אהוד אבריאל

אהוד אבריאל (19 באוקטובר 1917 - 27 באוגוסט 1980) היה פעיל מרכזי בהגנה ופעל רבות באירופה, בשנים שלאחר מלחמת העולם השנייה, בארגון ההעפלה וברכישת נשק עבור ההגנה ועבור צה"ל בעת מלחמת העצמאות. היה חבר כנסת מטעם מפא"י בכנסת השלישית ושגריר ישראל במספר מדינות. בין השנים 19681972 כיהן כיושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית.

אהוד אבריאל
אהוד אבריאל
תאריך עלייה דצמבר 1939
השתייכות Hahagana.jpg  ההגנה
תפקידים צבאיים
פעיל המוסד לעלייה ב', פעיל רכש נשק באירופה
תפקידים אזרחיים
פעיל עלייה באוסטריה, פעיל ועד ההצלה, חבר כנסת, דיפלומט, סמנכ"ל משרד החוץ, יו"ר הוועד הפועל הציוני
אהוד אבריאל
לידה 19 באוקטובר 1917
ג' בחשוון ה'תרע"ח
וינה, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה 27 באוגוסט 1980 (בגיל 62)
ט"ו באלול ה'תש"ם
תל אביב-יפו, ישראל
מדינה ישראל  ישראל
תאריך עלייה דצמבר 1939
חבר הכנסת
15 באוגוסט 195531 ביולי 1957
(שנתיים)
כנסות 3

ביוגרפיה

נולד כגאורג אובראל (Georg Überall) ב-1917 בווינה, אוסטריה ולמד בגימנסיה בווינה. היה פעיל בתנועת השומר הצעיר, בנצ"ח ובלאו וייס באוסטריה, בגיל 21 החל לשמש כמנהל מוסד עליית הנוער ולאחר השתלטות הנאצים על אוסטריה, עסק בהברחת יהודים מאוסטריה ובמסגרת מאמציו אף ניהל משא ומתן עם אדולף אייכמן. בדצמבר 1939 עלה לארץ ישראל והצטרף לגרעין שייסד את קיבוץ נאות מרדכי ב-1946.

פרשת יואל ברנד

ב-1943 יצא לאירופה בשליחות ועד ההצלה וסייע בפעולות של תנועת הבריחה. את רוב זמנו עשה בטורקיה ומשם סייע לתנועת המעפילים שהגיעו ממדינות הבלקן בדרכם לארץ ישראל. ביוני 1944 היה מעורב בפרשת שליחותו של יואל ברנד שנדונה במשפט קסטנר ונועדה לקדם עסקה להצלת יהדות הונגריה. בתוקף תפקידו כאיש הסוכנות היהודית, ליווה אבריאל את ברנד ברכבת מאיסטנבול לחלב, שם אמור היה לפגוש את משה שרת ונציגים של הממסד הבריטי ולבקש מהם לקדם את העסקה שזכתה לכינוי "סחורה תמורת דם". ברנד, שחשש כי ייעצר על ידי הבריטים, שוכנע על ידי אבריאל להמשיך בשליחותו. חששו של ברנד אף גבר, לאחר שברכבת ניגשו אליו נציגים של אגודת ישראל ושל התנועה הרוויזיוניסטית והזהירו אותו כי ייעצר וכי הבריטים והנהגת היישוב אינם בני בריתו במקרה זה. אבריאל שכנע שנית את ברנד להמשיך בנסיעה והבטיח לו כי לא ייעצר. עם הגיעם לחלב, אמר אבריאל לברנד כי במקרה וייעצר, אל לו לענות על שאלות, אלא בליווי של איש הסוכנות. במעמד זה, ירד אבריאל מהרכבת ואנשי משטרה בריטיים עלו עליה, עצרו את ברנד והובילוהו לקהיר. בכך תמה שליחותו של ברנד ונסתם הגולל על הצעתם של הנאצים ל"סחורה תמורת דם".[1]

לאחר תום המלחמה, השתלב במוסד לעליה ב' כסגנו של שאול אביגור ועסק ממקום שהותו באירופה בסיוע לתנועת ההעפלה וברכש נשק עבור "ההגנה".

