אדריכלות

אַדְרִיכָלוּת או אַרְכִיטֶקְטוּרָה היא אמנות הבנייה, עוסקת בתכנון ועיצוב מבנים וחללים, ונמצאת בין אמנות לבין הנדסת בניין. העיסוק במבנה ובחלל כולל את הסביבה הבנויה הכוללת ברמת המאקרו, כתכנון עירוני, עד לעיצוב פרטי המבנה והריהוט ברמת המיקרו.

תחום האדריכלות משתרע מפרטי בניין[1] עד לתוכנית מתאר ארצית הכוללת תקנון. דוגמה לתקנון היא קביעתו של רונלד סטורס כי המבנים בירושלים ייבנו בחיפוי אבן ירושלמית. יש אדריכלים המתמחים בתחומים שונים, כגון אדריכלי פנים, אדריכלות מגורים, אדריכלות מבני ציבור, אדריכלי נוף ומתכנני ערים. בעלי מקצוע שאינם אדריכלים, עוסקים בענף ספציפי בתחום האדריכלות, כמו מעצבי פנים המתמחים בכל הקשור לפנים המבנה, מעצבי גינות, והנדסאי אדריכלות. בתהליך תכנון, יכול האדריכל לפעול לבדו בכל התחומים השונים, ויכול גם לצרף אליו בעלי מקצוע העוסקים בתחום התמקצעותם בהנחיית האדריכל, הנקראים 'יועצים' בשפה אדריכלית, בעיקר בפרויקטים רחבי היקף.

יש אדריכלים העוסקים בעיצוב רהיטים, כמו מריו בליני המתכנן ריהוט בין השאר עבור חברת נטוצי , בשל החפיפה בין ריהוט למבנה. יש גם מעצבים כמו פיליפ סטארק, מעצב תעשייתי בהכשרתו, העוסק בעיצוב חללי פנים. הוא עיצב את דירתו הפרטית של נשיא צרפת דאז פרנסואה מיטראן, ועיצב את הרעיון, הקונספט ושם המותג של מגדלי YOO שנבנו בתל אביב.

לשער לנושאים, אישים ומאמרים באדריכלות, ראו פורטל אדריכלות.

View of Santa Maria del Fiore in Florence
כנסיית סנטה מריה דל פיורה בפירנצה, שהכיפה שלה בוצעה על ידי פיליפו ברונלסקי בין השנים 14201436.
Cologne Cathedral-imp01
קתדרלת קלן הגותית / נאו-גותית (12481880) – הקתדרלה הייתה מוקד האדריכלות הדתית בימי הביניים.

אדריכלות או ארכיטקטורה

משמעות שני המושגים העברי והלועזי היא זהה, אבל ישנו הבדל מהותי בפירוש המילים, כפי שהוא מתבטא במקורותיהן הלשוניים. ביוונית, ארכיטקט (Architect) הוא "ראשון למעשה הבניה", "רב-בנאי", כמו ארכיבישוף או ארכידוכס. לעומת זאת, בשפות השמיות נוצר אדריכל משיכול עיצורים במילה האכדית ארדיכל, המורכבת מסמיכות המילים "warad ekallim" שמשמעו עבד-הארמון. ekallum באכדית היא היכל, ובמקור מן השומרית É.GAL, מילולית בית גדול, סמנטית ארמון.

אדריכלות ואמנות

לפי נכסי התרבות שהותירה האדריכלות משחר ימי האנושות, אדריכלות היא אמנות נעלה, הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות. היא "אם האמנויות" כדברי ארנסט גומבריך, "אב וראשון" כדברי מרטין בובר, ו"הדרגה הגבוהה ביותר של האמנות" על פי מיכלאנג'לו. פרופסור אהרון קשטן הגדיר את האדריכלות כחוויה בהרצאותיו בתולדות הארכיטקטורה בפקולטה לארכיטקטורה בטכניון. אדריכל אינו רק "טכנאי" הפותר בעיות תפקודיות ועונה לצורכי הלקוח בלבד, אלא אמן כמו צייר, פסל או כוריאוגרף, כאשר במקביל לאמנות זו, הוא יוצר תחת אילוצים נתונים כמו גודל השטח וגובה התקציב.[2] היצירה האדריכלית היא שימושית (פונקציונלית), אך לצד השימושיות יש לה גם ערך אמנותי כיצירה. האדריכלות עוסקת ברוח ובחומר בד בבד, ואף על פי האילוצים בעת התכנון והעיצוב, היא מתעלה ליצירה אמנותית, המותירה את רישומה והשפעתה במי שצופה בה, כדוגמת בניין אמפייר סטייט בניו יורק, שנחשב לאחד משבעת פלאי העולם המודרני. דוגמאות לפלאים אדריכליים קדומים הן הגנים התלויים בבבל, ששולב בהם גם תכנון נוף, או הענק מרודוס ששולב בו גם פיסול.

היקף ויעדים

לפי החיבור הראשון ששרד על הנושא, "על אודות האדריכלות" של האדריכל הרומי ויטרוביוס, בנייה טובה מאופיינת ביופי, עמידות ויעילות , או במילותיו הלטיניות של ויטרוביוס: "Firmitas, Utilitas, Venustas" שפירושן "יציבות (מבנית), שימושיות ואטרקטיביות". האדריכלות היא איזון ותיאום בין שלושת האלמנטים האלה, המכונים לעיתים "המשולש הוויטרוביאני", כשאף אחד מהם אינו גובר על האחרים. אדריכלות מודרנית עונה על דרישת מבניות, פונקציונליות ואסתטיות. לגישת האדריכלות המודרנית, הפונקציונליות כוללת גם את חוויית המשתמש (הפונקציות הפסיכולוגיות) ואת תחושת האסתטיות שהוא מקבל (הפונקציות האסתטיות).

אדריכלות היא נושא רב תחומי, הכולל מתמטיקה, מדע, אמנות, הנדסת מבנים, טכנולוגיה ועיצוב תעשייתי, גאוגרפיה ואקולוגיה, מדעי החברה (כלכלה, פסיכולוגיה, סוציולוגיה ועבודה סוציאלית), נגישות, פוליטיקה (ממסד תכנוני), היסטוריה ופילוסופיה. במילותיו של ויטרוביוס: "האדריכלות היא מדע, התלוי במדעים רבים אחרים, ומקושט בחכמות רבות ומגוונות. בעזרת האדריכלות ניתן לשפוט את יצירות האמנות מהתחומים האחרים". הוא מוסיף כי אדריכל צריך להיות מצוי היטב בתחומים כמו מוזיקה, אסטרונומיה, ופילוסופיה היא החביבה ביותר. לפילוסופיה של כל אדריכל תמיד יש התייחסות כשמדברים על גישתו התכנונית: קלאסיציזם, רציונליזם, אמפיריציזם, סטרוקטורליזם, פוסט סטרוקטורליזם, ופנומנולוגיה הם כולם גישות פילוסופיות שמשפיעות על האדריכלות. בסוף המאה ה-20 נוספה תפיסה חדשה של קיימות. באדריכלות בת קיימא, הבניין ידידותי לסביבה בייצור חומריו, השפעתו על הסביבה הטבעית והבנויה, והשימוש שהבניין עושה במקורות אנרגיה שאינם ברי-קיימא לחימום, קירור, תאורה, מים וניהול פסולת. תפיסה זו גרמה בין השאר ליצירת אדריכלות סולרית ושימוש בטוחן אשפה ביתי.

