיו המוצהרות הן להקל על שיתוף הפעולה בענייני החוק הבינלאומי, הביטחון הבינלאומי, התפתחות כלכלית, התקדמות חברתית, זכויות האדם והשגת שלום עולמי. הוא נוסד בשנת 1945 לאחר מלחמת העולם השנייה כדי להחליף את חבר הלאומים, להפסיק מלחמות בין מדינות ולספק בסיס לדיאלוג בין-מדינתי. האו"ם כולל מספר גופים המסונפים אליו, שהוקמו לצורך השגת ויישום מטרותיו.

נכון לשנת 2017 ישנן 193 מדינות חברות בארגון – כמעט כל מדינה ריבונית בעולם. האו"ם והארגונים במסגרתו מקבלים החלטות בנושאים מהותיים וניהוליים. לארגון שש זרועות עיקריות: העצרת הכללית (המקום העיקרי שבו מתאספות כל המדינות החברות), מועצת הביטחון (שבה מתקבלות החלטות בנוגע לענייני שלום וביטחון), המועצה הכלכלית חברתית (שמסייעת לקידום שיתוף פעולה ופיתוח בינלאומי בנושאי כלכלה וחברה), המזכירות (שמספקת מחקרים, מידע ועניינים טכניים אחרים שהאו"ם נזקק לו בפעילותו השוטפת, ובמידה מסוימת מוציאה לפועל או מאפשרת את הוצאתן לפועל של ההחלטות הביצועיות של העצרת הכללית, מועצת הביטחון, והמועצה הכלכלית חברתית), בית הדין הבינלאומי לצדק (הרשות השופטת העיקרית), ומועצת הנאמנות (שבעבר הייתה ממונה על המנדטים שהוענקו מטעם חבר הלאומים. מאחר שכל המנדטים שהוענקו על ידי חבר הלאומים הגיעו לפרקם ומנדטים חדשים אינם מוענקים, אין מועצה זו פעילה). לצד הזרועות המרכזיות האלה, פועלות תוכניות וקרנות של האו"ם וכן סוכנויות מיוחדות. הבולטים שבהם ארגון הבריאות העולמי, תוכנית המזון העולמית, ויוניצ"ף, קרן האו"ם לילדים. ראש מערכת האו"ם, העומד בראשות ועדת ראשי הארגונים CEB, הוא המזכיר הכללי. מאז 2017, מכהן בתפקיד זה אנטוניו גוטרש מפורטוגל.

בדרך כלל המזכ"ל מכהן שתי קדנציות של חמש שנים כל אחת, והוא נבחר על ידי העצרת הכללית של האו"ם. ארגון האומות המאוחדות ממומן על ידי דמי חבר מהמדינות החברות בו, בעיקר ארצות הברית, גרמניה, ויפן, ונקבעו בו שש שפות רשמיות: ערבית, סינית, אנגלית, צרפתית, רוסית וספרדית.

הכפלת "שמ-"

הכפלת "שְׁמְ-" היא צורה של הכפלה (רֶדוּפּליקציה ) שבה מילה מוכפלת כשהמופע השני שלה מתחיל בצירוף הצלילים שמ (/ʃm/). מבנה זה משמש בדרך כלל לבטא אירוניה, לגלוג, גינוי, זלזול או ביטול, ספקנות או חוסר-סבלנות ביחס לנושא הנידון. השימוש בצורה זו מוגבל למשלב דיבורי.

מקורה של הכפלת "שמ-" ביידיש, והיא חדרה לאנגלית האמריקנית ולעברית הישראלית בתיווכם של מהגרים יהודים מזרח-אירופיים דוברי יידיש.

בתרבות הישראלית מוכר מטבע הלשון "אוּ"ם שְׁמוּם" – ביטוי של ביטול כלפי ארגון האומות המאוחדות (האו"ם), שטבע דוד בן-גוריון בעת שכיהן כשר הביטחון בישיבת הממשלה ב-29 במרץ 1955.

העולם כולו נגדנו

הביטוי העולם כולו נגדנו שגור בפי ישראלים להצגת הגישה לפיה ישראל ניצבת לבדה מול עולם עוין. לעיתים משמש הביטוי להצגת תחושה עובדתית, ולעיתים הוא משמש להתרסה, בדומה לביטוי או"ם שמום, לפיה נמשיך בדרכנו גם אם העולם כולו נגדנו.

יחסי האו"ם–ישראל

מאז הקמת המדינה ב-14 במאי 1948, לאומות המאוחדות ולמדינת ישראל מערכת יחסים מורכבת. ראשיתה בוועידת סן פרנסיסקו (1945) בה השפיעו הסוכנות היהודית וארגונים ציונים נוספים, ממעמד של משקיפים, על ניסוח סעיף 80 פרק 12 למגילת האומות המאוחדות, המשכה באימוץ המלצת ועדת אונסקו"פ לחלוקת ארץ ישראל על ידי העצרת הכללית בשנת 1947 - אחת מההחלטות המוקדמות החשובות של האו"ם, ושיאה בקבלת מדינת ישראל כחברה מן המניין באו"ם בשנת 1949. מאז, האו"ם שמר על תפקיד מרכזי באזורנו.

רוב המחלוקות או"ם-ישראל נוגעות לסכסוך הישראלי-ערבי (לרבות הסכסוך הישראלי-פלסטיני). סוגיות אחרות צצות מדי פעם.