עסקת הנשק הצ'כוסלובקית

לאחר סיום שליחותו באירופה וחזרתו לקיבוצו, נאות מרדכי, גויס אבריאל שנית, ערב ההצבעה על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947, על ידי בן-גוריון. בן-גוריון הציב לו כמשימה רכישת נשק ותחמושת בכמויות שלא היו מוכרות ביישוב עד אז: 10,000 רובים, 500 תת מקלעים, 100 מקלעים ו-25 מיליון כדורים. מערכת הרכש שפעלה באירופה, בפיקודו של מוניה מרדור, עסקה בהברחות נשק בקנה מידה קטן, בין היתר, כיוון שמדינות אירופה הסכימו למכור נשק רק למדינות ריבוניות ולא לארגונים. לאחר החלטת החלוקה, הנחה בן-גוריון את השליחים באירופה להציג את עצמם כנציגי "מדינת היהודים" בתקווה שהחלטת האו"ם תסייע לניסיונות הרכש.

בתיווכו של סוחר נשק יהודי ובסיועו הגלוי של שר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, סוכמה עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית שנעשתה בניירות רשמיים של אתיופיה. בשם אתיופיה חתמו על ההסכם אבריאל ואוטו פליקס (בשמו העברי: אוריאל דורון) ובשם צ'כוסלובקיה חתם יאן מסריק. ההסכם, שנחתם סופית ב-14 בינואר 1948, כלל 4,400 רובי מאוזר וכחמישה מיליון כדורים תמורת 750 אלף דולר. הובלת הנשק לארץ ישראל נתקלה בקשיים מרובים, אך בסופו של דבר, הגיע הנשק במרץ 1948.

כניסתו של אבריאל למערך הרכש באירופה עוררה גלים במערך הקיים. מוניה מרדור, שפיקד על המערך, חש שמנסים לנשל אותו מתפקידו ואבריאל מצידו, טען כי השליחים באירופה שבויים עדיין בתפיסות מחתרתיות ובזהירות מוגזמת וכי יש לתגבר את מערך הרכש באנשים בעלי קשרים, תכונות יצוגיות ויכולת הדברות. בבירור שנעשה בתל אביב בעת שהשניים שהו בארץ, פסק ישראל גלילי כי אבריאל יהיה אחראי על הפעילות בצ'כוסלובקיה ומרדור בשאר מדינות אירופה.

פעילות הרכש בצ'כוסלובקיה נמשכה. בסוף פברואר 1948, ביקש בן-גוריון מאבריאל לבדוק אפשרות לרכישת מטוסי קרב בצ'כוסלובקיה. בעזרת שליח הרכש, אוטו פליקס, אותרו מטוסי מסרשמיט שיוצרו על ידי מפעלי נשק צ'כוסלובקיים, אולם רכישתם התעכבה בשל נחיתותם הטכנית ומחירם המופקע לעומת מטוסים אמריקאים שהיו בנמצא. בסוף מרץ, לאחר שהתברר סופית כי אין אפשרות לעקוף את האמברגו האמריקאי על משלוחי נשק, הוחלט לרכוש 10 מטוסי מסרשמיט ולהטיסם לישראל. הממשל המקומי העמיד לרשות המשלחת הישראלית את שדה התעופה בזאטץ שקיבל את שם הקוד "עציון" והכשיר שם צוותי אוויר וקרקע ישראלים. הטיסה הראשונה משדה תעופה זה הייתה ב-1 באפריל במבצע חסידה והובלו בה נשק ותחמושת ששימשו במבצע נחשון. ב-20 במאי החל מבצע בלק (שנמשך עד אוגוסט 1948) ובו, מלבד נשק ותחמושת, הוטסו גם מטוסי המסרשמיט, שפורקו והועמסו על מטוסי התובלה הישראלים, מצ'כוסלובקיה אל שדה התעופה של עקרון, שם הורכבו מחדש על ידי טכנאים צ'כוסלובקים. בסוף 1948 אבריאל היה מעורב ברכש מטוסי הספיטפייר מממשלת צ'כוסלובקיה, מטוסים אשר הגיעו לישראל, לאחר תלאות רבות, במבצע ולוטה. במהלך מלחמת העצמאות, נרכשו בצ'כוסלובקיה בסך הכל: עשרות מטוסים, כ-50,000 רובים, כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים.