תפקיד האדריכלות

בניינים הם יצירות בולטות של בני האדם, ומגוונים בתכנון, בפונקציה ובאופן בנייה במדינות מתועשות ובמדינות "העולם השלישי". תפקיד האדריכל מגוון גם כן, ולחזון (או להיעדר החזון) של האדריכל בציבור שבו הוא פועל, יש השפעה על הסביבה הבנויה, ועל האנשים הפועלים בסביבה זו.

כישורי האדריכל באים לידי ביטוי באופנים שונים, החל מתכנון פרויקטים רחבים כמו גורדי שחקים, בתי חולים, אצטדיון או שדה תעופה ועד לפרויקטים פשוטים יותר כמו מבני מסחר, מגורים ופיתוח השטח. פרויקטים ודוגמאות אדריכליות מהווים סמלי תרבות ופוליטיקה, כמו המוביל הארצי או תעלת הימים בישראל. האדריכל הוא החלון לאדריכלות מול הציבור. לאדריכל יש תפקיד מרכזי בתכנון ויישום של הסביבה שבה אנו חיים, גם במציאות שבה משתנים יחסי הכוחות. הדיאלוג העיצובי והאידאולוגי בין האדריכל לציבור מתבטא בתוצאה הפיזית והוויזואלית בשטח.

תאוריה ומעשה

יש חשיבות רבה לתאוריה בעבודה המעשית של האדריכל, אף כי אדריכלים רבים מתנגדים לתאוריה, בטענה שהיא "סטרילית" ומגבילה את חופש היצירה שלהם. ויטרוביוס כתב: "פרקטיקה ותאוריה הם ההורים. פרקטיקה היא המחשבה התכופה והמתמשכת על אופן ביצוע העבודה, או על הפעולה הפשוטה ביותר על מנת לשנות את החומר בצורה הטובה ביותר. תאוריה היא התוצאה של חשיבה זו, המסבירה ומציגה כיצד בוצע שינוי בחומר על מנת לענות על המטרה שאנו מעוניינים בה. האדריכל שהינו רק פרקטי, אינו מסוגל להסביר את הסיבות לצורות שהוא משתמש בהן. מי שהינו תאורטי בלבד, גם כן נכשל בכך שהוא תופס את הצל ולא את התוכן. מי שהינו גם תאורטי וגם פרקטי, חמוש באופן כפול: הוא מסוגל לא רק להוכיח את טיב העיצוב והתכנון, אלא גם לבצע אותו".

אדריכלות ומבנים

ההבדל בין אדריכלות לבנייה הוא באופי המיזם. לפי ניקולאוס פבזנר , היסטוריון מתחילת המאה ה-20, "סככת אופניים היא בניין. קתדרלת לינקולן היא יצירה ארכיטקטונית". באדריכלות מודרנית, חלוקה זו איננה ברורה כל כך. "ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים",[3][4][5] ספרו של ברנרד רודופסקי, קובע כאדריכלות תחום רחב של מבנים שתוכננו ונבנו על ידי אנשים שאינם אדריכלים. ככל שהולכים אחורה בהיסטוריה, יש הסכמה רחבה יותר מה מוגדר כאדריכלות, משום שהזמן הוא מסנן יעיל. ויטרוביוס החשיב בנין טוב כאדריכלות, ועורר את השאלה אם אין אדריכלות רעה. פתרון לשאלה זו, נוכח כמות המבנים הגדולה במאה ה-21, קובע כי האדריכלות היא מה שעושה האדריכל. הגדרה זו קובעת את הדגש על האבולוציה של האדריכלות ושל האדריכל.

אדריכלות היא גם אמנות של עיצוב הסביבה הבנויה האנושית. ניתן להשתמש במבנים, עיצובי נוף, ותכנוני רחוב על מנת לתת אופי פונקציונלי ואסתטי לחלל העירוני. התכנון נעשה על ידי חומרים, מרקם, צבעי קירוי וקירות, ומבליט או ממזג את המבנה עם סביבתו. מאפייני בניין כמו כרכובים, גמלונים, כיפה, כניסות, וחלונות מחזקים או מחלישים חלקים מהבניין, כפי שנעשה בכנסיית סנטה מריה דל פיורה בפירנצה. תכנון נוף יוצר פרטיות ומונע צפייה ישירה אל אתר או ממנו, ומוסיף צבעוניות לבניין בעזרת צמחים ועצים. מאפייני רחוב כמו גדרות, מדרכות, נתיבי אופניים, ספסלים ותאורה, מוסיפים בטיחות והפרדה בתנועה במרחב של הולכי רגל, רוכבי אופניים וכלי רכב.

היסטוריה של האדריכלות

ערך זה הוא חלק מסדרת
תולדות אדריכלות המערב
אדריכלות מצרים העתיקה
אדריכלות קלאסית
אדריכלות יוון העתיקה
אדריכלות רומית
אדריכלות ימי הביניים
אדריכלות ביזנטית
אדריכלות רומנסקית
אדריכלות נורמנית
אדריכלות גותית
אדריכלות הרנסאנס
אדריכלות הבארוק
אדריכלות נאו-קלאסית
התחייה הגותית
אדריכלות מודרנית
אדריכלות פוסט-מודרנית
סגנונות באדריכלות
P Architecture
פורטל האדריכלות
Hampi1
מקדש וירופקשה בהמפי, הודו

בתקופה הפרה-היסטורית התפתחה האדריכלות מהדינמיקה בין דרישות האדם למסתור, ביטחון, פולחן ומגורים לבין האמצעים שהיו בידיו: חומרי בניין קיימים וכישורים. אדריכלות כזו היא מונומנט סטונהנג' הפרה היסטורי, שנבנה במאה ה-22 לפני הספירה כפי שסוברים הארכאולוגים.[6] עם התקדמות הציוויליזציה והעברת המסורת והידע בעל פה ובכתב, התפתחה האדריכלות. האדריכלות התחילה בלמידה מטעויות, והמשיכה באלתורים וחזרות על ניסיונות מוצלחים. האדריכל לא היה המתכן והמבצע היחיד, אלא היה חלק ממסורת מתמשכת. אדריכלות זו היא "אדריכלות ורנקולרית" או "אדריכלות ללא אדריכלים", והיא עדיין נמשכת בחלקים שונים של העולם, בין אם באפריקה ובין אם במונגוליה.

ההתיישבויות האנושיות הקדומות היו בעיקר כפריות. עם התפתחות עודפים בייצור, הפכו חברות כפריות לעירוניות והערים התפתחו. בתרבויות עתיקות, כמו תרבות מצרים ותרבות מסופוטמיה, שיקפו העיור והאדריכלות את חשיבות האלוהי והעל-טבעי. מצד שני, בתרבויות קלאסיות כמו היוונית והרומאית, התפתחו האדריכלות והעיר מרעיונות אזרחיים יותר, ונבנו גם מבני ציבור, כמו הסטואה באתונה. סגנונות אדריכליים התפתחו, ונכתבו טקסטים על אדריכלות, שנעשו קאנוניים. קאנוניזציה זו נמצאה במבנים חשובים, ובעיקר באדריכלות דתית. דוגמאות לקאנונים כאלה הם חיבורי ויטרוביוס ב"על אודות האדריכלות", הקאוגונג'י של סין העתיקה, השילפה שסטרה בהודו העתיקה והוואסטו שסטרה בציילון.

