אדריכלות רומנסקית

אדריכלות רומנסקיתאנגלית: Romanesque; בצרפתית: Romane; מילולית: "באופן הרומי") הוא מושג מודרני המתייחס לסגנון שאפיין תקופה באדריכלות שהתקיים החל מסוף המאה העשירית ובמיוחד במאה האחת עשרה והמאה השתים עשרה באירופה של ימי הביניים, עד שפינה את מקומו לטובת האדריכלות הגותית. הרומנסק ניסה להחיות את סגנון הבנייה הרומי אשר נשתכח במאות השנים שעברו בין נפילת האימפריה הרומית עד אותה תקופה.

האדריכלות הרומנסקית הגיעה לשיאה בצפון צרפת, אך נפוצה בכל רחבי אירופה והייתה לסגנון הפאן-אירופי הראשון מאז האדריכלות הרומית. התפשטותו ברחבי היבשת מעידה על כך שבתקופה זו כבר נישא מידע בידי סוחרים, אצילים, אבירים ובעלי מלאכה ממדינה למדינה. האדריכלות הרומנסקית מייצגת את התקופה בה אירופה החלה להתאושש מחשיכת ימי הביניים אשר אופיינה בהתדרדרות שלטונית, תרבותית וטכנולוגית. חשיבות מיוחדת כאן ניתן לייחס לעליה לרגל למקומות קדושים שהייתה נהוגה באירופה, ומסלולי עליה לרגל למקומות כמו סנטיאגו דה קומפוסטלה בגליסיה שבצפון ספרד תרמו ככל הנראה באופן מיוחדת להתפשטות הסגנון.

האדריכלות הרומנסקית ידועה בזכות סגנון הבנייה המסיבי, הכבד והמוצק שלה. סגנון זה מתבטא בקירות עבים, קשתות עגולות, עמודים חסונים ומוצקים, הקמרונות המפושקים, המגדלים הגדולים והקישותיות בארקדות. לכל מבנה הייתה צורה מוגדרת היטב ולעיתים קרובות הם היו בעלי תוכנית סדירה וסימטרית, שהקנתה להם מראה כללי של פשטות, זאת לעומת המורכבות של המבנים הגותיים שבאו לאחר מכן. בזכות מאפיינים אלה ניתן לזהות את הסגנון בכל רחבי אירופה, למרות הבדלים אזוריים וחומרי בנייה שונים.

אף על פי שטירות ומבצרים רבים נבנו בתקופה זו, הם עדיין פחותים במספרם לעומת הכנסיות שנבנו, החשובות שבהן היו כנסיות המנזרים הגדולים, שרבות מהן עדיין עומדות על תילם ושמורות היטב, ולעיתים קרובות, אף עדיין בשימוש.[1]

ערך זה הוא חלק מסדרת
תולדות אדריכלות המערב
אדריכלות מצרים העתיקה
אדריכלות קלאסית
אדריכלות יוון העתיקה
אדריכלות רומית
אדריכלות ימי הביניים
אדריכלות ביזנטית
אדריכלות רומנסקית
אדריכלות נורמנית
אדריכלות גותית
אדריכלות הרנסאנס
אדריכלות הבארוק
אדריכלות נאו-קלאסית
התחייה הגותית
אדריכלות מודרנית
אדריכלות פוסט-מודרנית
סגנונות באדריכלות
P Architecture
פורטל האדריכלות
Tournai JPG001
בית הרוחב הדרומי של קתדרלת טורנה (Tournai), בלגיה, המאה ה-12

הגדרה

Trier BW 2013-04-14 15-59-54
קתדרלת טריר (Trier), משמאל, ולצידה כנסיית גברתנו הגותית

המונח "רומנסק" נטבע לראשונה על ידי הארכאולוג שארל דה גרוויל (Charles-Alexis-Adrien Duhérissier de Gerville), בתחילת המאה ה-19, לתאר את האדריכלות של מערב אירופה מהמאה ה-5 ועד המאה ה-13, בתקופה שבה תאריכי הבנייה האמיתיים של מבנים רבים מאז לא אומתו.[2] המונח כיום משמש לתקופה הרבה יותר מוגבלת, מהמאה ה-10 ועד המאה ה-12. המילה שימשה לתיאור הסגנון שהיה בוודאות ניתן לזיהוי כסגנון של ימי הביניים שקדם לגותיקה ולאמנות הגותית, אך שמר על הקשת העגולה הרומית ונראה כהמשכה של מסורת הבנייה הרומאית, אף על פי שהיה יותר פשוט ופחות מפותח טכנית.

המונח פרה-רומנסק משמש לעיתים לציון האדריכלות בגרמניה של התקופות הקרולינגית ואוטוניאנית בעוד ש-First Romanesque משמש לציון מבנים באיטליה, ספרד וחלקים מצרפת אך קדמו להשפעה של מנזר קלוני.

היסטוריה

Bamberger Dom BW 6
קתדרלת במברג הבנויה בסגנון רומנסקי גרמני.

מקורות

האדריכלות הרומנסקית הייתה הסגנון הראשון הניתן להבחנה שהתפשט ברחבי אירופה מאז תקופת האימפריה הרומית. למרות הרושם של היסטוריונים מהמאה ה-19 שהאדריכלות הרומנסקית הייתה המשכה של הסגנון הרומי, שיטות הבנייה הרומיות נשכחו ואבדו ברוב חלקי אירופה (בארצות הצפון הן מעולם לא אומצו למעט בניינים רשמיים של השלטון הרומי ובסקנדינביה הן לא היו ידועות). הייתה, אם כן, רק מעט המשכיות, אפילו ברומא היו מספר בזיליקות מימי הקיסר קונסטנטינוס ששרדו ושימשו השראה לבנאים מאוחרים יותר. המבנים שסיפקו השראה לאדריכלות ימי החשיכה באירופה לא היו המבנים של רומא העתיקה אלא המבנים הביזנטים, ובפרט בזיליקת סן ויטאלה המתומנת מהמאה ה-6 ברוונה. מבנה זה שימש השראה גם למבנה הקפלה הפלטינית באאכן שנבנתה על ידי קרל הגדול בסביבות שנת 800 לספירה.[3]

St gall plan
תוכניות מנזר סיינט גאל בשווייץ.

כתב יד מהמאה ה-9, שנכתב מעט אחרי בניית קתדרלת אאכן, מציג את תוכנית מנזר סיינט גאל (Abbey of St. Gall). זוהי תוכנית מפורטת המציגה את כל מבני המנזר ואת תפקידיהם (עם תוויות על התוכנית). המבנה הגדול ביותר הוא הכנסייה, שתוכניתה היא גרמאנית, בעלת אפסיס בשני הקצוות, דבר שלא נראה בדרך כלל במקומות אחרים. מאפיין נוסף של הכנסייה הוא הפרופרציות הרגולריות שלה, התוכנית ריבועית של מגדל המצלב משמש כמודל לשאר התוכנית. ניתן לראות מאפיינים אלה גם בכנסיית הפרוטו-רומנסק כנסיית מיכאל הקדוש בהילדסהיים שנבנתה בשנים 1001-1030.[3]

אדריכלות הרומנסק התפתחה בו-זמנית גם בצפון איטליה, חלקים מצרפת ובחצי האי האיברי במאה ה-10 ולפני ההשפעה המאוחרת יותר של מנזר קלוני. סגנון זה נקרא לעיתים "First Romanesque" או "רומנסק לומברדי", והוא מאופיין בקירות עבים, מחסור בפיסול ונוכחות של קשתות מקושטות הידועות כ"פס לומברדי".

רקע פוליטי

Perigueux Cathedrale Saint Front a
קתדרלת סן פרון, פריז'ו (Perigueux), צרפת. הקתדרלה בעלת 5 כיפות כמו לכנסיות ביזנטיות, אך נבנתה בצורה רומנסקית.

