אהרן אמיר

אהרן אמיר (7 במאי 192328 בפברואר 2008) היה משורר, מתרגם (בעיקר מאנגלית), עורך וסופר עברי ישראלי.

אהרן אמיר
Aharon Amir, 1967 (01773-000-17)
אהרן אמיר, 1967
Memorial plaque to Aharon Amir in Tel Aviv
לוחית זיכרון בכניסה לביתו של אהרון אמיר בתל אביב

תולדות חייו

Aharon Amir circa 1975 (cropped)
אהרן אמיר בסביבות שנת 1975

אהרן אמיר נולד בעיר קובנה, הבירה בפועל של ליטא, בשם אהרן ליפֶּץ. אביו, דב ליפץ (1897–1990), היה מראשי המחנכים העבריים בליטא, עסקן ציוני ועברי, ולאחר עלייתו מורה ומנהל בית ספר תיכון בתל אביב, מנהל "עם עובד" והמנהל-המייסד של הוצאת "עם הספר". עלה לארץ ישראל עם הוריו בשנת 1933. גדל בתל אביב בתקופת המנדט הבריטי, למד בגימנסיה הרצליה והיה חבר במחתרות אצ"ל ולח"י. מאוחר יותר, למד ספרות וערבית באוניברסיטה העברית בירושלים.

אמיר היה ממקימי קבוצת "העברים הצעירים" (הכנענים), שדגלה בניתוק בני הארץ מהיהדות, והקמת אומה "עברית". על פי עדותו, השם "כנענים" לא נבחר על ידי רטוש, חורון וחבריהם, אלא הודבק להם, בדרך של לצון, בפי המשורר אברהם שלונסקי. חלק ניכר מיצירתו הושפע מהפואטיקה הכנענית, ואמיר אף סיגל לעצמו מבטא מיוחד שבו הדגיש את ה-ע' וה-ח', באופן שנראה לו כראוי להיות המבטא הכנעני.

בסוף שנת 1948, במסגרת פעילותו ב"עברים הצעירים", היה ממייסדי כתב העת "אלף" ושימש כעורכו עד להפסקת פעילות כתב העת ב-1953. כתב עת זה עסק בנושאים פוליטיים, אקטואליים ותרבותיים מנקודת הראות של התנועה הכנענית.

ב-1958 הקים וערך את כתב העת הספרותי "קשת", שהיה פתוח לכל הזרמים ועודד יצירתם של צעירים. בין היוצרים שעשו אצלו את צעדיהם הראשונים: עמוס עוז, א"ב יהושע, יהושע קנז, ישעיהו קורן, יצחק בן נר, גדעון תלפז, ראובן מירן ורבים אחרים. כתב העת נסגר ב-1976, אולם בשנת 1998, במלאת ארבעים שנה לגיליון הראשון, יצא "גיליון יובל" עשיר, שבעקבותיו חזר אמיר להוציא, בשנת 2000, את כתב העת בשמו החדש "קשת החדשה". עד פטירתו הספיק לערוך 22 גיליונות של כתב העת, שיצאו לאור, וגיליון אחרון נותר על שולחנו. בשנת 2013 הוציא בית הספר סם שפיגל לקולנוע ולטלוויזיה מהדורה מחודשת של גיליון קשת - קולנוע שיצא בעריכתו בשנת 1968[1].

לאחר מלחמת ששת הימים, היה אהרן אמיר ממייסדי התנועה למען ארץ ישראל השלמה. בהבדל מחבריה הלאומיים והדתיים של התנועה, לא ראה אמיר "הכנעני" בתוצאות המלחמה הגשמת יעד לאומי-יהודי, אלא הזדמנות להרחבת גבולותיה של מדינת ישראל לגבולות "ארץ עבר" הגדולה (כחזון הכנעני), שתהיה מדינה חילונית ושוויונית של כל תושביה, יהודים כערבים. בכך עורר עליו את חמתו של עמוס קינן, איש הפלג השמאלי של הכנענים, שכתב על אמיר, במדורו ב"ידיעות אחרונות", סאטירה חריפה בשם "כלב כנעני". בעת התלקחות מלחמת האזרחים בלבנון בשנות השבעים הקים אמיר בשנת 1976 את "הוועד הצבורי הישראלי לעזרת לבנון", בראותו בלבנון חלק מ"ארץ עבר". יש רואים[דרוש מקור] בכך גם את השפעת עצם היותו נשוי לאשה ילידת לבנון, הציירת בטין אמיר.