בעת העתיקה הקלאסית באירופה ובימי הביניים, לא צוינו שמות האדריכלים שבנו את המבנים, והם נותרו אנונימיים. מהמאה ה-13 נודעו אדריכלים שבנו מבנים חשובים כקתדרלות, כמו לאונה בטיסטה אלברטי שתכנן את סנטה מריה נובלה, כאשר בעלי מלאכה יצרו גילדות על מנת לארגן את הסחר ולשמור על האינטרסים שלהם. מורכבות המבנים גדלה, והחלה בנייה אזרחית כללית כמו כבישים וגשרים, לצד בניית סוגים חדשים של מבנים כמו בתי ספר, בתי חולים ומתקני נופש.

Bamberger Dom BW 6
קתדרלת במברג הבנויה בסגנון רומנסקי גרמני.

לצד האדריכלות האירופאית, מקבל המושג האדריכלות האסלאמית מספר מובנים, וניתן להגדירו כאדריכלות המאפיינת תרבויות שהן בעיקר אסלאמיות, והמתבטאת גם בהיעדר פסלים וציורי דמויות. לפי הגדרה זו, לאדריכלות המוסלמית יש היסטוריה המתחילה במאה ה-7 וממשיכה עד המאה ה-21. דוגמאות אפשר למצוא בכל הארצות שהיו או עודן מוסלמיות, ממרוקו וספרד עד איראן ואינדונזיה, ודוגמאות נוספות נמצאות באזורים שבהם המוסלמים היו מיעוט. האדריכלות המוסלמית כוללת מסגדים, מדרסות, חאנים, ארמונות ומצבות קבורה.

בימי הביניים בלטה האדריכלות הגותית – שהחלה כאדריכלות כנסיות, שכללה קתדרלות, כנסיות ומנזרים), והתפתחה מאוחר יותר במבני ציבור, טירות, ארמונות ומבנים אזרחיים. אדריכלות זו החלה באמצע המאה ה-12 בצרפת ואנגליה, והיא נחשבת לאחד הפרקים המיוחדים והמרשימים בהיסטוריה של אדריכלות המערב, בזכות הסגנון שהיא יוצרת בחללי הפנים של המבנים. באדריכלות הגותית, האמנות הוכפפה לאדריכלות, ופותחו טכניקות חדשות כקמרון צלעות, תמיכות דואות וקשת מחודדת) על מנת לבנות מבנים יותר גבוהים, אווריריים ומלאי אור, לעומת האדריכלות הרומנסקית. השאיפה לגובה בלטה גם בתקופת התחייה הגותית במאה ה-19, שבה הושלמו הצריחים של קתדרלות רבות, בהן הצריח של המינסטר של אולם, שנבנה לגובה 161.53 מטר והיה הבניין הגבוה ביותר בעולם בין 1890–1901. לפניו, הצריחים של קתדרלת קלן היו הגבוהים ביותר (157 מטר).

עם הרנסאנס והדגש על היחיד וההומאניזם בניגוד לדת, יוחסו מבנים לאדריכלים כמו מיכלאנג'לו, פיליפו ברונלסקי, דונטו ברמנטה (כנסיית סנטה מריה דל פיורה בפירנצה), ואנדראה פלדיו, והחלה עבודת היחיד. לא היו קווים מבדילים בין אמן לאדריכל, מהנדס, ומקצועות קרובים (בנאי ופסל). בתקופה זו, אמן עדיין היה יכול לתכנן גשר, משום שעבודת הבנייה הייתה כרוכה בפחות חישובים הנדסיים מורכבים, והייתה מבוססת גם על האינטואיציה והניסיון שהיו לאיש האשכולות של אותה תקופה, שזה לא היה מקצועו היחיד.

בתקופת המהפכה התעשייתית, עם הוספת והרחבת הידע בתחומים מדעיים כהנדסה, מיכון וטכנולוגיה, לצד עליית חומרים וטכנולוגיה חדישה, כמו פרופילי פלדה ששימשו לבניית מפעלים, האנגרים, גשרים, מסילות ברזל ותחנות רכבת, ירד חלקו של האדריכל בתחומים הטכניים של הבניה, ועיסוקו התמקד באסתטיקת המבנה, השימושיות שלו, והקונטקסט שלו בממד המרחבי, בממד החברתי ובממד הזמן. בשלב זה החלה עלייתו של "האדריכל הג'נטלמן" שעבד בדרך כלל עם לקוחות אמידים, התרכז בעיקר באיכויות חזותיות, שהגיעו מאבות טיפוס היסטוריים, וכך נולדה האדריכלות נאו-קלאסית, המוצגת בין השאר בבית האופרה בפריז, שנבנה מ-1860 עד 1874. במאה ה-19 בבוז-אר של פריז (Beaux-Arts) בצרפת, ההכשרה הייתה ביצירת סכימות מהירות, שחייבו ציורים יפים ללא דגש גדול על התוכן ואפשרויות הביצוע.

המהפכה התעשייתית פתחה את הדרך לצריכה המונית. מוצרים מקושטים, שהיו נחלתם של בעלי מלאכה יקרנים, הוזלו בייצור ממוכן. אסתטיקה נעשתה קריטריון גם עבור מעמד הביניים, אף על פי שלמוצרים המתועשים לא היה היופי והמקוריות, שבאו לידי ביטוי במוצר המוגמר בתהליך הייצור הידני שלו. אדריכלות ורנקולרית הפכה ליותר דקורטיבית, כאשר בוני הבית יכלו להשתמש בעבודתם בעיצוב האדריכלי של זמנם על ידי שילוב מאפיינים שמצאו בספרי דפוס וכתבי עת אדריכליים, כמו שערים, דלתות, חלונות, קירות, גגות, פרזול, מתקני רחצה ורהיטים.

בתחילת המאה ה-20, אי שביעות רצון כללית מהאדריכלות המתחדשת (ארמון וסטמינסטר בלונדון, 1870) ומהעיטורים המפוארים, הביאה לעלייתם של רעיונות חדשים, שהיו מבשריה של האדריכלות המודרנית. ב-1907 נוסד ורקבונד, איגוד האדריכלים, המעצבים והתעשיינים הגרמני, כדי לקדם את העיצוב בתעשייה בגרמניה וליצור מוצרים מתועשים איכותיים יותר. בתקופה זו החל מקצוע העיצוב התעשייתי.

בשנת 1919 נוסדה בגרמניה אסכולת הבאוהאוס, שראתה את האדריכלות כהרכבה ושילוב של אמנות, אומנות וטכנולוגיה. כשהחלו נאמניה לעסוק באדריכלות מודרנית, התנועה הייתה אוונגרדית עם יסודות מוסריים, פילוסופיים ואסתטיים, ועם נטייה פוליטית שמאלנית-סוציאליסטית שבאה לידי ביטוי גם באדריכלות. הם חיפשו את האמת בדחיית ההיסטוריה, ופנו אל הפונקציה כמחוללת צורה. המושג "Form Follows Function" (הצורה נובעת מהשימוש) שהטביע האדריכל האמריקאי לואיס סאליבן היה למוטו מרכזי בתפישה של האדריכלות המודרנית, וביטא את העדפת הצורות הפשוטות, המשקפות את השימוש שלהם, על פני עיטורים ותוספות קלאסיות. לצד אדריכלות זו, התפתחה אדריכלות אר דקו עם עיטורים גאומטריים ועיטורים מעולם האופנה ומתרבויות קדומות, שהייתה מבוססת גם על זרמים אוונגרדיים באמנות כמו קוביזם, קונסטרוקטיביזם ופוטוריזם.

