אהרן דוד גורדון

אהרן דוד גורדוןכתיב יידי: גאָרדאָן; בכתב רוסי: Аарон Давид Гордон; ו' בסיוון ה'תרט"ז, 9 ביוני 1856כ"ד בשבט ה'תרפ"ב, 22 בפברואר 1922), הידוע בכינויו א"ד גורדון (מבוטא לעיתים על דרך הרוסית: אָה-דֶה גורדון), כונה "הצדיק החילוני". גורדון היה פעיל בתנועה הציונית ואף השתתף בקונגרס הציוני; חלוץ ופועל חקלאי, הוגה ומורה-דרך לחלוצים ולחלוצות בתקופת העלייה השנייה והעלייה השלישית, מנהיג לא מוכתר של מפלגת "הפועל הצעיר" בארץ ישראל, מייסד תורת-מוסר שבחייו ולאחר מותו כונתה על ידי בני דורו "דת העבודה".

אהרן דוד גורדון
Gordon A.D
גורדון, 1922
לידה 9 ביוני 1856
האימפריה הרוסית טרויאנוב (אוק'), האימפריה הרוסית
פטירה 22 בפברואר 1922 (בגיל 65)
דגניה א', המנדט הבריטי
זרם אקזיסטנציאליזם, אוטופיזם
תחומי עניין אתיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה יהודית, פסיכולוגיה חברתית
הושפע מ ההגות היהודית: מדרש ההלכה והאגדה, הקבלה, החסידות;
בודהה, לב טולסטוי, עמנואל קאנט, ארתור שופנהאואר, פרידריך ניטשה
השפיע על יוסף חיים ברנר, מרטין בובר, ברל כצנלסון, רחל המשוררת, יוסף שכטר, אליעזר שביד

קורות חיים

אהרן דוד אורייביץ (בן אורי) גורדון נולד בכפר טרוֹיַאנוֹב שבדרום פלך פודוליה, בתחום המושב של האימפריה הרוסית (בשטח אוקראינה של היום), למשפחת מתנגדים מיוחסת מוילנה. הוריו שמרו מצוות באדיקות, אך היו רחוקים מקנאות דתית. א"ד גורדון היה בנם החמישי של הוריו, אוּרי ודבורה, אך גדל כבן יחיד לאחר שכל אחיו נפטרו בצעירותם. כיוון שכך, הוריו חרדו לשלומו והוא טופל בשפע ובפינוק. גורדון היה ישר לב ואיש עקרונות; כך למשל סירב בצעירותו שהוריו ישלמו שוחד על מנת שלא יגויס לצבא האימפריה הרוסית, מכיוון שאז הנטל היה נופל על אדם אחר. לבסוף הוא גויס לצבא למשך חצי שנה, מאורע שגרם למחלתה של אמו, ושוחרר אחרי שהתברר שאינו כשיר גופנית.

גורדון רכש לעצמו ידע תורני, השכלה רחבה וידיעת שפות. בגיל צעיר התחתן עם בת דודו, פייגיל טרטקוב, ועבר להתגורר בעיירתה, אוֹבּוֹדוֹבְקַה.[1] לזוג נולדו שבעה ילדים, מהם שרדו שניים. לאחר שנתיים באובודובקה קיבל משרה באחוזה חקלאית של הברון גינצבורג, בכפר מוהילנה, שבה עבד לפנים אביו. גורדון עבד באחוזה כפקיד ואיש מנהלה במשך עשרים ושלוש שנה (18801903, ובתוכן תקופות זמן שבהן לא עבד) – עד אשר פג תוקפו של חוזה החכירה. באותם ימים נהג גורדון לאסוף את בני הנוער באזור האחוזה להרצאות, שיחות, ערבי קריאה ואף ארגן בשבילם ערבים מוזיקליים, שעיקרם קירוב לבבות ליהדות ולציונות. הוא הקדיש מרץ רב להקמת בתי ספר עבריים באזור. כאשר התבגרה בתו יעל, ייסדה בתמיכתו בית ספר עברי לבנות.[2]

בארץ ישראל

שנה מאוחר יותר, בי"א באדר ה'תרס"ד (1904), הגיע א.ד. גורדון לארץ ישראל, בגיל 48. גורדון לא הסכים לקבל תפקיד פקידותי, ואף שהיה אינטלקטואל מבוגר וחלש פיזית, ולא עסק בעבודה גופנית מימיו, אחז במעדר ועמל במלאכת כפיים, תוך שהוא מקפיד על האסתטיקה של מלאכת העידור.[3] גורדון היה לפועל חקלאי שכיר: בתחילה מצא עבודה במושב עין גנים, ועשה בו חמש שנים; שלוש שנים נוספות התגורר בראשון לציון (שם נפטרה אשתו), ולאחר מכן השתקע בגליל. הוא עבד בארץ ישראל מספר שנים ואחר כך הצטרפו אליו אשתו, ובתו יעל. ברם, ארבעה חודשים לאחר עלייתן, חלתה אשתו ונפטרה. בנו, שעמו היו לו מחלוקות קשות על רקע תפיסתם הדתית המנוגדת, נותר באירופה.

