אהרן ראובני

אהרן ראובני (שִימשֶלֶביץ') (י"א באב תרמ"ו, אוגוסט 188610 בספטמבר 1971) היה סופר עברי ומתרגם מהשפות אנגלית, צרפתית ורוסית. חתן פרס ביאליק לספרות יפה (1969). בנו של צבי שַמַשי ואחיו של יצחק בן צבי.

לחצו כדי להקטין חזרה
יצחק בן צבידוד בן-גוריוןיוסף חיים ברנריעקב זרובבלאהרון ראובניBen-Zvi, Yaacov Zrubavel, Ben-Gurion, Brenner, Aharon Reuveni.jpg

חברי מערכת "האחדות", (מימין לשמאל) יישובים: יצחק בן צבי, דוד בן-גוריון ויוסף חיים ברנר; עומדים: אהרן ראובני ויעקב זרובבל (1912)

חייו

נולד בפולטבה שבאימפריה הרוסית (כיום באוקראינה) בשנת 1886. מילדותו היה אינדיבידואליסט, סקרן והרפתקן. בגיל צעיר פרש מלימודים מסודרים, ובגיל 17 נסע לארצות הברית. הוא קיווה להכיר את העולם החדש, ואכן הכיר אותו, אך רק מלמטה. הוא סבל מאבטלה ורעב, לעיתים ישן ברחוב, ורכש ידע ממקור ראשון על עולמם של עלובי החיים. היה זה "כור היתוך" שטבע חותם על חייו ועל יצירתו. עם פרוץ מהפכת 1905 ברוסיה מהר למצוא עבודה על אניה, שהפליגה לרוסיה. מטרתו הייתה להשתתף במהפכה, אך לדאבונו היא כבר דוכאה כשהגיע. עם שובו הצטרף לאחיו הגדול, יצחק בן צבי, בארגון ההגנה היהודית בפולטבה. שלושה שבועות לאחר חזרתו פשטה המשטרה על חצר המשפחה ומצאה 'סליק', שבו הטמינו שני האחים אקדחים וחומרי נפץ. כל בני המשפחה נעצרו, למעט יצחק, שהצליח להתחמק. לאחר שנתיים של מעצר בכלא מקומי נשלחה המשפחה לגלות בסיביר. המקום היה קשה, אך לא סגור ושמור כמחנה. ראובני ראה את השהות שם כהזדמנות ללמוד ולחקור את האזור ותושביו.

לאחר כשנה החליט ראובני שמיצה את "מחקרו", השיג תעודות מזויפות, וברח מהמקום ביחד עם צעיר נוסף. השניים הגיעו ברגל, ואחר כך ברכבת לאירקוטסק, משם לגבול רוסיה יפן, ומשם לעיר חרבין שבצפון-מזרח סין. שם עלה בידם של השניים לקבל עבודה במחנה אמריקני בהוואי. אחרי חודשיים של עבודה בהוואי כמתורגמן חזר ראובני לשנגחאי ומשם החל במסע לארץ ישראל. המסע - שהיה לו גם אופי "אנתרופולוגי" - נמשך כשנה, ועבר בסינגפור, ציילון, הודו, פורט סעיד ואיסטנבול. לבסוף, בשנת 1910 הגיע ראובני ליפו.

לאחר הגיעו לארץ התגורר ראובני בירושלים והתפרנס מכתיבה, בין היתר במסגרת עתון האחדות, עתון מפלגת 'פועלי ציון' בארץ ישראל, שאחיו יצחק בן צבי היה בין מנהיגיה. חברו הקרוב ביותר היה הסופר יוסף חיים ברנר, אשר תרגם אחדים מסיפוריו של ראובני מיידיש לעברית, ועזר בפרסומם של סיפורים אחרים.

ב-1916 נשא ראובני לאשה את אסתר שרה (סופי) בת ד"ר אהרן יוסף ירמנס[1]. לאחר מאורעות תר"פ (1920) השתתף במשלחת של ועד העיר ליהודי ירושלים, שנסעה ללונדון כדי לתבוע את סידור מעמדה המדיני של ירושלים וארץ ישראל.

