אהרן אפלפלד

אהרן אפלפלד (16 בפברואר 1932- 4 בינואר 2018) היה סופר עברי ישראלי, חתן פרס ישראל לספרות יפה לשנת תשמ"ג.

אהרן אפלפלד
אהרון אפלפלד
אהרן אפלפלד בשנת 2014
אהרן אפלפלד, 2014
לידה 16 בפברואר 1932
ז'אדובה, בוקובינה, רומניה
שם לידה ארווין (אהרן) אפלפלד
לאום ישראלי
שפות היצירה עברית
פרסים והוקרה

ביוגרפיה

אהרן אפלפלד נולד בז'אדובה (כיום סטארה ז'אדובה), בוקובינה, 38 ק"מ מדרום-מערב לצ'רנוביץ, אז חלק מממלכת רומניה, כיום חלק מאוקראינה. הוא היה בן יחיד להוריו ושמו בלידה היה ארווין (אהרן) אפלפלד. אביו, מיכאל אפלפלד, היה תעשיין מצליח, ושם אמו היה בוניה (בתיה) לבית שטרנברג. שפת אמו הייתה גרמנית, שפתם של יהודי האזור מהתקופה שבה היה בשליטת האימפריה האוסטרו-הונגרית. בית הוריו היה "בית מתבולל שלא היה בו שום ריח של אמונה דתית".[1] עם זאת, כאשר ביקר בבית סבו וסבתו (הורי אמו) ששמרו בכפרם את מסורת חסידות סדיגורה, הוא רכש מהם את שפת היידיש וליווה את סבו לבית הכנסת.

בזכרונותיו תיאר את החמרת מצבה של משפחתו: "1938 הייתה שנה רעה. שמועות רחשו בכל פינה וברור היה: אנו לכודים. אבא ניסה לשווא להשיג אישור כניסה לאמריקה, שיגר מברקים לקרובים ולידידים באורוגוואי ובצ'ילה. שום דבר לא הלך עוד למישרין. אנשים שהיו אך אתמול בני בית, שותפים לעסקים שבטחת בהם, ידידים מנוער, שינו את פניהם, התנכרו או הפכו לאויבים."[2] אחרי סיפוח צפון בוקובינה לברית המועצות ביוני 1940 למד אפלפלד בבית ספר סובייטי. שבועות ספורים לאחר פלישת גרמניה הנאצית, יחד עם רומניה ובעלות ברית אחרות, לברית המועצות, הושלם האיחוד מחדש של האזור לרומניה. השלטונות הרומניים בשיתוף פעולה עם כוחות גרמניים התחילו פעולות טיהור אתני נגד היהודים, כולל מעשי טבח המוניים. אמו של אפלפלד נרצחה ברחוב, סמוך לבית הוריה, ואפלפלד ואביו גורשו אל גטו צ'רנוביץ ולאחר מכן נלקחו במסע רגלי ארוך למחנה עבודה בטרנסניסטריה ואביו נשאו על כתפיו כשהיה רק בן 8. לאחר זמן קצר הופרד מאביו, ולאחר מכן ברח מהמחנה ושנתיים נדד ביערות והגיע במגע עם קבוצה של עבריינים וזונות אוקראינים שהסתתרו שם והעניקו לו את חסותם.[3] מאוחר יותר מצא לזמן מה מחסה בביתה של אישה כפרית אוקראינית. על תקופה זו בחייו כתב:

בימי נדודי בשדות וביערות למדתי להעדיף את היער על פני השדה הפתוח, את האורווה על פני הבית, את בעלי המום על פני הבריאים, את מוחרמי הכפר על פני בעלי בתים מהוגנים לכאורה. לפרקים הייתה המציאות טופחת על פני, אך לרוב הוכיחו חשדותי עצמם כנכונים. במרוצת הימים למדתי כי הדוממים ובעלי החיים הם ידידי אמת. ביער הייתי מוקף עצים, שיחים, ציפורים ובעלי חיים קטנים. לא פחדתי מהם. בטוח הייתי כי הם לא יגעו בי לרעה. לימים התוודעתי אל הפרות ואל הסוסים, והם העניקו לי את החום השמור עמי עד עצם היום הזה. לפעמים נדמה לי שלא בני אדם הצילו אותי אלא בעלי החיים שנקרו לי בדרכי.

אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 94

בשנת 1944 נלווה אל חיילי הצבא האדום שהתקדם לרומניה ולבולגריה. מבולגריה נדד עם ילדים נוספים ליוגוסלביה ומשם לאיטליה. באיטליה פגשו בנזיר שהכניס אותם למנזר.