אמיר היה גם סופר ומשורר פורה בפני עצמו (ראו פירוט חלקי בהמשך). אף שעיקר תהילתו (פרס ישראל) הייתה על תרגומיו, ועריכת כתב-העת החדשני "קשת", הודה אמיר באחרית ימיו כי היה דואב ומתוסכל את היעדר ההכרה בו גם כסופר ומשורר. בשנת 1998 הוציא אמיר את הספר "הנבלים" תחת שם העט "מיכאלה נדיבי". בספר זה תיאר אמיר (בשינויי שמות) פרשת רצח וקונספירציה מתולדות היישוב, שנקראה "הרצח בחולות תל נוף", שבה נרצח בשנת 1937 המהנדס יעקב צוואנגר. כן השתמש אמיר בשמות עט נוספים, ובהם "יובב", "ע. עוזרד", ונוספים. בין שיריו הידועים "אשירה לאוסאמה בן לאדן", שנכתב מספר שנים לפני אסון התאומים.[2]

אהרן אמיר היה אחד המתרגמים הפוריים ביותר לעברית. הוא תרגם מאות כותרים, חלק ניכר מהם מהספרות האמריקנית, האנגלית והצרפתית. בין הסופרים שאת כתביהם תרגם: ג'יין אוסטן, ג'ורג' אליוט, שרווד אנדרסון, הנס כריסטיאן אנדרסן, סול בלו, אמילי ברונטה, ויליאם גולדינג, הנרי ג'יימס, רוברט גרייבס, גרהם גרין, א. ל. דוקטורוב, איזק דינסן, צ'ארלס דיקנס, או. הנרי, ארנסט המינגוויי, וירג'יניה וולף, תומאס וולף, מארק טוויין, דייוויד הרברט לורנס, טוני מוריסון, אלן אלכסנדר מילן, הרמן מלוויל, ברנרד מלמוד, ג'ון סטיינבק, ז'ורז' סימנון, ז'אן-פול סארטר, אדגר אלן פו, ויליאם פוקנר, ווינסטון צ'רצ'יל, אלבר קאמי, וילקי קולינס, ג'וזף קונרד, לואיס קרול, סלמאן רושדי, פיליפ רות, מרדכי ריצ'לר. כמו כן, תרגם עשרות ספרי עיון.

שמו מוזכר בשיר "לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ" של מאיר אריאל שנכתב ב-1974, כשהוא מתאר בשיר חייל במוצב הסמוך לתעלת סואץ הקורא את הספר "איים בזרם":

קורא "איים בזרם" מאת ארנסט המינגווי תרגם את זה יפה אהרן אמיר.

לילה שקט עבר על כוחותינו בסואץ

אמיר זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת בשנת 1951, במלגת יצירה על שם ראש הממשלה לוי אשכול בשנת 1996, ובפרס ישראל בקטגוריה "תרגום לעברית" בשנת 2003.

אביו של אהרן אמיר, דב ליפיץ, ניהל במשך כמה שנים את הוצאת הספרים "עם עובד" ולאחר מכן בשנת 1955 הקים הוצאת ספרים בשם "עם הספר", אשר לימים היה אהרן אמיר מנהלה הספרותי. בהוצאה זו הוציא אהרן אמיר את תרגומיו רחבי ההיקף מספריו של וינסטון צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה" ו"קורות העמים דוברי האנגלית".

בשנת 2000 בעקבות נסיגת צה"ל מלבנון, היה אמיר שותף בהקמת העמותה לאחווה ישראלית-לבנונית שפעלה בשיתוף לבנונים שנמלטו ממדינתם לישראל. במסגרת זאת, הוציא את "הספר השחור" שכלל מאמרים על הכניסה של ישראל ללבנון, השהות בה והברית שנוצרה בין ישראל לבין צבא דרום לבנון. הספר נקרא הספר השחור כביקורת של אמיר על הפרת ברית זאת.

בשנת 2008 יצא בהוצאת כרמל ספר "טיילת הזמן" של בלומה פינקלשטיין, שבו מבחר משיריה שתורגמו לעברית על ידי אהרן אמיר. אהרן אמיר נפטר ב-2008 ממחלת הסרטן. גופתו נתרמה למדע, ולאחר שנה הועברה ל"עלי שלכת" לשריפה. באוקטובר 2014 נקבעה לוחית זיכרון בכניסה לביתו ברחוב טאגור 41 בתל אביב.

ארכיון

ארכיונו נמצא בארכיון גנזים - אגודת הסופרים בבית אריאלה בתל אביב.