בשנת 1905 השתתף גורדון בשיחות הראשונות, שנערכו בפתח תקווה, ובהן גובשו יסודות מפלגת הפועל הצעיר. אלא שגורדון נעדר מהישיבות בהן נקבעה תוכנית המפלגה ומאסיפת הייסוד שלה. יחסו של גורדון למוסדות פוליטיים היה אמביוולנטי, מצד אחד הכיר בחשיבותם ומצד שני סלד מה"עסקנות" הפוליטית. מאז ייסוד הפועל הצעיר ועד לפטירתו, היה גורדון למעשה המנהיג הרוחני של מפלגה זו. אף שהיה ציר בקונגרס הציוני ה-11, מיעט לעסוק בפעילות פוליטית ועיקר פועלו היה בשיח הרעיוני. משם הפעיל את השפעתו, ועזר לפועלים והחלוצים, שפנו אליו בעצות ובבקשות.[2]

בשנת 1908 היה גורדון בין השומרים העבריים בכרמי רחובות. באחד הימים, עת הלך מרחובות ליפו, התנפלו עליו שודדים ערבים, ירו בו ודקרו אותו[4]. גורדון נפצע פצעים קשים והועבר לבית החולים ביפו, בו אושפז לשלושה שבועות. פגיעתו הקשה בידי ערבים לא שינתה את עמדתו העקרונית לגבי היחס שיש לנקוט כלפיהם. הוא האמין כי זכותם המוסרית של היהודים על ארץ ישראל נקנית בכוח העבודה, הבנייה והייצור ולא תוכל להבנות בכוח הנשק. הוא שמר על עמדה מתונה בסוגיית היחס לערבים עד ימיו האחרונים. אולם לאחר מאורעות תל חי ולאחר רצח יוסף חיים ברנר וחבריו, התבטא, ביוני 1921, כי ודאי שרצוי לנו יחסי שלום וידידות עם הערבים "אך זה לא הזמן וזו לא הדרך".[2]

בראשית 1914, זמן קצר לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עבר גורדון עם חברי קבוצת כפר אוריה לכנרת, ומשם עברו ב-1915 לדגניה. בתקופת המלחמה סבלו רבים מתושבי הארץ מרעב ומחסור. השלטונות העות'מאנים חשדו ביהודים בתמיכה בבריטניה ובצרפת ובריגול למענן, והקשיחו את יחסם לאחר שנחשפה מחתרת ניל"י. עם התקדמות החזית מצד דרום ציוו השלטונות העות'מאניים על פינוי תושבי יפו ותל אביב מבתיהם. בהקשר כלכלי קשה זה, גורדון מתח ביקורת על אנשי דגניה א' שהתנגדו לתרום מיבולם למשביר בתקופת המלחמה.

גורדון עמל בעבודה קשה בגן הירק ובכרם ביום, ובכתיבה הגותית בלילה. הוא לא הסכים לקבל שכר סופרים על מאמריו ועל הוראתו, כיוון שסירב "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". חברים רבים מחוות כנרת ומקבוצת דגניה נהגו להתייעץ אתו על ענייניהם האישיים, גדולים כקטנים. כמה מהמכתבים שכתב לחבריו באותה עת נהיו ברבות הימים לנכס צאן ברזל בתרבות הציונית. כך למשל התכתבותו עם רחל המשוררת, שהתלבטה אם לצאת ללימודי חקלאות בצרפת, ופנתה אליו במכתב לו צירפה את שירה הלך נפש. במכתב התשובה ניסח גורדון את השיר לכי בשבילך לרחל.[2]

גורדון היה איש מאמין ודתי רוב ימיו, ורק בסוף ימיו פרק את עול המצוות המעשיות ונשאר נאמן רק לקיום מצוות לא תעשה, במוצאו בעשייה וביצירה מתוך התכוונות חלופה למצוות שסר חינן בעיניו. החל משנת 1908 ועד מותו, פרסם גורדון מאמרים ביקורתיים רבים על סוגיות היישוב בעיתונות תנועת העבודה. באותן שנים כתב גורדון גם מאמרים פילוסופיים, כגון מאמרו הנודע: 'האדם והטבע'. בשנת 1915 הצטרף לקבוצת דגניה א', בה חי עד סוף ימיו.

א"ד גורדון נפטר בדגניה א' ב-22 בפברואר 1922, בגיל 66, מגידול סרטני שפשה בגרונו. נקבר בבית הקברות של דגניה א'.[2]

לאחר מותו

Degania Alef Cemetery A. D. Gordon
קברו של א"ד גורדון בדגניה א'

לאחר הסתלקותו כתב עליו חברו יוסף אהרונוביץ:

"במשך כל שמונה עשרה השנים שהכרנו את גורדון בארץ ישראל, לא חלו כל שינויים בהבעת הפנים שלו: הוא תמיד היה מרוכז בתוך עצמו, חי חיי מחשבה אינטנסיביים, על פניו שפוך עצב נורא ומעיניו נשקף צער-העולם. יחד עם זה היה הוא, לפחות במחצית הראשונה של חייו בארץ ישראל, איש 'שמח' מאוד, או, אולי 'משמח'. הוא ידע לרקוד עד כלות הכוחות, עד כדי התפשטות הגשמיות."

