אדריכלות הרנסאנס

תקופת סגנון הרנסאנס באדריכלות התחילה עם תחילת הרנסאנס במאה ה-15 ונמשכה עד המאה ה-16 אז החל להתפתח הסגנון המנייריסטי. למעשה, עד סוף המאה ה-19 המשיכו לבנות בצורה דומה בסגנון נאו-קלאסיציסטי. אדריכלות הרנסאנס החלה להתפתח בצפון איטליה ובעיקר סביב העיר פירנצה והתפתחה לשאר חלקי אירופה (ובמיוחד לצרפת). הסגנון ניסה לחזור לאדריכלות הקלאסית שלפני ימי הביניים שנשתכחה. החידוש של אדריכלות הרנסאנס הוא בתפיסה המתמטית של כללי המשקל הארכיטקטוני, תפיסת האדם את החלל ושליטתו בסוד הבניין.

הסגנון דוגל בהרמוניה בין חלקי הבניין למבנה כולו ולסביבתו כמו גם במרכזיותו של האדם. עיקר הסגנון מתאפיין באלמנטים שאפיינו את האדריכלות הרומית עם חידושים שנבעו מהתפתחות הטכנולוגיה ותפיסות תרבותיות וחברתיות של הרנסאנס. להבדיל מאלמוניותם של האדריכלים בימי הביניים באירופה, אדריכלי הרנסאנס היו אמנים בעלי שם שעסקו גם בתחומים נוספים כגון ציור, פיסול, הנדסה אזרחית וצבאית. החשובים שבהם הם: פיליפו ברונלסקי, לאונה בטיסטה אלברטי, דונטו ברמנטה, לאונרדו דה וינצ'י, אנדראה פלדיו, מיכלאנג'לו וברניני. אדריכלות הרנסאנס אינה רק אדריכלות של כנסיות כמו הסגנונות שקדמו לה. ניתן למצוא את הסגנון גם במבני ציבור אזרחיים שונים, ארמונות ואף וילות פרטיות של אצילי התקופה.

אחד המבנים המפורסמים בסגנון הרנסאנס היא חזית הבזיליקה של סן פייטרו בקריית הוותיקן (הבזיקליקה עצמה בנויה בסגנון הבארוק בעיקר). את המבנה עיצבו כמה מהאדריכלים הגדולים בהיסטוריה: מיכלאנג'לו עיצב את הבזיליקה של סן פייטרו לפי כנסייה של ברונלסקי ונפטר בגיל 92 במהלך הבנייה [דרוש מקור], את עבודתו המשיך האדריכל דונטו ברמנטה והאמן רפאל צייר את קירות הקפלה הסיסטינית.

ערך זה הוא חלק מסדרת
תולדות אדריכלות המערב
אדריכלות מצרים העתיקה
אדריכלות קלאסית
אדריכלות יוון העתיקה
אדריכלות רומית
אדריכלות ימי הביניים
אדריכלות ביזנטית
אדריכלות רומנסקית
אדריכלות נורמנית
אדריכלות גותית
אדריכלות הרנסאנס
אדריכלות הבארוק
אדריכלות נאו-קלאסית
התחייה הגותית
אדריכלות מודרנית
אדריכלות פוסט-מודרנית
סגנונות באדריכלות
P Architecture
פורטל האדריכלות

התפתחות אדריכלות הרנאנס

אבי אדריכלות הרנסאנס- פיליפו ברונלסקי

עיקר אדריכלות הרנסאנס באיטליה הייתה מבוססת על אדריכלות רומא העתיקה, במיוחד בשטחי העיר רומא. האדריכלים הרנסאנסיים הסתכלו על אדריכלות רומא העתיקה דרך תבליטים שנמצאו על שערי ניצחון ועל ידי למידה של מאפיינים בשרידים העומדים בשטח. הבניינים התבססו על חישובים מתמטיים מרובים. פיליפו ברונלסקי (1377–1446) היה אדריכל הרנסאנס הראשון. הוא ערך מסע אל רומא ולמד את מאפייני סגנון האדריכלות הקלאסית. העבודה הגדולה ביותר שלו הייתה תכנון הכיפה של קתדרלת פירנצה, שבה הוא השתמש במאפיינים שלמד כמו הסדר האיוני והסדר הקורינתי.[1]