Chrysler Building 2005 5
בניין קרייזלר בניו יורק, בנוי בסגנון אר דקו
Burj Khalifa FairUse
בורג' חליפה בגובה 880 מטר הוא המבנה הגבוה בעולם

באותה תקופה היו האדריכלים לדמויות חשובות, וכונו "מאסטר". האדריכלות המודרנית המאוחרת עברה גם היא לתחום הייצור ההמוני בשל פשטותו של ייצור זה, יעילותו והתאמתו לרוח הזמן. הבאוהאוס ידוע כאחד ממקומות הולדתה של האדריכלות המודרנית, ואמנים מוכרים רבים למדו ולימדו בו. בזמן מלחמת העולם השנייה נסגר בית הספר של הבאוהאוס על ידי הנאצים, ותלמידים רבים נמלטו למדינות שונות, שם הפיצו את רעיונות האדריכלות המודרנית.

בין האדריכלים שפעלו ברוח זו, בלט אדולף לוס האוסטרי שכתביו השפיעו רבות על כמה מאבות האדריכלים המודרניסטים: ולטר גרופיוס הגרמני, מייסד הבאוהאוס, אדריכל ומורה רב השפעה על דור אדריכלים במאה ה-20; לודוויג מיס ון דר רוהה שהשפעתו הייתה דומה ורבה, והיה מ"מייבאי" הגישה המודרניסטית לצפון אמריקה; לה קורבוזיה השווייצרי, שהיה הראשון שהבין את הפוטנציאל הגלום בבטון מזוין, תוך הגיית תוכנית אב לפריז הכוללת גורדי שחקים המיועדים למגורים, שטחים פתוחים נרחבים, וחניה תת-קרקעית, תוכנית שהייתה מהפכנית בשנת 1925, ופרנק לויד רייט האמריקאי, שדמותו גולמה בהווארד רוארק גיבור ספר "כמעיין המתגבר" של איין ראנד, חרף הכחשות הסופרת. רייט פיתח אדריכלות סביבתית, שבה צורת הבית הוגדרה על ידי סביבתו ועל ידי תכליתו, במטרה לקדם הרמוניה בין הגורם האנושי לבין עולם הטבע, עם דוגמאות מובילות כמו הבית על האשד ובית רובי .

משנות ה-60 של המאה ה-20 החלה מגמה של התדרדרות באופן שבו תפס הציבור את האדריכלות. הסיבות לכך היו בניינים בעלי חזות חסרת משמעות, סטריליות, אחידות, כיעור, וגורמים פסיכולוגיים שהיו נעוצים בפולחן של שבירת המוסכמות שהחל באותה תקופה, כמו הקבוצה שהנהיג דני האדום.

המקצוע האדריכלי ניסה למלא את דרישות הציבור הרחב על ידי יצירת אדריכלות פופוליסטית יותר ברמה החזותית, גם במחיר של הקרבת העומק לטובת רדידות, בהתאם לרוח הפוסטמודרניזם. טענתו של האדריכל רוברט ונטורי, אבי הפוסט-מודרניזם באדריכלות, ש"סככה מקושטת" (בניין רגיל שנבנה באופן פונקציונלי מבפנים וקושט מבחוץ) עדיפה על פני "ברווז" (מבנה שבו הצורה והפונקציה נשקלים יחד), היא דוגמה לגישה הזו.

לצד ניסיון זה למלא את דרישות הציבור, חלק אחר של האדריכלים, ובעלי מקצוע שאינם אדריכלים, הגיבו בגישה ישירה אל מה שנחשב בעיניהם לשורש הבעיה: הם הרגישו שהאדריכלות איננה עניין פילוסופי או אסתטי אישי, אלא צריכה להתחשב בצרכים היומיומיים של האנשים, ולהשתמש בטכנולוגיה על מנת ליצור סביבה שנעים לחיות בה. התנועה של מתודולוגיית העיצוב, שכללה אדריכלים כמו כריס ג'ונס[7] וכריסטופר אלכסנדר, החלה לחפש אחר תהליך עיצוב כוללני יותר, על מנת לקבל מוצר טוב יותר. מחקרים רחבים נעשו בתחומי ההתנהגות, הסביבה ומדעי החברה, על מנת לספק מידע בנושאים אלה לתהליך התכנון.

כאשר האדריכלות הכירה בצרכים רבים נוספים, ומורכבות המבנים עלתה בשירותים שסיפקו, נעשתה האדריכלות רב תחומית , וחייבה צוות של מקצוענים על מנת לבצע אותה, כשהאדריכל הוא אחד מני רבים, לפעמים ראש הצוות ולפעמים לא. גם במצב זה של האדריכלות, אינדיבידואליות עדיין מהווה ערך חשוב בבניינים הנחשבים כסמלי תרבות. מוזיאון ומרכז לאמנויות הפכו למקומות המציגים ניסיונות חדשים בעיצוב, כמו סינמה סיטי בירושלים.

לימוד המקצוע

באירופה ובצפון-אמריקה נמשכת הסמכה אקדמית של אדריכל שש שנות לימוד (12 סמסטרים), אשר בסופן מוענק תואר "מוסמך". לאחר מכן על האדריכל לעסוק בעבודה מעשית במשרד אדריכלים לשם קבלת רישיון אדריכל. בישראל נמשכים הלימודים חמש שנים (עשרה סמסטרים), שבסופן מוענק תואר "בוגר". די בתואר זה לרישום בפנקס המהנדסים והאדריכלים. לשם רישוי, יש להתמחות לפחות במשך 3 שנים, ולאחר מכן לעבור בחינה הנערכת על ידי רשם האדריכלים והמהנדסים.

לימודי אדריכלות הם רב תחומיים, ומשלבים קורסים מתחומי המדעים המדויקים, מדעי החברה והאמנות. תואר אדריכל כולל בין השאר לימודי תולדות האדריכלות, תולדות האמנות, הבעה גרפית וגרפיקה ממוחשבת, גאומטריה, מתמטיקה, פיזיקה, עיצוב, מורפולוגיה, מדעי החברה, הנדסה של מבנים, ותכנון עירוני. כן ישנם קורסים מתמחים בנושאים כגון אדריכלות נוף, עיצוב פנים, בנייה ואקלים, עיצוב תעשייתי וממסד תכנוני.

לצד הקורסים השונים, מתקיימים במשך 5 שנות הלימוד סדנאות ("סטודיו") לתכנון, שבהן מתמודדים הסטודנטים עם משימות תכנון ברמת מורכבות הולכת וגדלה. בסיום כל סמסטר נערכת הגשה, שבה מציגים הסטודנטים את הפרויקטים שנעשו על ידם. במלוא השנה החמישית ללימודים נערך סטודיו של פרויקט גמר, ובסופו מוגש פרויקט בהיקף ובמורכבות גדולה מהשנים הקודמות. פרויקט זה אמור לייצג את הכישרון האישי והכלים שנרכשו על ידי כל סטודנט במהלך הלימודים.

