אהרן קלאוס

אהרן קלאוס (ח' בטבת ה'תרע"ד, ינואר 191419 ביוני 1961) היה עיתונאי ועורך ישראלי, פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית בליטא ובישראל, חבר מערכת "מעריב" ועורך החדשות של העיתון מ-1949 ועד מותו, ומראשי אגודת העיתונאים בתל אביב.

אהרן קלאוס
לידה ינואר 1914
ח' בטבת ה'תרע"ד
ז'וסלה, ליטא, האימפריה הרוסית
פטירה 19 ביוני 1961 (בגיל 47)
תל אביב, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
שנות פעילות 19391961
עיסוק עורך, עיתונאי
מעסיק מעריב
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

אהרן קלאוס נולד בראשית שנת 1914 בעיירה ז'וסלהפולנית: Żośle; בליטאית: Žasliai) שבליטא (כעבור מספר שנים בפולין), בנם של איידל לבית קראייר ומשה יוסף קלאוס (הוריו נספו בשואה, לאחר עלייתו לארץ ישראל). התחנך ב"חדר", בבית הספר שבעיירתו ובפרו-גימנסיה העברית באוטיאן, וסיים את לימודיו בגימנסיה העברית בווילקומיר בשנת תרצ"א. מנעוריו היה ציוני ופעל בחוגים להפצת השפה העברית. היה חבר בית"ר, תנועת הנוער והצעירים של התנועה הרוויזיוניסטית, ולקח חלק בכינוסיה ובפעילויות התרבות שלה. עם הפילוג בצה"ר ב-1933 עבר לבית"ר א' (האגף שנפרד מבית"ר בליטא), שלאחר מכן היה לחלק מברית הקנאים (בר"ק), ארגון הנוער של מפלגת המדינה העברית שבראשות מאיר גרוסמן. הוא היה חבר מראשוני הארגון, חבר במפקדה הארצית שלו ומזכירו הכללי. באותה תקופה השתתף בעיתונות של המפלגה, וערך את הדו-שבועון שלה "דער אידנשטאט" (יידיש: 'מדינת היהודים') שיצא לאור בקובנה מאוקטובר 1933.

בשנת 1936 עלה לארץ ישראל והצטרף לקיבוץ של חברי מפלגת המדינה העברית בהרצליה. כעבור מספר חודשים הוזמן לעבור למזכירות המפלגה בתל אביב, ועבד בה עד אמצע שנת 1939. באותה תקופה כיהן כמזכיר המפלגה העליונה של ברית הקנאים.
ב-1939 נישא לחוה לויט, ילידת 1914 שעלתה ארצה ב-1938,[1] ובני הזוג היו הורים לשניים.

את עבודתו המקצועית בעיתונות החל ב-1939, כאשר הצטרף למערכת היומון "המשקיף", ביטאונה של המפלגה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל, ועבד בו כעורך-לילה במשך כעשור. עם הקמת הבריגדה העברית במלחמת העולם השנייה השתתף בעריכת "במחנה", ביטאונם של חיילי הבריגדה שהשתייכו לתנועה הלאומית, שיצא בשנים תש"בתש"ג.

היה חבר מועצת העובדים של הסתדרות העובדים הלאומית (הע"ל) בתל אביב. ערך ביחד עם יוסף מלחי את קובץ ההסתדרות והשתתף בעריכת כתבי עת שונים.
במשך תקופה קצרה בסוף שנות ה-40 היה עורך חדשות ב"ידיעות אחרונות". בסוף שנת 1949 הצטרף למערכת "מעריב" באותו תפקיד, וכיהן בו עד שכרע ליד שולחן עבודתו באמצע שנת 1961. עשרים ושתיים שנה עסק בעריכת חדשות, ו-12 מהן – בעמוד הראשון של מעריב.

במשך שנים רבות היה חבר הוועד של אגודת העיתונאים בתל אביב, ובתקופה שלפני מותו כיהן כסגן יו"ר האגודה. בשנת 1961 נבחר כחבר הנהלת האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל.
לקח חלק ב"ספר השנה של העיתונאים" מראשית הופעתו בתש"ב – בתחילה ככותב סקירות, מגיה ומסדר מפתחות, בהמשך כמגיה ולבסוף במערכת. החל בתש"י כיהן כמזכיר מערכת, ומשנת תשט"ו היה חבר מערכת קבוע, ובפועל היה עורכו הראשי.
השתתף בעריכת שני הכרכים הראשונים של האנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו של דוד תדהר. בשנת תש"ך הופיע בהוצאת ספרית מעריב "אלבום הרצל", שערך עם שמואל שניצר.