אלברטי

לאונה בטיסטה אלברטי (Leon Battista Alberti) (1404–1472) היה ממשיכו של ברונלסקי. הוא חלק איתו מאפיינים ואידאולוגיה משותפת, והיה לאיש אשכולות ברוח הרנסאנס. בנוסף שאב השראה מהאדריכלות של ויטרוביוס. הוא הקים מבנים מרובים שבפירנצה בסגנון החדש ובהם טמפיו מאלאטסטיאנו (Tempio Malatestiano) וכנסיית סנטה מריה נובלה. אפשר לראות זאת גם בכנסיית סנט אנדראה.[1]

מאפייני הסגנון

גלריה

ראו גם

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 Department of European Paintings, Architecture in Renaissance Italy | Essay | Heilbrunn Timeline of Art History | The Metropolitan Museum of Art, The Met’s Heilbrunn Timeline of Art History
אדריכלות הבארוק

אדריכלות הבארוק היא סגנון ששלט באדריכלות של מבני ציבור, ארמונות וכנסיות מתחילת המאה ה-17 ועד המאה ה-18 ברחבי אירופה ואמריקה הקולוניאלית.

תחילת סגנון הבארוק בשנותיה הראשונות של המאה ה-17 באיטליה, כתולדה מן הזרם האדריכלי המנייריסטי, שיש המייחסים את תחילתו למיכלאנג'לו. הזרם הבארוקי לקח את אוצר המילים האדריכלי שלו מן התקופה ההומניסטית של הרנסאנס ויצק לתוכו רטוריקה ומחשבה תאורטית חדשות, לצד שימוש תיאטראלי ופיסולי של אלמנטים אדריכליים, המבטאים את ניצחון הכנסייה הקתולית והמדינה. יש לייחס לסגנון זה גם תובנות חדשות לתקופה, בחשיבה על אור, צל, ערכים פיסוליים ואינטנסיביות אדריכלית.

מאפייני האדריכלות באו לידי ביטוי בשפה עיצובית המשלבת את הסגנון הקלאסי, אשר נתגלה מחדש עם הרנסאנס באיטליה, עם אופי הקישוטים שאפיינו את האדריכלות הגותית של ימי הביניים, מבחינת עומס הקישוטים ויצירת מראה תחרתי. הסגנון, שיצא מתוך הקלאסיציזם, מתח ועיוות את הצורות האופייניות לו תוך פיתוח פרטים אדריכליים חדשים בעלי מראה תיאטרלי ומהודר יותר ולעיתים אף מצועצע.

האדריכלות, וכמו כן גם התכנון העירוני בתקופת הבארוק התאפיינו בציריות (שימוש בצירים) מאוד נוקשה ומאוד חד-משמעית. הקפדה נוקשה על סימטריה ועל צורה מסודרת של תוכנית המבנה או השטח.

אדריכלים חשובים ובולטים מן התקופה הם ברניני ובורומיני האיטלקים, פפלמן, פון ארלך והילדבראנט הגרמנים, כריסטופר רן הבריטי ומנסרט ואנדרה לה-נוטרה הצרפתים.

אדריכלות רומית

האדריכלות הרומית היא סגנון אדריכלי שאפיין את רומא העתיקה ואת האימפריה הרומית בכלל ומהווה במידה רבה בסיס לכלל סגנונות האדריכלות המערביים עד למאה ה-20. האדריכלות הרומית אימצה את השפה החזותית של אדריכלות יוון העתיקה ושכללה אותה גם בהיבט העיצוב וגם בטכנולוגיה.

האדריכלות אז כללה בתוכה גם את ההנדסה האזרחית ופיתוח טכנולוגיות בנייה (חומרים ושיטות). האדריכל הרומי מרקוס ויטרוביוס פוליו הניח במאה הראשונה לפנה"ס את היסודות התאורטיים לאדריכלות וההנדסה האזרחית הרומית.