האו"ם גם נמנה עם נותני החסות למשא ומתן לשלום בין ישראל לפלסטינים, המבוסס על מפת הדרכים. העצרת הכללית קיבלה גם את החלטה 3379 ב-1975 שקבעה כי "ציונות היא גזענות" עד שבוטלה בשנת 1991.

ארצות הברית נוהגת להטיל וטו על רוב החלטות מועצת הביטחון בנושאים הקריטיים מבחינת ישראל על בסיס השותפות ביניהן, מדיניות המכונה דוקטרינת נגרופונטה. לעומת זאת המדינות האסלאמיות ובמיוחד מדינות ערב נחשבות לגורם העוין ביותר לישראל באו"ם והן היוזמות של מרבית ההחלטות האנטי-ישראליות המתקבלות בו.

בשנים 1961–2000 לא הייתה ישראל חברה באף קבוצה אזורית, בשל התנגדות המדינות האסלאמיות בקבוצה האזורית של אסיה לקבלתה. בשנת 2000 היא קיבלה חברות מוגבלת בקבוצת מערב אירופה ואחרות (WEOG). ב-1 בנובמבר 2005 אימצה העצרת הכללית של האו"ם בפעם הראשונה בהיסטוריה הצעת החלטה ביוזמה ובהובלה ישראלית. מדובר בהחלטה הקובעת יום זיכרון בינלאומי לשואה. ההחלטה אומצה ללא הצבעה, כולל בתמיכה של איראן. לאחריה אומצה בשנת 2007 על ידי העצרת החלטה נוספת המעודדת מדינות וארגונים לפתח טכנולוגיות חקלאיות לשם ביטחון המזון בעולם, ובשנת 2012 אימצה העצרת החלטה העוסקת ביזמות וחדשנות לפיתוח.

יחסי החוץ של ישראל

מאז הקמת מדינת ישראל בשנת 1948 ידעו יחסי החוץ שלה עליות ומורדות - ביחסיה עם שכנותיה, עם המעצמות, עם שאר מדינות העולם, ועם הגופים הבינלאומיים. כמדינה קטנה במזרח התיכון שאפה ישראל לקבל את חסותה של מעצמה מערבית אחת לפחות כערובה לביטחונה ולשגשוגה.

מעמדה של ישראל נתון במחלוקת בשל הסכסוך הישראלי-ערבי ומתוך 193 המדינות החברות באו"ם, 162 מכירות בישראל.

ישראל לנדרס

ישראל לנדרס (1931 – 2009) היה עיתונאי ועורך ישראלי.

סלנג

סלנג (בעברית: עָגָה) הוא שימוש לא תקני בשפה על ידי קבוצה חברתית מסוימת, לרבות המצאת מילים חדשות שלא קיימות במשלב התקני, או ייבוא מילים משפה אחרת.

המילה סלנג ידועה כבר מהמאה ה-18, ומקורה אינו ידוע. לעיתים קרובות נוצרים ביטויי סלנג כחלק מסוציולקט שנועד להבחין בין חברי קבוצה אחת לאחרת, ובמובן זה הוא משמש כדרך לאפשר לבני קבוצה מסוימת לזהות זה את זה. במקרים רבים נוטות תת-תרבויות בעלות מובחנות מקצועית או מובחנות באורח חיים לפתח סלנג ייחודי להן, כפי שאפשר להבחין אצל מכורים לסמים, פושעים, שוטרים, מוזיקאים, אנשי תיאטרון ובעלי מקצועות אחרים שבהם קיימת אינטראקציה ענפה בין חברי תת-התרבות.

חשוב להבחין כאן בין עגה לז'רגון, שהוא מילון המונחים האופייני לעוסקים במקצוע מסוים. הז'רגון עשוי לשמש כדי להבחין או לבודד מי שאינו חבר בקבוצה, אך הוא לא מחליף את הדקדוק או הלקסיקון התקניים אלא מוסיף מונחים מוסכמים טכניים, מקצועיים או מוסדיים שאינם רלוונטיים לאנשים חיצוניים, אך לחברי הקבוצה מאפשרים החלפת מידע יעילה יותר.

בעברית, בגלל מאפייניה הייחודיים כשפה מתחדשת, שחלקים בה דלים בתארים ושמות עצם נדרשים, מתפקד הסלנג כדרך לא רשמית להעשרת המאגר הלשוני, ולעיתים קרובות חודרות מלות עגה בהדרגה אל תוך השפה הרשמית ובמקרים מסוימים אף מתקבלות באופן רשמי ומלא לאוצר המילים באמצעות האקדמיה ללשון העברית.

פטיש (מושב)

פַּטִּישׁ הוא מושב בצפון הנגב ממערב לעיר אופקים והוא שייך למועצה אזורית מרחבים. המושב הוקם ב-3 במרץ 1950 והוא קרוי על שם חורבת פטיש הסמוכה.

תולדות מלחמת העצמאות (ספר)

תולדות מלחמת העצמאות היא סדרה בת ארבעה כרכים מתוך שנים עשר (עתידיים) שנכתבו על ידי הסופר אורי מילשטיין. בסדרה סוקר מילשטיין ומנתח את האירועים הישירים שקדמו להחלטת האו"ם ב-29 בנובמבר 1947, ואת אלה שהתרחשו לאחריה עד מחצית חודש אפריל 1948.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.