קרל הגדול (שרלמן) הוכתר בידי האפיפיור בבזיליקת פטרוס הקדוש בחג המולד בשנת 800 לספירה, במטרה להקים מחדש את האימפריה הרומית המערבית. יורשיו של קרל הגדול המשיכו לשלוט בחלקים גדולים מאירופה, תוך כדי יצירה הדרגתית של ישויות פוליטיות נפרדות, שבסופו של דבר, עקב בריתות או מלחמות, הפכו לאומות שונות. הממלכה הגרמאנית התגלגלה לקיסרות הרומית הקדושה ואילו ויליאם הכובש מנורמנדי כבש את בריטניה ב-1066, דבר שהוביל לאיחוד הארץ ולבניית טירות וכנסיות.

בתקופה בה המבנים ששרדו מהאימפריה הרומית הוזנחו והתבלו, ורובה של טכנולוגיית הבנייה הרומית אבדה, הבנייה של כיפות וגילוף קישוטים על אלמנטים אדריכליים המשיכה ללא צמצום באימפריה הביזנטית, תוך התפחות בסגנון מאז נפילתה של רומא. הכנסיות בעלות הכיפה של קונסטנטינופול ומזרח אירופה השפיעו באופן ניכר על האדריכלות של עיירות מסוימות, במיוחד באמצעות מסחר ודרך מסעי הצלב. המבנה הידוע ביותר שמדגים זאת הוא בזיליקת מרקוס הקדוש בוונציה, אך ישנן דוגמאות רבות לכך, רובן בעלות חשיבות קטנה יותר, במיוחד בצרפת, כגון כנסיות סן פרון בפריז'ו (Perigueux) והקתדרלה של אנגולם.[4]

באותה תקופה, אירופה הושפעה מאוד מהפאודליזם, בו איכרים ווסאלים קיבלו חזקה על האדמה שאותם עיבדו תמורת מיסים או שירות צבאי. התוצאה של זה הייתה שניתן היה לגייסם לא רק למריבות מקומיות ואזוריות, אלא גם ללכת בעקבות אדונם לאורך אירופה במסעי צלב, אם הם נדרשו לעשות זאת. מסעי הצלב, שנערכו ברובם בשנים 10951270, הביאו לתזוזה אדירה של אנשים, ועמם רעיונות ומיומנויות, ובפרט מיומנויות הקשורות לבניית ביצורים ועיבוד מתכות לשם הכנת שריון וכלי נשק. בנוסף, הוחלפו גם מיומנויות בנייה וקישוט מבנים. התזוזה המתמשכת של האנשים, שליטים, אצילים, אבירים בישופים, אבי מנזר, בעלי מלאכה ואיכרים הייתה גורם חשוב ביצירת הומוגניות בשיטות הבנייה ועיצוב מאפייני הסגנון הרומנסקי, למרות הבדלים אזוריים.

Kosciol Andrzeja
כנסיית אנדרו הקדוש, קרקוב, זוג המגדלים הם מתומנים ובעלי כיפה מתקופת הבארוק.

רקע דתי

במהלך סוף המאה ה-11 והמאה ה-12 חל גידול חסר תקדים במספר הכנסיות באירופה.[5] מספר רב של מבנים אלה, הן גדולים הן קטנים, שרד. הם כוללים כנסיות ידועות כגון סנטה מריה בקוסמדין ברומא (מפורסמת בזכות "פה האמת" "Mouth of Truth" על קיר הנרתקס) והבפטיסטריום של פירנצה (המפורסם דווקא בזכות דלתותיו של ג'יברטי מהמאה ה-15) וסן זנו מז'ורה בוורונה (שם התחתנו לפי המסורת רומיאו ויוליה). בצרפת, המנזרים המפורסים של או דיים ומון סן מישל מתוארכים לתקופה זו, וכך גם המנזרים והכנסיות בדרך סנטיאגו. באנגליה, כ-27 מהקתדרלות העתיקות, בכולן נבנה כנסיות מתקופה זו (חלקו הוחלפו מאוחר יותר בכנסיות גותיות) חוץ מסולסברי שם הנזירים עברו מסרום הישנה, וחלק מהן (כגון קתדרלת קנטרברי) נבנו על אתר בו שכנה כנסייה סקסונית.[6][7] בספרד, הכנסייה הרומנסקית המפורסמת ביותר היא קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה. בגרמניה, סביב נהר הריין ופלגיו קמו מנזרים רבים שנבנו בסגנון רומנסקי, בפרט ראוי לציין את הכנסיות שבמיינץ, וורמס, שפייר ובמברג (בפרט קתדרלת במברג). בקלן, העיר הגדולה ביותר מצפון להרי האלפים, שרדה קבוצה של כנסיות עירוניות מתקופה זו. כאשר תנועת הנזירות התפשטה ברחבי אירופה, צצו כנסיות רומנסקיות גם בסקוטלנד, סקנדינביה, פולין, הונגריה, סיציליה וסרביה. מספר כנסיות רומנסקיות נבנו בממלכות הצלבנים במזרח התיכון.[8][9]

מסדרי הנזירות

Abbey-of-senanque-provence-gordes
מנזר סנאנק בצרפת, המוקף במבני המנזר מתקופות שונות.

שיטת מסדרי הנזירות היא השיטה בה הפכו מאמינים נוצריים לחברי ארגון נזירי, מנזר וקהילה נזירית, החיים עם קשרים משותפים לפי חוק אחיד בקהילה משותפת במקום להיות אוסף נזירים מתבודדים. שיטה זו נוסדה על ידי הנזיר בנדיקטוס הקדוש במאה ה-6 לספירה. המנזרים הבנדיקטיים התפשטו מאיטליה אל כל רחבי אירופה ואף היו הרבים ביותר באנגליה. אחריהם באו המסדר הקלוניאני, הציסטריאניים, הקרתוזיאנים והקנונים האוגוסטיאניאנים. בהקשר למסעי הצלב הוקמו גם מסדרי אבירים-נזירים צבאיים בהם מסדר אבירי היכל שלמה (הטמפלרים) וההוספיטלרים.

המנזרים, שלעיתים כנסיותיהם תפקדו גם כקתדרלות, והקתדרלות שלא היו קשורות למנזרים, היו מקור כוח חשוב באירופה של ימי הביניים. בישופים ואבי מנזר של מנזרים חשובים חיו ותפקדו כנסיכים. המנזרים היו מרכזי למידה חשובים. בנדיקטוס ציווה ללמד ולעסוק בכל סוגי האמנויות במנזרים. אחד המפעלים החשובים של המנזרים היה העתקת כתבי יד, ובכך סייעו לשמר ולהפיץ ידע רב, בתקופה בה אנשים מעטים מחוץ למנזרים ידעו קרוא וכתוב.[1]

בצרפת, בורגונדי הייתה מרכז של מסדרים נזיריים. המנזר העצום והחזק בקלוני השפיע רבות וממושכות על תוכנית הקרקע והאדריכלות של מנזרים וכנסיות-מנזר. לרוע המזל, רק שרידים מעטים נותרו מכנסיית המנזר בקלוני. הבנייה השנייה מ-963 ואילך נעלמה לחלוטין, אך לחוקרים יש מושג טוב של הבנייה השלישית, מהשנים 10881130, שעד לרנסאנס הייתה הבנייה הגדולה באירופה. לעומת זאת, כנסיית סן סרנין בטולוז (1080-1120) שרדה ללא פגע ומציגה את הרגולריות של התכנון הרומנסקי עם הצורה המודולרית שלו, ההופעה המסיבית שלו והחזרה על המוטיב של חלונות מקושתים פשוטים.[3]

צליינות ומסעי הצלב

אחת מההשפעות של מסעי הצלב, שמטרתם הייתה לכבוש את המקומות הקדושים בארץ ישראל מידי השלטון המוסלמי, הייתה הצתת להט דתי, שבתורו גרם למיזמי בנייה גדולים. האצילים של אירופה, אלה שחזרו בשלום ממסעי הצלב, הודו לאלוהים על ידי בניית כנסיות או שדרוג כנסיות קיימות. במקביל, אלה שלא חזרו הונצחו בידי משפחתם ביצירות של אבן וטיח.