ספריו

פרוזה

  • טרילוגית נון
    • נון
    • נון 48
    • נון 67
  • ולא תהי למוות ממשלה
  • אוב
  • הנבלים (ראה אור בשם העט "מיכאלה נדיבי").
  • עולם שכולו טוב
  • אפרודיטי או הטיול המאורגן

שירה

  • ושבו העבים אחר הגשם (מאסף של ששה ספרי שירה קודמים), מוסד ביאליק, 1991
  • הסתננות, הוצאת כרמל, תשס"א 2001

עיון

  • מטעני צד אסופת מאמרים
  • ואני בשלי אסופת מאמרים

תרגום

לקריאה נוספת

מאמרים שכתב:

מאמרים עליו ועל יצירותיו:

  • שירת חרסי העבר : על שירת אהרן אמיר, מאת שלום לינדנבאום, דבר (11.1.1985) 20-21 ‬ 1985.
  • על אהרן אמיר, מאת יוסף שה-לבן, טורים לחינוך ולהוראה יד (תשמא) 49-53 ‬ 1981.
  • המשך שירתו של אהרן אמיר, מאת ישראל זמורה, מאזנים נ, 5/6 (תשם) 430-429, 450 ‬ 1980.
  • ’יום תחית אי-אז ובריאת-יש-מתהו’ : עיון ב’שירת ארץ העברים’ לאהרן אמיר , מאת אבנר הולצמן, אהבות ציון, הוצאת כרמל, 2006.
  • מחקרים בספרות עברית; ספר זיכרון לאורי שהם. בעריכת ראובן צור, עוזי שביט. תל אביב: אוניברסיטת תל אביב, תשמ"ו‬ 1986.
  • לידתה של משפחה כנענית?, מאת יוסף אורן, מאזנים סד, 5 (תשן) 9-13.
  • עליסה בארץ הפלאות : קווים לשוניים-סגנוניים לתרגומו של אהרן אמיר , מאת רינה בן-שחר, מעגלי קריאה 18 (תשמט) 75-88 ‬ 1989.
  • אהרון אמיר - ארץ העברים בשירה ובפרוזה, מאת יצחק אורן, נתיב 5,5 (תשנב) 64-70.
  • קובי נסים, נער התוף או נביא, באתר nrg‏, 23 בנובמבר 2001 (על: אהרן אמיר, הסתננות : שירות ושירים (ירושלים : כרמל, תשס"א, 2001)
  • הארץ - תרבות וספרות. 7 במרץ 2008. גיליון המוקדש לאהרן אמיר.

קישורים חיצוניים

עם מותו:

הערות שוליים

  1. ^ רנן שור, ‏עברית, קולנוע, נעורים, באתר "אלכסון", 17 באוקטובר 2013.
  2. ^ אלי אשד, מקפיטן נמו ועד אוסאמה בן-לאדן, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 6 באוקטובר 2003
28 בפברואר

28 בפברואר הוא היום ה-59 בשנה בשבוע ה-9 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 306 ימים (307 בשנה מעוברת).

איים בזרם

איים בזרם (באנגלית: Islands in the Stream) הוא ספרו האחרון של ארנסט המינגוויי. הספר יצא לאור ב-1970, תשע שנים לאחר מותו של המינגוויי. הספר תורגם לעברית על ידי אהרן אמיר, והמהדורה החדשה על ידי יואב כ"ץ. חלק מחוויות חייו של המינגוויי נתנו השראה לסיפור, חייו באיים הקריביים וחוויותיו כמתנדב בחיפוש אחר צוללות גרמניות במלחמת העולם השנייה, באותו אזור.

ארנביב

הארנביב הוא דמות המופיעה בספרו של לואיס קרול - "הרפתקאות אליס בארץ הפלאות" (הידוע גם בשם "עליזה בארץ הפלאות"). במקור נקראת הדמות "The March Hare" - באנגלית: הארנבת של מרץ. "ארנביב" הוא השם המופיע בתרגומה של רנה ליטוין; בתרגומו של אריה ליב סמיאטיצקי זהו ארנב בן ניסן, ובתרגומיהם של אהרן אמיר ואוריאל אופק ארנב האביב.

דמותו של הארנב מופיעה במספר סצנות בספר - שהידועה שבהן היא סצנת מסיבת התה המטורפת. בפרק 7 של הספר מגיעה אליס לחצר בית הארנביב, ששתי ארובותיו בצורת אוזניים, וגג הבית מרופד פרווה. בחזית הבית, מתחת לעץ נמצא שולחן ערוך לשעת התה, וסביבו ישבו הכובען המטורף, הארנב והנמנמן.

הארנב והכובען מנהלים עם עליזה שיחה הרצופה הערות איגיון, חידות ומשלים, כאשר הכובען מציין ש"דעתו (של הארנב) נטרפה עליו". משפט זה מתייחס למכתם מקובל בתקופה הוויקטוריאנית: "משוגע כמו ארנב מרץ" ("Mad as a March hare"). מקורו של מכתם זה באוסף פתגמים שפורסם על ידי ג'ון הייווד בשנת 1546. המכתם מבוסס על האמונה שבעונת הייחום של הארנבים (אשר מתרחשת באנגליה בחודש מרץ) נוטים לאבד את שפיותם ולריב. חתול צ'שייר מתאר את הארנביב כ"משתולל באביב" בהתבסס על אמונה זו.