בישראל קיימים 5 מוסדות להשכלה גבוהה המעניקים תואר "בוגר באדריכלות" (B.Arch) המוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה:

ראו גם

עיינו גם בפורטל

פורטל האדריכלות הוא שער לכל הנושאים ותחומי המשנה של האדריכלות. הפורטל מציג נושאים חשובים בתולדות האדריכלות, מבנים ואדריכלים בעלי חשיבות, מושגים ומונחים ומסגרות עם קישורים לתחומים קרובים או חופפים בהם הנדסה אזרחית, תכנון עירוני ועוד.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ דוגמה לדלפק נגיש לקבלת שרות בישיבה שנעשה בתוכנת אוטוקאד
  2. ^ פרסום של אדריכל ישראלי: "תהליך העבודה מותאם לצורכי הלקוח משלב בחירת הנכס או האתר, דרך כל שלבי התכנון, הבנייה, והפיקוח, עד לשלב ההום סטיילינג הכולל את בחירת חומרי הגמר, הריהוט, התאורה והאומנות. אנו יוצרים חללים יוצאי דופן, מעוררי השראה, נעימים, יפים ונוחים, במסגרת רצונות ותקציב לקוחותינו".
  3. ^ אסתר זנדברגהקטלוג שטילטל את עולם האדריכלות הגיע סוף סוף לאינטרנט, באתר הארץ, 20 ביוני 2018
  4. ^ ברנרד רודופסקי, ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים, המוזיאון לאמנות מודרנית, ‏1964-11-11–1965-02-07 (באנגלית)
  5. ^ ברנרד רודופסקי, ארכיטקטורה ללא ארכיטקטים (עמ' 1–137), המוזיאון לאמנות מודרנית, ‏1964 (באנגלית)
  6. ^ ג'יימס מורגן, Dig pinpoints Stonehenge origins, BBC, ‏21 בספטמבר 2008 (באנגלית)
  7. ^ Chris Jones, MGS Architects, Australia
Xnet

Xnet (מבוטא: "אקס-נט") פורטל הלייף סטייל של חטיבת המגזינים בקבוצת ידיעות אחרונות. האתר הושק באפריל 2011 והוא מציע מגוון ערוצי תוכן ובהם אופנה, עיצוב, אדריכלות, אוכל, יחסים, טיולים ובריאות. לצד אלה משלב האתר גם ערוצים ייחודיים לשבועונים והירחונים של ידיעות אחרונות כמו לאשה, פנאי פלוס, בלייזר ו-GoStyle.

האתר מארח תכנים ושירותים של אתרים-שותפים, בהם רדיו מהות החיים המופעל בידי קרן אריסון, מאגר האטרקציות למשפחה Kinderland, מגזין הפנאי הוותיק מרמלדה, מאגר המבשלים הביתיים "תבשיל", "כמוני", רשת חברתית מקוונת ייחודית בנושאי בריאות של מכון גרטנר במרכז הרפואי שיבא, ערוצי הלייף-סטייל של ענני תקשורת ומאגר סרטוני ההדרכה בווידאו.

Xnet מפעיל מערכת עיתונאית עצמאית, ומתאפיין בעיצוב גרפי עתיר תמונות, המתאים לעידן המסך הרחב והאינטרנט המהיר. האתר מפעיל פלטפורמת בלוגים עצמאית, המארחת עשרות כותבים, בהם אמנים, אנשי אקדמיה ואנשי מקצוע מכל תחומי התוכן.

בטרם מלאה שנה לפעילותו רשם Xnet חשיפה ליותר ממיליון ו-300 אלף גולשים ייחודיים בחודש (Unique Users על פי נתוני Google Analytics לחודש ינואר 2012), והתברג במקום ה-15 ברשימת 20 אתרי התוכן הגדולים בישראל שפרסמה הוועדה למדרוג אתרי האינטרנט בישראל בחודש ינואר 2012.

העורך הראשי של האתר הוא אילן יצחייק, המנהל המסחרי הוא פיני גורן.

אדריכל

אַדְרִיכָל או אַרְכִיטֵקְט עוסק באדריכלות, כלומר בתכנון מבנים, אך גם מתמחה לעיתים בתכנון עירוני, אדריכלות נוף ועיצוב פנים.

מקור השם אדריכל, המופיע במקורות העבריים (ראו להלן), הוא בשפה האכדית: הלחמת המילים ארדו-אקלי

(משרת-היכל), למילה "ארדכלוטו". בלעז פירושו ארכי-טקט (רב בנאי או בונה הלוחות מלשון טקטוניקה). בעבר, האדריכל אכן היה הבנאי הראשי והאחראי הבלעדי לתכנון ובניית הבניין. מאז המאה ה-19 עוסקים האדריכלים בעיקר בתכנון ולא בבנייה וגם תכנון הקונסטרוקציה עבר עם השנים לאחריותם של המהנדסים. כיום, עוסק האדריכל בתכנון ובעיצוב הבניין כאשר מהנדס אזרחי אחראי על תכנון הקונסטרוקציה ובדרך כלל אדם שלישי הוא מנהל הבנייה בפועל.

במקצוע הבנייה מעורבים גורמים ומומחים רבים לכל תחום כשתפקידו של האדריכל הוא להוביל את מלאכת הבניה. על האדריכל להכין תכנון אשר מקשר בין דרישותיהם וצרכיהם של המזמין והמשתמשים, נתוני השטח והאקלים וסביבתו של המבנה תוך הענקת תשומת לב להיבטים של הנדסה, חוק ותקינה. במקביל, כוללת עבודתו של האדריכל, העוסק גם באסתטיקה של הבניין ובהשפעתו על החברה גם מרכיב אומנותי נרחב כך שהאדריכל הוא אמן.

תחומים נוספים בהם עוסקים אדריכלים הם:

תכנון עירוני - תחום זה עוסק בעיצובם של יישובים וערים, החל מהגדרת ייעודם של אזורים בחוק ועד עריכת תוכניות בינוי מפורטות למבנה השכונה, הרחוב ואף הנחיות לעיצוב הבית.עיצוב פנים - תחום העוסק בתכנון ובשינוי חללים פנימיים במבנים והוא חלק מהכשרתו של האדריכל. במבנים רבים, בפרט במבני ציבור, מעצב האדריכל את כל מרכיבי המבנה כולל את כל מרכיבי חללי הפנים. לעיתים, אדריכל מתמחה בתחום זה ועוסק רק בו ולעיתים פועלים בתחום זה מעצבי פנים שזו הכשרתם. טעות נפוצה היא השימוש במושג "אדריכלי פנים", הוא יציר כלאיים של שני בעלי מקצוע אלו.

אדריכלות נוף - תחום שעוסק בתכנון של שטחים פתוחים כגון גנים, כיכרות, טיילות וכדומה. תחום זה, אשר בו עוסקים בעיקר אדריכלי נוף שהוכשרו למקצוע זה, כולל תכנון ועיצוב של חללים פתוחים ולא של מבנים.כיום נעשה שימוש בהשאלה בשם "אדריכל" לביטוי תפקיד מוביל בנושאי תכנה ואסטרטגיה עסקית ומדינית. דוגמאות ביטויים וכינויים בהם נעשה שימוש במושג אדריכל הם "אדריכלי הסכם אוסלו", "אדריכל התוכנה הראשי" (שם תפקידו של ביל גייטס במיקרוסופט) ועוד.