לאחר מלחמת העצמאות

EHUD AVRIEL PASSPORT
דרכונו הדיפלומטי של אהוד אבריאל משנת 1951

עם הקמת המדינה ובד בבד עם פעילותו למען רכש נשק, פעל כציר הרשמי מטעם ישראל בשלש מדינות: צ'כוסלובקיה, הונגריה ומ-1950 אף ברומניה. היה מנכ"ל משרד ראש הממשלה ממאי 1951 עד יוני 1952, ומנכ"ל משרד האוצר מיוני 1952 עד יולי 1953. נבחר לכנסת בשנת 1955 מטעם מפא"י וב-1957 התפטר מהכנסת ומונה לשגריר בקונגו, גאנה וליבריה. שנה לאחר חזרתו לארץ (1961) מונה לסמנכ"ל משרד החוץ ולאחר ארבע שנים מונה לשגריר ישראל באיטליה, תפקיד אותו מילא כשלש שנים.

ב-1968 בקונגרס הציוני ה-27 נבחר ליושב ראש ההסתדרות הציונית העולמית וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1972. במקביל כיהן גם אריה לואיס פינקוס כיו"ר הוועד הפועל הציוני וכיו"ק הוועד הפועל של הסוכנות היהודית. אחרי אהוד אבריאל לא נבחרו יותר יושבי ראש של ההסתדרות הציונית אלא ראשי הוועד הפועל בלבד.

ב-1974 חזר לפעילות הדיפלומטית לשמה ונתמנה לתפקיד הקונסול הכללי בשיקגו ובשנים 19771979 לשגריר לתפקידים מיוחדים.

נחשב כחבר בצעירי מפא"י והיה בין מקימי רפ"י. בשנת 1976 חיבר ספר אוטוביוגרפי בשם פתחו שערים.

נפטר ב-27 באוגוסט 1980.

הנצחה

על שמו כיכר "אהוד אבריאל" בשכונת נווה שרת בתל אביב ואולם במשרד החוץ בירושלים.

במאמר עתידני בכותרת "זה קרה ב-1975", אשר פורסם בשבועון העולם הזה, (שעורכו היה אורי אבנרי), באפריל 1955, נחזה כי אהוד אבריאל יהיה ראש ממשלת ישראל בשנת 1975.[2]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ שליחותו של יואל ברנד, באתר אנציקלופדיית דעת
  2. ^ מערכת העולם הזה, "זה קרה ב-1975", 21 באפריל 1955
Emblem of Israel.svg מנכ"לי משרד ראש הממשלה
אהוד אבריאל טדי קולק יעקב הרצוג שמחה דיניץ מרדכי גזית עמוס ערן אליהו בן-אלישר מתתיהו שמואלביץ' אברהם טמיר יוסי בן אהרון
19511952 19521964 19661972 19721973 19731975 19751977 19771980 19801984 19841986 19861992
שמעון שבס צבי אלדרוטי אביגדור ליברמן משה ליאון יוסי קוצ'יק רפי פלד אביגדור יצחקי אילן כהן רענן דינור אייל גבאי
19921995 19951996 19961997 19971999 19992001 20012001 20012004 20042006 20062009 20092011
הראל לוקר אלי גרונר יואב הורוביץ
20112015 2015–2018 2018-
אבריאל

האם התכוונתם ל...

אלי גרונר

אליהו דוד (אלי) גרונר (נולד ב-2 בספטמבר 1970) הוא מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר.

אריך מולר

אריך מולר (1995-1895) היה תעשיין ישראלי ומייסד מפעל אתא.

ברטולד שטורפר

ברטולד שטוֹרפֶר (בגרמנית: Berthold Storfer‏; 16 בדצמבר 1880, צ'רנוביץ, האימפריה האוסטרו-הונגרית - נובמבר 1944, אושוויץ) היה יהודי מומר אוסטרי, יועץ למסחר ופיננסים, אשר באמצעות מגעיו עם השלטונות הנאצים בארצו הציל כעשרת אלפים יהודים. שטורפר עזר להם לצאת מהרייך הגרמני כבעליו של משרד שטיפל בהגירה מאוסטריה ופעולותיו בוצעו בהסכמת השלטונות הנאציים. בין השאר, היה שטורפר מעורב בארגון אוניות המעפילים: מילוס, פאסיפיק ואטלנטיק, שבהן הפליגו כ-3,500 מעפילים.

