אדריכלות קלאסית

אדריכלות קלאסית הוא שם כולל לסגנונות אדריכליים שאפיינו את אזור הים התיכון בעת העתיקה במשך תקופה של כאלף שנה. האדריכלות הקלאסית מתייחסת לסגנון האדריכלי אשר פותח ביוון העתיקה כבר בתקופה הארכאית, האדריכלות ההלניסטית שאפיינה את מזרח הים התיכון ואת אזור המזרח התיכון אשר נכבשו על ידי אלכסנדר מוקדון ואת האדריכלות הרומית עד לנפילת האימפריה הרומית.

האדריכלות הקלאסית היוותה בסיס לכל סגנונות הבנייה בתרבות המערב עד המאה ה-20. המבנים הקלאסים עליהם מדובר הם בעיקר מקדשים וכן גם מוסדות שלטון ותיאטראות אשר לא היו קיימים עד אותה העת.

האדריכלות בתקופה הקלאסית של יוון העתיקה (המאה ה-5 לפנה"ס) כבר הייתה ברורה ומזוקקת. הסגנון הגדיר כללים מאוד ברורים לבנייה אשר התבססו על סדר וסימטריה. נוסחו סדרים אשר הגדירו את הפרופורציות המדויקות ואת התאמת האורנומנטיקה (קישוטים) למבנה. במאה ה-4 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון שטחים עצומים מהבלקן ועד הודו. במסגרת הפצת התרבות ההלניסטית נבנו ערים ומבנים בסגנון היווני הקלאסי. שרידים ארכאולוגיים של תיאטראות נמצאים בכל רחבי המזרח התיכון ועד לאפגניסטן. האדריכלות הרומית אימצה את הסגנון והמשיכה לשכללו ולפתחו עד המאה ה-5 לספירה.

ערך זה הוא חלק מסדרת
תולדות אדריכלות המערב
אדריכלות מצרים העתיקה
אדריכלות קלאסית
אדריכלות יוון העתיקה
אדריכלות רומית
אדריכלות ימי הביניים
אדריכלות ביזנטית
אדריכלות רומנסקית
אדריכלות נורמנית
אדריכלות גותית
אדריכלות הרנסאנס
אדריכלות הבארוק
אדריכלות נאו-קלאסית
התחייה הגותית
אדריכלות מודרנית
אדריכלות פוסט-מודרנית
סגנונות באדריכלות
P Architecture
פורטל האדריכלות
Hephaistos.temple.AC.02
מקדש יווני קלאסי טיפוסי

ראו גם

אדריכלות יוון העתיקה

אדריכלות יוון העתיקה היא סגנון אדריכלי, שהתפתח ביוון העתיקה החל מסוף התקופה המיקנית (המאה ה-12 לפנה"ס) ועד המאה הרביעית לפני הספירה אז הגיעה האדריכלות היוונית לשיאה. שיאה של האדריכלות היוונית היה זיקוק של כמה סגנונות שהיוו את האדריכלות הקלאסית שהמשיכה גם לסגנון האדריכלות ההלניסטית והאדריכלות הרומית. סגנון אדריכלי זה הוא הבסיס הקדום ביותר לרוב סגנונות האדריכלות שהתפתחו עד המודרניזם במאה ה-20.

האמנות המינואית-מיקנית מבוססת על אלמנטים הבאים מהטבע, מהיבשה וממעמקי הים, כמו צמחי מים, דגים, תמנונים ועוד נושאים ייחודיים שכמעט לא הופיעו באמנות היוונית.

על אף הפריחה התרבותית חלה בה ירידה כאשר רעידות האדמה גרמו לנסיגה תרבותית. סמוך לשנת 1,100 לפנה"ס נשרפה העיר מיקנה עד היסוד. תאריך זה מציין בספרי ההיסטוריה את סופה של התרבות המינואית- מיקנית. כ-100 שנה מאוחר יותר פלשו למיקנה שבטים דוריים שהחריבו תרבות זו. השבטים הדוריים התיישבו בעיר והתרבות שהביאו איתם תפסה את מקומה של התרבות שנחרבה. על רקע התרחשויות אלה התפתחה התרבות והאומנות היוונית הקדומה.

תהליך התגבשותם של השבטים הנודדים שפלשו לשטחי יוון נמשך כשלוש מאות שנים, וכדי להגיע ליציבות מדינית-טריטוריאלית אחידה הם הקימו ערי-מדינה (פוליס) עצמאיות שהיו מאוחדות סביב הדת והמיתולוגיה היווניות. "הפוליס" הייתה עיר מדינה עצמאית עם שלטון עצמאי, צבא עצמאי ומערכת חוקים משלה, וסיפקה את רוב צורכיה הכלכליים-חברתיים-תרבותיים. הפוליס הוצגה כלפי ארצות אחרות כגוף עצמאי לחלוטין.