ביוני 1946 עלה לארץ ישראל במסגרת עליית הנוער. בשנים 1946–1948 למד בבית הספר החקלאי עין כרם ובבית הספר החקלאי בנהלל. בשנים 19501952 שירת בצה"ל. בשנת 1952 החל בלימודי ספרות עברית וספרות יידיש באוניברסיטה העברית בירושלים וקיבל תואר ראשון ושני. על לימודיו סיפר:

החוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית היה בית הספר הראשון שלי, מכיוון שלא למדתי בבית ספר עממי ולא בבית ספר תיכון. המורים שלי היו אנשים שנולדו באירופה ובאו ארצה. רובם ממזרח אירופה, אבל היו גם הרבה ייקים. ופתאום התחברתי אליהם. מפני שהם באו ארצה לבנות יהדות, לבנות את עצמם כיהודים. ... למזלי פגשתי אז אנשים כמו שולם, כמו סדן, כמו מרטין בובר,[4] שהיו מורים שלי, וגם במידה מסוימת חברים ומדריכים. הם הציצו בכתבי היד הראשונים שלי".

ראיון לדרור משעני, באתר הארץ, 21 בספטמבר 2006

בשנת 1957 פגש את אביו בישראל, בעת שהאב עבד בקטיף לאחר שעלה ארצה. על הפגישה סיפר אפלפלד:

אני רואה סולם, ועל העץ עומד יהודי זקן מאוד. ... אני פונה אליו בגרמנית ואומר לו: 'הר אפלפלד?' והוא יורד מן הסולם, מסתכל עלי ולא יכול להגיד מלה אחת, ורק דמעות שוטפות אותו. ובמשך יום שלם הוא לא יכול להוציא הגה מפיו, רק איזה בכי איום. הוא לא אומר לי שהוא האבא שלי, אני לא אומר לו שאני הבן שלו. עד היום אני לא יכול לעשות מזה שום דבר. זה מביא אותי לדמעות, זה לא דבר שאני יכול לגעת בו. לא יכול. עדיין לא. אולי בעוד עשרים שנה אוכל לגעת באש הזאת.

עוד כנער כתב שירה, ושיריו הראשונים התפרסמו בעיתונות בשנים 19551956. ב-1959 הופיע סיפורו הראשון בכתב העת "גזית". ספרו הראשון הוא קובץ הסיפורים "עשן", שיצא לאור בשנת 1962.

אפלפלד הוא חתן פרס ישראל לספרות יפה (תשמ"ג-1983), פרס עליית הנוער לספרות יפה, פרס ברנר לספרות, פרס מילוא לספרות, פרס אוסישקין (1967, על ספרו "כפור על הארץ") ופרס מדיסיס לסופר זר (2004, על ספרו "סיפור חיים" שתורגם לצרפתית). קיבל תוארי דוקטור לשם כבוד מטעם האוניברסיטה העברית בירושלים (2000), אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת ברנדייס, אוניברסיטת בר-אילן, בית המדרש לרבנים באמריקה, ישיבה יוניברסיטי והיברו יוניון קולג'. ביוני 2008 זכה בפרס גרינזאנה האיטלקי.[5] ספריו תורגמו לאנגלית, אוקראינית, איטלקית, אסטונית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, יפנית, נורווגית, סינית, ספרדית, סרבית, פולנית, פורטוגזית, צ'כית, צרפתית, רומנית, רוסית ושוודית.[6]

כיהן כפרופסור במחלקה לספרות עברית באוניברסיטת בן-גוריון בנגב משנת 1979 עד פרישתו לגמלאות בשנת 2000. ביוני 2003 העביר את כתביו ועבודותיו לארכיון מיוחד שהוקם למענו בספריית ארן שבאוניברסיטת בן-גוריון בנגב.[7] בשנת 2007 הועברו כל פריטי הארכיון למתחם הארכיונים הספרותיים, ב"מכון הקשרים לחקר הספרות העברית החדשה" בבניין דילר, גם כן באוניברסיטת בן-גוריון.

אפלפלד היה חבר האקדמיה ללשון העברית. בשנת 1997 נבחר כחבר זר של האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים.

בשנת 2013 היה מועמד לפרס מאן בוקר הבינלאומי.[8]

התגורר במבשרת ציון ואחר כך בירושלים.

אהרן אפלפלד נפטר ב-4 בינואר 2018, בגיל 85. הותיר אישה, יהודית, ושלושה ילדים.