ראו גם רשימות לתולדותיו של א. ד. גורדון, מאת יוסף אהרונוביץ, בוויקיטקסט

על שמו של גורדון, נוסדה בשנת 1925 בגליציה, תנועת הנוער גורדוניה שביקשה לחנך את בני העם היהודי על פי עקרונותיו. התנועה פעלה בפולין, ליטא, לטביה, רומניה, סרביה, צרפת, אוקראינה, ישראל, ארגנטינה, ארצות הברית ותוניסיה. חבריה החלו לעבור לארץ ישראל בשנת 1929 - רובם במסגרת החלוץ. חניכיה ובוגריה הקימו מספר קיבוצים בארץ. בנוסף, נוסד בית החינוך ע"ש א"ד גורדון - שה"אני מאמין" שלו מבוסס על ערכי א"ד גורדון: "החינוך הוא הדרך - האדם המטרה". מאמריו תורגמו ל-15 שפות שונות עד שנת 1972.[5] בתי ספר רבים ברחבי ישראל קרויים על שמו, כמו גם המכללה האקדמית לחינוך בחיפה, "האקדמית גורדון". כמו כן קרויים על שמו רחובות ברבות מערי ישראל.

הגותו

(מולטימדיה)

"ניגונו של אהרון דוד גורדון"
ניגון חסידי שהלחין אהרון דוד גורדון, אשר נרשם על ידי מ. שיאון, ונמסר לפרסום על ידי בית גורדון בדגניה א'
לעזרה בהפעלת הקבצים
Gordon A.D2
דיוקנו של א"ד גורדון

בדברים שכתבתי צריך לדבר, רק אם נשאר בהם ובאותה המידה שנשאר בהם עוד ערך חי,
כלומר לא ערך ספרותי או פובליציסטי, כי אם ערך חיוני בשביל החיים המתחדשים.

א"ד גורדון, מצוטט אצל י' שכטר (1957), עמ' 27


א"ד גורדון הושפע מאוד מחכמת היהדות: מן המדרש, ההלכה והאגדה, ובפרט מרעיונות החסידות והקבלה. לצד השפעות אלה, מתכתבת הגותו עם רעיונות משל הסופר וההוגה הרוסי לב טולסטוי, כגון תורת העבודה והפשטות, וכן עם רעיונות רבים מהגותו של פרידריך ניטשה. עם זאת יודגש כי גורדון חלק על טולסטוי, וביקר אותו בחריפות כהתגלמות הלך-הרוח הנוצרי, המוטעה והמטעה לדעתו.[6] באשר לניטשה - לצד הערכתו הרבה כלפיו וכלפי שיטת עבודתו, סבר א"ד גורדון כי רבות ממסקנותיו של ניטשה שגויות, ומוטות על ידי תכונות אופיו. לדעתו של גורדון, המופת הוא בדמותו ובפועלו של ניטשה האדם, ולא במסקנות הנובעות מהגותו - וראש וראשונה בהן רעיון ה"על-אדם", מבטא מוסר האדונים:

עיקר מה שחידש ניטשה במשפט היחיד הוא לא בתורת האדם העליון שלו ובכלל לא בתורתו. עיקר כוחו של ניטשה הוא לא במה שנתן תורה, כי אם במה שהראה דוגמה – דוגמה יפה ונאדרה – כיצד מעלה האדם את עצמותו המיוחדת למעלת עצמות עליונה, אנושית, קוסמית, באופן כי מתוך עצמותו המיוחדת הוא מאיר באור חדש אחד מן הצדדים של רוח האדם בכלל ואולי של רוח החיים בכלל. רעיון האדם העליון גופו ערכו גדול רק בתור דוגמה, אבל לא בתור צורה קבועה של עצמות עליונה ולא בתור דרך קבועה לעליית האנושות למעלה עליונה.

הערכת עצמנו, ז'

גורדון נחשף לספרות העברית ולציונות בגיל מתקדם. לשיטתו, "הפרזיטיות הגלותית" והנתק מהעבודה היצרנית הם הנגע העיקרי ושורש כל הרע שבעם היהודי. לאור זאת, הוא ביקש לחבר את בני העם לעבודת כפיים ולעבודת אדמה, כחלק מרכזי בתיקון הווייתו. לדעתו, העשייה והחוויה (מילה שהוא חידש) הן הקושרות את האדם עם הצדדים העלומים שבטבע ובהוויה, שבהם מקור החזון, השירה ורוח הקודש. הוא ראה בעבודת האדמה ערך מקודש לא רק ליחיד אלא גם לכלל, והאמין שהיא תחבר את העם לארץ ותיתן לו את הצידוק לקיומו בה. הוא דגל באימרה: "ארץ ישראל נקנית בעבודה, ולא באש ולא בדם".

יש המוצאים בהגותו דמיון והשקה לא מעטה להגותו של הרב קוק, שחי בתקופתו ואף עלו לארץ באותה השנה. כמו כן, ניתן להצביע על דמיון מסוים בהגותו לרעיונותיו של מרטין בובר, לדוגמה: "יחס אני-אתה" לעומת יחס "אני-לז", וכן בעניין יחס לאלוהים. הגותו הוסיפה מושגים נוספים לשיח, דוגמת המושג "חוויה" (מונח שהתקין מהלחם בסיסים של המילה "חיים" (שורש ח.ו.י) על משקל המילה "הוויה").