הארנב והכובען "תקועים" בשעת התה בשל העובדה שהכובען "רצח את הזמן" כאשר הוא שר למלכת הלבבות.

האיור של טניאל מתאר את הארנב כאשר לראשו אניצי קש - סימן המקובל בתקופה הוויקטוריאנית לתאר אי שפיות.

הארנב מופיע פעם נוספת בהמשך הספר במשפט גנב הלבבות, ובסיום הספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" כשליח המלך הלבן.

בסרטו של וולט דיסני משנת 1951, "עליסה בארץ הפלאות", מתואר שגעונו של הארנב בכך שהוא מציע לעליסה כוס תה אולם לוקח אותה ממנה כל פעם שהיא מנסה לשתות ממנה.

ג'ברווקי

ג'ברווקי (באנגלית Jabberwocky; תורגם לעברית כ"פטעוני" או "גבריקא") הוא משירי האיגיון המפורסמים ביותר. השיר מופיע בספר "מבעד למראה ומה אליס מצאה שם" מאת לואיס קרול. לכאורה השיר כתוב באנגלית, אך למעשה הוא מורכב ממילים חסרות-משמעות ברובן, שקרול עצמו המציא. המפטי דמפטי מפרש במהלך הספר עצמו את הבית הראשון של השיר, אך שאר הבתים אינם מפורשים ורוב המילים נותרות ללא הסבר.

דב ליפץ

דב ליפֶּץ (1897 – 11 במאי 1990) היה מראשי המחנכים העבריים בליטא, עסקן ציוני ועברי, מנהל רשת "תרבות" בליטא, לאחר עלייתו לארץ ישראל מורה ומנהל בית ספר תיכון בתל אביב, מנהל "עם עובד" והמנהל-המייסד של הוצאת ספרים "עם הספר". מיוזמי פרויקט הנצחת יהדות ליטא ומעורכי הספר.

האגודה הבינלאומית לפונטיקה

האגודה הבינלאומית לפונטיקה (באנגלית: International Phonetic Association - IPA) היא ארגון בינלאומי המקדם את חקר הפונטיקה (תורת ההיגוי) ושימושיו השונים.

האגודה נוסדה בפריז, צרפת בשנת 1886, ושיא השפעתה היה סביב שנת 1914, כאשר כללה 1,751 חברים מ-40 מדינות בעולם. וכיום מושבו נמצא בלונדון, אנגליה.

האגודה מפרסמת את מחקריה בכתב עת הנושא את שמה.

הזר

הזר (בצרפתית L'Étranger) הוא רומן מאת אלבר קאמי שיצא לאור בפריז ביולי 1942. הספר מספר בגוף ראשון את קורותיו של מרסו, צעיר צרפתי החי באלג'יר ומתפרנס מעבודה כפקיד. הרומן הוא ביטוי ספרותי לתורת האקזיסטנציאליזם של קאמי. הספר תורגם לעברית על ידי אהרן אמיר ויצא בהוצאת משרד הביטחון בשנת 1964; בשנת 1985 יצא בהוצאת עם עובד, בתרגומה של אילנה המרמן.

הספר נבחר במקום ראשון ברשימת 100 הספרים של המאה של לה מונד.

ויליאם פוקנר

ויליאם פוקנר (באנגלית: William Faulkner;‏ 25 בספטמבר 1897 - 6 ביולי 1962) היה סופר ומשורר אמריקאי זוכה פרס נובל.

וירג'יניה וולף

אדליין וירג'יניה וולף (באנגלית: Adeline Virginia Woolf;‏ 25 בינואר 1882 – 28 במרץ 1941) הייתה סופרת,

מבקרת ספרות ופמיניסטית אנגלייה, הנחשבת לאחת הסופרות המודרניות החשובות של המאה ה-20 ולחלוצת זרם התודעה בספרות. בין ספריה הבולטים: "גברת דאלווי" (1925), "אל המגדלור" (1927), "אורלנדו" (1928) ו"חדר משלך" (1929).

וסאל

וסאל (Vasall) היה אדם שנכנס בעסקת מחויבות ושבועת אמונים הדדית עם אדון פיאודלי. במסגרת המחויבות העניק האדון לווסאל נחלה קרקעית, כסף או כיבוד אחר, ובתמורה התחייב הווסאל להעניק לאדון שירותים מסוימים, לרוב צבאיים.

בתקופה המרובינגית פירוש המילה ווסאל היה עבד וכך גם התייחס החוק הסאלי אל המונח. במהלך המאה ה-8 התחילו להשתמש במונח וסאל גם כלפי אנשים חופשיים שהיו תלויים באדון.