במסעי הצלב הועברו שרידי קודש רבים של קדושים ואף של שנים עשר השליחים מהמזרח התיכון וביזנטיון לאירופה המערבית. לכנסיות רבות, כגון כנסיית סן פרון בפריז'ו, היו קדושים מקומיים בעוד שכנסיות אחרות, כגון קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה, טענו לשרידים ופטרונות של קדושים בכירים (במקרה של סנטיאגו דה קומפוסטלה, יעקב בן זבדי, אחד משנים עשר השליחים). סנטיאגו דה קומפוסטלה, הממוקמת במערב גליסיה (כיום ספרד) נהפכה לאתר הצליינות החשוב באירופה וצליינים רבים עברו ברגל בדרך סנטיאגו, חלקם הולכים יחפים כדי לכפר על חטאיהם. הצליינים טיילו ב-4 מסלולים עיקריים שעברו דרך צרפת, והתכנסו ב-Jumieges, פריז, וזלה, קלוני, ארל וסיינט גאל בשווייץ. הם חצו שני מעברים בפירנאים והתכנסו למסלול אחד הנמתח לרוחב צפון-מערב ספרד. לאורך המסלול הם זכו לעידוד מצליינים שחזרו מהמסע. לאורך כל אחד מהמסלולים, מנזרים כגון אלה במואסק, טולוז, Roncesvalles, Conques, לימוז' ובורגוס סיפקו מזון ולינה לצליינים והתעשרו מהמסחר בנתיבים אלה. כנסיית סן בנואה די סאול (Saint-Benoît-du-Sault) בברי, היא כנסייה אופיינית שניבנתה על נתיב צליינות.[1]

מאפייני הסגנון

P1050201
כנסיית סנט'אמברוג'יו במילאנו הבנויה מלבנים.

האדריכלות הרומנסקית הייתה בתקופה בה אירופה עדיין חיה בפחד מתמיד של שודדים וברברים. האדריכלות לפיכך הייתה מאסיבית מאוד והייתה לרוב מבצרית במובנים רבים. לפחות קומת המסד של כנסיות מתקופת הרומנסק היו מאוד כבדות ועם מעט פתחים - כמו במבצר. האדריכלות הגותית אשר התפתחה מתוך הרומנסק הייתה מבחינה זו הרבה יותר קלה ואוורירית.
הבנייה אופיינה בקשתות עגולות, כמו הרומיות, קמרונות חבית וקמרונות צולבים. הקמרונות בחלל הפנימי של הכנסיות היו מדגישים את תאי נפח אשר יצרו.
הקולונדות בתוך הכנסייה היו לרוב בנויות מסדרה של עמודים עבים וביניהם עמודים דקים יותר אשר אינם נושאים את משקל המבנה עצמו. כמו כן היו עושים שימוש בארקדות עיוורות (עמודים בתוך קיר וללא מעבר או חלון). מאפיין נוסף הוא צריחים גבוהים ומעוגלים וגגות מחודדים.

הרושם הכללי הניתן על ידי האדריכלות הרומנסקית, הן בבנייה דתית והן בבנייה חילונית, היא של מוצקות מסיבית וכוח. בניגוד לאדריכלות הרומית שקדמה לה ולאדריכלות הגותית שבאה אחריה, שבהן קשתות ועמודים נשאו את עומס המבנה, באדריכלות רומנסקית, כמו הביזנטית, העומס נישא על ידי הקירות או על עמודי תמיכה שהיוו חלק מהקיר.[1]

האדריכלות הרומנסקית מחולקת בדרך כלל לשתי תקופות: "רומנסק ראשון" (First Romanesque) ו"רומנסק". ההבדל העיקרי הוא רמת המומחיות שבה נבנו המבנים. ברומנסק הראשון נעשה שימוש בקירות חצץ, חלונות קטנים וגגות חסרי קמרונות. עידון יותר גדול אפיין את התקופה השנייה, דבר שהגדיל את השימוש בקמרונות ובאבן מסותת.

Abaziasanvittorefrasassi
סן ויטורה אלה קיוזה (San Vittore alle Chiuse) ב-Genga, איטליה, העשוי מאבנים לא מסותתות ובעל הופעה מבצרית.

קירות

הקירות של המבנים הרומנסקים הם לרוב עבים מאוד, עם פתחים קטנים ומעטים, וכמו כן בעלי שכבה חיצונית כפולה וממולאים בחצץ.

חומרי הבנייה ששימשו לבניית הקירות ברחבי אירופה שונים ומגוונים, ותלויים בסוג האבן המקומית ומסורות הבנייה האזוריות. באיטליה, פולין, רוב גרמניה וחלקים מהולנד, נעשה בדרך כלל שימוש בלבנים. באזורים אחרים נעשה שימוש באבן גיר, גרניט וחלמיש. לעיתים קרובות אבני הבנייה היו חתיכות קטנות ולא סדירות, שהונחו על שכבה עבה של טיח. בנייה מאבן גזית לא הייתה סימן מבחין של הסגנון, בעיקר בתקופה הראשונה של הרומנסק, אך התרחשה בעיקר כאשר אבן גיר קלה לעיבוד הייתה נפוצה.[10]

Mainzer Dom Wandaufriss
קתדרלת מיינץ, גרמניה, בעלת 3 אזורי קיר, כנראה הכנסייה הקדומה ביותר המציגה תכונה זו.

עמודי תמיכה

באדריכלות רומנסקית, עמוד התמיכה שימש לתמיכת קשתות. הם נבנו בשיטת בנייה masonry וחתכם בדרך כלל ריבועי או מלבני. בדרך כלל הם היו בעלי כרכוב אופקי שייצג כותרת בחלק ממנו יוצאת הקשת מן העמוד. לעיתים העמודים כללו עמודונים שהיו מצורפים אליהם, וחלקם היו בעלי כרכוב בגובה הבסיס.

אף על פי שדרך כלל הם היו מלבניים, עמודי התמיכה יכולים להיות בעלי צורה מורכבת, עם חצאי-מקטעים של ליבה חלולה במשטח הפנימי התומך בקשת, או צרור של עמודונים המובילים אל הכרכוב שלפני הקשת.

עמודי תמיכה שנמצאים בחיתוך של שתי קשתות גדולות, כגון אלה שמתחת מקום המצלב (המקום בו נפגשים הספינה הראשית ובית הרוחב) הם בעלי צורת צלב, כאשר לכל קשת יש עמוד תמיכה מלבני הניצב לעמודי התמיכה האחרים.[1][3]

עמודים

עמודים מחולצים

באיטליה, בזמן תקופת הרומנסק, מספר רב של עמודים רומיים חולצו מעתיקות וחורבות ושמשו מחדש כעמודים בכנסיות. העמודים העמידים ביותר היו משיש בהם האבן שוקעה אופקית. ברוב העמודים האבן שוקעה אנכית ולעיתים הם באים במספר צבעים. חלק מהם שמרו על הכותרות הרומיות, בדרך כלל קורינתיות או בסגנון רומי מרוכב.[8]

SantCompostela21
קתדרלת סנטיאגו דה קומפוסטלה בעלת עמודי תופים גדולים אליהם נוספים עמודונים.