הלך רוחו נע בין ייאוש לתקווה, והוא התאמץ מאוד לשמוח ולשמח אחרים ולא לטבוע בים הייאוש. הוא ציפה כי יווצר בארץ דור של אנשים אידיאליסטים, מוסריים, יצרניים, בעלי מידות נעלות שליבותיהם כנים ופתוחים איש לרעהו ואיש לאחיו; אך בסוף ימיו, אף שהיה אדם חברותי, העדיף להסתגר בתוך עצמו ולהתבודד עם הטבע, מאוכזב מטבעו האנושי של האדם ומנטייתו לתככנות, לאינטרסנטיות ולקטנוניות, כפי שבא לידי ביטוי במכתבו אל רחל המשוררת.

גורדון היה צמחוני מסיבות אידאולוגיות. הצמחונות, אף על-פי שאינה מהווה מרכיב מרכזי בהגותו, היוותה מרכזי באורח-חייו - תופעה חריגה בימים ההם. כשנה לפני מותו התבקש על ידי הסופר נתן ביסטריצקי להשתתף בכתיבת קובץ מאמרים על הצמחונות בעריכתו. בתגובה לבקשה, כתב לביסטריצקי מכתב, שבו שפך אור על תפיסת עולמו בנושא. בין השאר כתב כי

הצמחונות, אם להתייחס אליה ברצינות הדרושה, הרי היא אחד הצדדים העיקריים הראשונים בהגשמתו של יחס חדש אל החיים והעולם בפועל ובמעשה, אותו יחס חדש, שאנחנו מבקשים בעבודתנו, בהתקרבותנו אל הטבע ובכל מה שאנחנו עושים לחידוש החיים. העיקר הוא, אפוא, היחס הרציני, החיוני אל הצמחונות, לפחות מצד הצמחונים. [...] היחס אל בעלי החיים, הוא אבן הבוחן היותר נאמנה, הגלויה והברורה של כל יחסנו אל החיים והעולם כמו שהם, בלי כחל ובלי פרכוס. היחס אל בעלי החיים, שאינו משוחד, שאין עמו שום חשבון של תשלום גמול, שום מניעים של תועלת, של כבוד וכדומה, גלויים או נסתרים, מראה לנו באספקלריה מאירה מאין כמוה, בבהירות כמעט מוחשית, מה הם כל הצדק, האמת וכל יתר המידות העליונות, שאנחנו כל כך אוהבים לראות את עצמנו, כאילו אנחנו נותנים את נפשנו עליהם. צדק, אמת, וכו', וכו' - וטביחת בעלי-חיים ואכילתם!

כתביו

  • העבודה, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1923.
  • האדם והטבע, תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1924.
  • יוסף אהרונוביץ' (עורך), כתבי א. ד. גורדון (כרכים א-ה), תל אביב: הוצאת הפועל הצעיר, 1925-1929 (כל כרך יצא בשנה עוקבת).
  • נ' תרדיון (עורך, בהשתתפות אליעזר שוחט), קיצור כתבי א.ד. גורדון, תל אביב: א. י. שטיבל, 1936.
  • יהודה איגס (עורך), כתבי א.ד. גורדון, ספר ראשון: משנתו ודברו, ספר שני: על היהדות, ספר שלישי: האומה, תרבות וחינוך, ציבור וחברה, אישים, תל אביב: הוצאת העובד הציוני בארץ-ישראל, 1939-1941 (כל כרך יצא בשנה עוקבת). הוצאה מחודשת לכרך הראשון בשם ספר אהרון דוד גורדון - משנתו ודברו נדפסה ב-1943
  • שמואל הוגו ברגמן ואליעזר שוחט, כתבי א.ד. גורדון בשלושה ספרים, ספר ראשון: האומה והעבודה, ספר שני: האדם והטבע, ספר שלישי: מכתבים ורשימות, ירושלים: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1951-1954 (כל כרך יצא בשנה עוקבת).
  • כתבי א.ד. גורדון (ספרים א-ג), מהדורה מיוחדת בשנת המאה להולדתו, חיפה: הוצאת ההסתדרות הציונית, 1957.
  • מוקי צור (עורך), את אינך בודדה במרום: מכתבים מא. ד. גורדון ואליו, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1998.
  • Selected Essays by Aaron David Gordon[8]‏ (tr.: Frances Burnce), New York: League for Labor Palestine, 1938, ISBN 0405052669 (0-405-05266-9) (באנגלית)
  • Reprint: Selected Essays by Aaron David Gordon[9]‏, New York: Arno Press, 1973, ISBN 0405052669 ‏(0-405-05266-9) (באנגלית)
  • Auswahl aus seinen Schriften[10]‏ (übersetzt: Viktor Kellner)‏, Berlin: Jüdischer Verlag, 1937 (בגרמנית)
  • Briefe aus Palästina[11]‏, Berlin: Welt, 1919 (בגרמנית)