דוד קוליץ

דוד קוליץ (נולד ב-18 בספטמבר 1943) הוא איש עסקים ישראלי, יושב-ראש ומנהל קבוצת "אלול טכנולוגיות". כיהן במספר תפקידים ציבוריים, ובהם יושב-ראש מועצת המנהלים של בית התפוצות ויושב-ראש חבר הנאמנים של המרכז הרפואי תל אביב.

ההסתדרות הציונית העולמית

ההסתדרות הציונית העולמית (באנגלית: World Zionist Organization) היא ארגון של התנועה הציונית שהוקם ביוזמתו של בנימין זאב הרצל ב-3 בספטמבר 1897, בקונגרס הציוני הראשון שהתכנס בבזל שבשווייץ. ההסתדרות הציונית הוקמה כארגון גג, לאיחוד פעולתם של כל הגופים הציוניים בעולם. באותו קונגרס הוטל על היינריך אלחנן יורק-שטיינר להכין את תקנות הארגון.

הוועד הפועל הציוני

הוועד הפועל הציוני הוא המוסד העליון של ההסתדרות הציונית העולמית.

המוסד לעלייה ב'

המוסד לעלייה ב' היה זרוע של ארגון ההגנה ששימש כגוף המארגן מטעם הנהגת היישוב של ההעפלה - העלייה לארץ ישראל (שהייתה בלתי חוקית על-פי חוקי המנדט הבריטי). כמו כן שימש המוסד לשם רכש נשק עבור "ההגנה" וצה"ל, כולל עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית..

יוסי בן אהרון

יוסי בן אהרון (נולד ב-1932) הוא דיפלומט ישראלי, כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בשנים 1986–1992 תחת ראש הממשלה יצחק שמיר.

יוסי קוצ'יק

יוסי קוצ'יק (נולד ב-14 בנובמבר 1951 בישראל) הוא פעיל ציבור ואיש עסקים ששימש כמנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופת כהונתו של אהוד ברק כראש הממשלה.

יעקב הרצוג

יעקב דוד הרצוג (21 בדצמבר 1921, כ' בכסלו ה'תרפ"ב – 9 במרץ 1972, כ"ג באדר תשל"ב) היה משפטן ודיפלומט ישראלי.

לואי אריה פינקוס

לואי אריה פינקוס (באנגלית: Aryeh Louis Pincus; ‏1912 – 26 ביולי 1973) היה עורך דין בהכשרתו, היה פוליטיקאי, איש תנועת העבודה, איש מינהל ומנהיג ציוני ישראלי יליד דרום אפריקה. שימש כיושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית בין השנים 1965–1973 וכיושב ראש הוועד הפועל של ההסתדרות הציונית העולמית בין השנים 1968–1972.

בצעירותו היה אחד ממנהיגי התנועה הציונית של דרום אפריקה כנציג תנועת העבודה. בשנות ה-30 לחייו מונה פינקוס למנהלהּ הראשון של חברת התעופה "אל על". בשנים 1969–1972 כשעמד בראש ועד הפועל הציוני והסוכנות היהודית הנהיג ארגון מחדש של מוסדות לאומיים אלה. פינקוס תרם למאמצי קליטת הגל הראשון הגדול של העלייה הגדולה מברית המועצות ולטיפוח החינוך היהודי בתפוצות.

מבצע חסידה

מבצע "חסידה" היה מבצע צבאי סודי להנחתת מטוס בודד נושא נשק מצ'כוסלובקיה, במהלך מלחמת העצמאות וטרם הכרזת העצמאות. הנשק שנשא המטוס היה חיוני לביצועו של מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים הנצורה. נשק זה היה חלק מעסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית שהייתה אחת החשובות במקורות הנשק במלחמת העצמאות.

ב-28 במרץ דרבן דוד בן-גוריון את אהוד אבריאל, שנשלח מטעם ההגנה במסגרת המוסד לעלייה ב', לקדם את עסקת הנשק הצ'כית: "אני כותב לך בפעם האחרונה. עליך לסדר משלוח על ידי אווירונים . אם אינך יכול או... שזה לא ייתכן - עליך לבוא מיד... בשום אופן אינך יכול להישאר עוד באירופה ולטפל עוד בעניינים האלה...".