בשנת 1929 פרש ראובני בהפגנתיות ממפלגת 'פועלי ציון' ותקף בחריפות את הסתדרות העובדים ובמיוחד את ברל כצנלסון. בעקבות התקפות אלו נוצר קרע בינו לבין מחנה השמאל בארץ ישראל, והוא נכנס לעמדה פוליטית מבודדת. גם מבחינה ספרותית ראובני פעל כיחיד. הוא לא הצטרף לשום קבוצה, בוודאי לא ל'חבורת ביאליק' ו'חבורת שלונסקי' - שתי הקבוצות הניצות שריכזו את מרב הכוח הספרותי באותה תקופה. כתוצאה מבידודו הפוליטי והספרותי, החלו הבמות המרכזיות של התקופה להסגר בפניו. בשנות ה-30 יצירותיו לא זכו לכל התייחסות, ונראה כי נעלם מן המפה הספרותית בארץ. אך בשנות ה-40 חל שינוי ביחס אליו, והחלו להתפרסם ביקורות חיוביות על יצירתו, ובעיקר על הטרילוגיה 'עד ירושלים', המתארת את ירושלים במהלך מלחמת העולם הראשונה. בשנת 1955 זכה ראובני בפרס ירושלים על מפעלו הספרותי. בשנות ה-60 נתן זך, דן מירון וגרשון שקד כתבו ביקורות נלהבות על 'עד ירושלים', ובשנת 1969 הוא זכה בפרס ביאליק על יצירה זאת.

לאחר קבלת תוכנית החלוקה באו"ם ב-29 בנובמבר 1947 התנהל דיון ציבורי על בחירת שם למדינה החדשה, שעמדה לקום. ראובני טען שהוא הראשון שהציע (בדצמבר 1947) את השם "ישראל"[2]

הגותו ומורשתו

כתיבתו מגוונת מאוד: מאמרי עיתונות, שירה וסיפורת, מסות ספרותיות, תרגומים מספרות אירופה, ואף מחקרים עיוניים במקרא, ענייני חברה ובתולדות עם ישראל וארצו. בסיפוריו הקצרים היה מהראשונים שתיארו את ימי העלייה השנייה.

היצירה הידועה ביותר של ראובני היא הטרילוגיה "עד ירושלים", שהופיעה מחדש בשנת 1987 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, ספרי סימן קריאה. הספר זכה בפרס ביאליק ובפרס אוסישקין לספרות.

מספריו

  • 1923 - האוניות האחרונות, ורשה
  • 1925 - שמות, ורשה
  • 1928 - סיפורים: כרך א', ירושלים
  • 1930 - עיצבון (תרגום מיידיש של הרומן פיין), הופיע בהוצאה מחודשת ב-1978
  • 1932 - בראשית המבוכה (שני כרכים), תל אביב
  • 1932 - שם, חם ויפת, תל אביב
  • 1940 - דמוקרטיה וטוטליטריות, ירושלים
  • 1941 - ספרות והווי, ירושלים
  • 1954 - עד ירושלים (טרילוגיה), ירושלים
  • 1980 - ילקוט סיפורים (בעריכת חמוטל בר-יוסף), הוצאת יחדיו

מתרגומיו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "ד"ר אהרן יוסף ירמנס", אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1287.
  2. ^ אהרון ראובניהמדינה, מה שמה? מי קרא לה כך, למה ומתי?, באתר הארץ, 11 ביוני 1965.
הקודם:
עזרא זוסמן
פרס ביאליק לספרות יפה
1969
הבא:
חיים הזז
1971 בישראל

1971 בישראל הייתה השנה בה חגגה 23 שנה מיום היווסדה.

אבא גוריו

אַבָּא גוֹרְיוֹ (בצרפתית: Le Père Goriot) הוא רומן של הסופר והמחזאי אונורה דה בלזק. הרומן הוא חלק ממכלול הרומנים והסיפורים של באלזאק שזכה לשם "הקומדיה האנושית", ושייך, לפי החלוקה של בלזק עצמו, לקטגוריה "תמונות מהחיים הפרטיים". עלילת הרומן מתרחשת ב-1819, ונסובה אודות שלוש דמויות עיקריות: הקשיש ז'אן יואקים גוריו, המכונה אבא גוריו, פושע נמלט בשם ז'אק קולן, וסטודנט תמים מהפרובינציה בשם אז'ן דה ראסטיניאק. השלושה מתגוררים, יחד עם דמויות נוספות, באכסניה של מאדאם ווֹקה בפריז.

הרומן, שכתיבתו הושלמה בספטמבר 1834, פורסם בין 4 בדצמבר 1834 ל-26 בינואר 1835 בכתב-העת La revue de Paris בארבעה חלקים. הוא נחשב לאחד הרומנים החשובים ביותר של בלזק, שבו עשה הסופר לראשונה שימוש נרחב בדמויות שכבר הופיעו ביצירות קודמות שלו, טכניקה ספרותית שהייתה ייחודית לבלזק. אבא גוריו מייצג את הדגם המובהק של הרומן הריאליסטי, שבלזק נחשב אביו מולידו.

אברהם חיים אלחנני

אברהם חיים אלחנני (אלחנתי) (2 באוגוסט 1909, ט"ו באב תרס"ט – 2009) היה עיתונאי וסופר עברי ירושלמי.

ביבליוגרפיה של תרגומי יוסף חיים ברנר

להלן רשימה ביבליוגרפית של תרגומים פרי עטו של הסופר העברי והפובליציסט יוסף חיים ברנר.