איניגו ג'ונס

איניגו ג'ונס (באנגלית: Inigo Jones‏; 15 ביולי 1573 - 21 ביוני 1652) היה אדריכל אנגלי שנחשב לאחד מחשובי האדריכלות האנגלית. ג'ונס היה זה אשר הביא את סגנון אדריכלות הרנסאנס לאנגליה ולצרפת.

בזיליקת סן לורנצו

בזיליקת סן לורנצו (באיטלקית: Basilica di San Lorenzo) היא כנסייה בתבנית בזיליקה, מהגדולות והעתיקות בעיר פירנצה. הכנסייה שימשה כשלוש מאות שנה כקתדרלה העירונית והייתה כנסייתה הרשמית של משפחת שליטי פירנצה, משפחת מדיצ'י. במתחם הכנסייה, הממוקמת במרכז השוק העירוני, נמצאים גם קפלת מדיצ'י, הספרייה הלורנציאנית שתוכננה על ידי מיכלאנג'לו, לשכת כלי הקודש הישנה בתכנונו של פיליפו ברונלסקי והלשכה החדשה שנבנתה לפי תכנון של מיכלאנג'לו. במבני הכנסייה מצויים קבריהם של רבים מבני משפחת מדיצ'י, חלק ממצבות הקבר הן יצירות אמנות בעלות חשיבות משל דונטלו, ורוקיו ומיכלאנג'לו. כמו כן בכנסייה יצירות מאת פיליפו ליפי, אניולו ברונזינו ואחרים.

בזיליקת סנטה קרוצ'ה

בזיליקת סָנטָה קרוֹצֶ'ה (איטלקית Basilica di Santa Croce - "בזיליקת הצלב הקדוש") היא כנסייה פרנציסקנית בתבנית של בזיליקה בעיר פירנצה, אחת הכנסיות הגדולות בעיר והבזיליקה הפרנציסקנית הגדולה בעולם. בין כותלי הבזיליקה קבורים איטלקים דגולים והיא משמשת כעין פנתיאון או, כפי שהיא קרויה לעיתים "מקדש התהילה האיטלקית" (באיטלקית: Tempio dell'Itale Glorie). בין הקבורים בבזיליקה: גלילאו גליליי, מיכלאנג'לו, המלחין ג'ואקינו רוסיני ורבים אחרים. הבזיליקה גם עשירה במיוחד ביצירות אמנות, מן החשובות באיטליה. מיקומה של הבזיליקה בנקודה הנמוכה בעיר וסמוך לגדות הארנו, גרם לכך שהיא הוצפה מים ובוץ בעת עליית נהר הארנו על גדותיו ב-1966 עד לגובה של כ-7 מטרים. לבזיליקה וליצירות שבה נגרמו נזקים קשים, חלקם ללא תקנה.

בית עיריית פריז

בית עיריית פריז (בצרפתית: Hôtel de ville de Paris, "אוטל דה ויל דה פארי") נמצא ברובע הרביעי של פריז ומהווה את משכנה של עיריית פריז מאז 1357.

במאה ה-13 שכנה עירייתה של פריז ב"סלון הבורגנים" שבקרבת השאטלה, קודם שעברה בראשית המאה ה-14 לגבעת סנט-ז'נבייב שבגדה השמאלית. אטיין מרסל, "ראש הסוחרים" של פריז (prévôt des marchands; מי שעמד בראש הסוחרים תחת השלטון הישן), ביצע את רכישתו של "בית העמודים" שבגדה הימנית בשמה של העירייה בחודש יולי 1357, ואליו הועבר מרכזם של המוסדות המוניציפליים של העיר. תחת מבנה זה הוקם במאה ה-16 היכל שתוכנן, לבקשת המלך פרנסואה הראשון, בידי האדריכל האיטלקי דומניקו דה קורטונה, שגם השתתף בתכנון טירת שמבור; והצרפתי פייר שמביז', שמזוהה בין היתר עם טירת פונטנבלו ועם קתדרלת סנלי. בניית האוטל-דה-ויל נמשכה מ-1533 ועד 1628, ובין 1836 ו-1850 נוספו לו גימורים ותוספות תוך שימורה של החזית הרנסאנסית.