לקריאה נוספת

מחקרים

מאמרים
  • שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון והאשה, דבר הפועלת י"ג, תש"ז, עמ' 48–50 (פורסם בשנית בתוך: האשה ותפקידה בחברה המודרנית, מחניים צח, תשכ"ה, עמ' 48).
  • שמואל הוגו ברגמן, ויכוחו של א. ד. גורדון עם ניטשה, בתוך: הפועל הצעיר, מ', מס' 20, תש"ז, עמ' 5–6.
  • שמואל הוגו ברגמן, א. ד. גורדון וזרמים רוחניים חדישים, הפועל הצעיר, מ"ג, מס' 20, תש"י, עמ' 9–10, וכן: הפועל הצעיר מ"ג, מס' 21, עמ' 12–13.
  • הלחמי יוסף, תמונות-אור וגיבורים (על יחסו של גורדון לסוגת "הציור הספרותי"), אתר "בית הסרט העברי"
  • אוריאל זוהר, השפעתו של א. ד. גורדון על התיאטרון הקולקטיבי, עיתון 77 171, עמ' 18–22, 1994.
  • אוריאל זוהר, א. ד. גורדון יוצר תיאטרון חדש, זהות 4, 1987, עמ' 51–60.
  • אוריאל זוהר, ליל העשרים, מחזה אינטימי וקולקטיבי לאור משנתו של א. ד. גורדון, עלי שיח 35, תל אביב, 1995, עמ' 117–131.
  • עינת רמון, דת וחיים: חידוש ההלכה והדת היהודית בהגותו של א. ד. גורדון, זמנים 72, סתיו 2000, עמ' 76–88.
  • יחזקאל קויפמן, ביקורת תורתו של א. ד. גורדון, מאזניים, 17, מס' 3 (כסלו תש"ד), עמ' 129-123; וכן: מאזניים 17, מס' 4, טבת תש"ד, עמ' 191–200.
  • שלום רצבי, 'למקורותיה של הלאומיות ההומניסטית בחברה היישובית', הציונות ט"ז, (תשנ"ב), עמ' 9–118.
  • 'מקורות שלילת האלימות של יוצאי מרכז אירופה ב'ברית שלום"', זמנים (מרץ 1997), עמ' עמ', 76-85.
  • שלום רצבי, 'בין עם לארצו: יחיד, אומה וארץ בהגותו של א"ד גורדון', מסביב לנקודה – קובץ מחקרים, בסדרת 'עיונים בתקומת ישראל', אוניברסיטת בן-גוריון, מרכז למורשת בן-גוריון.
  • שלום רצבי, 'הערות לשאלת תפקידם של מקורותיו היהודיים של א"ד גורדון בהבנת מגמותיו האידיאיים של אהרן דוד גורדון', עיונים בתקומת ישראל, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, מרכז מורשת בן-גוריון.
  • אליעזר שביד, 'תנועת התחיה הלאומית כתנועה דתית (משנתו של א"ד גורדון)', בתוך: היהדות והתרבות החילונית, ספריית "הֵילַל בן חיים", הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, תשמ"א-1981, עמ' 157–181.
  • שרה שטרסברג-דיין, א"ד גורדון ומקורותיו בהגות היהודית, מדעי היהדות 36, תשנ"ו-1996.
  • גדעון כ"ץ, היסוד החילוני במחשבתו של אהרן דוד גורדון, עיונים בתקומת ישראל 11, 2001, עמ' 485-465
  • Herbert H. Rose, The Life and Thought of A. D. Gordon: Pioneer, Philosopher, and Prophet of Modern Israel, Bloch Pub. Co., 1964. ASIN: B0007DMHN8 (באנגלית)
  • Ouriel Zohar, La nouvelle mode du théâtre Collectif de A. D. Gordon, in Reeh, Revue Européenne des Etudes Hébraïques, (IEEH) Université de Paris VIII, No. 9, pp. 129-143 (2005). (בצרפתית)
  • Ouriel Zohar, La veille du 20, pièce collective et intime, à la lumière de la doctrine d'Aharon David Gordon, Tsafon, No. 19-20, pp.141-164, Université de Lille III Institut d'Histoire des Religions, Lille, 1995. (בצרפתית)

ספרות יפה

  • יהודה יערי, כאור יהל, תל אביב: הוצאת ארץ-ישראל, תרצ"ז 1937.
  • עמוס עוז, באור התכלת העזה, מאמרים ורשימות, 1979.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ ברוסית: Ободовка; באוקראינית: Ободівка. סביר כי מדובר בכפר הנמצא בנפת מאלין (Малин) שבמחוז ז'יטומיר (ר' ערך בוויקיפדיה האוקראינית); אך ייתכן כי מדובר בכפר שבנפת טרוסטיאנץ (Тростянець) במחוז ויניצה (ר' ערך בוויקיפדיה האוקראינית).
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 2.4 אהרון דוד גורדון, צבי צמרת, העלייה השנייה - אישים, הוצאת יד יצחק בן-צבי, ירושלים 1997
  3. ^ נתן חפשי, בלב ונפש, 1965, עמ' 32
  4. ^ יפו, הצבי, 13 בינואר 1909
  5. ^ אהרון דוד גורדון, ביבליוגראפיה, תרס"ה - תשל"ב, במלאת חמישים שנה לפטירתו, הוצאת "יחדיו" ובית גורדון, 1973
  6. ^ ביקורת זו מנוסחת למשל במאמרו "לבירור ההבדל בין היהדות והנצרות".
  7. ^ כתבי א"ד גורדון בהוצאת הפועל הצעיר, כרך ה' (תרפ"ט), עמ' 100–107. תוכנו המלא של המכתב: ויקיטקסט, מכתב לנ. ביסטריצקי. ראו גם: א.ד. גורדון כותב על צמחונות, באתר אנונימוס.
  8. ^ Selected Essays by Aaron David Gordon
  9. ^ Selected Essays by Aaron David Gordon
  10. ^ Auswahl aus seinen Schriften
  11. ^ Briefe aus Palästina
  12. ^ ביקורת: אהוד פירר, האם האדמו"ר מדגניה עדיין רלוונטי?, באתר "האייל הקורא", 26 בספטמבר 2007; יובל ג'ובני, ביקורת הכוחנות (המגדרית, האקולוגית והפוליטית) בארץ ישראל בראשית המאה העשרים, זמנים 101, חורף 2008.
  13. ^ ביקורת: שלום רצבי, הערות על משנת גורדון לאור מקורותיה היהודיים, עיונים בתקומת ישראל 8, 1998, עמ' 619-614.
1922 בארץ ישראל

להלן אירועים בולטים שהתרחשו במהלך שנת 1922 בארץ ישראל תחת שלטון המנדט הבריטי.