במספר מבנים, כמו בפרוזדור (atrium) בבזיליקת סן קלמנטה ברומא, יש מגוון מוזר של עמודים בו כותרות גדולות מונחות על עמודים נמוכים וכותרות קטנות מונחות על עמודים גבוהים יותר כדי לאזן את הגובה. פשרות אדריכליות מסוג זה לא באו בחשבון עבור האדריכלים הרומיים או הגותיים. עמודים מחולצים שימשו גם בצרפת בהיקף קטן יותר. בגרמניה ואזורים אחרים, עמודים קטנים שנחצבו מחתיכת אבן יחידה שימשו לסירוגין בין עמודי תמיכה מסיביים יותר.[8]

עמודי תוף

ברוב חלקי אירופה, עמודים רומנסקיים היו מסיביים, שכן הם תמכו בקירות עבים בעלי חלונות קטנים, ולעיתים גם בקמרונות כבדים. השיטה הנפוצה ביותר של בניית העמודים הייתה להרכיבם מגלילי אבן שנקראו "תופים", כמו בקריפטה של קתדרלת שפייר.[8][11]

Durham.2
קתדרלת דרהאם, אנגליה, בעלת עמודי masonry מקושטים והדוגמה המוקדמת ביותר של קמרונות צלעות בעלי קשתות מחודדות.

עמודי ליבה חלולה

כאשר היה צורך בעמודים מסיבים, כגון באלה של קתדרלת דרהאם, הם נבנו מאבן גזית והליבה החלולה מולאה בחצץ. עמודים ענקים ולא מחודדים אלה מקושטים לעיתים בחריטות.[7]

כותרות

כותרות העמודים הקורניתיים מרובי העלים שימשו השראה להרבה כותרות רומנסקיות, והדיוק שבהם גולפו תלויה במידה רבה בזמינותן של כותרות מקוריות להשוואה, הכותרות באיטליה כגון בקתדרלת פיזה ובדרום צרפת הרבה יותר קרובות לקלאסיות מאשר אלה שבאנגליה.[8][1]

הכותרת הקורניתית היא ביסודה עגולה בתחתית, שם היא יושבת על עמוד עגול ומרובעת בקצה העליון שלה, שם היא תומכת בקיר או בקשת. צורת כותרת זו נשמרה בפרופורציות הכלליות ובמתאר הכללי של הכותרת הרומנסקית. תכונה זו הושגה על ידי סיתות קובייה מלבנית וחציבת ארבע הפינות התחתונות בזווית כזו שהאבן הייתה מרובעת בחלקה העליון אך מתומנת בחלקה התחתון, כפי שניתן לראות בכנסיית סנט מיכאל בהילדסהיים (Hildesheim).[8]

Duraton Iglesia column head1
זוגי עמודות כמו אלה בדורטון, ליד ספולבדה בספרד, היו מאפיינים של קלויסטרים רומנסקיים בספרד, איטליה ודרום צרפת.

צורה זו שימשה בסיס למגוון רחב של טיפולים שטחיים, לעיתים העלים היו חיקוי של המקור אך לרוב פיגורטיביים. בצפון אירופה הכותרות עם העלים דמו הרבה יותר לאיורי כתבי יד מאשר למקור הקלאסי, בעקבות אי הכרותם של היוצרים את המקור שלא היה נפוץ באזורים אלו. בחלקים מצרפת ואיטליה ישנם קישורים חזקים לכותרות המחוררות של האדריכלות הביזנטית. דווקא בכותרות הפיגורטיביות נראות המקוריות היצירתיות הרבה ביותר. בעוד שחלק מהם תלויים על איורים של כתבי יד כגון איורים של סצינות תנכיות ותיאורים של חיות ומפלצות, אחרים מציגים סצינות חיות של אגדות וקדושים מקומיים.[4]

הכותרות, אף על פי ששמרו על תחתית עגולה וחלק עליון ריבועי, לעיתים קרובים נדחסו לצורת תפיחה דמוית כרית. זה בעיקר קרה בעמודי masonry גדולים, או בעמודים גדולים שמחליפים עמודי תמיכה, כגון בדרהאם.

עמודים לסירוגין

Hildesheim-Dom-Interior 01
כנסיית סנט מיכאל בהילדסהיים יש עמודי תמיכה ועמודים לחלופין.

מאפיין נפוץ של מבנים רומנסקיים, שנמצא גם בכנסיות וגם בארקדות שמפרידים חללי פנים של טירות, הוא הצבה לסירוגין של עמודי תמיכה ועמודים.

הצורה הפשוטה ביותר של הצבה כזאת היא עמוד בין כל שני עמודי תמיכה צמודים. לעיתים, העמודים באים בזוגות או שלשות. בכנסיית סנט מיכאל בהילדסהיים ההצבה היא בסדרה ABBA בספינה הראשית, בעוד שבבית הרוחב ההצבה היא בסדרה ABA.

ב-Jumieges ישנם עמודי תוף גבוהים בין עמודי תמיכה, כל אחד מהם הוא בעל חצי עמוד התומך בקשת. ישנן ואריאציות רבות על נושא זה, מהן ראוי לציין את קתדרלת דרהאם שם הכרכובים והעמודונים (shafts) הם בעלי עושר בלתי רגיל ועמודי ה-masonry מקושטים בתבניות גאומטריות שונות.[8]

לעיתים הסידור של העמודים היה מורכב יותר בגלל המורכבות של עמודי התמיכה עצמם, כך שתבנית הסירוגין לא הייתה של עמודי תמיכה ועמודים אלא של עמודי תמיכה השונים זה מזה, כגון בסנט אמברוג'יו במילאנו שם טבע הקמרון הכתיב הצבה לסירוגין בכך שעמודי תמיכה מסוימים נדרשו לשאת משקל רב יותר ולכן הם היו הרבה יותר גדולים.[3]

Seu urgell
האפסיס של הקתדרלה ב-Seu d'Urgell בספרד, היא בעלת חלונות המסתיימים בקשת חצי-עגולה, ארקדה עם עמודים וחלון עגול (אוקולוס).

קשתות ופתחים

הקשתות באדריכלות הרומנסקית הן קשתות חצי-עגולות, למעט מספר מבנים (בהם קתדרלת אוטן בצרפת וקתדרלת מונריאל בסיציליה ומבני אדריכלות נורמנית מסוימים) בהם יש שימוש בקשת מחודדת, כנראה עקב השפעה של אדריכלות מוסלמית.

בעוד שחלונות קטנים תוגברו בלינטלים מאבן מוצקה, חלונות גדולים יותר הם תמיד מקושטים. השערים היו גם הם בעלי קשת חצי-עגולה, למעט במקרים בהם השער היה ממוקם בתוך גומחה קשתית המעוטרת ב"לונטה" (מעין חצי ירח) עם גילופים מקושטים.[3]

Nivelles JPG00 (13)
הפנים של כנסיית סן גרטרוד בניבל, בלגיה The interior of St Gertrude, Nivelles, Belgium, has a king post roof.

מבנים ראויים לציון

הרבה מאוד כנסיות בסגנון הרומנסקי נמצאות בצרפת (בדגש על צפון צרפת וחבל נורמנדי בפרט) ובצפון ספרד. כנסיות רבות נוספות נמצאות גם בגרמניה, אנגליה, אירלנד וצפון איטליה. קיימות גם כנסיות רומנסקיות במדינות נוספות באירופה באזור ארצות השפלה, סקנדינביה מרכז אירופה ופולין. בכל ארץ הסגנון התאפיין באלמנטים מקומיים מעט שונים. בישראל על פסגת הר תבור שוכנת כנסייה רומנסקית, כנסיית ההשתנות.