בימי הקומונה הפריזאית של 1871 נשרף הבניין, ולארכיונים, לספרייה העירונית ולאוספי-התעודות החשובים היה גורל דומה. המבנה הוקם מחדש בין 1874 ל-1882, לפי תוכנית של האדריכלים תאודור בּאלוּ ואדוּאָר דֶפֶּרְת. החזית, בסגנון נאו-רנסאנסי, ניסתה להתחקות אחר זו של הבניין שנשרף. הכיכר בחזיתו המערבית של הבניין - שב-1803 נקרא שמה כיכר העירייה, הפכה למרחב להולכי רגל בשנת 1982. לאורך ההיסטוריה מקום זה היה מוקד להתקהלויות של מתקוממים, מפגינים ומורדים.

המבנה מתאפיין בחלונות ביפוריים ונישות מפוסלות רבות, ובחלליו הפנימיים שטיחי קיר, רהיטים מעוטרים ופרסקו. החזית העיקרית מעוטרת בדמויות רבות שמציינות את פריז - בהן אמנים, מדענים, פוליטיקאים ותעשיינים. בחצר הפנימית, שני פסלי ברונזה מסמלים האחד את האמנות והאחר את המדע, מעשה ידיהם של לורן מרקסט וז'ול בלנשאר בהתאמה.

גם כיום, בהיותו אתר של כוח ויוקרה, שבו יושבת מועצת פריז ובו מתקבלים אורחיהם של ראשי העיר, מוקדש חלק מחלליו של בית העירייה לתערוכות.

את אזור בית העירייה משרתת תחנת המטרו Hôtel de Ville.

גלריית אופיצי

גלריית אופיצי (באיטלקית: Galleria degli Uffizi; "גלריית המשרדים") היא מוזיאון לאמנות בפירנצה שבאיטליה. המוזיאון הוא אחד הידועים והעתיקים ביותר בעולם והוא מכיל יצירות אמנות רבות שרובן נאספו על ידי משפחת מדיצ'י, פטרונית האמנות החשובה ביותר של הרנסאנס האיטלקי. מבנה המוזיאון עצמו נחשב על ידי חוקרי אדריכלות רבים לאחד המבנים המרשימים בעולם ומקרה מבחן חשוב גם בהתפתחות התכנון העירוני במאה ה-16.

הווילות הפלדיאניות בוונטו

הווילות הפלדיאניות בוונטו הן קבוצה של וילות הנמצאות במספר יישובים במחוז ונטו שבאיטליה, אשר נבנו בתקופת הרנסאנס האיטלקי על ידי האדריכל אנדראה פלדיו וכמה מתלמידיו. אונסק"ו הכירה באוסף המבנים יחד עם מרכזה ההיסטורי של העיר ויצ'נצה כאתר מורשת עולמית משנת 1994.

המושג "וילה" מתייחס לבתים כפריים מחוץ לעיר, בניגוד לבתי אצולה עירוניים. ברוב המקרים תוכננו על ידי האדריכל עבור משפחות העשירים הוונטיאניים שני בתים, אחד בכפר ואחד בעיר, ורוב הבתים העירוניים נמצאים במרכז ויצ'נצה. שמות האתרים נקראים על שם אותן משפחות בתוספת "וילה" או "פאלאצו" (ארמון) כאשר מדובר באתרים עירוניים.

המורשת התרבותית של אתרים אלו היא חדשנותם ופשטותם האדריכלית, אשר היוו נקודות ציון באדריכלות הרנסאנס והשפיעו רבות על התפתחות האדריכלות הפלדיאנית כמאתיים שנה לאחר מכן. חיקויים רבים לסגנון הווילות הפלדיאניות נבנו במאות ה-18 וה-19 ואפילו עד תחילת המאה ה-20 ברחבי בריטניה, אירלנד וצפון אמריקה.