יצירתו

סיפוריו של אפלפלד מתרחשים חלקם במזרח אירופה וחלקם בארץ ישראל, וכן יש בהם המתרחשים באיטליה. רבות מיצירותיו משקפות את חוויותיו כנער בשואה או כצעיר ניצול השואה בישראל הצעירה. אם כי רבים מספריו אינם עוסקים בתיאור מאורעות השואה עצמם אלא יותר בתיאור ההתרחשויות שקדמו לשואה, בעיקר בכל הנוגע למצבו של היהודי באירופה שלפני מלחמת העולם השנייה, הקרוע בין מסורת אבות שהוא קשור אליה ואיננו יכול להימלט ממנה מחד, ומאידך העולם הגויי, היצרי, החופשי, המושך אותו אליו. ברבים מספריו קיימות דמויות מיסטיות המזכירות את צדיקי החסידות, ואלו משמשות כתובת לפנייתו של היהודי המתלבט הקרוע בין העולמות. רבים מספריו מתרחשים באזור הרי הקרפטים שבו גדל הבעש"ט, מייסד החסידות, ואפשר להעריך שהוא שימש השראה לחלק מהדמויות המיסטיות בספריו. לעומת דמויות הצדיקים מופיעות לא אחת בספרים דמויות נשיות, לא יהודיות, המסמלות את החיוניות הפשוטה, את החופש ואת העולם שאליו מנסה היהודי להגיע, אולם ללא הצלחה שלמה.

אפלפלד העיד על יצירתו: "כתבתי 40 ספרים וכולם שייכים לסאגה של חיי. כל ספריי קשורים זה בזה, כל אחד עוסק בפינה אחרת מחיי".[9]

פעמים אחדות ציין אפלפלד שלא נותרו לו זכרונות רבים מתקופת השואה - אף שעבר במקומות רבים, כולם נמחקו מזכרונו. עם זאת, ביצירתו הוא מנסה לשחזר תקופה זו. על כך כתב יגאל שוורץ:

את העולם הרגשי והתודעתי העולה מ"מכוות האור" - כמו גם מכל סיפוריו האחרים של אפלפלד (כולל אלה שעלילתם מתרחשת לפני השואה) - חוצים, איפוא, שני כוחות סותרים: כוח אחד שעיקרו ההכרח הלא-רצוני והרצון למחוק כל פירור של זיכרון, וכוח שני שעיקרו הניסיון לשמר את פירורי הזיכרון המעטים. שני כוחות אלה מתגלים במין תנועת מטוטלת. לעיתים גובר ההכרח או הרצון לשכוח ולעיתים גובר ההכרח או הרצון לזכור. כך או כך - המלחמה בין הכוחות ה"אימפריאליסטיים" הללו מתרחשת על כברת ארץ זיכרונית קטנה מאוד.

יגאל שוורץ, קינת היחיד ונצח השבט : אהרן אפלפלד - תמונת עולם, הוצאת כתר, 1996, עמ' 19

היבט ייחודי בכתיבתו של אפלפלד מצוי דווקא בכך שסיפוריו המתייחסים לאימת השואה אינם כתובים בסגנון ריאליסטי. על כך כתבה גיטה אבינור:

בתיאוריו האלגוריים מטשטש אפלפלד את הפרטים כדי ליצור השקפה כלל-עולמית. השואה, בסיפוריו של אפלפלד, אינה מקרית, פרי תכנונם של כמה פושעים לקויים בשכלם, אלא תוצאה הכרחית של עולם דואלי, שבו קיימים רק רודפים ונרדפים. ראיית השואה לא כפרשה היסטורית מותחמת אלא כפרינציפ כלל-עולמי היא הנותנת לסיפורי אהרון אפלפלד את טעמם המיוחד. הריחוק האמנותי אינו ניתן לכיבוש על נקלה, ומה גם כשמדובר בנושא כאוב כנושא השואה. נקודת ההשקפה האלגורית מאפשרת יצירת חוויה אמנותית מפרשת אימים אפוקליפטית שהיא כמעט מעבר לתחום שלטונה של השפה הריאליסטית.