על פי עדותם של רבים מעמיתיו, אחת מתכונותיו הבולטות הייתה צניעותו הרבה. כך, לדוגמה, על אף שהיה העורך הראשי בפועל של ספר העיתונאים, דחה את הצעתם של חבריו למערכת, א. ב. יפה ואברהם שאנן, ששמו יופיע כעורך הראשי ושמותיהם כעורכי-משנה.[2]

באמצע שנת 1961 כרגע ליד שולחנו ב"מעריב", והובהל לבית החולים. כעבור מספר שבועות, בחודש יוני, נפטר לאחר מחלה קשה. בן 47 במותו. הותיר את אלמנתו חוה קלאוס (נפטרה ב-1993)[1] ושני ילדיו: זאבה (חסונה) לב ועמירם קלאוס (בעת פטירתו תלמיד כיתה י"ב בגימנסיה גאולה), וכן שתי אחיות.
נקבר בבית העלמין נחלת יצחק.[3]

לאחר מותו קבע "מעריב" את פרס אהרן קלאוס לספורטאי השנה ולכדורגלן העונה בישראל.

בתו זאבה (חסונה) נישאה ב-1960 לחבר מערכת "מעריב" יגאל לב,[4] ובשנת 1963 נולד בנם הראשון.[5]
בנו עמירם קלאוס היה מנהל השירות לנוער וצעירים במשרד הרווחה.[6]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 חוה קלאוס באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  2. ^ א. ב. יפה, ספר השנה של העתונאים, כ (תשכ"א), 13.
  3. ^ אהרן קלאוס באתר חברה קדישא ת"א–יפו.
  4. ^ חסונה קלאוס - יגאל לב: נשואים, מעריב, 16 במאי 1960 (מודעה).
  5. ^ בית מעריב, לגב' חוה קלאוס, לזאבה ויגאל לב, ברכות מקרב לב להולדת הבן-הנכד, מעריב, 7 במאי 1963 (מודעה).
  6. ^ הקבר של עמירם קלאוס בהר המנוחות, באתר BillionGraves.
חד גדיא (קישון)

חד גדיא הוא טור הומוריסטי-סאטירי מאת אפרים קישון, שהתפרסם בעיתון "מעריב" במשך כשלושים שנה, החל משנת 1952 ועד אמצע שנות ה-80.

טור "חד גדיא" הראשון התפרסם ב-14 במאי 1952. בטורים יצר קישון דמויות אחדות, ובהן ארבינקא הערמומי, הפקיד הממשלתי ד"ר בר-ביצוע, השחקן ירדן פודמניצקי, האינסטלטור שטוכס (ומאוחר יותר: שטוקס) ועוד. כן הופיעו בהם בני משפחתו של קישון: האישה הקטנה וילדיו רפאל, עמיר ורננה.בחלק מהטורים הגיב קישון על אירועים אקטואליים, אך פעמים רבות הוא עוסק בתלאות היומיום, כדוגמת בעלי מלאכה הנותנים שירות לקוי (האינסטלטור שטוכס, הנגר יוסף קדמון, המוסכניק מיקו המחליף) והביורוקרטיה הבלתי נסבלת.בטורים נכללו חידושי לשון של קישון, כגון הפועל "לגמוז", שמשמעו לחסל ולהרוס, ונגזר משמו של מבקר התיאטרון הנודע חיים גמזו, משחקי מילים וכן צורות לשוניות אידיוסינקרטיות כגון "באחד האמשים" (כלומר, באחד הימים האחרונים).

קישון כינה את טורו "המדור הציבורי" (ובראשי תיבות: "המ"צ").

הטורים לוּו תחילה באיורים פרי עטו של קישון, ובהמשך בקריקטורות, בעיקר מפרי עטו של ידידו זאב.