מבצע חסידה נערך סמוך לחצות ליל ה-1 באפריל 1948, המטוס שנחכר מחברה אמריקנית היה מטוס תובלה דאגלס C-54 סקיימאסטר ארבע-מנועי, המוטס בידי טייס אמריקני. שם הקוד של המטוס היה "בלק-1" והוא היה הראשון בסדרת המטוסים ברכבת האווירית של מבצע בלק.

המבצע הוטל על גדוד 53 של חטיבת גבעתי בפיקודו של יצחק פונדק, אליו סופחו אנשי שירות האוויר בפיקודו של אהרון רמז (לימים מפקד חיל האוויר הישראלי) ואנשי חימוש בפיקודו של אשר פלד.

לשם הנחתת המטוס נבחר מנחת חירום בריטי נטוש ליד הכפר הערבי בית דראס הסמוך לבאר טוביה. על גדוד 53 הוטל לאבטח את שדה התעופה שהיה סמוך לכפרים ערביים עוינים. על היחידות הנספחות הוטלו תפקידים כמו יצירת קשר עם המטוס, הארת המסלול בעזרת גנרטור ומערכת תאורה מאולתרת, תדלוק המטוס ופריקת המשלוח במהירות בטרם יתערבו הערבים או הבריטים.סמוך לחצות הודלקו אורות מסלול הנחיתה, ברגע שבו נשמעה מרחוק נהמת מנועי המטוס. הנחיתה עברה בשלום, התאורה כובתה, המטען פורק במהירות והוצא מן האזור. במקביל המטוס תודלק, נבדק על ידי מכונאים והמריא תוך זמן קצר, כאשר כל הפעולה ארכה כ-80 דקות. המטען כלל 200 רובי מאוזר "צ'כיים" 40 מקלעי מגל"ד ו-150 אלף כדורי תחמושת. הנשק הועבר עוד בליל המבצע ליחידות שעמדו לפתוח במבצע נחשון.

באזור נחיתת המטוס, בכניסה המערבית לבאר טוביה, הוצב סלע ועליו חרותות המילים "מבצע חסידה" ולידו לוח שעליו סיפור המבצע.

מנכ"ל משרד ראש הממשלה

מנכ"ל משרד ראש הממשלה כפוף לראש ממשלת ישראל, והוא על פי רוב ממונה על ידו באופן אישי, בכפוף לאישור ממשלת ישראל. מנכ"ל משרד ראש הממשלה האחרון היה אלי גרונר, שפרש ב-2018. ממלא מקום המנכ"ל היה יואב הורוביץ וכעת ממלא מקום המנכ"ל הוא רונן פרץ.

משפטי פראג

משפטי פראג (המשפטים קרויים לעיתים על שמו של הנאשם הראשי משפט סלנסקי, בצ'כית: Proces se Slánským) היו סדרה של משפטי ראווה שנערכו בסוף 1952 בפראג בירת צ'כוסלובקיה, בהשראתו של סטלין, ונועדו לבצר את שלטונו במדינות הגוש הקומוניסטי.

ארבעה-עשר נאשמים הועמדו לדין במשפט העיקרי, בהם אחד-עשר יהודים. הבולט בנאשמים היא רודולף סלַנסקי, שהיה מזכיר המפלגה הקומוניסטית של צ'כוסלובקיה. המשפטים נפתחו ב־20 בנובמבר 1952 ונוהלו בידי הרשויות הצ'כוסלובקיות, בהוראת מוסקבה, באווירה אנטישמית ואנטי-ישראלית.

סלנסקי וחבריו הואשמו ב"קשר טרוצקיסטי־טיטוֹאיסטי־ציוני בשירות האימפריאליזם האמריקני". בהשפעת עינויים הודה סלנסקי כי היה סוכן ציוני וריגל לטובת המערב.

משפט סלנסקי הפך גם להתקפה אנטי ציונית ואנטי ישראלית בגלל המפנה במדיניות החוץ של ברית המועצות במזרח התיכון. התמיכה של הגוש הסובייטי בתוכנית החלוקה ב-1947 באה כדי לאפשר חדירה מדינית סובייטית לאזור וסילוק הבריטים. כאשר לאחר הקמתה התקרבה ישראל למערב ולארצות הברית גרם הדבר לאכזבה בקרמלין. התמיכה בישראל עוררה את איבת הערבים לגוש הקומוניסטי וכדי להתגבר על כך נוצר הצורך להפגין בפומבי את השינוי לגבי ישראל וזה נעשה בעזרת משפט ראווה עם גוון אנטי ציוני מובהק.