חדר משלך

חדר משלך (במקור, באנגלית: A Room of One's Own) הוא ספר המכיל מאמר מורחב של הסופרת וירג'יניה וולף, שהודפס לראשונה ב-24 באוקטובר 1929. המאמר מבוסס על סדרת הרצאות שהיא העבירה באוקטובר 1928 בשתי מכללות לנשים באוניברסיטת קיימברידג'. בעוד המאמר מכיל סיפור ומספרת בדיוניים, במטרה לחקור את נושא הנשים, הן כסופרות והן כגיבורות בספר – הודפס המאמר במקורו בשם "נשים וספרות יפה" לצורך סדרת ההרצאות, ולכן הוא נחשב כחיבור עיוני, ולא כספרות יפה. המאמר נתפס בדרך כלל כטקסט פמיניסטי, שדן בחשיבות מקומן הריאלי והספרותי של נשים במורשת התרבות הספרותית, שנשלטה על ידי גברים. "חדר משלך" נכלל ברשימת 100 הספרים של המאה של העיתון "לה מונד".

כ"ב באדר

כ"ב באדר הוא היום העשרים ושניים בחודש השישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושניים בחודש השנים עשר

למניין החודשים מניסן.

פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ב אדר תלוי האם בר המצווה נחוג בשנה פשוטה או מעוברת והאם הילד נולד בשנה פשוטה או מעוברת. עבור ילד שנולד באדר א' או שבר המצווה חל בשנה פשוטה, פרשת בר המצווה היא פרשת ויקהל-פקודי בשנים מהקביעויות זשג, בחג, בשה, גכה, והכז, פרשת כי תשא לשנים מקביעות זחא או זחג ופרשת ויקהל לשנים פשוטות מקביעות השא ולשנים מעוברות מהקביעויות זשה, בחה, בשז, גכז, החא והשג. עבור ילד שנולד באדר ב' או בשנה פשוטה, ובר המצווה חל בשנה מעוברת, פרשת בר המצווה, ברב השנים, היא פרשת שמיני. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השג) פרשת בר המצווה היא פרשת תזריע.

ספריה לעם

ספריה לעם היא סדרת סיפורת של הוצאת עם עובד, שבמסגרתה יוצאים לאור כ-12 ספרים בעברית בשנה, מהם ספרי מקור ומהם תרגום. הסדרה החלה לצאת לאור באפריל 1955, אותחלה ומוספרה מחדש ב-1958, ומאז היא זוכה להצלחה רבה. בנוסף למכירת ספרי הסדרה בחנויות הספרים, לסדרה יש מפעל מנויים, שבמסגרתו מפרסמת ההוצאה בתחילת כל שנה את הספרים העומדים לצאת לאור בשנה זו, ומאפשרת למנויים להתחייב מראש על רכישת ספרים מתוך הסדרה, בהנחה גדולה.

עם הסופרים העבריים שספרי סיפורת רבים (לפחות חמישה) שלהם ראו אור במסגרת "ספריה לעם" נמנים יהושע קנז, אהרן מגד, חנוך ברטוב, עמוס עוז, נתן שחם, סמי מיכאל, אלי עמיר, חיים באר ומאיר שלו.

עם הסופרים המתורגמים שספרי סיפורת רבים (לפחות חמישה) שלהם ראו אור במסגרת "ספריה לעם" נמנים גרהם גרין, ברנרד מלמוד, אונורה דה בלזק, גבריאל גארסיה מארקס, ג'ון מקסוול קוטזי, פול אוסטר, אנטוניו מוניוס מולינה, איאן מקיואן, ז'ורז' סימנון, מייקל שייבון ורוברטו בולניו.

העורכים הנוכחיים (2017) של "ספריה לעם" הם משה רון, יובל שמעוני, דבורה נגבי ומאיה פלדמן. בעבר ערכו את הסדרה אליהו דוד שפיר, ירוחם לוריא, אברהם יבין, אמציה פורת, אילנה המרמן, נילי מירסקי, תרזה בירון-פריד ועוד.

ספרי הסדרה הם בפורמט של ספר כיס (אך על נייר באיכות גבוהה מהמקובל בספרי כיס). אחדים מספרי הסדרה יצאו לאור גם בפורמט גדול יותר, שבו האותיות גדולות יותר, לנוחות קוראים כבדי ראייה.

אחדים מספרי הסדרה, ובהם אנה קארנינה, יצאו לאור בשיתוף עם המפעל לתרגום ספרי מופת.