ספריו

  • עשן, עכשיו, 1962 (כולל הסיפור סיפור אהבה).
  • בגיא הפורה, שוקן, 1963.
  • כפור על הארץ, אגודת הסופרים בישראל ליד הוצאת מסדה, 1965.
  • בקומת הקרקע, ספרי דגה, 1968.
  • אדני הנהר, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1971.
  • העור והכותונת, עם עובד, 1971.
  • כאישון העין, הקיבוץ המאוחד, 1972.
  • שנים ושעות, הקיבוץ המאוחד, 1975.
  • כמאה עדים, הקיבוץ המאוחד, 1975.
  • תור הפלאות, הקיבוץ המאוחד, 1978. הוצאה חדשה כנרת, זמורה-ביתן, 2010.
  • מסות בגוף ראשון, הספרייה הציונית, 1979.
  • באדנהיים עיר נופש, הקיבוץ המאוחד, 1979.
  • מכוַות האור, הקיבוץ המאוחד, 1980.
  • הכתונת והפסים, הקיבוץ המאוחד, 1983.
  • בעת ובעונה אחת, כתר, 1985.
  • רצפת אש, כתר, 1988.
  • קאטרינה, כתר, 1989. (הוצאה מחודשת: ידיעות ספרים, 2010).
  • מסילת ברזל, כתר, 1991
  • טמיון, כתר, 1993.
  • ליש, כתר, 1994.
  • עד שיעלה עמוד השחר, כתר, 1995.
  • מכרה הקרח, כתר, 1997.
  • סיפור חיים, כתר, 1999. ספר אוטוביוגרפי, המכיל פרקי זכרונות מחייו של אפלפלד, החל מילדותו בשנות ה-30 וכלה בשנות ה-80.
  • כל אשר אהבתי, כתר, 1999.
  • מסע אל החורף, כתר, 2000.
  • עוד היום גדול: ירושלים: הזיכרון והאור, כתר ויד יצחק בן צבי, 2001, איורים: מאיר אפלפלד (בנו).
  • לילה ועוד לילה, כתר, 2001.
  • פתאום אהבה, כתר, 2003.
  • פריחה פראית, כתר, 2004.
  • פרחי האפלה, כתר, 2005.
  • פולין ארץ ירוקה, כתר, 2005.
  • חיים שלמים, כתר, 2007.
  • והזעם עוד לא נדם, כנרת זמורה ביתן, 2008.
  • אל ארץ הגומא, כנרת זמורה ביתן, 2009.
  • האיש שלא פסק לישון, כנרת זמורה ביתן, 2010.
  • מים אדירים, כנרת זמורה-ביתן, תשע"א 2011.
  • עד חוד הצער, כנרת זמורה-ביתן, תשע"ב 2012.
  • אבי ואמי, כנרת זמורה-ביתן, תשע"ג 2013.
  • ילדה שלא מן העולם הזה, כנרת זמורה-ביתן. 2013. לילדים ונוער.
  • ימים של בהירות מדהימה, כנרת זמורה-ביתן. 2014.
  • לילות קיץ ארוכים, כנרת זמורה-ביתן. 2015.
  • כתר הברזל, כנרת זמורה-ביתן. 2016.
  • תימהון, כנרת, זמורה־ביתן, דביר
  • הפסגה, כנרת, זמורה-ביתן, דביר, 2018.

מחזהו שהוצג בישראל

סרטים תיעודיים

Apelfeld's Table 2
אפלפלד בסרט "השולחן של אפלפלד" של עדי יפת פוקס, 2004

לקריאה נוספת

  • Gila Ramras-Rauch, Aharon Appelfeld : the Holocaust and beyond, Indiana University Press, 1994.
  • Shai Rudin, "'Much Delusion that is in Good Will': Aharon Appelfeld's Ambivalent Position on Zionism – in his Non-Fiction and in his Fiction". Hebrew Studies, Vol. 50, December 2009, pp. 305-338.

קישורים חיצוניים

מכּתביו:

על יצירתו:

הערות שוליים

  1. ^ אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 110
  2. ^ אהרן אפלפלד, סיפור חיים, כתר הוצאה לאור, 1999, עמ' 32
  3. ^ דברים שאמר בראיון רדיו עם יעקב אגמון בגל"צ 17.12.2011
  4. ^ באותה תקופה למד גם אצל פרופ' לאה גולדברג ונתן לה לקרוא את סיפורו הראשון. קיבל ממנה וגם מפרופ' גרשם שלום, פרופ' דב סדן ופרופ' מרטין בובר, הערות רציניות מאוד על כתיבתו, שעזרו לו מאוד להתפתח בתחום. ראו ראיון עם אגמון גל"צ הנ"ל
  5. ^ נורית קנטי, הסופר אהרון אפלפלד מתכונן לפרס נובל, באתר nrg‏, 16 ביוני 2008
  6. ^ רשימת תרגומיו ב-רותי קלמן (עורכת), אהרן אפלפלד, ביבליוגרפיה, אוניברסיטת בן-גוריון, תשס"ד
  7. ^ ארכיון אהרן אפלפלד
  8. ^ אהרן אפלפלד מועמד לפרס ה"בוּקר" הבינלאומי, באתר ynet, 24 בינואר 2013
  9. ^ בועז כהן, ‏"אני לא מכיר ספרי ילדות", באתר גלובס, 18 באוגוסט 2008
  10. ^ צבי גורן, "בדנהיים 1939"– תיאטרון בשבי המוזיקה, באתר "הבמה", 27 בנובמבר 2006;
    מרב יודילוביץ', הנופשים שיהפכו לאבק, באתר ynet, 27 בנובמבר 2006
הקודם:
אבא קובנר
פרס ביאליק לספרות יפה
במשותף עם אבות ישורון