הידועה ביותר מבין הווילות היא וילה קפרה "לה רוטונדה". היא תוכננה על ידי פלדיו והוא שהחל בבנייתה, והיא הושלמה על ידי האחים קפרה ב-1580, לאחר מותו של פלדיו.

הספרייה הלורנציאנית

הספרייה הלורנציאנית (באיטלקית: Biblioteca Medicea Laurenziana) היא ספרייה בפירנצה, חלק ממתחם בזיליקת סן לורנצו במרכז העיר. הספרייה אוצרת כ-11,000 כתבי יד וכ-4,500 ספרים בדפוס מוקדם (רבים מהם אינקונבולה) מן האוסף הפרטי של בית מדיצ'י. הספרייה נבנתה ביוזמת האפיפיור קלמנס השביעי ותוכננה על ידי מיכלאנג'לו ב-1523. כיום הספרייה פעילה, ממוחשבת ומציעה שירותי ספרנות מודרניים לסטודנטים, לחוקרים ולקהל הרחב. החלקים ההיסטוריים במבנה מהווים מוזיאון אדריכלי וחלק מהחדרים משמשים באופן שוטף להרצאות ולכנסים.

הקפלה הסיסטינית

הקפלה הסיסטינית או הסיקסטינית (באיטלקית: La Cappella Sistina) היא כנסייה הנמצאת במתחם ארמון האפיפיור שבקריית הוותיקן, ברומא. הקפלה משמשת את טקס הקונקלווה, התהליך בו נבחר האפיפיור, וידועה בציורי הקיר שיצרו בה אמנים איטלקים בתקופת הרנסאנס, ביניהם ידועים בעיקר הפרסקו על תקרת הקפלה ופרסקו "יום הדין" שצייר מיכלאנג'לו במחצית הראשונה של המאה ה-16. פירוש השם הוא "הקפלה של סיקסטוס" (באיטלקית "סיסטו"), על שם האפיפיור שבימיו נבנתה.

וילה ד'אסטה

וילה דֵ'אֵסְטֶה (באיטלקית: Villa d'Este) הוא ארמון בטיבולי שבאיטליה, הידוע בגנים המיוחדים ובמזרקות הרבות ויוצאות הדופן שבשטחו. הוילה, יחד עם אדרכילות הנוף שלמרגלותיה, המשלבת מערכת מדרגות, מזרקות וגינון, מהווים דוגמה מופתית לאדריכלות הרנסאנס ולעיצוב הנוף האיטלקי ועל כן הוכר המקום כאתר מורשת עולמית של אונסק"ו מאז שנת 2001.

כנסייה

הכנסייה היא מבנה המשמש בנצרות לפולחן דתי ולתפילה.

נאו-רנסאנס

נאו-רנסאנס (נקרא גם: "תחיית הרנסאנס") הוא כינוי כללי המכסה סגנונות אדריכליים רבים מהמאה ה-19 שלא היו יוונים (ראו: התחייה היוונית) או גותים (ראו: התחייה הגותית) אלא שאבו השראה ממגוון רחב של סגנונות איטלקיים קלאסיים. תחת התואר האדריכלי הרחב של "אדריכלות רנסאנס" של המאה ה-19, אדריכלים ומבקרים הלכו מעבר לסגנון האדריכלי שהחל בפירנצה ומרכז איטליה בתחילת המאה ה-15 כביטוי להומניזם; הם כללו גם סגנונות המזוהים כמנייריזם או בארוק. מבני נאו-רנסאנס עשויים להיות מבנים בני הדור ה'איטלקי', או בעלי תכונות רבות מן הבארוק הצרפתי (ארכיטקטורת האימפריה השנייה).

סגנונות באדריכלות

באדריכלות קיימים סגנונות בנייה רבים ושונים. החל מהבנייה המסורתית של הכפרים בתרבויות קדומות (כדוגמת אוהל טיפי אינדיאני) ועד לפוסט מודרניזם שבו בנויים רוב המבנים היום. סגנון אדריכלי משמעו מאפיינים החוזרים על עצמם בצורה כלשהי בכל הבניינים המשויכים לאותו סגנון.