שורשיה של האדריכלות היוונית הם בסגנונות בנייה של תרבויות עתיקות שחיו באזור יוון והים האיגאי באלף השני לפנה"ס כמו התרבות המיקנית, התרבות המינואית ושבטים שונים שהיגרו לצפון יוון ואסיה הקטנה. רוב המבנים שנבנו בראשית התקופה של יוון העתיקה כמעט ולא שרדו משום שנהרסו ונבזזו במהלך השנים או שנבנו מעץ. רוב הבניינים שנשתמרו, עד התקופה הרומית או עד היום, הם בעיקר מבני ציבור שנבנו מהמאה ה-5 לפנה"ס ולאחריה.

האדריכל ביוון העתיקה, כמו פסל או צייר, לא נחשב לאמן אלא היה אוּמן שהיה אחראי על הבנייה. המילה "ארכיטקט" מקורה במילה היוונית "ארכי-טקטון" שפירושה בנאי ראשי (ארכי-ראשי, טקטון-בנאי). האדריכל היה אמון על תכנון המבנה ובנייתו לרבות קישוטיו הפיסוליים. רוב האדריכלים היווניים היו אלמוניים. אפילו האדריכל איקטינוס שבנה את הפרתנון באתונה בשנים (447–432 לפנה"ס), אליו היו מתייחסים היום כאל גאון רב-אומן, קיבל הכרה של בעל מלאכה שעשה את עבודתו ולא זכה בחייו להכרה מכובדת ומשמעותית.

אדריכלות קלאסית - מונחים

רשימת מונחים בנושא אדריכלות קלאסית. הרשימה כוללת מושגים הקשורים באדריכלות יוון העתיקה, אדריכלות רומית ונושאים קשורים נוספים. חלק מהמונחים שלהלן משמשים גם להגדרות של מבנים או חלקי מבנים בסגנונות מאוחרים יותר ואף מודרניים. הגדרות אלו מתארות את שימושם בעת העתיקה בלבד.

בסוגריים מופיעה צורת הכתיב של המושג באנגלית. לכל מושג קיים גם תעתיק מקורי ביוונית עתיקה או בלטינית.

אדריכלות רומית

האדריכלות הרומית היא סגנון אדריכלי שאפיין את רומא העתיקה ואת האימפריה הרומית בכלל ומהווה במידה רבה בסיס לכלל סגנונות האדריכלות המערביים עד למאה ה-20. האדריכלות הרומית אימצה את השפה החזותית של אדריכלות יוון העתיקה ושכללה אותה גם בהיבט העיצוב וגם בטכנולוגיה.

האדריכלות אז כללה בתוכה גם את ההנדסה האזרחית ופיתוח טכנולוגיות בנייה (חומרים ושיטות). האדריכל הרומי מרקוס ויטרוביוס פוליו הניח במאה הראשונה לפנה"ס את היסודות התאורטיים לאדריכלות וההנדסה האזרחית הרומית.

אפריז

אפריז (מצרפתית, frise) הוא אלמנט אדריכלי שמקורו באדריכלות יוון העתיקה והוא אחת השכבות האופקיות המופיעות בחזית טיפוסית של מבנים קלאסיים ונאו-קלאסיים. קיימות גרסאות רבות של אפריזים אשר בחלקן האלמנט חלק ונקי מקישוטים ובאפריזים רבים מופיעים קישוטים ותבליטי אבן שמטרתם קישוט או העברת מסר כלשהו (כגון סיפור היסטורי או דתי המוצג על ידי פיסול).

האפריז הוא הרצועה האמצעית באנטבלטורה, חלקה העליון של החזית, והוא נמצא מעל הארכיטרב ומתחת לקרניז והגמלון. מידות האפריז בבנייה הקלאסית משתנות אך הן פרופורציונליות לשאר הרכיבים על פי הגדרות הסדרים הקלאסיים. הסדר הדורי מחלק אותו ליחידות רוחב משניות המכונות "מטופות" ו"טריגליפים" שמופיעים בהתאם למקצב העמודים. המטופות הם תבליטי אבן והטריגליפים הם הפסים המפרידים ביניהם ומחלקים את האפריז במקצב שווה, מדויק וסימטרי. הקרניז (כרכוב) המונחת מעל האפריז, בולטת ממנו מעט כלפי החוץ ומדגישה אותו על ידי מיסגורו בקווים אופקיים ארוכים.