1979
הבא:
דב סדן
16 בפברואר

16 בפברואר הוא היום ה-47 בשנה בשבוע ה-7 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 318 ימים (319 בשנה מעוברת).

2018 בישראל

2018 בישראל היא השנה בה מדינת ישראל ציינה 70 שנים להקמתה.

4 בינואר

4 בינואר הוא היום הרביעי בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 361 ימים (362 בשנה מעוברת).

האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים

האקדמיה האמריקאית לאמנויות ולמדעים (באנגלית: American Academy of Arts and Sciences) היא ארגון המוקדש לידענות ולקידום הלמידה בארצות הברית. זהו ארגון לאומי כלל-אמריקאי המאגד את אנשי המדע הבכירים בארצות הברית ובעולם, מארגן כנסים ותומך במחקרים.

ג'יימס בודוין (James Bowdoin), ג'ון אדמס וג'ון הנקוק ייסדו את האקדמיה בבוסטון במהלך המהפכה האמריקאית. מטרתם, כפי שהוצהרה בכתב האמנה הייתה "לטפח כל אמנות ומדע שייתכן שיובילו לקידום תחומי העניין, הכבוד, המעמד, והאושר של בני אדם חופשיים, עצמאיים ומוסריים." רוברט פיין הרכיב את האקדמיה לראשונה מ-58 מנהיגי קהילה מקומיים. אנשים בולטים אחרים הצטרפו במהרה בכללם בנג'מין פרנקלין (שהחברה הפילוסופית האמריקאית שלו בפילדלפיה דירבנה את מנהיגי בוסטון ליצור חברה בעלת נטייה פוליטית יותר), ג'ורג' וושינגטון, תומאס ג'פרסון ואלכסנדר המילטון. ברשימת חברי הארגון למעלה מ-170 חתני פרס נובל. חברות בארגון או חברות כבוד של אזרח זר בארגון נחשבת ליוקרתית ביותר. בשנים האחרונות, רוב מקבלי פרס נובל נבחרו לחברים בטרם זכייתם בנובל כפי שקריאה קפדנית ברשימת זוכי פרס נובל ורשימת החברים הנוכחיים באקדמיה תגלה.

מטה האקדמיה הנוכחי ממוקם בקיימברידג', מסצ'וסטס. היא תומכת בוועידות, פרויקטי מחקר, ומפרסמת כתב עת מדי רבעון בשם "Dædalus". האקדמיה הנוכחית מונה כ-4,000 חברים בעלי נתינות של ארצות הברית וכ-600 חברים בעלי אזרחות זרה. במהלך השנה האקדמית, חברים מוזמנים לדיונים קבועים ולפגישות בקיימברידג' ובמטות האזוריים של הארגון באוניברסיטת שיקגו ובאוניברסיטת קליפורניה באירוויין.

הוצאת הקיבוץ המאוחד

הוצאת הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים היא הוצאת ספרים שהוקמה בשנת 1939 על ידי תנועת הקיבוץ המאוחד. העורך הראשי ומנכ"ל ההוצאה הוא פרופ' עוזי שביט. משרדי ההוצאה שוכנים בבני ברק.

בשנותיה הראשונות עסקה ההוצאה בעיקר בספרים הקשורים בארץ ישראל, בציונות ובסוציאליזם, ובספרי עדות מחיי הקיבוץ. כן הוציאה לאור ספרות יפה וספרי ילדים. במהלך השנים התבלטה ההוצאה בתחומי השירה, הסיפורת והמחקר, כמו גם בספרי הילדים שלה.

מפעל בולט של ההוצאה, בשיתוף עם ספרי סימן קריאה, הוא סדרת הסיפורת "הספריה החדשה" בעריכת מנחם פרי.

בשנת 2001 התמזגה הוצאת הקיבוץ המאוחד עם הוצאת ספרית פועלים, לגוף ששמו "הקיבוץ המאוחד - ספרית פועלים". בשנת 2007 נחתם הסכם-הפצה בין ההוצאה לבין כתר ספרים.