ספריית תרמיל

ספריית תרמיל הייתה סדרת ספרי כיס בהוצאת משרד הביטחון - ההוצאה לאור ו"פרסומי קצין חינוך ראשי - ענף השכלה". הסדרה העמידה כמטרה להוציא ספרונים ממיטב הקלאסיקה העולמית והעברית, בפורמט קטן (שיכול להיכנס בקלות לכיסו של החייל) ובמחיר זול. קהל היעד של הסדרה היה חיילים, בדומה לסדרות דומות בארצות הברית ובבריטניה, שמטרתן הקניית תרבות ללא זיקה צבאית או ביטחונית. כ-200 ספרי הסדרה יצאו בין 1964 ל-1991 בעריכת ישראל הר. עם הספרים שיצאו ב"תרמיל" נמנים "השטן ודניאל ובסטר", מוות בוונציה", "בן איים" של ג'ק לונדון, "מיכאל קולהאס", "שמשון" של זאב ז'בוטינסקי וסיפורים מאת אלבר קאמי, בלזק, וולטר, ז'ורז' סימנון, שטפן צווייג, טולסטוי, צ'כוב, גי דה מופסאן וסופרים עבריים מקוריים כמשה שמיר, אהוד בן עזר, אהרון מגד, בנימין תמוז, נסים אלוני ופנחס שדה וקלאסיים כיוסף חיים ברנר, דבורה בארון, י"ד ברקוביץ', נחום גוטמן ואחרים.

כל כותר הודפס במהדורה גדולה בת 10,000 עותקים. הספרים שווקו במחירי עלות לחיילים במסגרת השק"ם וכן לשוטרים ולמוסדות כגון בתי סוהר, בתי חולים ממשלתיים, פנימיות וספריות ציבוריות. עם השקת הסדרה נמכר ספרון בחצי לירה לחייל ובלירה לאזרח (כוח הקנייה של לירה אחת באותה עת היה חפיסת סיגריות "טיים" בשק"ם).

הכריכה הקדמית עטרה בציור, לרוב מאת הציירת אודרי ברגנר. בן זוגה, האמן יוסל ברגנר, הוא שהציע את השם "תרמיל". על כל כריכה אחורית הודפסה, בגודל אות זעיר, ביוגרפיה של הסופר וסקירה של הסיפור מאת ישראל הר. בחלק העליון של הכריכה הודפסה הססמה:

ארבעת הספרים הראשונים שהופיעו בספריית תרמיל היו מהדורות שניות. הספר שנבחר לחנוך את הסדרה היה "קולומבה" מאת פרוספר מרימה בתרגום שאול גורדון; אחריו הופיעו "פרשיות נעלמות שטרם פורסמו" שעיבד וכתב ישעיהו לביא (ביחד עם "בים, בדרך המחתרת; פרשיה נעלמת מימי ההעפלה" מאת אריה אליאב), "לונה; אדם: שני סיפורי אהבה מיוחדים" מאת יהודה בורלא ו"היהלום של הרג'ה" מאת רוברט לואיס סטיבנסון בתרגום משה בן-אליעזר. אחריהם ראו אור "הזר" מאת אלבר קאמי בתרגומו של אהרן אמיר (התרגום העברי הראשון ליצירה זו), "סיפורי סניגור" מאת אהרן חטר-ישי, "קולונל שאבר" מאת אונורה דה באלזאק בתרגום יצחק שנהר, "אמוק: סיפור אהבתו הסודית והאומללה של רופא" מאת שטפן צווייג בתרגום שמעון הלקין, "המזל שיחק לי: הרפתקאות, מיסתורין, אהבה" מאת ג'וזף קונרד בתרגום משה בן-אליעזר ושני סיפורים יפניים בתרגום אהרן אמיר: "רובה ציד" ליאסושי אינואה ו"האידיוטית" לאנגו סקגוצ'י .

בהמשך ראו אור תרגומים נוספים מן הספרות הכללית (ספרות מופת וספרות קלה) והספרות היהודית, לרבות ספרות יידיש, וכן כותרים מן הספרות העברית.

בשנת תשל"ט 1978 הופיע הקובץ "מאה שירים לחיל" שבחרו מנחם ברינקר, חיים גורי ועזרא פליישר.בשנת 1970 יצא עיתון "דבר" במבצע להחתמת אזרחים על מנוי עבור חיילים לגיליון יום שישי של העיתון ולספר של "תרמיל" מדי חודש, והחתים אלפי מנויים.

לאחר שנות שיא בשנות השישים והשבעים, חוסר התאמה לטעם הקהל המשתנה, שינוי מבנה שוק הספרים בישראל ועיצובם המיושן של הספרונים הביאו לירידה ניכרת במכירות.