St michaelis
קתדרלת סט. מיכאליס מ-1010 -1033. דוגמה טיפוסית לאדריכלות רומנסקית השוכנת בהילדסהיים, גרמניה)
Jumièges
כנסיית רומנסק בז'ומיאז' שבנורמנדיה

צרפת

ספרד

בלגיה

אנגליה

גרמניה

איטליה

ביבליוגרפיה

  • V.I. Atroshenko and Judith Collins, The Origins of the Romanesque, Lund Humphries, London, 1985, ISBN 085331487X
  • Rolf Toman, Romanesque, Könemann, (1997), ISBN 3-89508-447-6
  • Banister Fletcher, A History of Architecture on the Comparative method (2001). Elsevier Science & Technology. ISBN 0-7506-2267-9.
  • Helen Gardner; Fred S. Kleiner, Christin J. Mamiya, Gardner's Art through the Ages. Thomson Wadsworth, (2004) ISBN 0-15-505090-7.
  • George Holmes, editor, The Oxford Illustrated History of Medieval Europe, Oxford University Press, (1992) ISBN 0-19-820073-0
  • René Huyghe, Larousse Encyclopedia of Byzantine and Medieval Art, Paul Hamlyn, (1958)
  • Francois Ischer, Building the Great Cathedrals. Harry N. Abrams, (1998). ISBN 0-8109-4017-5.
  • Nikolaus Pevsner, An Outline of European Architecture. Pelican Books (1964)
  • John Beckwith, Early Medieval Art, Thames and Hudson, (1964)
  • Peter Kidson, The Medieval World, Paul Hamlyn, (1967)
  • T. Francis Bumpus,, The Cathedrals and Churches of Belgium, T. Werner Laurie. (1928)
  • Alec Clifton-Taylor, The Cathedrals of England, Thames and Hudson (1967)
  • John Harvey, English Cathedrals, Batsford (1961).

ראו גם

קישורים חיצוניים

StSerninToulousDB22
בזיליקת סן סרנין, טולוז, צרפת. מבט ממזרח (1080-1120)

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 Bannister Fletcher, A History of Architecture on the Comparative Method
  2. ^ Jean Hubert, Romanesque Art.
  3. ^ 3.0 3.1 3.2 3.3 3.4 3.5 Helen Gardner, Art through the Ages.
  4. ^ 4.0 4.1 George Holmes, ed. The Oxford History of Medieval Europe.
  5. ^ "In the years that followed the year 1000, we witnessed the rebuilding of churches all over the universe, but especially in Italy and Gaul." Chronicle of Raoul Glaber, quoted by Jean Hubert, Romanesque Art.
  6. ^ John Harvey, English Cathedrals
  7. ^ 7.0 7.1 Alec Clifton-Taylor, The Cathedrals of England
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 8.3 8.4 8.5 8.6 Rolf Toman, Romanesque.
  9. ^ "Architecture". National Tourism Organisation of Serbia. בדיקה אחרונה ב-28 בספטמבר 2007.
  10. ^ Rene Hyughe, Larousse Encyclopedia of Byzantine and Medieval Art
  11. ^ This technique was also used in the Classical world, notably at the Parthenon.
אדריכלות ביזנטית

אדריכלות ביזנטית היא סגנון אדריכלי שהתפתח מהאדריכלות הרומית ואפיין את הבנייה של האימפריה הביזנטית באזור מזרח הים התיכון מן המאה ה-4 ועד שלהי ימי הביניים. חלק נכבד מהאדריכלות הביזאנטית נמצא בעיר איסטנבול אשר נקראה בעבר קונסטנטינופול והייתה הבירה של האימפריה. רוב המבנים בסגנון זה הם כנסיות ומנזרים וחלקם, אשר נמצאים בטורקיה, הפכו למסגדים בתקופה העות'מאנית ובכך הצליחו להשתמר עד לימינו.

אדריכלות הרנסאנס

תקופת סגנון הרנסאנס באדריכלות התחילה עם תחילת הרנסאנס במאה ה-15 ונמשכה עד המאה ה-16 אז החל להתפתח הסגנון המנייריסטי. למעשה, עד סוף המאה ה-19 המשיכו לבנות בצורה דומה בסגנון נאו-קלאסיציסטי. אדריכלות הרנסאנס החלה להתפתח בצפון איטליה ובעיקר סביב העיר פירנצה והתפתחה לשאר חלקי אירופה (ובמיוחד לצרפת). הסגנון ניסה לחזור לאדריכלות הקלאסית שלפני ימי הביניים שנשתכחה. החידוש של אדריכלות הרנסאנס הוא בתפיסה המתמטית של כללי המשקל הארכיטקטוני, תפיסת האדם את החלל ושליטתו בסוד הבניין.

הסגנון דוגל בהרמוניה בין חלקי הבניין למבנה כולו ולסביבתו כמו גם במרכזיותו של האדם. עיקר הסגנון מתאפיין באלמנטים שאפיינו את האדריכלות הרומית עם חידושים שנבעו מהתפתחות הטכנולוגיה ותפיסות תרבותיות וחברתיות של הרנסאנס. להבדיל מאלמוניותם של האדריכלים בימי הביניים באירופה, אדריכלי הרנסאנס היו אמנים בעלי שם שעסקו גם בתחומים נוספים כגון ציור, פיסול, הנדסה אזרחית וצבאית. החשובים שבהם הם: פיליפו ברונלסקי, לאונה בטיסטה אלברטי, דונטו ברמנטה, לאונרדו דה וינצ'י, אנדראה פלדיו, מיכלאנג'לו וברניני. אדריכלות הרנסאנס אינה רק אדריכלות של כנסיות כמו הסגנונות שקדמו לה. ניתן למצוא את הסגנון גם במבני ציבור אזרחיים שונים, ארמונות ואף וילות פרטיות של אצילי התקופה.

אחד המבנים המפורסמים בסגנון הרנסאנס היא חזית הבזיליקה של סן פייטרו בקריית הוותיקן (הבזיקליקה עצמה בנויה בסגנון הבארוק בעיקר). את המבנה עיצבו כמה מהאדריכלים הגדולים בהיסטוריה: מיכלאנג'לו עיצב את הבזיליקה של סן פייטרו לפי כנסייה של ברונלסקי ונפטר בגיל 92 במהלך הבנייה [דרוש מקור], את עבודתו המשיך האדריכל דונטו ברמנטה והאמן רפאל צייר את קירות הקפלה הסיסטינית.

אדריכלות מודרנית

אדריכלות מודרנית, שלא לבלבל עם אדריכלות עכשווית, היא שם כולל לכמה סגנונות וגישות באדריכלות, שאפיינו את המחצית הראשונה של המאה ה-20 וממשיכים להשפיע גם על אופיה של האדריכלות עד היום. תפישות האדריכלות המודרנית, המשקפות ברובן את תפישת המודרניזם, החלו להתפתח באירופה וצפון אמריקה כבר בסוף המאה ה-19. בשנות ה-20 גובשו עקרונות שונים המבוססים הן על תאוריה והן על פרקטיקה ואומצו באופן רשמי על ידי אדריכלים רבים בעלי השפעה בינלאומית. אדריכלים אלו היוו, חלקם באופן רשמי וחלקם באופן מעשי, סוג של תנועה אמנותית עם ביטוי קונקרטי שהשפיע רבות על מראה הערים המודרניות. האדריכלות המודרנית הייתה צורת הבנייה המובילה בין שתי מלחמות העולם והמשיכה עד שנות ה-50 אז החלו לתהות לגבי הצלחתה והתפתח הסגנון הפוסט מודרני וגישות משניות במודרניזם כגון הרגיונליזם הביקורתי.

הסיבות להתפתחות סגנון המודרניזם הן רבות ואף נתונות למחלוקת. הגורמים העיקריים הם:

התפתחות טכנולוגית - המצאת הבטון המזוין, שיפור יכולות הייצור של פלדה וזכוכית ותיעוש הבנייה. הבטון המזוין איפשר לנתק את הקשר בין החזית לתוכניות הקומות וליצור חזית משוחררת ותוכניות קומות משתנות.