הלל ברזל

הלל ברזל (נולד ב-9 במאי 1925) הוא חוקר ספרות ישראלי, כיהן כפרופסור לספרות עם ישראל ולספרות משווה באוניברסיטת בר-אילן.

השמיים שבתוכי

השמיים שבתוכי הוא מהדורה חדשה ומורחבת של יומנה האישי של אתי הילסום, אישה צעירה וליברלית, יהודייה הולנדית, שחיה באמסטרדם בתקופת שואת יהודי הולנד ונספתה במחנה אושוויץ.

זיכרון השואה בישראל

זיכרון השואה בישראל מתייחס לדרך שבה מוצאת השואה את ביטויה בשיח החברתי והתרבותי במדינת ישראל. הכוונה היא בראש ובראשונה להנצחה, אך גם לביטוייה השונים של השואה ולמקומה באתוס הישראלי. בחינת מקומה של השואה בזיכרון הציבורי הישראלי משלבת דיונים היסטוריים, סוציולוגיים, אנתרופולוגיים ותרבותיים. לאופיו של זיכרון השואה השלכה חשובה גם לסוגיות תאולוגיות, כמו אמונה דתית בזמן השואה ואחריה ועוד.

זיכרון השואה מתייחס לדרך שבה נתפסת השואה באתוס הישראלי החילוני הציוני, ובמידה רבה גם אצל הציבור הדתי לאומי. השואה נתפסת באופן שונה למדי אצל הציבור החרדי, כמו גם אצל ערביי ישראל.

עם השנים חלו כמה שינויים בזיכרון השואה: השינוי הבולט ביותר הוא המעבר מהתייחסות קולקטיבית להתייחסות פרטנית-אישית, כאשר המונחים "העם היהודי" ו"שישה מיליון" פינו את מקומם לסיפורים אישיים של ניצולים ולמפעל "לכל איש יש שם" להנצחת שמות הנספים; כך מצד הקורבנות, אך גם מצד התוקפים, הנאצים, שתוארו כמפלצות לא אנושיות קיבלו שמות ופנים. ההתייחסות אליהם הפסיקה להיות כאל מעין אסון טבע שנפל על האנושות, אלא כאל האנושות באופייה המרושע ביותר.

שינוי נוסף שניתן להצביע עליו הוא הפיכתם של הקורבנות לגיבורים. דמות הצבר הארצישראלי הלוחם לא הצליחה להזדהות עם קורבנות השואה. בשנותיה הראשונות של המדינה נהוג היה לאזכר רק את מורדי הגטאות והלוחמים הפרטיזנים שלא הלכו "כצאן לטבח". עם השנים, הוגדרה מחדש הגבורה בשואה כך שכללה גם עמידה, כלומר גם להחזיק מעמד עד כלות הכוחות פירושו גבורה. כך, למשל, פחת מעמדו של מרד גטו ורשה לעומת עמידה לא אלימה, כמו הברחת לחם ולמידת תורה בסתר.

חלומות (יצירת מחול)

חלומות היא יצירת מחול שבאה כתגובה של אנה סוקולוב לזוועות השואה, כפי שצפו ועלו במהלך משפט אייכמן. היצירה הועלתה לראשונה בניו יורק בשנת 1961, ומאוחר יותר הועלתה בישראל על ידי התיאטרון הלירי בביצוע להקת בת שבע ולהקת קול ודממה.ביצירה זו משתמשת סוקולוב באמצעים שונים, כגון: גבר שרץ מבלי לברוח; הושטת יד מבלי לגעת; משחק נטול רגש; זעקה ללא קול; 6-8 רקדנים לבושים בבגדים אפורים ופשוטים; רקדנית שמטפסת מעל ראשי הגברים הצועדים; בחורים קפואי מבט ורגש; בחורים שפוסעים מירכתי הבמה עד לקדמתה כשאישה צועדת מעליהם ודורכת על כתפיהם כחולמת להגיע רחוק; שלוש נערות שהגרמנים לקחו את גופן אבל לא את נשמתן, המסומלת באמצעות פרח קטן ואדום החבוי באגרופיהן הקמוצים; ילדה הלבושה בשמלה לבנה מאוד פשוטה שמרימה את ראשה מעלה ואת ידיה לצדדים ומתמוטטת אל זרועות האימה. בקטעים מסוימים נעשה שימוש גם במוזיקה מאת יוהאן סבסטיאן באך, אנטון וברן, תיאו מסרו.