דפוס אחדות

דפוס אחדות (כיום, רשמית, "אחדות (1977) דפוס אופסט ובלט אגודה קואופרטיבית בתל אביב בע"מ") הוא בית דפוס קואופרטיבי שהוקם על ידי חברי תא פועלי ציון בירושלים ב-1910 והיה לבית הדפוס העיקרי של תנועת העבודה.

האחדות

"האחדות" היה ביטאון מפלגת פועלי ציון, אשר יצא כשבועון מיוני 1910 ועד ינואר 1915, עת נסגר בצו השלטון העות'מאני.

עורכיו הראשיים של הביטאון היו יצחק בן צבי, רחל ינאית בן צבי, דוד בן-גוריון ויעקב זרובבל; עוד השתתפו בעריכה יוסף חיים ברנר, יוסף נחמני, יצחק אחדותי ואהרן ראובני. מערכת העיתון הייתה ממוקמת בירושלים, ליד הקומונה שליד בית הספר לאמנות בצלאל, שנקראה "ירושלים החדשה", והעיתון יצא בדפוס אחדות, שהיה קואופרטיב שעובדיו גיבשו גם את תוכני העיתון והחלטות נוספות. "האחדות" היה המשך ישיר לשני גליונות "דער אַנפֿאַנג" ("התחלה") שיצאו ביידיש.

העיתון היה בעל קו סוציאליסטי-מהפכני כוונתו המוצהרת הייתה "לאחדות המעמד, לאחדות הציבור העובד, הפועל היהודי והאומה". עורכיו, שכתבו את המאמרים העיקריים, היו גם ראשי מפלגת "פועלי ציון" שראתה בעצמה את המובילה הראשית של ציבור הפועלים היהודי. העיתון המתחרה היה "הפועל הצעיר" של מפלגת הפועל הצעיר.

בדצמבר 1914, עקב כניסת האימפריה העות'מאנית למלחמת העולם הראשונה, הורה השלטון העות'מאני לגרש מארץ ישראל את כל היהודים שלא הייתה בידם אזרחות עות'מאנית. בגיליון "האחדות" שהופיע מיד לאחר מכן נכתב מאמר בגנות ההוראה השלטונית. מיד עם צאת הגיליון לאור פרץ כוח משטרה אל בית הדפוס ואסר את יעקב זרובבל, העורך האחראי, ואת זאב אשור, אשר ייצג כלפי השלטונות את בית הדפוס כמו"ל. זרובבל הצליח לקנות לו את דרכו לחופשי מבלי לרצות עונש מאסר שהושת עליו ועל אשור הוטל קנס של 15 לירות זהב, אך לעיתון ולכל עיתוני הפועלים, הוצא צו סגירה מיידי.

בשנת 1911 פרסם דוד בן-גוריון 2 מחזות ב"האחדות" : "אבן מקיר תזעק", ו-"חג העבודה".

העיר הלבנה

העיר הלבנה הוא כינוי רווח לכמה מאזוריה הישנים של תל אביב, בהם שוכנים למעלה מ-4,000 מבנים המשויכים לסגנון הבינלאומי באדריכלות – הריכוז הגדול בעולם של מבנים מסוג זה – ובולט בהם גם תכנונה של העיר כעיר גנים שלה שדרות ורחובות ירוקים. רוב מבני הסגנון הבינלאומי הוקמו משנות ה-30 של המאה ה-20 ועד הקמת המדינה, על ידי אדריכלים יהודים שמוצא רובם מגרמניה. עיקר מבני העיר הלבנה שוכנים בלב תל אביב, בין הרחובות אבן גבירול ודרך בגין במזרח, רחובות אלנבי והרכבת בדרום (לאורך שדרות רוטשילד), נחל הירקון בצפון והים במערב. בשנת 2003 קבע אונסק"ו כי אזורי העיר הלבנה בתל אביב הם אתר מורשת עולמית. מהנדס העיר בתקופת הקמתה של "העיר הלבנה" היה יעקב בן-סירה, ויש הרואים בו בעל השפעה חשובה למעבר לסגנון הבינלאומי.

התנועה למען ארץ ישראל השלמה

התנועה למען ארץ ישראל השלמה היא תנועה של אישי ציבור ואנשי רוח מימין ומשמאל שקמה ביולי 1967, כחודש לאחר מלחמת ששת הימים, ודגלה באידאולוגיה של ארץ ישראל השלמה. התנועה קראה להחזיק בשטחי יהודה והשומרון וחבל עזה, חצי האי סיני ורמת הגולן שנכבשו במלחמה זו, ולהתיישב בהם.

התעת'מנות

"התעת'מנות" פירושה קבלת אזרחות עות'מאנית. בתולדות היישוב שייך מושג זה לתקופה בה שלטה האימפריה העות'מאנית בארץ-ישראל.