תמורות חברתיות - בעקבות תהליך העיור שגרמה המהפכה התעשייתית והמעמדות החדשים של התקופה אשר הובילו גם לצורך במציאת פיתרונות אדריכליים לסוגיית הדיור ההמוני.

השפעת התפתחויות בתחום האומנויות - כגון האר נובו, הפוטוריזם והקוביזם בתחילת המאה, בהם היו מעורבים גם אדריכלים רבים לצד אנשי רוח משפיעים נוספים.

אדריכלות מצרים העתיקה

התרבות המצרית היא אחת הקדומות בעולם אשר החלה להתפתח כבר לפני כעשרת אלפים שנה לאורך הנילוס. האדריכלות המצרית העתיקה התפתחה עם תרבות זו וחלק גדול מבנייניה ניצבים עד היום במצרים והם מהעתיקים והמפורסמים ביותר בעולם. גילם של חלק מהמבנים אשר עומדים עד היום הוא עד כ-5,000 שנה.

מקצוע האדריכלות התחיל במצרים העתיקה ולמעשה נהוג להחשיב את אמחותפ, האדריכל המצרי, כאדריכל הראשון בעולם.

אדריכלות נאו-קלאסית

נאו-קלאציסיזם באדריכלות הוא סגנון אדריכלי המבוסס על שאיפה למסורת האדריכלית ההיסטורית או לגישות אסתטיקה המבוטאות באמנות יוון ורומא בעת העתיקה. בהקשר המסורתי, המושג "קלאסיקה" מתייחס לכל אמנות מתקופת העת העתיקה או מתקופה עוקבת ומאוחרת ממנה, אשר הושפעה במישרין מאידיאל התקופה הקלאסית.

הנאו-קלאסיקה מתייחסת תמיד לאמנות ולאדריכלות מתקופות מאוחרת מזו הקלאסית, בהן ניכרת רק השפעה מעקרונות התקופה הקלאסית. בהתאם לכן ניתן לומר כי המונחים קלאסיקה ונאו-קלאסיציזם הם משלימים ואף חופפים לעיתים.

החזרה ל"קלאסיקה" אשר שגשגה באמנות ובאדריכלות בתקופה שבין 1750 ל-1830 זוכה לכינוי "נאו-קלאסיקה", וזאת בעיקר על מנת להבדיל אותה מן האדריכלות ה"קלאסית" של רומא העתיקה ושל תקופת הרנסאנס המוקדם. (אותה אדריכלות אליה מנסים לחזור בתקופה הנאו-קלאסיציסטית).

בגרמנית ושפות אירופאיות רבות נוספות, מקובלת ההגדרה KLASSIZISMUS כמתארת התקופה בין 1750 ל-1830, באמנות ובאדריכלות.

כאמור, האדריכלות הנאו-קלאסית החלה דרכה באמצע המאה ה-18, וזאת כתנועת ריאקציה כנגד שרידי תקופת אדריכלות הבארוק והרוקוקו, וכשאיפה לחזור אל מה שנתפש כ"טוהר" של אמנות האימפריה הרומית, יוון העתיקה, וכן במידה אל "קלאסיקת" הרנסאנס, אשר חרת על דגלו את החייאת תקופות אלה.

האדריכלות הנאו-קלאסית זכתה לדריסת רגלה הראשונה בלונדון, באמצעות דוגמאות אדריכליות של סר ויליאם צ'מברס (אשר רכש מיומנותיו האדריכליות בפריז), וג'יימס סטוארט, ובפריז, באמצעות דור אמנים צרפתים אשר חונכו באקדמיה הצרפתית ברומא, והושפעו עמוקות על ידי נוכחותו של שארל-לואי קלאריסו, וכתביו של יוהאן יוהכים וינקלמאן.

הסגנון תפס עד מהרה ואומץ גם על ידי חוגים מתקדמים בשוודיה.

אדריכלות נורמנית

האדריכלות הנורמנית הייתה ההמשך של האדריכלות הרומנסקית והכילה אלמנטים אדריכליים שמאוחר יותר יובאו לכדי בשלות באדריכלות הגותית. אדריכלות זו כללה קמרון צלעות ושימוש חלקי בקשת מחודדת. החזיתות הנורמניות השפיעו על חזית בזיליקת סן-דני. האדריכלות הנורמנית התבטאה לצד מבני דת גם בטירות וביצורי אבן.

אדריכלות קלאסית

אדריכלות קלאסית הוא שם כולל לסגנונות אדריכליים שאפיינו את אזור הים התיכון בעת העתיקה במשך תקופה של כאלף שנה.

האדריכלות הקלאסית מתייחסת לסגנון האדריכלי אשר פותח ביוון העתיקה כבר בתקופה הארכאית, האדריכלות ההלניסטית שאפיינה את מזרח הים התיכון ואת אזור המזרח התיכון אשר נכבשו על ידי אלכסנדר מוקדון ואת האדריכלות הרומית עד לנפילת האימפריה הרומית.

האדריכלות הקלאסית היוותה בסיס לכל סגנונות הבנייה בתרבות המערב עד המאה ה-20. המבנים הקלאסים עליהם מדובר הם בעיקר מקדשים וכן גם מוסדות שלטון ותיאטראות אשר לא היו קיימים עד אותה העת.

האדריכלות בתקופה הקלאסית של יוון העתיקה (המאה ה-5 לפנה"ס) כבר הייתה ברורה ומזוקקת. הסגנון הגדיר כללים מאוד ברורים לבנייה אשר התבססו על סדר וסימטריה. נוסחו סדרים אשר הגדירו את הפרופורציות המדויקות ואת התאמת האורנומנטיקה (קישוטים) למבנה.

במאה ה-4 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון שטחים עצומים מהבלקן ועד הודו. במסגרת הפצת התרבות ההלניסטית נבנו ערים ומבנים בסגנון היווני הקלאסי. שרידים ארכאולוגיים של תיאטראות נמצאים בכל רחבי המזרח התיכון ועד לאפגניסטן.

האדריכלות הרומית אימצה את הסגנון והמשיכה לשכללו ולפתחו עד המאה ה-5 לספירה.

אדריכלות רומית

האדריכלות הרומית היא סגנון אדריכלי שאפיין את רומא העתיקה ואת האימפריה הרומית בכלל ומהווה במידה רבה בסיס לכלל סגנונות האדריכלות המערביים עד למאה ה-20. האדריכלות הרומית אימצה את השפה החזותית של אדריכלות יוון העתיקה ושכללה אותה גם בהיבט העיצוב וגם בטכנולוגיה.

האדריכלות אז כללה בתוכה גם את ההנדסה האזרחית ופיתוח טכנולוגיות בנייה (חומרים ושיטות). האדריכל הרומי מרקוס ויטרוביוס פוליו הניח במאה הראשונה לפנה"ס את היסודות התאורטיים לאדריכלות וההנדסה האזרחית הרומית.

אוטן

אוטן (בצרפתית: Autun) היא עיר במחוז סון ולואר בחבל בורגון-פראנש-קונטה בצרפת.

העיר נוסדה בשם "אוגוסטודום" בתקופת האימפריה הרומית המוקדמת. העיר אוטן הייתה הנקודה המזרחית ביותר באירופה אליה הגיעו כיבושי בית אומיה.

ארמון בומונט

ארמון בומונט (באנגלית: Beaumont Palace) שבאוקספורד, אנגליה, נבנה על ידי מלך אנגליה הנרי הראשון בשנת 1130 כארמון מלכותי הקרוב לבקתת הציד ואחוזת הצייד שלו בוודסטוק שבאוקספורדשייר (אחוזה מהווה כיום חלק מארמון בלנהיים).