י"ז בטבת

י"ז בטבת הוא היום השבעה עשר בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השבעה עשר בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בי"ז טבת היא

ברב השנים פרשת שמות. אבל אם בר המצווה חל בשנה חסרה המתחילה בשבת (שנה מקביעות זחא או זחג) פרשת בר המצווה היא פרשת ויחי.

יגאל שוורץ

יגאל שוורץ (נולד ב-17 באוגוסט 1954) הוא פרופסור מן המניין לספרות באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. מאז 2007 עובד כעורך ראשי בהוצאת כנרת זמורה-ביתן דביר.

לייב רוכמן

(יהודה אריה) לייב רוכמן (בכתיב יידי: ראָכמאַן; 3 בינואר 1918 – 14 בספטמבר 1978) היה סופר יידיש ישראלי יליד פולין.

מחנה עבודה

מחנה עבודה (בגרמנית: Arbeitslager) הוא השם שנתנו הנאצים למתקן כליאה המיועד לניצול בכפייה של כוח עבודה למטרות שונות, ואף לרצח המוני באמצעות עבודה.

מחנות עבודה שימשו את גרמניה הנאצית ובעלות בריתה במהלך מלחמת העולם השנייה בתקופת השואה כחלק מן הפתרון הסופי. מחנות העבודה שהקימו הנאצים ובני בריתם שימשו לייצור של כלי נשק, תפירת מדים ונעליים, חטיבת עצים, כריית מחצבים, סלילת כבישים וכו'.

מחנה ריכוז

מחנה ריכוז הוא מתקן כליאה רחב ידיים, שנועד לאסירים פוליטיים, קבוצות אתניות או קבוצות דתיות, הנכלאים ללא כל הליך משפטי. לעיתים משמש מחנה הריכוז גם לעבודות כפייה (מחנה עבודה), ובמקרים רבים - להשמדה של האסירים (מחנה השמדה). במיוחד נודעו לשמצה מחנות הריכוז שהקים המשטר הנאצי, בגרמניה ובמדינות שכבשה במלחמת העולם השנייה וגם מחנות הריכוז הרומניים בטרנסניסטריה.על־פי ההערכות הנאצים יצרו 42,500 מחנות וגטאות לריכוז והשמדת יהודים.

משאית גז

משאיות גז (בגרמנית: Gaswagen) היוו אחד מאמצעי ההשמדה של היהודים על ידי הנאצים במסגרת "הפתרון הסופי".

פרס היצירה לסופרים עבריים

פרס היצירה לסופרים עבריים על-שם ראש הממשלה לוי אשכול (ידוע גם כפרס ראש הממשלה לסופרים עבריים או פרס היצירה לסופרים ומשוררים) מוענק מדי שנה (למעט שנת 1978) מאז 1969 לסופרים בשפה העברית.

קציעה עלון

קציעה עלון (נולדה ב-1971) היא פעילה חברתית, פמיניסטית מזרחית, מרצה, אוצרת, מבקרת אמנות ובעלת הוצאת הספרים "גמא". ממייסדות תנועת "אחותי – למען נשים בישראל".

עלון הייתה חברת מערכת בכתב העת "תיאוריה וביקורת", וכיהנה כראש התוכנית ללימודי מגדר במכללה האקדמית בית ברל.

שואת יהודי צרפת

שואת יהודי צרפת היא ריכוזם של עשרות אלפי יהודים צרפתיים במחנות ריכוז בצרפת וגירושם על ידי שלטונות צרפת ואנשי אס אס גרמניים למחנות השמדה במזרח אירופה כחלק מהשואה שהתרחשה בזמן מלחמת העולם השנייה.