בין השנים 1982 ל-1984 יצאה סדרה של שישה קובצי סיפורים תחת השם "תרמיל קלסיקה". כרך א': צ'כוב, אוסקר ויילד, הנרי ג'יימס; כרך ב': גוגול, פְלוֹבֵּר, ג'ק לונדון; כרך ג': דוסטויבסקי, פלובר, ג'וזף קונרד; כרך ד': רוברט לואיס סטיבנסון, פון קלייסט, פושקין; כרך ה': ויליאם פוקנר, קסנופון, גי דה מופסן, תיאודור רוזוולט, ליוויוס, רודיארד קיפלינג; כרך ו': ויקטור הוגו, סטנדל, יוליוס קיסר, ת"א לורנס, ורגיליוס, צ'רצ'יל. ב-1991 הפסיקה ההוצאה להוציא ספרים בעצמה. ב-1993 נעשה ניסיון אחרון להתמקד ברכישת זכויות הפצה של ספרות קלאסית, שכבר יצאה לאור בהוצאות ספרים אחרות. במסגרת זו יצאו שבעה ספרים, בהם "כרוניקה של מוות ידוע מראש" לגבריאל גרסיה מרקס, "מיכאל שלי" לעמוס עוז, "תעתועון" ליצחק בן נר ו"הזהו אדם" לפרימו לוי, בפורמט זול לחיילים בסיסמה "מיטב הספרות העכשווית במחיר שווה לכל חייל וחיילת". לאחר כישלון סדרה זו, הופסקה פעילות הספרייה.

בשנת 2002 חדשה הוצאת בבל את הוצאת הספרונים (חלקם מקטלוג "תרמיל" הוותיק וחלקם יוזמות חדשות), בעריכת חיים פסח,: בסדרה המחודשת הופיעו כ 30 ספרונים, מקור ותרגום, חלקם חידושים של ספרונים קודמים בתרגום מחודש למשל, סבסטופול של לב טולסטוי בתרגומו הקלאסי של יעקב שטיינברג, תרגומים יזומים חדשים, למשל, הפרקליט זכוכית מאת מיגל דה סרוואנטס בתרגומה של פביאנה חפץ, קלסיקה עברית שלא ראתה אור בתרמיל הישנה, למשל עד מוות של עמוס עוז או ספרי מקור חדשים, למשל, חיבוק דב של שולמית לפיד. אולם ההוצאה לא הצליחה לתמחר את הספרונים במחיר שיהיה נמוך מספיק על מנת להצדיק רכישת ספרון דקיק על ידי הציבור, והסדרה לא האריכה ימים.

ספרית אפקים

ספרית אפקים היא סדרת ספרי עיון שיוצאת לאור בהוצאת עם עובד.

הסדרה נוסדה ב-1969, והעורך הראשון שלה היה אהוביה מלכין. בתחילה הסדרה הוגדרה בתור "ספריה לבעיות החברה בת-זמננו", אך מאוחר יותר בחירת הספרים שהופיעו בה הלכה והתגוונה לתחומים רבים, בעיקר במדעי החברה ובמדעי הרוח.

סדרת ספרי העיון של ספרית אפקים כוללת ספרים במגוון רחב מאד של תחומים, מאת מחברים ישראלים (לדוגמה אהרן קציר, יעקב טלמון, שלמה בן עמי, אליעזר שביד, שלמה אבינרי, גרשם שלום, עמוס עוז, עמנואל סיון, זאב שטרנהל, בני מוריס, אביעזר רביצקי, אניטה שפירא, בעז נוימן) ומאת מחברים בולטים מן העולם (לדוגמה ריימון ארון, אלבר קאמי, ישעיה ברלין, פואד עג'מי, פרימו לוי, ארווין יאלום, איאן קרשו, ג'ארד דיימונד, ניל פרגוסון).

עורך ספרית אפקים מאז 1987 הוא פרופ' אלי שאלתיאל.

עם הספר (הוצאת ספרים)

עם הספר הייתה הוצאת ספרים ישראלית שפעלה משנת 1953 ועד שנות ה-80. שם ההוצאה, "עם הספר", הוא כינוי לעם ישראל.

ההוצאה נוסדה על ידי דב ליפץ, שניהל קודם לכן במשך כמה שנים את הוצאת הספרים "עם עובד". בנו, אהרן אמיר, היה שותף ומנהלה הספרותי בשנים 1957–1965.

בשנות ה-50, משרדי ההוצאה היו ברחוב ביאליק 15 בתל אביב. בתחילת שנות ה-60 עברה ההוצאה לקומת הקרקע של "בית גרוס" ברחוב ביאליק 9, בית שנבנה בשנת 1928 ונודע בסגנונו האקלקטי.

ההוצאה הרבתה להוציא לאור כתבים של מדינאים, בהם:

ספריו של וינסטון צ'רצ'יל "מלחמת העולם השנייה" ו"קורות העמים דוברי האנגלית", בתרגומו של אהרן אמיר.

"מאבק לחירות", זיכרונות המלחמה של שארל דה גול.

‫ קוואמה נקרומה, גאנה: אוטוביוגרפיה (תרגום - אהרן אמיר). תל אביב: עם הספר, תשכ"א.

או נו, קולה של בורמה.

"יומן מערכת סיני" מאת משה דיין.