אדריכלות אסלאמית

אדריכלות אסלאמית כוללת את כל המגוון של האדריכלות שהתפתחה מהאסלאם כתופעה חברתית, תרבותית, פוליטית ודתית. לפיכך המושג כולל מבנים דתיים יחד עם מבנים חילוניים, מהעבר הרחוק או מהעת האחרונה, במקומות שהיו תחת רמות שונות של השפעת האסלאם.

הסגנון האדריכלי החל להופיע במזרח התיכון במאה ה-7 והתפשט במהלך ימי הביניים לצפון אפריקה, דרום ספרד, אסיה הקטנה, פרס והודו. בעידן המודרני נבנים מסגדים בסגנון האסלאמי גם בקהילות מוסלמיות באפריקה, מזרח אסיה, צפון אמריקה ואירופה.

אדריכלות גותית

אַדְרִיכָלוּת גּוֹתִית היא סגנון אדריכלות שהתפתח באירופה בימי הביניים, שבא לידי ביטוי בעיקר בקתדרלות, בכנסיות ובמנזרים שנבנו בתקופה זו. האדריכלות הגותית החלה להתפתח באמצע המאה ה-12 בצרפת ובאנגליה, והיא נחשבת לאחד הפרקים המיוחדים והמרשימים בהיסטוריה של אדריכלות המערב.

אדריכלות הבארוק

אדריכלות הבארוק היא סגנון ששלט באדריכלות של מבני ציבור, ארמונות וכנסיות מתחילת המאה ה-17 ועד המאה ה-18 ברחבי אירופה ואמריקה הקולוניאלית.

תחילת סגנון הבארוק בשנותיה הראשונות של המאה ה-17 באיטליה, כתולדה מן הזרם האדריכלי המנייריסטי, שיש המייחסים את תחילתו למיכלאנג'לו. הזרם הבארוקי לקח את אוצר המילים האדריכלי שלו מן התקופה ההומניסטית של הרנסאנס ויצק לתוכו רטוריקה ומחשבה תאורטית חדשות, לצד שימוש תיאטראלי ופיסולי של אלמנטים אדריכליים, המבטאים את ניצחון הכנסייה הקתולית והמדינה. יש לייחס לסגנון זה גם תובנות חדשות לתקופה, בחשיבה על אור, צל, ערכים פיסוליים ואינטנסיביות אדריכלית.

מאפייני האדריכלות באו לידי ביטוי בשפה עיצובית המשלבת את הסגנון הקלאסי, אשר נתגלה מחדש עם הרנסאנס באיטליה, עם אופי הקישוטים שאיפיינו את האדריכלות הגותית של ימי הביניים, מבחינת עומס הקישוטים ויצירת מראה תחרתי. הסגנון, שיצא מתוך הקלאסיציזם, מתח ועיוות את הצורות האופייניות לו תוך פיתוח פרטים אדריכליים חדשים בעלי מראה תיאטרלי ומהודר יותר ולעיתים אף מצועצע.

האדריכלות, וכמו כן גם התכנון העירוני בתקופת הבארוק התאפיינו בציריות (שימוש בצירים) מאוד נוקשה ומאוד חד-משמעית. הקפדה נוקשה על סימטריה ועל צורה מסודרת של תוכנית המבנה או השטח.

אדריכלים חשובים ובולטים מן התקופה הם ברניני ובורומיני האיטלקים, פפלמן, פון ארלך והילדבראנט הגרמנים, כריסטופר רן הבריטי ומנסרט ואנדרה לה-נוטרה הצרפתים.

אדריכלות הרנסאנס

תקופת סגנון הרנסאנס באדריכלות התחילה עם תחילת הרנסאנס במאה ה-15 ונמשכה עד המאה ה-16 אז החל להתפתח הסגנון המנייריסטי. למעשה, עד סוף המאה ה-19 המשיכו לבנות בצורה דומה בסגנון נאו-קלאסיציסטי. אדריכלות הרנסאנס החלה להתפתח בצפון איטליה ובעיקר סביב העיר פירנצה והתפתחה לשאר חלקי אירופה (ובמיוחד לצרפת). הסגנון ניסה לחזור לאדריכלות הקלאסית שלפני ימי הביניים שנשתכחה. החידוש של אדריכלות הרנסאנס הוא בתפיסה המתמטית של כללי המשקל הארכיטקטוני, תפיסת האדם את החלל ושליטתו בסוד הבניין.

הסגנון דוגל בהרמוניה בין חלקי הבניין למבנה כולו ולסביבתו כמו גם במרכזיותו של האדם. עיקר הסגנון מתאפיין באלמנטים שאיפיינו את האדריכלות הרומית עם חידושים שנבעו מהתפתחות הטכנולוגיה ותפיסות תרבותיות וחברתיות של הרנסאנס. להבדיל מאלמוניותם של האדריכלים בימי הביניים באירופה, אדריכלי הרנסאנס היו אמנים בעלי שם שעסקו גם בתחומים נוספים כגון ציור, פיסול, הנדסה אזרחית וצבאית. החשובים שבהם הם: פיליפו ברונלסקי, לאונה בטיסטה אלברטי, דונטו ברמנטה, לאונרדו דה וינצ'י, אנדראה פלדיו, מיכלאנג'לו וברניני. אדריכלות הרנסאנס אינה רק אדריכלות של כנסיות כמו הסגנונות שקדמו לה. ניתן למצוא את הסגנון גם במבני ציבור אזרחיים שונים, ארמונות ואף וילות פרטיות של אצילי התקופה.

אחד המבנים המפורסמים בסגנון הרנסאנס היא חזית הבזיליקה של סן פייטרו בקריית הוותיקן (הבזיקליקה עצמה בנויה בסגנון הבארוק בעיקר). את המבנה עיצבו כמה מהאדריכלים הגדולים בהיסטוריה: מיכלאנג'לו עיצב את הבזיליקה של סן פייטרו לפי כנסייה של ברונלסקי ונפטר בגיל 92 במהלך הבנייה [דרוש מקור], את עבודתו המשיך האדריכל דונטו ברמנטה והאמן רפאל צייר את קירות הקפלה הסיסטינית.

אדריכלות כנסיות

אדריכלות הכנסיות התפתחה יחד עם הנצרות במהלך אלפיים השנים האחרונות. הכנסייה היא מבנה הפולחן המרכזי של הנצרות, ותפקידה לשמש מקום אספה לקהילה ולאפשר את קיומה של הליטורגיה הדתית של העדות הנוצריות השונות. אדריכלות הכנסיות והקתדרלות, בכל מקום ובכל תקופה, התאימה עצמה לאופי הקהילה ולמנהגיה הדתיים.

לאורך תקופות ארוכות בהיסטוריה התרכזה האדריכלות בעיקר בבנייה של כנסיות. בחקר המודרני של תולדות האדריכלות המערבית, נהוג לבחון את הכנסיות שנבנו בכל מקום ותקופה (לפחות באירופה) כמייצגות את פסגת הישגי האדריכלות של אותו מקום. האדריכלות התפתחה על פי שינויים בתאולוגיה הנוצרית, ברוח החברה, בטכנולוגיה ובסגנונות האמנות. תחרויות בלתי רשמיות בין ערים שונות באירופה על בניית כנסיות גדולות יותר ומרשימות יותר, האיצו התפתחויות אלה.