דוגמאות לכך ניתן לראות בבניינים הבנויים כצורות גאומטריות פשוטות באדריכלות מודרנית, בחשיפת שלד המבנה בקונסטרוקטיביזם, ואף בחיקוי של תרבויות עתיקות מהעבר, כמו אדריכלות רומית או זו של יוון העתיקה, באמצעות עמודים יווניים או העתקת קטעי מקדשים באדריכלות נאו-קלאסיציסטית.

סדר קלאסי

סדר קלאסי הוא סגנון בנייה באדריכלות הקלאסית שהיה קרוב לתקן בנייה מפורט. הסדרים השונים התפתחו ביוון העתיקה עד שהגיעו לנוסח ברור ומדויק המגדיר את הפרופורציות של חלקי המבנה, ואת העיטורים (האורנמנטיקה) בכל אחד מהם. האדריכלות הרומית אימצה אליה את הסדרים הקלאסיים כמו גם אדריכלות הרנסאנס והאדריכלות הנאו-קלאסיציסטית, אשר החזירו את הסדרים הללו לשימוש.

קיימים חמישה סדרים עיקריים באדריכלות הקלאסית: דורי, איוני, קורינתי, טוסקאני ומשולב. סדרים נוספים רבים שימשו במקומות שונים ובתקופות שונות, אך השימוש בהם היה מועט יחסית לחמשת העיקריים ובראשם הדורי, האיוני והקורינתי. את הסדר לפיו נבנה בניין כלשהו ניתן לזהות בקלות לפי כותרות העמודים. ההגדרות של כל סדר כוללות את המידות הפרופורציונליות של כל חלקי המבנה, עוביים והרווחים שביניהם. בשל החשיבות שניתנה לפרופרציות ודיוק, ניתן לדעת במבנים יווניים עתיקים, אשר נבנו לפי הסדרים הקלאסיים, את מידות המבנה רק על ידי מדידת קוטר העמוד.

קיימים מבנים שונים בהם יש שימוש בעמודים מסדרים שונים. לרוב, השימוש בעמודים מסוגים שונים יוצר היררכיה וסדר במבנה. למשל: מבנה ובו עמודים איונים בקומת הקרקע ועמודים דורים בקומה שמעליה או שתי קולונדות מקבילות של עמודים משני סדרים שונים. במבנה הקולוסיאום הרומי, נעשה אף שימוש בשלושת הסדרים, הדורי, האיוני והקורינתי, בקומות שונות.

סנטה מריה דל פיורה

סנטה מריה דל פיורה (באיטלקית: Santa Maria del Fiore) היא הקתדרלה של העיר פירנצה. סנטה מריה דל פיורה היא אחת הקתדרלות הגדולות ביותר בעולם. פירוש שמה של הקתדרלה הוא "מרים הקדושה של הפרחים" על שם סמל העיר ושמה - פירנצה (מלשון פרחים). הקתדרלה ידועה כאחת מנקודות הציון החשובות ביותר ברנסאנס האיטלקי וכן גם בזכות כיפתה המפוארת שנבנתה במאה ה-15 על ידי פיליפו ברונלסקי.

קומפלקס הקתדרלה כולל את הקתדרלה עצמה השוכנת מול כיכר Piazza del Duomo (כיכר הקתדרלה), המכיל מגדל פעמונים שבנה ג'וטו די בונדונה ואת הבפטיסטריום של פירנצה (בית הטבילה). בניית הקתדרלה מומנה ברובה על ידי בית מדיצ'י והיא נבנתה במשך כ-200 שנים החל מהמאה ה-13. חזית הכנסייה הושלמה למעשה רק במאה ה-19 בסגנון התחייה הגותית. הקתדרלה מצופה כולה בשיש לבן, ירקרק וורוד, כפי שהיה נהוג במבנים איטלקים נוספים שנבנו בתקופה זו.