משתמשים במושג זה גם כדי להגדיר בעיצוב הפנים של מבנה את הקו האופקי הנמצא גם בחלקו העליון של חלון בעל מסגרת קישוטית, באופן דומה להופעתו של האפריז בחזית החיצונית. כמו כן, השפה העיצובית של האפריז, דהיינו שכבה ברורה ומוגדרת המכילה קישוטים, מופיעה גם בעיצוב קלאסי של ריהוט ואלמנטים נוספים של עיצוב פנים, מסגרות תמונות ועוד.

ארכיטרב

ארכיטרב היא קורה ראשית באדריכלות הקלאסית (ביוונית: arche - ראשי, בלטינית: Trabs - קורה), מכונה גם לעיתים "אפיסטיל" (epistyle). הארכיטרב מונח תמיד מעל כותרות העמודים והוא הבסיס התחתון של האנטבלטורה. בחזיתו של מבנה יווני קלאסי, לרוב מקדש, מעל הארכיטרב נמצאת שכבה אופקית נוספת של אפריז, קרניז הבולטת מעט קדימה וגמלון החותם את הכול מלמעלה. לפי הסדרים הקלאסיים השונים יש יחס מסוים בין גובה העמודים ועובי הקורה. יחס זה אינו נובע מסיבות טכנולוגיות בהכרח אלא בעיקר בשיקולי פרופורציה ואסתטיקה. על אף שהארכיטרב נראה כקורה אחת רציפה הוא תמיד רצף של קורות אבן קצרות באורך זהה למרחק בין מרכזי העמודים.

משתמשים במושג ארכיטרב גם לתיאור של קורות ראשיות הנמצאות מעל חלונות ודלתות. בסגנונות שונים שבהם יש מעל השער קשת במקום קורה, היא נקראת "ארכיוולט" (Archivolt). הארכיוולט, שנפוץ תחילה באדריכלות הרומית, הוא למעשה "התעגלות" של הארכיטרב הקלאסי. השימוש בו היה נפוץ בייחוד באדריכלות הגותית של ימי הביניים.

ארכתאון

ארכתאון (Eerechtheon, Erechtheum) הוא מקדש עתיק בצפונה של האקרופוליס באתונה, שנבנה לכבודו של ארכתאוס (Erechtheus), אחד ממלכי אתונה.

ארכתאוס, הנקרא גם ארכתוניוס (Eerechthonius), נולד לפי המיתולוגיה היוונית מזרעו של אל האש הפיסטוס, כאשר זה ניסה לאנוס את אתנה ומזימתו לא צלחה. אתנה מחתה את זרעו בממחטה וזרקה אותה לארץ. מזרע זה נולד ארכתאוס.

הארכתאון הוא המקדש היחיד שידוע כי היה בעל 3 מפלסים. להבדיל משאר המקדש, בו משמשים עמודים יוניים, גג המרפסת הדרומית, המכונה מרפסת העלמות, נתמך על ידי שש קריאטידות (פסלי נשים ששימשו כעמודי תמך). אחת מהן הועברה על ידי הלורד אלגין לבריטניה ומוצגת כיום במוזיאון הבריטי.

לאחר הקמת מוזיאון האקרופוליס בשנת 2009, הועברו חמש הקריאטידות הנותרות לתוך מבנה המוזיאון ובאתר הוצבו העתקים.

הסדר האיוני

הסדר האיוני הוא אחד משלושת הסדרים הקלאסיים באדריכלות יוון העתיקה. כמו הסדר הדורי והקורינתי, הסדר האיוני הוא סגנון בנייה אשר מגדיר את רכיבי המבנה לפרטי פרטים ואת הפרופורציות ביניהם על מנת להגיע לשלמות אסתטית ומבנית.

מקורו של סגנון זה הוא ממזרח יוון ומאזור איוניה שבאסיה הקטנה במאה ה-6 לפנה"ס ונעשה בו שימוש גם ביוון היבשתית החל מהמאה ה-5 לפנה"ס, במקביל לסדר הדורי. המקדש האיוני הראשון שנבנה הוא מקדש הרה בסאמוס, אך זה נחרב ברעידת אדמה רק כמה שנים לאחר שבנייתו הושלמה. מקדש איוני נוסף (שחרב גם הוא, אך מאוחר יותר) הוא מקדש ארטמיס אחד משבעת פלאי עולם.