22 בפברואר

22 בפברואר הוא היום ה-53 בשנה בשבוע ה-8 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 312 ימים (313 בשנה מעוברת).

Der Jude

Der Jude (גרמנית: 'היהודי'; נהגה: "דֶר יוּדה"; מקובלים גם התעתיקים היידים והיידים למחצה "דער יודע", "דער יודה") היה כתב עת יהודי הגותי וספרותי שנוסד על ידי מרטין בובר בעיצומה של מלחמת העולם הראשונה, והופיע בין השנים 1916 עד 1928.

עורך כתב העת היה בובר, ולצדו שימשו כעורכים: מקס מאייר (Mayer), מקס מאייר פרֶגר (Mayer Präger), גוסטב קרויאנקר (Krojanker), ארנסט סימון וזיגמונד קצנלסון (Kaznelson). כתבו בו מאמרים: תיאודור בהר, אלברט הלמן, הנס זקס, יעקב קלצקין, הוגו ברגמן, מקס איזידור בודנהיימר, ארנו נאדל, הוגה הדעות אהרן דוד גורדון, החלוץ ואיש העלייה השלישית, אליהו רפפורט ואחרים. שני סיפורים של פרנץ קפקא פורסמו בו לראשונה, "תנים וערבים" ו-"דין וחשבון לאקדמיה". גרשם שלום הביע ביקורת על הלכי רוח שהובעו במאמרים בתקופת מלחמת העולם, אבל גם שמח על מאמריו של א"ד גורדון, והעריך את המאמץ ששוקע בו, ועל כך שוחח עם בובר.חלק מארכיונו הובא עם עלייתו של בובר לארץ ישראל, אשר הביא עמו את ארכיון כתב העת, והוא שמור בארכיון הספרייה הלאומית, יחד עם שאר עזבונו הספרותי.

אגרות ארץ ישראל

אגרות ארץ ישראל, שכתבו היהודים היושבים בארץ לאחיהם שבגולה מימי גלות בבל ועד שיבת ציון שבימינו הוא קובץ של אגרות יומנים של 83 אגרות של אנשי היישוב היהודי בארץ ישראל אל תפוצות ישראל, מאז העת העתיקה ועד העת החדשה, בעריכתו ועם ביאוריו של הביבליוגרף אברהם יערי. הקובץ יצא לאור ב-1946.

כותבי האגרות היו בחלקם עולים חדשים וחלקם וותיקים; מוצאם היה משלל קהילות יהודיות; והם התגוררו ביישובים ברחבי הארץ. מחברי האגרות מתארים את מצב האוכלוסייה בארץ ומדיניות השלטונות כלפיה; הם מוסרים מידע על חיי התרבות והכלכלה ועל יחסי הקבוצות האתניות והעדות השונות, במיוחד על מעמד היהודים ואפשרויות המחייה להם בארץ. יערי השתדל להביא באוסף האגרות מבחר מייצג של מחברים ויוצרים מבין האתרים והתקופות.

בין מחברי האגרות שהובאו בקובץ: ירמיהו הנביא, רבן גמליאל הזקן, ראשי הקראים בירושלים, דניאל בן-משה אלקומסי, סהל בן מצליח הכהן, "המיוסרים" מטבריה, רבי שמואל בן שמשון, הרמב"ן, אליהו מפרארא, יוסף דמונטנייא, יצחק לטיף, ר' עובדיה מברטנורא, תלמידו של רבי עובדיה, רבי ישראל מפירושא, דוד די רוסי, שמשון בק, רבי שלמה שלומיל מיינשרל, רבי ישעיה הלוי הורוויץ, אברהם רוויגו, אברהם ישמעאל חי סנגויניטי, ר' חיים אבולעפיה, ר' חיים אבן עטר, ר' אברהם גרשון מקיטוב, יוסף סופר, תלמידי הגר"א, רבי ישראל משקלוב, אריה נאמן, יהוסף שווארץ, אליעזר הלוי, מרדכי צורף, יעקב ספיר הלוי, יחיאל מיכל פינס, אברהם משה לונץ, אנשי ביל"ו, זאב יעבץ, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, הלל יפה, יוסף ויתקין, אהרן דוד גורדון, יוסף טרומפלדור, חיים ארלוזורוב והעולים מתימן.

בית החינוך ע"ש א"ד גורדון

בית החינוך לילדי עובדים בצפון ת"א ע"ש אהרן דוד גורדון ובקיצור א.ד. גורדון הוא בית ספר יסודי וחטיבת ביניים שנוסד ב-1931 בתל אביב. בשנת 2009 למדו בבית הספר כ-640 תלמידים.