השואה
מושגים מרכזיים
מונחון • כרונולוגיה של השואה • אנטישמיותרצח עםמלחמת העולם השנייהנאציזםהגזע האריגרמניה הנאציתהמפלגה הנאציתאדולף היטלרהטלאי הצהובפרטיזןחסיד אומות העולם
עד המלחמה
יהדות אירופהאמנציפציה ליהודיםיהדות אשכנזיהדות מזרח אירופה: יהדות פולין, יהדות אוקראינה, יהדות ליטא, יהדות בלארוסיידיששטעטלהבונדיהדות צ'כיהיהדות גרמניהליל הבדולחהסכם העברה
ההשמדה
איגרת הבזק של היידריךבורות הריגה ומשאיות גז: טבח פונאר, באבי יאר ומעשי טבח נוספים • הפתרון הסופיועידת ואנזהמחנה ריכוזמחנה עבודהמחנות השמדה: חלמנו, מבצע ריינהרד (בלז'ץ, טרבלינקה וסוביבור), אושוויץ-בירקנאו, מיידנק‎צעדות המוותניסויים רפואיים בבני אדם בתקופת השואהתא גזיםקאפוזונדרקומנדומבצע 1005
העם היהודי בשואה
יהודי גרמניה הנאצית והיהודים בפולין הכבושהיודנראטתנועות נוער יהודיות בשואהגטאות: ורשה, וילנה, לודז', טרזיינשטט וגטאות נוספים • נשים יהודיות בשואהילדים בשואההתנגדות יהודית בשואה: מרד גטו ורשה, הארגון היהודי הלוחם, ארגון צבאי יהודי, המחתרת בגטו קרקוב • מורדים יהודים בשואה
השואה לפי מדינות
אירופה אוסטריהאיטליהאלבניהאסטוניה • בלגיה • ברית המועצותגרמניההולנדהונגריה‏יוגוסלביהיווןלטביה‏ליטאנורווגיה‏ • סלובקיה • פולין‏ • צ'כיה • צפון טרנסילבניהצרפתקרואטיהרומניה
אפריקה ואחרות אלג'יריהאתיופיהלובמרוקותוניסיהיהודי המזרח הרחוקיהודים מחוץ לאירופה תחת כיבוש נאצי
מודעות ותגובות לשואה
הצלה בשואה • חסידי אומות העולם • מברק ריגנרקבוצת העבודה, רודולף ורבה והפרוטוקולים של אושוויץאל נלך כצאן לטבח!ספר עדותתגובת העולם לשואהועידת ברמודהסחורה תמורת דםתגובת היישוב היהודי בארץ ישראל לשואההבריגדה היהודית
בעקבות השואה
הניצולים לאחר השואה ומדינת ישראל הפליטיםשירות האיתור הבינלאומיפוגרום קיילצהתנועת הבריחהועדת החקירה האנגלו-אמריקאית לענייני ארץ ישראלגיוס חוץ לארץהסכם השילומיםועדת התביעותהשפעות השואההשפעת השואה על גיבוש הזהות הישראליתהדור השני לשואההרשות לזכויות ניצולי השואההחברה לאיתור ולהשבת נכסים של נספי השואה
זיכרון השואה זיכרון השואה בישראל, יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון הבינלאומי לשואה, יד ושם, בית לוחמי הגטאות ו"מורשת"מוזיאון השואה האמריקני ומוזיאונים נוספים • אנדרטאות להנצחת השואה • מצעד החיים ומסע בני נוער לפוליןפרח לניצולזיכרון בסלוןדף עדהכחשת השואה
רדיפת הנאצים ועוזריהם משפטי נירנברגחוק לעשיית דין בנאצים ובעוזריהםפריץ באוארמשפט אייכמןהנוקמים וציידי נאצים נוספים
השואה באמנות
ספרות השואה "באבי יאר" • "עיין ערך: אהבה" ו"מומיק" • "שואה שלנו" • "הזהו אדם?" • "הלילה" • "השמיים שבתוכי" • "פוגת מוות" • "המחזה גטו" • "אדם בן כלב" • "מאוס: סיפורו של ניצול" • "בנגאזי-ברגן־בלזן"
מוזיקה ומחול "הניצול מוורשה" • "צחוק של עכברוש" • "אפר ואבק" • "חלומות"
השואה בקולנוע "אירופה אירופה" • "הבריחה מסוביבור" • "שואה" • "הפסנתרן" • "רשימת שינדלר" • "החיים יפים" • "המפתח של שרה"
יוצרים יחיאל די-נור (ק. צטניק)שמואל ניסנבאוםאלי ויזלאידה פינקפאול צלאןז'אן אמרי‎ • אהרן אפלפלד
תיעוד וחקר השואה
תיעוד ספר קהילההאנציקלופדיה של השואהארכיון "עונג שבת"מגילת החורבן של יהודי רומניה ושאר מגילות השואההנצחת זכר השואהארכיוני ארולסן - מרכז בינלאומי אודות רדיפות הנאצים
מחקר פונקציונליזם ואינטנציונליזם • "הדרך הגרמנית המיוחדת" • יצחק ארדחנה ארנדטיהודה באוארכריסטופר בראונינגישראל גוטמןדניאל גולדהגןראול הילברגדב לויןדן מכמןדינה פורתשאול פרידלנדראיאן קרשו • חוקרי שואה נוספים
פורטל השואה • גרמניה הנאצית • היסטוריה של עם ישראל

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.