המאפיין הבולט ביותר בו הוא הכותרת בעלת שתי הספירלות (נקראות גם וולוטות) המזכירות קרניים של טלה שנראות כמתגלגלות נוכח העומס הנשען עליהן. בסדר האיוני הקלאסי הופיעו תמיד שתי וולטות הנראות בכיוון החזית הראשית ואילו בגרסאות מתקדמות יותר של הכותרות מופיעות 4 וולטות קטנות יותר מתחת לאלכסונים של האבקוס. העמוד האיוני יושב מעל בסיס קטן וסביבו מגולפים 24 חריצים.

האנטבלטורה האיונית היא פשוטה באופן יחסי. מעל הארכיטרב נמצא אפריז חלק, ללא הפרדות אופקיות שלעיתים רחוקות מעוטר בתבליטים.

האדריכל הרומי ויטרוביוס אשר תעד בספרו "De architectura" על הסדרים באדריכלות היוונית הגדיר את הסדר האיוני כ"נשי" לעומת הסדר הדורי אשר הוגדר כ"גברי" בצורתו. לפיכך היחס בין קוטר בסיסו של העמוד לגובהו צריך להיות 1:8, כגוף האישה.

הסדר הדורי

הסֶדֶר הדּוֹרִי (בלטינית: ordo Doricus; באנגלית: Doric order) הוא אחד משלושת סדרים קלאסיים באדריכלות יוון העתיקה. כמו שאר הסדרים, הסדר הדורי הוא סגנון בנייה אשר הגדיר את רכיבי המבנה לפרטי פרטים ואת הפרופורציות ביניהם על מנת להגיע לשלמות אסתטית ומבנית.

מקורו בצפון ובמערב יוון כבר במאה ה-7 לפנה"ס והוא הגיע לתצורתו המושלמת במאה ה-5 לפנה"ס.

המאפיין הבולט של הסדר הדורי הוא הכותרת הפשוטה והחלקה. העמוד הדורי הוא גליל העומד על הרצפה כמעט תמיד ללא בסיס נוסף. כותרת העמוד אינה מעוטרת והיא מורכבת מחרוט קטום הפוך שמעליו אבקוס ישר ופשוט. העמוד הולך וצר לקראת 2/3 מגובהו, דבר שנתן לו מראה מעט יותר "שמנמן". במצב כזה קוטרו העליון של העמוד קטן מקוטרו התחתון בכשמינית. הקוטר התחתון הוא ביחס של 1:4 לעומת גובה העמוד. בגוף העמוד הדורי מופיעים 20 חריצים אורכיים (Fluting).

שכבת האפריז הדורית כוללת מטופות וטריגליפים המודגשים במקצב כפול מזה של העמודים. הטריגלפים ממשיכים את קו העמודים או נמצאים במרכז המרווח שביניהם והמטופות, תבליטים קישוטיים, ממלאים את הרווח שביניהם.

הפרתנון שנמצא באקרופוליס של אתונה ידוע בתור המקדש היווני הדורי המושלם ביותר שנבנה. מקדש הפייסטוס הנמצא בסמוך אליו גם הוא דוגמה קלאסית של מקדש דורי והוא אף נשתמר טוב יותר עד ימינו.

הרומאים אימצו את הסדר הדורי ופיתחו סדר נוסף דומה הנקרא "הסדר הטוסקאני" שהוא גרסה פשטנית יותר של זה הדורי. הסדר הטוסקאני נפוץ במיוחד באדריכלות הרנסאנס האיטלקי. האדריכל הרומי ויטרוביוס אשר תעד בספרו "De architectura" את כל רכיביו ומידותיו של הסדר הדורי הגדיר אותו כ"גברי" לעומת הסדר האיוני אשר הוגדר כ"נשי" בצורתו. לפיכך יחס קוטר הבסיס התחתון של העמוד וגובהו צריך להיות 1:6, כגוף הגבר.

הסדר הקורינתי

הסדר הקורינתי הוא אחד משלושת הסדרים הקלאסיים באדריכלות יוון העתיקה. סדר זה התפתח משני הסדרים היווניים האחרים, הדורי והאיוני, והוא היה נפוץ במיוחד באדריכלות הרומית לעומת זו היוונית.

המאפיין הבולט ביותר בסגנון זה הוא כותרת העמודים הקישוטית העשוייה תבליטי עלים. העלים הם עלי צמח האקנתוס (Acanthus) וכך גם מכונים תבליטי האבן. את הכותרת הקורינתית המציא הפסל היווני קאלימאכוס. על פי האדריכל והסופר הרומי מרקוס ויטרוביוס פוליו, אשר תיעד את הסדרים הקלאסיים בספרו "De Architectura", האגדה מספרת כי מקור השראתו של קאלימאכוס לכותרת היה סלסלת קש שהונחה על יד קברה של ילדה מעל שיח אקנתוס קטן. בסלסלה היו כמה מצעצועיה, והם כוסו בלבנה מלבנית על מנת להגן עליהם מפני הגשם. אילוסטרציה של מקור ההשראה צוירה במאה ה-17 על ידי הצרפתי קלוד פרו (Claude Perrault) (בתמונה).