בראשית 1987 פרסם קישון במעריב "סיבוב שני" של טוריו.רבים מהטורים שהופיעו בעיתון נאספו לאחר מכן בספרים. הראשון שבהם, "אלף גדיא וגדיא", יצא לאור ב-1954, פחות משנתיים לאחר ראשית הופעתו של הטור (הוצאת כתבים, תשי"ד 1954), ואחריו הופיעו "לא נורא" (נ' טברסקי, תשי"ז 1957), "הכל תלוי" (נ' טברסקי, תשכ"א 1961), "באחד האמשים" (נ' טברסקי, תשכ"ג 1962), "הכל-בו של אפרים קישון" (ספרית מעריב, תשל"ב 1972) ועוד.

חנה זמר עמדה על שיטתו של קישון בטוריו: "הטכניקה של קישון היא ההגזמה. הוא נזקק להפרזה כשם שנזקקים למשקפיים – ומרכיבם לקורא על מנת שיראה את אשר סמוי מעינו הבלתי-מזוינת; יראה ויצחק." הוסיף על כך י. רם: "לדידי, הצד האהוב ביותר של קישון הוא ההומור הפרוע, המגיע לעיתים לידי סוריאליזם של חלום בלהות. ... קישון מסוגל לקחת נושא שחוק, כמו הרדיפה אחרי שרברב עמוס עבודה, ולהופכו ליצירת מופת קטנה של בלהה."בשנת 1958 זיכה "חד גדיא" את קישון בפרס סוקולוב לעיתונאות. ועדת השופטים (פרופ' ישראל אפרת, מאיר גרוסמן, אהרן קלאוס, ברוך קרוא ויעקב רבי) קבעה כי "אפרים קישון ביצר לו טור קבוע ב"מעריב" והצליח להכניס נעימה מיוחדת משלו לפליטון ולרשימה ההומוריסטית העברית. רשימותיו מצטיינות בתכנון החריף, בקיצורן, בשנינותן וגם בלשונן העברית הגמישה והחיננית."

יגאל לב

יגאל לֵב (15 בדצמבר 1933 – 9 בנובמבר 2001) היה סופר ועיתונאי ישראלי.

כדורגלן העונה בישראל

כדורגלן העונה בישראל הוא פרס כדורגל המוענק מדי עונה לשחקן המצטיין בליגת העל בכדורגל. הזוכה בפרס נקבע על ידי הצבעה הנערכת בקרב שחקני כל הקבוצות בליגת העל. השחקן שקיבל את מספר הקולות הגבוה ביותר זוכה בפרס.

מעריב

מעריב היה עיתון יומי ישראלי שיצא לאור בישראל מה-15 בפברואר 1948 ועד ל-אפריל 2014. העיתון נוסד על ידי קבוצת עיתונאים, בראשות עזריאל קרליבך, שפרשו מ"ידיעות אחרונות". בשנות ה-50 וה-60 של המאה ה-20 היה העיתון הנפוץ בישראל, אך לאחר מכן הפך לשני בתפוצתו בין העיתונים הנמכרים בישראל, לאחר "ידיעות אחרונות". עד שנות ה-90 של אותה מאה הוא נשלט על ידי חברה בבעלות העיתונאים, אך מאז עברה החברה לשליטתם של משקיעים, והיה עד לשנת 2012 בבעלותה של "מעריב החזקות בע"מ", הנסחרת בבורסה לניירות ערך בתל אביב.

בשנותיו האחרונות עבר העיתון לפורמט טבלואיד עם תמונות צבע רבות וכותרות גדולות, המאפיין את ז'אנר העיתונות הפופולרית בעולם. כדי למשוך קהל קוראים גדול, הוא מאופיין בסגנון כתיבה קליל ותמציתי בעברית מדוברת ועוסק במגוון נושאים, מפוליטיקה וכלכלה עד בידור ורכילות.

באפריל 2014 נמכר העיתון לקבוצת "ג'רוזלם פוסט" שבשליטת אלי עזור, שאיחד אותו עם השבועון סוף שבוע, ושינה את שמו ל"מעריב השבוע". מהדורת סוף השבוע של העיתון, החל מ-2 במאי 2014 מוזגה עם השבועון "סופהשבוע", והמהדורה המשולבת מופיעה תחת השם "מעריב סופהשבוע".

שמואל שניצר

שמואל שניצר (ט"ז באב תרע"ח, 25 ביולי 1918 – כ"ו בתשרי תש"ס, 6 באוקטובר 1999) היה מבכירי העיתונאים בישראל במשך עשרות שנים, ממייסדי העיתון "מעריב" ועורכו הראשי בשנים 1980–1985.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.