"דברים כהוויתם" מאת דוד בן-גוריון.בתחום הסיפורת הוציאה "עם הספר" תרגום עברי של כל כתבי שקספיר בשנת 1959.

בשנות ה-60 הוציאה ההוצאה סדרת אנתולוגיות של סיפורים מרחבי העולם.

פרשת הרצח בחולות תל נוף

פרשת הרצח בחולות תל נוף בשנת 1937 לוותה בתאוריית קשר ומשפט סנסציוני שהסעיר את היישוב בארץ ישראל, זכתה לסיקור נרחב בעיתוני ארץ ישראל, ואף להדים בעיתונות העולם. קורבן הרצח היה המהנדס יעקב צוַואנגֶר, ובהריגתו הורשע סוחר הקרקעות ראובן שֶיינצוִיט.

קשת (כתב עת)

קשת: רבעון לספרות עיון וביקורת היה כתב עת שיצא לאור בעריכת המתרגם והמשורר אהרן אמיר משנת 1958 עד שנת 1977. קשת החדשה, בעריכת אמיר, יצא לאור כרבעון משנת 1998 ונסגר בשנת 2008, בעקבות פטירתו של אמיר.

על פי עורכיו, "קשת" נועד לסייע להתחדשות הספרות העברית, מתוך ההשקפה שיש לפתוח חלון בעיקר לספרות המערב ואירופה אך גם לספרות העולם בכלל. החידוש העיקרי של "קשת" היה במתן חשיבות רבה לז'אנרים נוספים, לבד מהשירה והסיפורת. כתב העת טיפח את המסה העברית וכן פרסם ראיונות מקיפים ומקוריים עם יוצרים ורבי שיח.

בקשת, התגלו וטופחו עשרות משוררים וסופרים. בניגוד לרוב כתבי העת, שנטו לתפיסה סוציאליסטית, על אף נטיותיו הכנעניות של העורך, כתב העת לא היה קשור בהתחייבות פוליטית מגבילה, והמשתתפים בגיליונותיו באו מכל כיווני המחשבה והיצירה בארץ. חוברות מיוחדות של "קשת" הוקדשו לספרויות זרות. ב-1975, לאחר תום שמונה עשרה שנה של הופעה רצופה החליט אמיר לסגור את שעריו של כתב העת, מתוך הבנה ותחושה של מיצוי.

תומאס הובס

תומאס הובס (אנגלית: Thomas Hobbes;‏ 5 באפריל 1588 – 4 בדצמבר 1679) היה הוגה דעות ופילוסוף פוליטי אנגלי, אשר התפרסם בעיקר בזכות ספרו "לויתן" אשר עוסק במקורות הלגיטימציה של השלטון המדיני והסמכות הריבונית.

הובס הביע בספרו לויתן תמיכה בשלטון ריבוני אבסולוטי, אך התפיסה המוצגת בו השפיעה רבות גם על עולם המושגים הפוליטי המערבי המודרני ועל ההגות הליברלית. הרעיון המטריאליסטי שלפיו האדם אינו אלא גוף פיזי, חומרי ומורכב המצוי בתנועה, השפיע רבות על הדמיון המודרני. ההנחה שלפיה בני אדם מונעים על ידי אינטרסים ושואפים לשרוד, וכן המסקנה כי ניתן לחקור את עולם הפוליטיקה דרך נקודת מבט רציונלית אינסטרומנטלית, הושפעה גם היא מהגותו של הובס. כך גם תפיסת החירות השלילית, שהפכה לרעיון מרכזי בהתפתחות הליברליזם, הושפעה מהגותו של הובס. הובס קידם גם את התפיסה שלפיה מקור הסמכות והלגיטימציה של השלטון הוא בברית ראשונית בין האזרחים, ובכך תרם לרעיון של האמנה החברתית. הובס השפיע על עיצוב המחשבה המערבית באמצעות מושג המדינה והריבונות. תיאור מצב הטבע בפילוסופיה של הובס, וכן הדרך שבה הובס הבין את התנהגותם של בני אדם ושל מדינות, השפיעו על מושג האנרכיה ועל הגישה הריאליסטית הקלאסית בתחום היחסים הבינלאומיים במדע המדינה.הובס עסק גם בנושאים הקשורים לדת, לתאולוגיה, וליחסי דת ומדינה. תרומתו בנושאים אלה, ותפיסתו המוסרית הדטרמיניסטית שלפיה הרצון של האדם הוא תמיד תוצאה של גורמים חיצוניים, היו רדיקליות לזמנן והביאו לביקורת חריפה כלפיו.

בנוסף לכתיבתו הפוליטית ולעיסוקו בנושאי דת ומוסר, תרם הובס גם למדעי הטבע ולמחקר על גוף האדם, ועסק בין השאר גם במתמטיקה, בגאומטריה, באופטיקה ובקינמטיקה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.