הדוגמה העתיקה ביותר לשימוש בעמודים קורינתיים נמצאת במקדש אפולו אפיקוריוס בבסאי שבארקדיה, שהושלם בשנת 420 לפנה"ס. המקדש נבנה אמנם על פי הסדרים האיוני והדורי, אך הופיע בו עמוד קורינתי אחד בודד במרכז אולמו המרכזי. ארכאולוגים משערים כי ייתכן שנבנה לראשונה כ"עמוד לדוגמה" בטרם ייעשה בו שימוש נרחב יותר. גם במקדשים היווניים שנבנו במאה השנים שלאחר מכן נעשה שימוש בעמודים קורינתיים, בעיקר בפנים המבנה. שימוש נרחב יותר בסדר הקורינתי בשלמותו נעשה בתקופה ההלניסטית ובתקופה הרומית. הרומאים אף פיתחו סדר משולב (Composite order) המשלב את עלי האקנתוס הקורינתיים עם הוולוטות של הכותרת האיונית.

הסדר הקורינתי עבר התפתחויות רבות בסגנונות אדריכלות אחרים באופן כזה שרוב חוקרי האדריכלות מתארים אותם כאסתטיים פחות. ככל הנראה, לאחר התפוררות האימפריה הרומית הלכה לאיבוד אוּמנות ייצור הכותרות הקורינתיות, ובדוגמאות שניתן למצוא כבר באדריכלות הביזנטית, נבנו עמודים המנסים לחקות את הכותרת הקורינתית ללא הצלחה להגיע לשלמות. אדריכלי הרנסאנס באיטליה גילו מחדש את הסגנון הקורינתי ושחזרו את השימוש בו. הסגנון היה פופולרי במיוחד גם במבנים נאו-קלאסיציסטיים ובאדריכלות האמריקאית במאה ה-19 בפרט.

הרמה

הֵרְמַה (ברבים: הֵרְמַאִי) הוא אבן דרך, עמוד ריבועי או מלבני עשוי אבן, טרקוטה או ברונזה ששימש כסמן גבול בדרכים ובגבולות ביוון העתיקה. בראש העמוד פוסל ראשו של הרמס, לרוב מזוקן, ולעיתים גם פלג גופו העליון עד מבושיו. הרמס היה אל הדרכים (בין שאר תפקידיו) ושמו נגזר מהמונח "הרמה".

הרמס בראשיתו היה גם אל פאלי שנקשר לפריון ולמזל. באתונה הוצבו הרמאי מחוץ לבתים לשם מזל. נהוג היה למרוח את מבושי הפסל בשמן זית כסגולה למזל. אמונה טפלה כזו קיימת עד היום, למשל בפסל חזיר הברונזה הפורצלינו (ופסלים אחרים ברחבי העולם), בעל אף ואיבר מין המבהיקים יחסית לשאר הפסל, מרוב נגיעות בהם לאורך השנים כסגולה למזל או לפוריות.

בחודש מאי 415 לפנה"ס, כשהצי האתונאי עמד להפליג לסירקוסאי במהלך המלחמה הפלופונסית, הושחתו כל ההרמאי האתונאים. היה זה חילול קודש נורא ורבים האמינו כי הוא מסכן את הצלחת המסע. האתונאים האמינו כי הייתה זו מלאכתם של חבלנים מסירקוסאי או מקרב מתנגדי מלחמה אתונאים, אם כי מעולם לא נמצאה לכך הוכחה. אלקיביאדס הואשם בארגון הפשע. הוא הכחיש את ההאשמות והציע לעמוד למשפט אך האתונאים לא רצו לשבש את המסע עוד יותר. מתנגדיו היו להוטים לקיים את משפטו של אלקיביאדס בהיעדרו, כשלא יוכל להגן על עצמו. לאחר שיצא למסע אויביו הפוליטיים הביאו להרשעתו ולגזירת דינו למוות הן בשל השחתת ההרמאי והן בשל פשע לכאורה קשור לכך, של חילול החגיגה השנתית לכבוד דמטר ופרספונה.