בשנת 1314, כאשר אדוארד השני, מלך אנגליה יצא להילחם בקרב בנוקבורן נשבע לפני הקרב למרים אם ישו שייסד מנזר כרמליתי אם ינצח בקרב. לאחר ניצחונו העניק המלך את הארמון למסדר הכרמליתי בשנת 1318 והוא נשאר בידיהם עד לפירוק המנזרים בתקופת הנרי השמיני - עת שהמנזר פורק תרתי משמע, ומאבניו נבנתה מכללת כריסט צ'רץ' ומכללת סנט ג'ונס.

כיום מצוי במקום בו עמד הארמון רחוב בומונט (Beaumont Street), שנסלל בשנות ה-20 של המאה ה-19.

בית הכנסת הגדול בבריסל

בית הכנסת הגדול בבריסל (בצרפתית: Grande synagogue de Bruxelles), הידוע מאז שנת 2008 אף בשם בית הכנסת הגדול באירופה (Grande synagogue d’Europe) הוא בית הכנסת המרכזי של בריסל, בירת בלגיה.

בניין בית הכנסת תוכנן בשנת 1875 בסגנון אדריכלות רומנסקית-ביזנטית על ידי האדריכל דזירה דה קייזר, ונבנה בשנת 1878. בניין בית הכנסת ניצב ברחוב לה רג'נס (Rue de la Regence) מספר 32 בבריסל. הבניין שרד את תקופת מלחמת העולם השנייה, עת 25,000 מיהודי בלגיה נספו בשואה. הרב הראשי של בית הכנסת וקהילת בריסל הוא הרב אברהם (אלברט) גיגי. נכון לשנת 2008, בקהילה היהודית של בריסל כ-15,000 נפש.

בכנס רבני אירופה, שנערך בבריסל ב-4 ביוני 2008, שונה שם בית הכנסת והוא נקרא "בית הכנסת הגדול באירופה". טקס נערך במעמד רבנים ונשיא הנציבות האירופית, ז'וזה מנואל ברוזו. בטקס שרה מקהלת אירופה ונישאה תפילה לאירופה. בתפילה ביקשו הרבנים ממנהיגי אירופה לנהוג בצדק ביצירת איחוד רוחני ואיחלו אושר לאזרחי אירופה.

כנסיית סן זכריה

כנסיית סָן זָכָּרִיָה (באיטלקית: Chiesa di San Zaccaria) היא כנסייה בוונציה המוקדשת לזכריה הקדוש (סן זכריה) - אביו של יוחנן המטביל. על פי האמונה הנוצרית, בכנסייה מצויה גופתו של זכריה.

הכנסייה ממוקמת בכיכר סן זכריה (הקרויה על שם הכנסייה), בסמוך לכיכר סן מרקו ולבזיליקת סן מרקו.

ליסבון

ליסבון (בפורטוגזית: Lisboa; להאזנה (מידע • עזרה), נהגה: ליז'בואה, בעבר: לישׂבונה) היא בירת פורטוגל, העיר הגדולה ביותר בה, והמרכז הכלכלי והתרבותי החשוב במדינה. כן משמשת ליסבון כבירתם של המחוז והנפה הנושאים את שמה.

שטחה של ליסבון כ-100 קמ"ר, ובשנת 2017 התגוררו בה כ-505,000 אלף תושבים. במטרופולין שלה, הכוללת גם את הערים לייריה וסטובל התגוררו באותה שנה כ-2.8 מיליון תושבים.

משערים כי ליסבון נוסדה בידי הפיניקים או היוונים. ביוונית נקראה העיר אוליסיפו, ובהמשך שונה שמה לאוליסיפונה וליסיפונה. כאשר המוסלמים המורים השתלטו על העיר, הם קראו לה אל-ליסבונה, ומשם נגזר לבסוף השם הפורטוגלי. יום החג הרשמי של העיר הוא של אנטוניוס מפדובה, החל ב-13 ביוני.

סגנונות באדריכלות

באדריכלות קיימים סגנונות בנייה רבים ושונים. החל מהבנייה המסורתית של הכפרים בתרבויות קדומות (כדוגמת אוהל טיפי אינדיאני) ועד לפוסט מודרניזם שבו בנויים רוב המבנים היום. סגנון אדריכלי משמעו מאפיינים החוזרים על עצמם בצורה כלשהי בכל הבניינים המשויכים לאותו סגנון.

דוגמאות לכך ניתן לראות בבניינים הבנויים כצורות גאומטריות פשוטות באדריכלות מודרנית, בחשיפת שלד המבנה בקונסטרוקטיביזם, ואף בחיקוי של תרבויות עתיקות מהעבר, כמו אדריכלות רומית או זו של יוון העתיקה, באמצעות עמודים יווניים או העתקת קטעי מקדשים באדריכלות נאו-קלאסיציסטית.

קלאסיציזם

קלאסיציזם הוא הנטייה התרבותית להעדפת ההישגים ובכלל זה צורות הביטוי האמנותיות של העת העתיקה, כלומר בראש וראשונה יוון העתיקה ורומא העתיקה. נטייה כגון זו הופיעה בתקופות שונות בהיסטוריה של תרבות המערב. ביטויים בולטים של נטייה זו ניתן למצוא בתרבות הרנסאנס באיטליה ובאמנות הנאו-קלאסיציסטית במהלך המאה ה-19.

לידתו של המונח בוויכוחים ספרותיים ואמנותיים במאה ה-19. באותם ימים, מתנגדי המודרניזם ובמיוחד מתנגדי הרומנטיקה הטיפו להידוק הזיקה אל יצירות המופת הקלאסיות של יוון ורומא, ולפיכך נקראו "קלאסיציסטים". ויכוחים דומים התקיימו גם קודם לכן וגם לאחר מכן. מקובל לזהות מגמות ותנועות קלאסיציסטיות בתקופות שונות, החל מלפני הספירה ועד ימינו, לעיתים בהקשר תרבותי כללי מעבר לתחומים הצרים של האמנויות למיניהן.

בימינו משתמשים במונח קלאסיציזם במשמעות רחבה, לעיתים בתוספת של "נאיבי", להבדיל מקלאסיציזם דוגמטי, אורתודוקסי, דוקטרינארי, או רציונליסטי. המונח מתייחס לא רק לימי הזוהר של יוון ורומא, אלא לכל תרבות, תקופה, זרם, או אף אמן בודד, הנחשבים "קלאסיים" ומשמשים כמודל של השראה אם לא חיקוי.

קתדרלת אלבי

קתדרלת אלבי (בצרפתית: Cathédrale Sainte-Cécile d'Albi) היא קתדרלה רומית-קתולית באלבי שבדרום צרפת. הקתדרלה מוקדשת לססיליה הקדושה.

קתדרלת טורנה

קתדרלת גבירתנו מטורנה (צרפתית Cathédrale Notre-Dame de Tournai) היא קתדרלה ואתר מורשת עולמית בעיר טורנה בבלגיה. הקתדרלה היא אחד המונומנטים האדריכליים החשובים של בלגיה ומשלבת אדריכלות רומנסקית עם אדריכלות גותית.

הקתדרלה בנויה מאבן כחולה-אפורה ונמצאת ליד הגדה הדרומית של נהר השלדט שמחלק את העיר טורנה לשני חלקים שווים בקירוב. בנייתה החלה במאה ה-12 על יסודות עתיקים עוד יותר, והיא משלבת 3 תכנונים אדריכליים בני תקופות שונות: האופי הכבד וחמור הסבר של אדריכלות הרומנסק בספינה הראשית, מנגד בית הרוחב וכנגדם בית המקהלה הגותי. בית הרוחב (טרנספט) הוא החלק הבולט ביותר של הקתדרלה, עם 5 מגדלי פעמונים ואפסיסים בשני קצותיו.