בניית הקתדרלה הביאה לפריצת דרך בהתפתחות אדריכלות הרנסאנס ובהנדסת מבנים של אותה תקופה. האדריכל, שהיה באותה תקופה גם המהנדס ומנהל הבנייה בפועל, נאלץ להמציא מכונות מיוחדות וציוד הנדסי מתוחכם במיוחד עבור בניית כיפת הענק שנבנתה ללא פיגומים. הכיפה, בקוטר של 43 מטרים, הייתה בתקופתה הכיפה הגדולה ביותר בעולם לאחר שעקפה את כיפת הפנתאון ברומא שהייתה הגדולה ביותר ב-1,400 השנים שקדמו לה. פנים הכיפה מקושט בוויטראז'ים ובפרסקאות שצוירו על ידי חלק מגדולי הציירים האיטלקים של אותה תקופה.

הבפטיסטריום של פירנצה (בית ההטבלה) הסמוך נמצא במרכז הכיכר והוא הבניין העתיק ביותר בעיר. מקורו למעשה הוא מקדש פגני מתקופת האימפריה הרומית. המבנה ידוע בזכות דלתות הברונזה המוזהבות שלו בעלות העיטורים והפסלים מהתקופה הגותית ועד לרנסאנס.

סנטה מריה נובלה

סנטה מריה נובלה היא כנסייה בפירנצה אשר באיטליה, הממוקמת בסמוך לתחנת הרכבת המרכזית בעיר הנושאת את שמה. הכנסייה נבנתה לאורך תקופות שונות על ידי מספר אדריכלים, אך המבנה בצורתו הנוכחית מיוחס ללאונה בטיסטה אלברטי.

ספינה (אדריכלות)

הספינה, הספינה הראשית או אולם התווך (לטינית: Navis, אנגלית: Nave) היא החלל המרכזי של הכנסייה.

החלק המרכזי של הכנסייה, כלומר מבנה האורך שלה, נקרא גם ספינה (לטינית: Navis, אנגלית: Nave) או "אולם התווך", ולצדדיו 'ספינות משניות', 'מעברים' או 'סיטראות' (אנגלית: Aisles). השימוש במילה 'ספינה' נובע מהעובדה שלבזיליקות המוקדמות היה גג עץ בצורת משולש, הנתמך על מערכת עמודים ותומכות המזכירה שלדה של סירה, משום שבוני הגגות המוקדמים בנו במקביל גם ספינות. בנצרות קיבל השם 'ספינה' משמעות נוספת, בכך שהכנסייה משולה לספינה שתביא את המאמין אל גן העדן העתידי.

שורות עמודים מחלקות את החלל המרכזי של הבזיליקה לאגפים משניים (סיטראות), המכונים גם 'ספינות משניות' (לעומת הספינה הראשית). בכנסיות רבות היה החלל מחולק בין סוגי קהלים שונים. בכנסיות ימי הביניים, לדוגמה, ישבו בקדמת הבזיליקה, במקום הקרוב לאפסיס במזרח, בני האצולה.

בדרך כלל כלל אולם התווך ספינה ראשית גבוהה ושתי ספינות משניות (אחת מכל צד) הנמוכות ממנה. קתדרלות גדולות (כגון קתדרלת בורז' וקתדרלת קלן) כללו לעיתים שתי ספינות משניות מכל צד ובכך חילקו את אולם התווך לחמישה אגפים. הספינות המשניות נמוכות יותר מהספינה הראשית ומעליהן נבנתה גלריה ותמיכות לספינה הראשית. למרות זאת, היו כנסיות בהן הספינות המשניות היו באותו גובה כמו הספינה הראשית, כנסיות כאלה נקראות כנסיות אולם (Hall church).

גודל הספינה, הפרופורציות שלה ומידת האווריריות של מעטפת החלל שלה, היוו גורם מחולל בהתפתחות אדריכלות הכנסיות. הניסיונות המתמשכים מצד אדריכלי הכנסיות לאורך ההיסטוריה ליצור חללים גבוהים ורחבים יותר ובעלי קירות דקים יותר שדרך הפתחים שלהם תיכנס כמות גדולה יותר של אור, הביאו בסופו של דבר להתפתחות של צורת הכנסיות הטיפוסית. צורה זו הנובעת כולה ממאפייני הספינה כוללת תמיכות או תמיכות דואות בצידיה אשר תחתן נוצר המקום לספינות המשניות, גג עץ משופע שנבנה מעל לקירוי הספינה וחזית חיצונית המרמזת על צורת החלל הפנימי.