בית החינוך הוא מוסד חינוכי בעל מאפיינים ייחודיים, מורשת "זרם העובדים" של ההסתדרות הכללית. לאחר ביטול הזרמים בחינוך, ב-1953, ניתן לו אישור לפעול כמוסד ניסויי ייחודי עם דגשים משלו. בניגוד לרוב בתי הספר היסודיים, שהפכו, מאז הרפורמה בחינוך בשנות ה-70, לבתי ספר לכיתות א' עד ו', בבית החינוך נכללות עד היום כיתות א' עד ט'.

גורדון

גורדון הוא גם שם פרטי באנגלית וגם שם משפחה יהודי שנטבע ליהודי גורדונה, עיר באוקראינה.

האם התכוונתם ל...

דוד גורדון

דוד גורדון (בכתיב יידי: גאָרדאָן; 28 במרץ 1831 פודמרץ, ליטא–21 במאי 1886 ליק, פולין) היה מתרגם, עיתונאי ועורך עברי ציוני ממוצא ליטאי, מראשוני תנועת "חיבת ציון". היה עורך עיתון המגיד במשך 30 שנה.

ה'תרט"ז

ה'תרט"ז (5616) או בקיצור תרט"ז היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-13 בספטמבר 1855, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 29 בספטמבר 1856. שנה מסוג החא, היא מעוברת, ואורכה 383 ימים. זו שנה שנייה לשמיטה.

ה'תרפ"ב

ה'תרפ"ב (5682) או בקיצור תרפ"ב היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-3 באוקטובר 1921, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 22 בספטמבר 1922. שנה מסוג בשה, איננה מעוברת, ואורכה 355 ימים. זו שנה חמישית לשמיטה.

הארכיון הציוני המרכזי

הארכיון הציוני המרכזי (אצ"מ) הוא הארכיון הרשמי של מוסדות התנועה הציונית: ההסתדרות הציונית העולמית, הסוכנות היהודית, קרן קיימת לישראל, קרן היסוד והקונגרס היהודי העולמי. בארכיון הציוני המרכזי שמורים לצמיתות תיקים שנוצרו תוך כדי פעילות של מוסדות אלו ומוסדות המשנה הרבים שנוצרו על ידם. בנוסף, שמורים בארכיון הציוני תיקי ארכיונים של ארגונים ומוסדות היישוב היהודי בראשית דרכו בארץ ישראל.

בארכיון הציוני שמורים יותר מ-1,500 ארכיונים של אישים ממנהיגי ופעילי התנועה הציונית והיישוב. רשימת בעלי הארכיונים כוללת דמויות ידועות בהיסטוריה הציונית המודרנית, כמו: תיאודור הרצל, נחום סוקולוב, דוד וולפסון, מקס בודנהיימר, הנרייטה סאלד, אליעזר בן יהודה, חיים ארלוזורוב ודמויות של עסקנים, אנשי מקצוע ואחרים.

אוספי הארכיון כוללים: תיקים ודברי דפוס, אוסף מפות ותוכניות, אוסף תצלומים, אוסף כרזות וכרוזים, אוסף עיתונים וכתבי עת, ספרים, אוסף סרטי מיקרופילם, אוסף פריטים מוזיאליים ואוסף פריטים קוליים.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

ההתיישבות העובדת

ההתיישבות העובדת הוא שם כולל, שהיה מקובל בתקופת היישוב (וגם שנים רבות לאחר קום המדינה ועד עתה) לציון תנועות התיישבות ויישובים שהיו קשורים עם מפלגות פועלים ותנועות עובדים בארץ, בעיקר עם תנועת העבודה ובכלל זה עם ההסתדרות וגופים הקשורים לה.

היישובים שנכללו במושג זה היו, רובם ככולם, אגודות שיתופיות חקלאיות כגון: קיבוצים, קבוצות, מושבים ומושבים שיתופיים. מושבות, ערים ויישובים עירוניים, גם אם הזדהו עם ההסתדרות ועם מפלגות הפועלים והיו "מעוזים סוציאליסטיים" (כמו קריית חיים), לא נחשבו חלק מן ההתיישבות העובדת.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המוסדות הלאומיים

המוסדות הלאומיים, הם המוסדות שהקימה התנועה הציונית בירושלים בתקופה שקדמה להקמת מדינת ישראל. כתשתית לקראת הקמת המדינה, ולביצוע פעולות מדיניות לקידום הציונות. המוסדות הלאומיים ממשיכים לפעול עד ימינו, אך תפקידם ומעמדם השתנו בעקבות הקמת המדינה.

במוסדות הלאומיים נכללים:

ההסתדרות הציונית העולמית

לפני הקמת המדינה שימשה כמעין ממשלה שבדרך.

מאז קום המדינה עוסקת בעידוד העלייה, בהידוק הקשר בין מדינת ישראל ויהדות התפוצות ובחינוך ציוני ויהודי התפוצות.

הסוכנות היהודית

לפני הקמת המדינה ייצגה את העם היהודי בפני ממשלת בריטניה, בעלת המנדט על ארץ ישראל.

מאז קום המדינה ממשיכה לעסוק בנושאי עלייה וקליטה, התיישבות וחקלאות.

הקרן הקיימת לישראל

לפני הקמת המדינה עסקה ברכישת קרקעות בארץ ישראל לשם יישוב יהודים בהן.

מאז קום המדינה עוסקת במפעלי ייעור, פריצת דרכים והכשרת קרקע.

קרן היסוד

עד לקום המדינה - הזרוע הכספית של הנהגת היישוב.