וולוטה

ווֹלוּטה (יש המתרגמים לעברית "לוליין") היא מוטיב קישוטי דמוי ספירלה הנפוץ באדריכלות קלאסית ובסגנונות אדריכלות ועיצוב שונים. המונח עצמו קשור לכותרת העמוד האיוני אך וולוטה הייתה אלמנט קישוטי בעמודים עתיקים יותר ומאפיינת עיצובים שונים נוספים.

מקור השם הוא במילה הלטינית "voluta" שפירושו "מגילה" וזאת משום צורתו ה"מגולגלת" של הקישוט. העיצוב שמקורו בכותרות עמודים, תוכנן לתת תחושה של עמוד המחזיק בעדינות את העומס מעליו ומתגלגל נוכח המשקל. יש גם הרואים בו דמיון לקרניים של טלה. כותרות בעלות וולוטות היו קיימות בארמונות ומקדשים חיתים והיו נפוצים בסגנונות בנייה קדומים של הסהר הפורה. אדריכלות יוון העתיקה זיקקה את סגנון הכותרת והגדירה את מידותיה ויחסי הרכיבים בה מעובי התבליט ועד רדיוס הספירלה. הסדר האיוני, שמקורו באיוניה, השתמש בזוג וולוטות בכותרות ומאוחר יותר הסדר המשולב כלל ארבע וולוטות המשולבות בתבליטי עלים בסגנון קורינתי.

מלבד מופע בכותרות עמודים, וולוטות בסדרי גודל אחרים קיימים גם במבנים רבים כאלמנטים קישוטיים בגג ובסיומת של מעקות או פתחים. האלמנט נפוץ בעיקר באדריכלות הבארוק ובאופן כמעט מוגזם בסגנון הרוקוקו שאת שמו קיבל על שם צורות דמויות הקונכיות המאפיינות אותו.

הוולוטות סיפקו השראה גם לעיצובים של רהיטים שונים ואף כלי נגינה כסיומת אסתטית של חלקים שונים באובייקט. בעיצוב המונח אינו נקרא וולוטה אלא קיימים שמות אחרים (כגון "צמרת" לכלי מיתר) אך מקורו הוא בוולוטות האדריכליות.

חירוץ

חירוץ (Fluting) הוא מונח באדריכלות המתייחס לחריצים (נקראים גם "מרזבים") עגולים לאורכו של עמוד, והזוויות שבין החריצים נקראות "מִקְצוֹעוֹת" (Arris). אמנם חריצים המסותתים באבן מופיעים כבר באדריכלות מצרים העתיקה, אולם הם מזוהים בעיקר עם האדריכלות הקלאסית, שבה החריצים עשויים להיות מסותתים בתוך אבני העמוד עצמו, או מודבקים אליו בצורת סטוקו. את העמודים נהגו לחצוב בצורתם הגולמית במחצבה, ואילו הסיתות המדויק לחריצים היה נעשה רק במקום הבנייה, כדי שלא יינזקו בדרך. במקרה של עמוד הבנוי מחוליות, היו מגלפים את הכותרת ואת החריצים בחוליה העליונה, ואת שאר החוליות היו מחרצים עם הקמת העמוד, כדי להבטיח את התאמתן.

החריצים מילאו תפקיד חשוב בסדרים הקלאסיים, ומספרם נקבע במדויק לכל סדר וסדר:

בראשיתו של הסדר הדורי היו שכיחים עמודים בעלי שישה עשר חריצים רדודים עם זוויות כה חדות, עד שבחלק מהמבנים העמודים חורצו רק בחלקם העליון, כדי להבטיח את שלומם של באי המבנה. לאחר שהסדר התקבע, בראשית המאה ה-6 לפנה"ס, נעשו החריצים עמוקים יותר, ומספרם עמד על עשרים.

בסדר היוני הוחלקו הזוויות שבין החריצים, ומספר החריצים עמד על עשרים וארבעה.

מבחינת החירוץ, הסדר הקורינתי דומה בצורתו לסדר היוני.

בסדר הטוסקאני לא היו חריצים.קיימים גם דוגמאות של חריצים לולייניים.

מקדש יווני

בדת יוון העתיקה, המקדש היה מבנה ששימש את הפולחן. מקדשים מונומנטליים החלו להיבנות על ידי היוונים כבר במאה ה-8 לפנה"ס. מקורו של המקדש היווני הוא במבנה המגרון, אשר היה טיפוס מבנה בתרבויות המיקנית והמינואית הקדומות יותר.