הספינה הראשית שייכת לשליש הראשון של המאה ה-12. בהקדימה במעט את הסגנון הגותי המוקדם, היא מכילה 4 אזורי קיר, כאשר ישנה גלריה בין קומת הקשתות לטריפוריום. העמודים בין החלונות בעלי הקשתות העגולות בקומת התאורה תומכים בקמרונות מהמאה ה-18. הקמרונות החליפו את התקרה המקורית שהייתה שטוחה ועשויה מעץ.

זרועות בית הרוחב (טרנספט) נבנו באמצע המאה ה-12, והם בעלי קצה מעוגל בצורת אפסיס, מאפיין שהושאל מכנסיות מארץ הריין, וכנראה השפיע רבות על צפון צרפת, כמו בקתדרלת נואיון וקתדרלת סואסון. המגדלים המרובעים מאגפים את זרועות בית הרוחב ומתנשאים לגובה 83 מטר. הפרטים עליהם משתנים ממגדל למגדל, ואפילו יש מעבר בין קשתות עגולות לקשתות מחודדות.

הבישוף גוטייה דה מארווי (Gautier de Marvis, 1219-1252) הרס את בית המקהלה הרומנסקי במאה ה-13 כדי להחליפו בבית מקהלה גותי גדול ומפואר יותר, בהשראת קתדרלת אמיין. בניית בית המקהלה החדש החלה ב-1242 והסתיימה ב-1255. שאר הקתדרלה היה אמור להיבנות מחדש גם הוא בסגנון גותי, אך ניסיון לעשות כן מעולם לא התבצע, ורק תוספות קטנות לחזית המערבית והוספת קפלה גותית באחת מהספינות המשניות בוצעו.

בשנת 2000 הכריזה אונסק"ו על הקתדרלה כאתר מורשת עולמית.

קתדרלת פואטייה

קתדרלת פואטייה המוקדשת לסן פייר (Cathédrale Saint Pierre de Poitiers) היא קתדרלה קתולית בפואטייה, צרפת.

בנייתה החלה ב-1162 על ידי הנרי השני, מלך אנגליה ואלינור מאקוויטניה. הקתדרלה נבנתה על חורבות בזיליקה רומית, והושלמה ברובה עד סוף המאה ה-12. עבודות על החזית נמשכו גם למאה ה-13 והמאה ה-14. הקתדרלה נחנכה רק ב-1379. הקתדרלה היא המונומנט הגדול ביותר מימי הביניים בעיר פואטייה.

הקתדרלה בנויה בשילוב סגנונות בין אדריכלות רומנסקית לאדריכלות גותית מוקדמת, כאשר הסגנון האחרון הוא השולט. היא מורכבת מספינה ראשית בת שלושה אגפים, כמעט שוויי גובה (כנסיית אולם) ורוחב. הספינות מנמיכות את גובהן בחלקן המערבי, דבר המגביר את הפרספקטיבה. אורכה הוא 94 מטר, וגובה האבן הראשה בקמרון המצלב הוא 27 מטר. לקתדרלה אין אפסיס והופעתן של חזיתות המבנה כבדה. החזית המערבית רחבה יחסית לגובהה, כוללת שני מגדלים שלא הושלמו בגובה 32 ו-33.5 מטר וכן חלון רוזטה בסגנון גותי קורן מהמאה ה-14. רוב חלונות בית המקהלה ובית הרוחב משמרים את זכוכית הצבעונין מהמאות ה-12 וה-13. חלון הוויטראז' המזרחי הוא העתיק ביותר ומכיל את דמויותיהם של הנרי השני ואלינור (שכנראה גם תרמו את החלון) לצד צליבת ישו וסיפורי המרטיריות של פטרוס (סן פייר) ופאולוס. ספסלי המקהלה, שגולפו בשנים 1235–1257 הם מבין העתיקים בצרפת.

קתדרלת רוסקילדה

קתדרלת רוסקילדה (בדנית: Roskilde Domkirke, נהגה: "רוסקילה") היא קתדרלה בעיר רוסקילדה באי זילנד (Sjælland) שבמזרח דנמרק.

קתדרלה זו, הבנויה בשילוב סגנונות של אדריכלות רומנסקית ואדריכלות גותית, הייתה הקתדרלה הגותית הראשונה שנבנתה כולו מלבנים אדומות, דבר שעודד את פריחת סגנון ה"גותיקת לבנים" בצפון ומזרח אירופה. הקתדרלה נבנתה במאות ה-12 וה-13 והייתה הקתדרלה היחידה באי זילנד עד המאה ה-20. שני צריחיה המחודדים, האופייניים למזרח אירופה, שולטים בקו הרקיע של העיר.

לפי ההיסטוריון אדם מברמן, נבנתה הכנסייה הראשונה באתר על ידי האראלד "כחול-השן" במאה ה-10 לספירה, כאשר הפך את רוסקילדה לבירתו ובה נקבר. ברם לא נותר שום זכר לכנסייה זו. במאה ה-11 החליפה אסטריד, אחותו של קנוט הגדול, את הכנסייה מעץ במבנה אבן. ב-1080 נבנתה שוב כנסייה חדשה, הפעם ביוזמתו של הבישוף סוונד נורדמנד. כנסייה זו, העשויה מאבן מסוג טראברטין, הייתה בנויה כבזיליקה עם ספינה בת שלושה אגפים ומגדל גבוה במערב. בצד הצפוני שכן מבנה בו חיו הכמרים חיי נזירות.

באמצע המאה ה-12 הגיעה לדנמרק אומנות שריפת וליבון הלבנים. כתוצאה מכך נבנתה קתדרלת רוסקילדה מחדש, הפעם מלבנים אדומות, תחת השגחתו של הבישוף אבסלון. מיזם היה שאפתני במיוחד: מבנה בגובה 2 קומות, מגדל בכל צד של בית המקהלה ובתי רוחב בני שלושה אגפים. הבנייה, שהחלה בסגנון רומנסקי ואחר כך המשיכה בסגנון גותי המשיכה עד המאה ה-13 והושלמה רק ב-1280. לבנייתה השתמשו בכ-3 מיליון לבנים.

קתדרלת רוסקילדה שימשה אתר קבורה למלכי דנמרק מאז המאה ה-15. משום כך הורחבה במהלך השנים כאשר מלכים שונים הוסיפו קפלות קבורה. בעקבות הרפורמציה ב-1536, מגורי הבישוף הועברו לקופנהגן ומשם הוא החזיק בתואר בישוף זילנד. לעומת זאת, ההכתרות התקיימו בדרך כלל בכנסיית גברתנו בקופנהגן או בקפלה של ארמון פרדריקסבורג.

לקתדרלה שער אחד ומעליו שלושה חלונות והיא נבנתה ללא שימוש בתמיכות דואות. מעל מקום המצלב ישנו צריח מחודד מסוג פלשה.

הקתדרלה היא אטרקציה תיירותית מרכזית, ופוקדים אותה מדי שנה 125,000 מבקרים ומאז 1995 הקתדרלה רשומה כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו.

מאז 1987 משמשת הקתדרלה את מקהלת הנערים של רוסקילדה, אחת מהמקהלות הכנסייתיות הידועות בדנמרק. המקהלה הייתה לאחת הפעילויות המרכזיות עבור נערים בקהילה, וחבריה לומדים בבתי ספר רגילים אך נפגשים 2–3 פעמים בשבוע לחזרות. בכל שנה שנייה מטיילת המקהלה ליעד אחר כדי להופיע בו. יעדיה כללו את ניו זילנד, סקנדינביה, אנגליה, גרינלנד, צרפת וקנדה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.