באדריכלות הנוצרית המוקדמת, כמו במבני הבזיליקה של האדריכלות הרומית, קורתה לרוב הספינה הראשית בקורות עץ, או במקרים נדירים יותר בקמרון חבית. אדריכלות הרומנסק החלה להשתמש בקמרונות צולבים כדי ליצור את החלל הראשי מחולק לתאים נפחיים לאורכו. ברומנסק המאוחר נעשה גם שימוש בקמרונות סקספרטייט. הספינה הרומנסקית יצרה חלוקה ברורה של אותם תאים נפחיים כך שלצד כל תא שקורה הקמרון אחד חולקו צידיו על ידי עמוד משני בין שני עמודים עיקריים אשר הקטינו את גודל התאים בספינות המשניות בחצי.

באדריכלות הגותית נעשה שימוש בקמרונות צלעות (בני 6 צלעות במקודמת ובעלי 4 צלעות בבשלה) שהדגישו את הקווים של התקרה. בגותיקה המאוחרת באירופה התפתחו קמרונות רשת מורכבים ובגותיקה המאוחרת באנגליה, התפתחו קמרונות הצלעות לקמרונות מניפה. בסגנון זה הקווים האנכיים שלאורך העמוד מתרחקים זה מזה, לקראת התקרה, ויוצרים לספינה הראשית מראה המזכיר שורת עצים ביער. הספינות הגותיות הרקיעו לגבהים חדשים (ראו רשימה בהמשך) תוך שהן נתמכות בידי מערכת עמודים מורכבים וקשתות מבפנים ותמיכות דואות מבחוץ.

אדריכלות הרנסאנס שהתפתחה באיטליה לא השתמשה כלל בקמרונות מרובי קווים, אלא בקמרונות פשוטים יותר, לרוב קמרון חבית אחד לכל אורך הספינה, או אפילו תקרה שטוחה ללא קמרון בכלל ובה עיטורים בלבד. קיימות כנסיות רבות שנבנו באיטליה במאה ה-15 וה-16 שבהן תקרת הספינה הראשית היא משטח אופקי הבנוי על קורות עץ או גמלון משולש מקורות עץ.

השימוש בקמרונות מסוגים שונים נפוץ עד ימינו. בכנסיות רבות שנבנו במאה ה-20 נעשה שימוש בקמרונות בעלי צורות קלאסיות, שנבנות מבטון מזוין או טכנולוגיות חדשות אחרות. לעומתן, קיימות כנסיות מודרניות, בעיקר בנצרות הלא-קתולית, אשר צורת החלל בהן שונה לחלוטין, או שכלל לא קיימת ספינה ראשית ברורה כבדורות הקודמים.

קמפנילה די ג'וטו

קמפנילה די ג'וטו (באיטלקית: Campanile di Giotto, מילולית: מגדל הפעמונים של ג'וטו) הוא מגדל פעמונים עצמאי הסמוך לכנסיית סנטה מריה דל פיורה ("הדואומו") הקתדרלה של פירנצה. המגדל תוכנן בשנת 1334 על ידי ג'וטו די בונדונה והושלם בשנת 1359 על ידי ממשיכיו. המגדל מתנשא לגובה 84.7 מטרים ובנוי בתבנית ריבוע שצלעו 14.45 מטרים. הוא מצופה בשיש צבעוני והיה מקושט בעבר באריחים ותבליטים שהוסרו ומוצגים כיום במוזיאון הדואומו (Museo dell'Opera del Duomo), במקומם מוצגים כיום העתקים. אל ראש המגדל, ממנו נשקף נופה של פירנצה, ניתן לטפס ב-414 מדרגות.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.