ב-27 בנובמבר 1952 נידונו למוות אחד-עשר מהנאשמים, בכללם סלנסקי וולדימיר קלמנטיס, וב־3 בדצמבר בוצע גזר הדין. שני ישראלים שהגיעו לפראג, מרדכי אורן ושמעון אורנשטיין, נאסרו והואשמו בריגול לטובת ישראל וארצות הברית. הם שמשו כעדים במשפט העיקרי ואחר כך נידונו במשפט נפרד. התביעה במשפט דיברה על "תוכנית אבריאל" שזמם כביכול הציר הקודם של ישראל בפראג, אהוד אבריאל, שנועדה לשעבד את צ'כוסלובקיה לאימפריאליזם האמריקני. באותו זמן, ציר ישראל בפראג, אריה קובובי, הוכרז כאישיות בלתי רצויה. אורנשטיין נדון למאסר עולם, ומרדכי אורן נידון לעשרים שנות מאסר; אורנשטיין שוחרר בשנת 1954, ואורן שוחרר בשנת 1956 ביחד עם שלושת נאשמי המשפט העיקרי שלא הוצאו להורג. בשנת 1963 זכו כל נאשמי פראג לטיהור שמם על ידי שלטונות צ'כוסלובקיה.

בישראל התייחס רוב הציבור מלכתחילה אל ההאשמות כאל עלילות שווא חסרות שחר. עם זאת, אנשי מק"י הביעו אמון בהאשמות שהועלו במשפט, ובקרב אנשי מפ"ם הייתה מבוכה, בעיקר לאור מעצרו של מרדכי אורן, מראשי הקיבוץ הארצי ומפ"ם. עמדת האגף השמאלי במפ"ם (בראשות משה סנה, יעקב ריפתין ואליעזר פרי) הייתה שההאשמות נכונות. אחרים טענו שההאשמות כלפי אורן נבעו מאי-הבנה שיש לתקן, והיו שגינו את המשפט אך ביקשו שלא לנצל אותו כדי להשמיץ את הקומוניזם.

משפטי פראג נחשבים כחלק ממסעו האנטישמי של סטלין כנגד ה"קוסמופוליטיים חסרי השורשים" בשנים 1948–1953, והתרחש בין משפט הסופרים ואנשי הרוח היהודים למשפט הרופאים.

דרמטיזציה של משפטי פראג נעשתה בסרטו של הבמאי קוסטה גברס "ההודאה" (L'Aveu), בכיכובם של איב מונטאן וסימון סיניורה. הסרט התבסס על ספר באותו שם שנכתב על ידי ארתור לונדון, מניצולי המשפטים.

נאות מרדכי

נְאוֹת מָרְדְּכַי הוא קיבוץ השוכן בצפון הארץ בעמק החולה, כ-5 ק"מ דרומית מזרחית לעיר קריית שמונה, בתחום השיפוט של מועצה אזורית הגליל העליון.

הקיבוץ קרוי על שמו של מרדכי רוזובסקי שהיה פעיל ציוני בארגנטינה.

עמוס ערן

עמוס ערן (נולד ב-15 בספטמבר 1936) הוא מנהל ישראלי, כיהן כמנכ"ל משרד ראש הממשלה תחת יצחק רבין, כנשיא אוניברסיטת חיפה וכמנכ"ל קרן פנסיה מבטחים.

עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית

עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-ישראלית במחצית הראשונה של שנת 1948 הייתה המקור העיקרי לנשק של ההגנה וצה"ל במלחמת העצמאות. במהלך מלחמת העצמאות, נרכשו בצ'כוסלובקיה עשרות מטוסים, כ-50,000 רובים, כ-6,000 מקלעים וכ-90 מיליון כדורים.