מקדשים יוונים נבנו תמיד על ראש גבעה בולטת בנוף או לצד אתרים טבעיים אשר נתפשו כמקומות קדושים בשל ייחודם. מקומות כגון מפל מים מיוחד, מקום בעל נוף יוצא דופן וכדומה נחשבו לכאלה מתוך אמונה אנימיסטית. השימוש של המקדש היה למעשה בית עבור הפסל של האל שנמצא בתוכו. טקסים דתיים לא נערכו בתוך המקדש עצמו אלא במזבח שנבנה באזור שמול המקדש. כל מקדש היה מוקדש לאחד מן האלים היוונים ולפיכך היה ניתן גם שמו, לדוגמה - "מקדש אפולו", "מקדש הרה" וכדומה.

סגנונות באדריכלות

באדריכלות קיימים סגנונות בנייה רבים ושונים. החל מהבנייה המסורתית של הכפרים בתרבויות קדומות (כדוגמת אוהל טיפי אינדיאני) ועד לפוסט מודרניזם שבו בנויים רוב המבנים היום. סגנון אדריכלי משמעו מאפיינים החוזרים על עצמם בצורה כלשהי בכל הבניינים המשויכים לאותו סגנון.

דוגמאות לכך ניתן לראות בבניינים הבנויים כצורות גאומטריות פשוטות באדריכלות מודרנית, בחשיפת שלד המבנה בקונסטרוקטיביזם, ואף בחיקוי של תרבויות עתיקות מהעבר, כמו אדריכלות רומית או זו של יוון העתיקה, באמצעות עמודים יווניים או העתקת קטעי מקדשים באדריכלות נאו-קלאסיציסטית.

סדר קלאסי

סדר קלאסי הוא סגנון בנייה באדריכלות הקלאסית שהיה קרוב לתקן בנייה מפורט. הסדרים השונים התפתחו ביוון העתיקה עד שהגיעו לנוסח ברור ומדויק המגדיר את הפרופורציות של חלקי המבנה, ואת העיטורים (האורנמנטיקה) בכל אחד מהם. האדריכלות הרומית אימצה אליה את הסדרים הקלאסיים כמו גם אדריכלות הרנסאנס והאדריכלות הנאו-קלאסיציסטית, אשר החזירו את הסדרים הללו לשימוש.

קיימים חמישה סדרים עיקריים באדריכלות הקלאסית: דורי, איוני, קורינתי, טוסקאני ומשולב. סדרים נוספים רבים שימשו במקומות שונים ובתקופות שונות, אך השימוש בהם היה מועט יחסית לחמשת העיקריים ובראשם הדורי, האיוני והקורינתי. את הסדר לפיו נבנה בניין כלשהו ניתן לזהות בקלות לפי כותרות העמודים. ההגדרות של כל סדר כוללות את המידות הפרופורציונליות של כל חלקי המבנה, עוביים והרווחים שביניהם. בשל החשיבות שניתנה לפרופרציות ודיוק, ניתן לדעת במבנים יווניים עתיקים, אשר נבנו לפי הסדרים הקלאסיים, את מידות המבנה רק על ידי מדידת קוטר העמוד.

קיימים מבנים שונים בהם יש שימוש בעמודים מסדרים שונים. לרוב, השימוש בעמודים מסוגים שונים יוצר היררכיה וסדר במבנה. למשל: מבנה ובו עמודים איונים בקומת הקרקע ועמודים דורים בקומה שמעליה או שתי קולונדות מקבילות של עמודים משני סדרים שונים. במבנה הקולוסיאום הרומי, נעשה אף שימוש בשלושת הסדרים, הדורי, האיוני והקורינתי, בקומות שונות.

סטואה

סטואה (ביוונית: στοά), באדריכלות יוון העתיקה היא סוג של מבנה, הכולל מעבר מקורה (אכסדרה) עם עמודים בצידו האחד הפתוח אל החוץ. מהצד השני ניצב קיר, ובו פתחים. הסטואה שימשה לצרכים ציבוריים שונים ביוון העתיקה. מבנים גדולים ומפוארים מסוג זה נבנו בערים יווניות רבות.

סטואיי (סטואה בלשון רבים: סטואֵיי - Stoae או Stoæ) היוו בדרך כלל דופן לחללים ציבוריים, שווקים או אגורה שהיו פתוחות אליו בצד אחד וכללו מעבר וחדרים שונים בצד השני. לסטואה היו תפקידים שונים שהשתנו בדרך כלל - חנויות של סוחרים, הלנה, גלריות ועוד.

הסטואיי הראשונות היו בנויות בצורה של האותיות 'ר' או 'ח' כך שהגדירו במיוחד חלל פנימי. הסטואיי הישנות ביותר נבנו באופן מלא לפי הסדר הדורי. סטואיי מאוחרות יותר עשו שימוש גם בסדרים האחרים. כמו כן נעשה גם שימוש במעברים בעלי שתי שורות עמודים ואף שתי קומות. לרוב, נעשה שימוש בסדר האיוני בשורה אחת ובסדר הדורי בשורה האחרת.