זאב אשור

זאב אשור (1882 - 15 באפריל 1956) היה פועל דפוס, ממציא, מראשוני מארגני איגודי העובדים בארץ ישראל ומראשוני פועלי ציון.

יעקב זרובבל

יעקב זרובבל (14 בינואר 1886 - 2 ביוני 1967) היה ממנהיגי מפלגת פועלי ציון שמאל בארץ, חבר הוועד הפועל של ההסתדרות

, חבר הנשיאות של הוועד הפועל הציוני ונשיאות אספת הנבחרים וחבר הנהלת הסוכנות היהודית.

יצחק בן-צבי

יצחק בן-צבי (שימשלביץ') (י"ח בכסלו ה'תרמ"ה, 6 בדצמבר 1884 – כ"ט בניסן ה'תשכ"ג, 23 באפריל 1963) היה נשיאהּ השני של מדינת ישראל, חלוץ בתקופת העלייה השנייה, היסטוריון ומראשי תנועת העבודה בארץ ישראל. בין תפקידיו הציבוריים היה ממייסדי "פועלי ציון", יו"ר הוועד הלאומי, חבר ועד הקהילה בירושלים וחבר הכנסת מטעם מפא"י. כחוקר עסק בתולדות עם ישראל וארץ ישראל והתמקד בחקר קהילות ישראל השונות, בראשן עדות המזרח. נבחר שלוש פעמים לכהונה כנשיא מדינת ישראל.

עד ירושלים

"עד ירושלים" הוא רומן מאת אהרן ראובני שיצא לאור כטרילוגיה בשנת 1954. הרומן עוסק בחיי היהודים בירושלים בזמן מלחמת העולם הראשונה. מתוארים בו "בני אדם שונים בפינותיהם השונות בשעה שקם הנחשול הגדול ועמד עליהם לטבעם". המילה "נחשול" מכוונת למלחמה שכמעט חיסלה את היישוב היהודי בארץ-ישראל, אף שלא התרחשה על אדמתה. במרכז העלילה עומדת קבוצת צעירים בני העלייה השנייה. כמה מהם מייצגים אישים בעלי שם, שפעלו בארץ ישראל באותה תקופה.

הרומן מורכב משלושה חלקים שפורסמו בתחילה כספרים בפני עצמם: "בראשית המבוכה" (1920), "האניות האחרונות" (1923) ו"שַמות" (1925). כל אחד מחלקי הטרילוגיה עומד אמנם בזכות עצמו, אך הם עוקבים כרונולוגית (בקו התקדמות המלחמה) וקשורים זה לזה באופן עובדתי - באמצעות הדמויות, האירועים והמקומות, ובאופן אמנותי - באמצעות מוטיבים, דימויים וסמלים.

פועלי ציון

"פועלי ציון" (בראשי תיבות: פוע"צ) הייתה מפלגה ציונית סוציאליסטית שראשיתה באגודות ציוניות סוציאליסטיות שהוקמו בשלהי המאה ה-19. פועלי ציון הייתה הציר המרכזי של הציונות הסוציאליסטית, ומנהיגיה היו למנהיגים הראשיים של מפא"י, תנועת העבודה והיישוב עד הקמת המדינה, ולאחר מכן במדינת ישראל.

פנחס רוטנברג

פנחס (פיוטר) רוטנברג (תרל"ט, 5 בפברואר 1879 - י"ד בטבת תש"ב, 3 בינואר 1942) היה מהפכן רוסי ממוצא יהודי, חבר המפלגה הסוציאל-רבולוציונית, ממנהיגי היישוב העברי וחלוץ התעשייה המודרנית בארץ ישראל, מייסד חברת החשמל.

פרס אוסישקין

פרס אוסישקין הוא פרס ספרותי שניתן בעבר על ידי הקרן הקיימת לישראל.

פרשת סטביסקי

פרשת סטביסקי (בצרפתית: L'affaire Stavisky או Stavisky Scandal) הייתה פרשת שחיתות שלטונית שהתפרצה בין דצמבר 1933 לפברואר 1934, ערערה את הרפובליקה השלישית בצרפת והביאה לקיצה. כן הייתה הפרשה זרז להתגבשות הפשיזם הצרפתי מחד וליצירת החזית העממית שאיחדה את כוחות השמאל במדינה כנגדו.

ראובני

האם התכוונתם ל...

שולמית קלוגאי

שולמית קלוגאי (לבית שימשלביץ') (ט' בתשרי תרנ"ב, 11 באוקטובר 1891, פולטבה – י"ז בתמוז תשל"ב, 29 ביוני 1972, ירושלים) הייתה משוררת, סופרת ומתרגמת מצרפתית, מספרדית ומשפות נוספות. מורה לצרפתית, ממקימי הגימנסיה העברית בירושלים ובית הספר הריאלי בחיפה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.