מיד אחרי החלטת האו"ם על חלוקת ארץ ישראל, ב-29 בנובמבר 1947, הורה דוד בן-גוריון לאתר מקורות נשק וציוד צבאי שיוכלו לשמש את ישראל. מקורות האספקה החוקיים בארצות הברית ובמרבית מדינות אירופה היו חסומים בפני מוסדות היישוב עקב הטלת אמברגו על נשק מצד ארצות הברית על המזרח התיכון. החלופות העיקריות שנמצאו היו מבצעי רכש בלתי חוקיים ופנייה אל מדינות גוש הסובייטי. בניגוד לארצות הברית ולבריטניה, ברית המועצות של סטלין, שתמכה בהחלטת החלוקה של האו"ם, המשיכה לעמוד מאחורי החלטה זו, גם אחרי שההחלטה גרמה לתחילתו של עימות מזוין. התקווה של סטלין הייתה כי הסיוע הצבאי לישראל יסייע להפוך אותה למדינה פרו-סובייטית.

במהלך מלחמת העולם השנייה, עם כיבוש צ'כוסלובקיה בידי הנאצים, השתלט הרמן גרינג על מפעל סקודה בצ'כיה והסב אותו למפעל נשק, חלק מ"הרמן גרינג וורקה" אשר סיפק נשק לצבא הגרמני. לאחר שנכבשה צ'כוסלובקיה על ידי ברית המועצות, הצטייד נצבא הצ'כוסלובקי בנשק סובייטי חדש. במצב זה נשארו כמויות גדולות של נשק במחסני המפעלים.

מיכאל פליקס דורון, שהיה סגן מפקד מחוז ירושלים בזמן מלחמת השחרור, הציע לדוד בן-גוריון שבאמצעות אחיו, אוריאל פליקס דורון וקשריו עם יאן מסריק, ירקמו גם הם קשרים עם ממשלת צ'כוסלובקיה ויבצעו דרך כך את עסקת הרכש. ממשלת צ'כוסלובקיה הייתה נכונה לסחור בנשק על מנת לשפר את מצבה הכלכלי ובעת שנשאו ונתנו עם נציגי ההגנה, הם סיכמו עסקה דומה עם הצבא הסורי, עסקה שלא יצאה אל הפועל בשל עיכוב בתשלום.

בתיווכו של סוחר נשק יהודי ובסיועו הגלוי של שר החוץ הצ'כוסלובקי, יאן מסריק, סוכמה העסקה שנעשתה בניירות רשמיים של אתיופיה. בשם אתיופיה חתמו על ההסכם אהוד אבריאל, שנשלח על מנת שיהיה נציג מהפרלמנט הישראלי שיוכל לחתום על המסמכים, ביחד עם אוטו פליקס (בשמו העברי: אוריאל דורון), שהיה הגורם המקשר בין ישראל לצ'כוסלבקיה, ובשם צ'כוסלובקיה חתם יאן מסריק. ההסכם, שנחתם סופית ב-14 בינואר 1948, כלל 4,500[דרוש מקור] רובי מאוזר וכחמישה מיליון כדורים תמורת 750 אלף דולר.

הובלת הנשק לארץ ישראל נתקלה בקשיים מרובים, אך בסופו של דבר, הגיע הנשק בסוף חודש מרץ 1948. רוב הנשק הועבר דרך הים, באמצעות אוניות מערכת הרכש שהוכנו על ידי מוסדות המדינה שבדרך. אוניות הנשק הועמסו בנמל שיבניק שביוגוסלביה.

תפיסת השלטון בצ'כוסלובקיה בידי הקומוניסטים בראשית 1948 הביאה לקושי ביישום העסקה, מאחר שהממשלה החדשה התנערה מהתחייבויות הממשלה הקודמת, שחתמה על עסקת הנשק. ההנהגה היהודית בארץ נעזרה בתיווך של חברי המפלגה הקומוניסטית, ובעקבות כך חודש הסכם אספקת הנשק לצה"ל, ובוטל הסכם אספקת הנשק עם הערבים. נראה שסיבה נוספת להענותם של השלטונות הצ'כוסלובקים הייתה רצונה של ברית המועצות להשפיע על המציאות הפוליטית שהתהוותה בישראל הצעירה ולהטות אותה לכיוון פרו-סובייטי.

רענן דינור

רענן דינור (נולד בירושלים בשנת 1952), מנהל ישראלי, מנכ"ל משרד ראש הממשלה בתקופתו של אהוד אולמרט כראש הממשלה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.