אדריכלות מודרנית

אדריכלות מודרנית, שלא לבלבל עם אדריכלות עכשווית, היא שם כולל לכמה סגנונות וגישות באדריכלות, שאיפיינו את המחצית הראשונה של המאה ה-20 וממשיכים להשפיע גם על אופיה של האדריכלות עד היום. תפישות האדריכלות המודרנית, המשקפות ברובן את תפישת המודרניזם, החלו להתפתח באירופה וצפון אמריקה כבר בסוף המאה ה-19. בשנות ה-20 גובשו עקרונות שונים המבוססים הן על תאוריה והן על פרקטיקה ואומצו באופן רשמי על ידי אדריכלים רבים בעלי השפעה בינלאומית. אדריכלים אלו היוו, חלקם באופן רשמי וחלקם באופן מעשי, סוג של תנועה אמנותית עם ביטוי קונקרטי שהשפיע רבות על מראה הערים המודרניות. האדריכלות המודרנית הייתה צורת הבנייה המובילה בין שתי מלחמות העולם והמשיכה עד שנות ה-50 אז החלו לתהות לגבי הצלחתה והתפתח הסגנון הפוסט מודרני וגישות משניות במודרניזם כגון הרגיונליזם הביקורתי.

הסיבות להתפתחות סגנון המודרניזם הן רבות ואף נתונות למחלוקת. הגורמים העיקריים הם:

התפתחות טכנולוגית - המצאת הבטון המזוין, שיפור יכולות הייצור של פלדה וזכוכית ותיעוש הבנייה. הבטון המזוין איפשר לנתק את הקשר בין החזית לתוכניות הקומות וליצור חזית משוחררת ותוכניות קומות משתנות.

תמורות חברתיות - בעקבות תהליך העיור שגרמה המהפכה התעשייתית והמעמדות החדשים של התקופה אשר הובילו גם לצורך במציאת פיתרונות אדריכליים לסוגיית הדיור ההמוני.

השפעת התפתחויות בתחום האומנויות - כגון האר נובו, הפוטוריזם והקוביזם בתחילת המאה, בהם היו מעורבים גם אדריכלים רבים לצד אנשי רוח משפיעים נוספים.

אדריכלות נאו-קלאסית

נאו-קלאציסיזם באדריכלות הוא סגנון אדריכלי המבוסס על שאיפה למסורת האדריכלית ההיסטורית או לגישות אסתטיקה המבוטאות באמנות יוון ורומא בעת העתיקה. בהקשר המסורתי, המושג "קלאסיקה" מתייחס לכל אמנות מתקופת העת העתיקה או מתקופה עוקבת ומאוחרת ממנה, אשר הושפעה במישרין מאידיאל התקופה הקלאסית.

הנאו-קלאסיקה מתייחסת תמיד לאמנות ולאדריכלות מתקופות מאוחרת מזו הקלאסית, בהן ניכרת רק השפעה מעקרונות התקופה הקלאסית. בהתאם לכן ניתן לומר כי המונחים קלאסיקה ונאו-קלאסיציזם הם משלימים ואף חופפים לעיתים.

החזרה ל"קלאסיקה" אשר שגשגה באמנות ובאדריכלות בתקופה שבין 1750 ל-1830 זוכה לכינוי "נאו-קלאסיקה", וזאת בעיקר על מנת להבדיל אותה מן האדריכלות ה"קלאסית" של רומא העתיקה ושל תקופת הרנסאנס המוקדם. (אותה אדריכלות אליה מנסים לחזור בתקופה הנאו-קלאסיציסטית).

בגרמנית ושפות אירופאיות רבות נוספות, מקובלת ההגדרה KLASSIZISMUS כמתארת התקופה בין 1750 ל-1830, באמנות ובאדריכלות.

כאמור, האדריכלות הנאו-קלאסית החלה דרכה באמצע המאה ה-18, וזאת כתנועת ריאקציה כנגד שרידי תקופת אדריכלות הבארוק והרוקוקו, וכשאיפה לחזור אל מה שנתפש כ"טוהר" של אמנות האימפריה הרומית, יוון העתיקה, וכן במידה אל "קלאסיקת" הרנסאנס, אשר חרת על דגלו את החייאת תקופות אלה.

האדריכלות הנאו-קלאסית זכתה לדריסת רגלה הראשונה בלונדון, באמצעות דוגמאות אדריכליות של סר ויליאם צ'מברס (אשר רכש מיומנותיו האדריכליות בפריז), וג'יימס סטוארט, ובפריז, באמצעות דור אמנים צרפתים אשר חונכו באקדמיה הצרפתית ברומא, והושפעו עמוקות על ידי נוכחותו של שארל-לואי קלאריסו, וכתביו של יוהאן יוהכים וינקלמאן.

הסגנון תפס עד מהרה ואומץ גם על ידי חוגים מתקדמים בשוודיה.

אדריכלות נוף

אדריכלות נוף היא תחום באדריכלות העוסק בתכנון של מרחבים פתוחים: חללים ציבוריים או פרטיים פתוחים, כיכרות, גינות ופארקים, טיילות ועוד. העוסק באדריכלות נוף הוא אדריכל נוף. ברוב המקרים אדריכלות הנוף קשורה בד בבד באדריכלות של מבנים ובתכנון ובעיצוב העירוני שהם תחומים בהם עוסקים אדריכלים. אדריכלות הנוף עוסקת בצורות שונות ומגוונות של שטחים פתוחים ובדרכים שונות של תכנון היחס שבין המבנים לקרקע ולנוף ובין האדם לטבע או לסביבתו העירונית.

אדריכלות רומנסקית

אדריכלות רומנסקית (באנגלית: Romanesque; בצרפתית: Romane; מילולית: "באופן הרומי") הוא מושג מודרני המתייחס לסגנון שאפיין תקופה באדריכלות שהתקיים החל מסוף המאה העשירית ובמיוחד במאה האחת עשרה והמאה השתים עשרה באירופה של ימי הביניים, עד שפינה את מקומו לטובת האדריכלות הגותית. הרומנסק ניסה להחיות את סגנון הבנייה הרומי אשר נשתכח במאות השנים שעברו בין נפילת האימפריה הרומית עד אותה תקופה.

האדריכלות הרומנסקית הגיעה לשיאה בצפון צרפת, אך נפוצה בכל רחבי אירופה והייתה לסגנון הפאן-אירופי הראשון מאז האדריכלות הרומית. התפשטותו ברחבי היבשת מעידה על כך שבתקופה זו כבר נישא מידע בידי סוחרים, אצילים, אבירים ובעלי מלאכה ממדינה למדינה. האדריכלות הרומנסקית מייצגת את התקופה בה אירופה החלה להתאושש מחשיכת ימי הביניים אשר אופיינה בהתדרדרות שלטונית, תרבותית וטכנולוגית. חשיבות מיוחדת כאן ניתן לייחס לעליה לרגל למקומות קדושים שהייתה נהוגה באירופה, ומסלולי עליה לרגל למקומות כמו סנטיאגו דה קומפוסטלה בגליסיה שבצפון ספרד תרמו ככל הנראה באופן מיוחדת להתפשטות הסגנון.