המילה העברית סְטָיו, שפירושה שורת עמודים, נגזרה מן המילה היוונית.

סטילובטה

באדריכלות יוון העתיקה, סטִילוֹבַּטֶה (יוונית: στυλοβάτης) היא החלק העליון של הקרפידומה, שהיא המשטח שעליו ניצבים עמודי המקדש, כלומר, היא רצפת המקדש. המשטח נבנה בצורה מדורגת ששיטחה את הקרקע מתחת למקדש והיוותה מעין במה.

במתודולוגיות אחדות משתמשים במילה סטילובטה כדי לתאר רק את החלק הגבוה ביותר של בסיס המקדש, ואילו המילה סטריאובטה משמשת לתיאור יתר המדרגות של המשטח מתחת לסטילובטה הנמצאות מעל הקרקע. מתודולוגים אחרים משתמשים במונח סטילובטה כדי לתאר את כל המדרגות הללו.

ברוב המקרים הסטילובטה תוכננה באופן שיתאים, מבחינת הפרופורציה, לשאר החלקים של המקדש. במקדשים יווניים מתקופת הסדר הדורי היה יחס מסוים בין האורך והרוחב של הסטילובטה, ובחלק מהמקדשים הדוריים המוקדמים גובה העמודים במקדש היה שליש מרוחב הסטילובטה. האדריכלים הרומאים נקטו גישה שונה בפירושם לסדר הקורינתי, ובנו סטילובטות גבוהות בהרבה שלא היו מדורגות מלבד בקרבת האכסדרה. במקדשים הרומיים הסטילובטה נקרא "פודיום".

פילסטר

פילסטר (Pilaster) הוא רכיב בניין אדריכלי דמוי עמוד הצמוד לקיר או יוצא ממנו. מקורו של אלמנט זה הוא באדריכלות יוון העתיקה אך שימושו היה נפוץ בעיקר בבנייה הרומית. השימוש בו נעשה כאשר יש צורך מבני בעמוד במקום בו עובר קיר, בדרך כלל לחיזוק הקיר עצמו, אך פעמים רבות הוא מודבק מסיבות אסתטיות או משיקולי הגדרת חלל. פילסטר מקנה לחזית המבנה מראה איתן ומפואר לעומת קיר חלק. הפילסטר מסייע לשמור על סימטריה, על הקומפוזיציה של חזית המבנה או לשמור על מקצב עמודים כלשהו יחד עם עמודים חופשיים.

פילסטרים יכולים להיות עגולים או חצי עגולים בדומה לרוב העמודים הקלאסיים אך לרוב הם מעוצבים בצורה של עמוד שטוח בצורה מלבנית, כתבליט של עמוד על הקיר. ההקפדה על פרופורציות ועיטורים לפי הסדרים הקלאסיים נשמרת גם בעיצוב של פילסטרים.

בבניינים רבים שנבנו באיטליה בתקופת הרנסאנס נעשה שימוש בפילסטרים סביב דלתות כניסה, שערים וחלונות אשר מולם הוצבו עמודים במרחקים דומים. באופן זה התקבלה אכסדרה בין שתי השורות למרות שרק שורה אחת הייתה שורת עמודים אמיתית. בכניסות למבנים גדולים בסגנונות נאו קלאסיים שונים נקרא המעבר בין העמודים והפילסטרים אשר יצר מעין מרפסת כניסה - "פורטיקו" (Portico).

תיאטרון רומי

התיאטרון הרומי

היה מבנה ציבורי בתקופת האימפריה הרומית, ששימש למופעי בידור לקהל הרחב, בדרך כלל להצגות. ההבדל העיקרי בין אמפיתיאטרון לתיאטרון רומי, בנוסף להבדל בשימוש, הוא שהאמפי הוא עגול או עגלגל, בעוד שהתיאטרון צורתו חצי עיגול. בדומה למבני ציבור רבים בתרבות הרומית, גם מקורם של התיאטרון הרומי ושל האמפיתיאטרון, שאוב מהאדריכלות של יוון העתיקה. עם זאת, לתיאטרון הרומי ישנם מאפיינים ייחודיים מסוימים. לדוגמה, הוא נבנה לרוב על יסודות משל עצמו, ללא הסתמכות על מורדות טבעיים של גבעה או מדרון, והיה במבנה סגור מכל צדדיו ולא פתוח.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.