מאז קום המדינה התרכזה קרן היסוד במימון העלייה וקליטת העולים ובמימון פעולות הסוכנות היהודית.עד כינון האספה הלאומית היה עיקר הפעילות הארגונית בידי ההנהלה הציונית

שקיימה מגעים עם השלטון המנדטורי בארץ ישראל ובבריטניה ועם מוסדות חבר הלאומים.

המוקד העיקרי היה בלונדון, שם ניהלו ויצמן וחברי ההנהלה את עיקר פעילותה.

מוקד שני, חלש יותר, היה בירושלים, שבה ישבו נציגי ההנהלה הציונית, כמו קולונל קיש.

הסניף בירושלים ניהל מגע עם ממשלת המנדט, כשהוא כפוף להוראות המרכז בלונדון.

דוגמאות נוספות למוסדות לאומיים:

אספת הנבחרים

הועד הלאומי (שימש מעין ממשלה ל"מדינה שבדרך"),

הרבנות הראשית (טיפלה בענייני הדת; בתי כנסת, שחיטה, קבורה),

הסוכנות היהודית.

פעילות המוסדות הלאומיים הייתה מותנית אמנם בקבלת היתרים מהשלטון הבריטי,

עם זאת, חיזקו המוסדות הלאומיים את התחושה של מעין מדינה ריבונית ויצרו בסיס משותף ליישוב

למרות פיצולו האידאולוגי.

ו' בסיוון

ו' בסיוון הוא היום השישי בחודש התשיעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השישי בחודש השלישי

למניין החודשים מניסן. ו' בסיוון לעולם לא יחול, בלוח העברי הקבוע, בימים שלישי,

חמישי

ושבת, ועל כן הוא משתייך לקבוצת הימים הנקראת "לא גהז".

פיק"א

פִּיקָ"א (PICA, ראשי תיבות באנגלית: Palestine Jewish Colonization Association – חברה להתיישבות יהודית בארץ־ישראל) הייתה חברה להתיישבות יהודית בארץ ישראל שהוקמה על ידי הברון אדמונד ג'יימס דה רוטשילד.

ציונות מדינית

הציונות המדינית היה זרם בתנועה הציונית בשלהי המאה ה-19, אשר דגל בפעולה מדינית דיפלומטית לפני פעולות התיישבות בקנה מידה רחב בארץ ישראל. הציונות המדינית הייתה שונה ואף מנוגדת לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בארץ ישראל בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.

מנהיגו המובהק של הזרם היה בנימין זאב הרצל, ולשם מימושה של הציונות המדינית נוסדה ההסתדרות הציונית. עיקר פעילותו של הרצל היה למען הקמת מדינה יהודית.

שורשיה של הציונות המדינית, בין השאר, בהגותם של מבשרי הציונות. ראשון להם, על פי ההיסטוריון ונשיא מדינת ישראל יצחק בן-צבי היה הרב ד"ר יהודה ביבאס ואחריו תלמידו רבי יהודה בן שלמה חי אלקלעי.

ציוני ציון

ציוני ציון היה זרם בתנועה הציונית שדגל בהתיישבות יהודית בארץ ישראל בלבד ונאבק בשנים 1905-1903 בתוכנית אוגנדה שהתקבלה בקונגרס הציוני השישי.

בראש קבוצה זו, שמרביתם היו יהודים ממזרח אירופה, עמדו מנחם אוסישקין, ד"ר יחיאל צלנוב, ד"ר שמריהו לוין, ד"ר אברהם פריידנברג ואחרים. הם דגלו בריכוז העבודה הציונית בארץ ישראל, התנגדו לכל פתרון זמני בכל מקום אחר בעולם וקראו להגברת העלייה וההתיישבות בארץ ישראל. עוד בלטו בקרב תועמלני ציוני ציון דב בר בורוכוב, זאב ז'בוטינסקי ורחל ינאית בן-צבי.

בקונגרס הציוני ה-7 שהתקיים בבזל בשנת 1905 גברה דעתם של 'ציוני ציון' והתקבלה החלטה עקרונית הדוחה את תוכנית אוגנדה וקובעת כי התנועה הציונית קשורה אך ורק בארץ ישראל.

תמול שלשום

תמול שלשום הוא רומן שכתב ש"י עגנון ופורסם בשנת 1945. הרומן מתרכז סביב חייו של גיבור הספר, יצחק קומר, החל מעלייתו לארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה ועד למותו.

מן הרומן ניתן ללמוד רבות על חיי היישוב היהודי בארץ ישראל בתקופת העלייה השנייה, והוא כולל, כמו רבות מיצירותיו האחרות של עגנון התייחסויות לתנ"ך, לספרות החכמים על רבדיה השונים, ולספרות החסידית, והעממית היהודית לדורותיה. לאורך הרומן נגלים קשייו של יצחק קומר, הגיבור, למצוא פרנסה, למצוא אהבה, ולמצוא מקום מגורים. לאורך הרומן נד יצחק קומר בין יפו לירושלים מספר פעמים, כאשר באחת הפעמים מוזכרת בנייתה של העיר תל אביב.

דמויות היסטוריות רבות מופיעות ברומן בשמן ובהן יוסף חיים ברנר, אהרן דוד גורדון, עקיבא יוסף שלזינגר (בעמ' 486) ועגנון עצמו (בכינוי חמדת).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.