האדריכלות הרומנסקית ידועה בזכות סגנון הבנייה המסיבי, הכבד והמוצק שלה. סגנון זה מתבטא בקירות עבים, קשתות עגולות, עמודים חסונים ומוצקים, הקמרונות המפושקים, המגדלים הגדולים והקישותיות בארקדות. לכל מבנה הייתה צורה מוגדרת היטב ולעיתים קרובות הם היו בעלי תוכנית סדירה וסימטרית, שהקנתה להם מראה כללי של פשטות, זאת לעומת המורכבות של המבנים הגותיים שבאו לאחר מכן. בזכות מאפיינים אלה ניתן לזהות את הסגנון בכל רחבי אירופה, למרות הבדלים אזוריים וחומרי בנייה שונים.

אף על פי שטירות ומבצרים רבים נבנו בתקופה זו, הם עדיין פחותים במספרם לעומת הכנסיות שנבנו, החשובות שבהן היו כנסיות המנזרים הגדולים, שרבות מהן עדיין עומדות על תילם ושמורות היטב, ולעיתים קרובות, אף עדיין בשימוש.

ארמון

ארמון הוא מקום מגורים גדול ונרחב, המשמש או ששימש בעבר למגורי המלך ואחרים ממשפחת המלוכה, או העומדים בראש השלטון. כפועל יוצא מכך היווה לעיתים קרובות מרכז כוח שלטוני בשלטון המונרכי.

בדרך כלל, היישוב שבו נמצא הארמון הוא בעל חשיבות בממלכה או באימפריה.

ארמונות רבים הוסבו במהלך השנים לשימושים אחרים, כדוגמת בתי פרלמנט ומוזיאונים.

ארמון מבוצר נקרא טירה.

בזיליקה

בזיליקה (מיוונית:βασιλικὴ στοά - בסיליקה סטואה), סטיו מלכותי. היא א. טיפוס מבנה וחלל שמקורו באדריכלות הרומית, שם שמשה כמבנה הציבור המשמעותי בעיר הרומית. ב. בראשית הנצרות אומצה הבזיליקה והתמסדה כמבנה הפולחן המרכזי של הדת החדשה. ג.בנצרות הקתולית המונח בזיליקה הוא חלק מההירארכיה הרשמית של חשיבות כנסיות שזכו לזכויות פולחניות מיוחדות מטעם האפיפיור, גם בלי קשר לסגנון האדריכלי. בנצרות הקתולית מוכרות ארבע בזיליקות הנקראות בכורות (basilica major) הממוקמות ברומא וכן, נכון לשנת 2017 1,757 "בזיליקות זוטרות" (basilica minor) ברחבי העולם.

גשר

גשר הוא מבנה הנדסי שמטרתו לאפשר מעבר בטוח של הולכי רגל, כלי רכב או רכבות מעל מכשולים פיזיים, כגון: דרכים אחרות, מסילות רכבת, נהר, ערוץ וכדומה, או כדי לאפשר נסיעה ישרה מעל עמקים, אנכית ככל האפשר לכח הכבידה של הארץ, בעיקר עבור רכבות מהירות.

התחייה הגותית

התחייה הגותית או נאו־גותיקה היא תנועה באדריכלות שראשיתה בסוף המאה ה-18 בבריטניה. היא הפכה פופולרית מאוד באדריכלות של המאה ה-19 באירופה וזכתה לעדנה גם בתחילת המאה ה-20 בצפון אמריקה. התחייה הגותית ניסתה לשחזר את האדריכלות הגותית של ימי הביניים באירופה באמצעים ובהקשרים מודרניים יותר. היא התפתחה במקביל לאדריכלות הנאו-קלאסית של אותה תקופה, שחיקתה את האדריכלות הקלאסית, גם היא הייתה נפוצה מאוד בבריטניה וארצות הברית. באותה תקופה גם שופצו והושלמו קתדרלות גותיות רבות באירופה.

השפעה רבה על פריחתה המחודשת של האמנות הגותית הייתה לתנועה הרומנטית של המאה ה-19, שהעריצה את האדריכלות הגותית, כפאר היצירה הרומנטית. מקור הרומנטיקה היה בצרפת של אחרי המהפכה, ואכן בצרפת באה לידי ביטוי התחייה הגותית בשיפוץ ובהשלמה של כנסיות עתיקות רבות. האדריכל, התאורטיקן והמשמר ויולה לה-דוק (1879-1814), אחד החלוצים של שימור מבנים, היה פעיל מאוד במהלך תקופה זו בהשלמת חלקים של כנסיות גותיות ברוח הרומנטית של ימי הביניים. הידוע שבמבנים אלו הוא כנסיית סיינט שאפל שבפריז. את השימור והשיפוץ של מבנים גותיים הובילו הסופרים ויקטור הוגו (1802-1881) ופרוספר מרימה (1875-1803). בבריטניה בלט אוגוסטוס ולבי נורת'מור פיוג'ין שראה בגותיקה אדריכלות נוצרית אמיתית ותכנן מבנים רבים בסגנון הגותי האנגלי.

אדריכל נוסף שהושפע מרוח התחייה הגותית, אולם פעל באופן אחר לגמרי, הוא אנטוני גאודי שעיקר עבודותיו נבנו בברצלונה. גאודי פיתח סגנון ייחודי מאוד שהושפע גם מהאר נובו אך שיקף את הרומנטיקה של האדריכלות הגותית. הדבר בא לידי ביטוי בעיקר בכנסיית סגרדה פמיליה.

כנסייה

הכנסייה היא מבנה המשמש בנצרות לפולחן דתי ולתפילה.

מצבה

מצבה היא לוח אבן, עץ או מתכת המשמש לשתי מטרות:

מצבת קבורה – עליה מציינים, על-פי-רוב, את שם הנפטר, תאריך לידתו ותאריך פטירתו ולעיתים מוסיפים כמה מילים המייחדות את האדם הנפטר. המצבה יכולה להיות גם בצורת בית קבורה.

מצבת זיכרון – יכולה להבנות בצורות ובגדלים שונים. מטרתה להזכיר ולפאר אירוע או אדם מסוים.לעיתים גם מוסיפים סימן או פסל למצבה כדי להעיד על דתו של הנפטר: מגן דוד ליהודים, צלב ופסלי ישו לנוצרים, סהר למוסלמים, פסלי בודהה לבודהיסטים וכו'.

צריח מחודד

צריח מחודד (אנגלית: Spire) הוא תוספת מוגבהת, לרוב בצורת חרוט או פירמידה רב-צלעית, המתנשאת בראש של מגדל או גג מבנה גבוה. מקור המילה הוא אנגלו-סקסוני, והיא גזורה מהמילה Spear שפירושה חנית. מטרתו העיקרית של הצריח היא קישוט המבנה והפגנת עוצמה ועושר.

מעשית, לצריח היו שלושה תפקידים:

לשמש כנקודת ציון עירונית.

להכיל אמצעי אזעקה שאותו ניתן להשמיע בחוזקה, כגון פעמון או אדם שקורא בקול (כמו המואזין במינרט).

לקשט את המבנה.עם זאת, עיקר שימושו של הצריח המחודד היא סמלית. סמלית, לצריחים המחודדים שני תפקידים:

להכריז על העוצמה של בוניו, מזמיניו והמקום בו נבנה. ככל שהצריח גבוה ומפואר יותר כך הוא מעיד על עוצמה רבה יותר.

לגרד את השמיים ולשאוף גבוה.אלו הן הסיבות מדוע צריחים נפוצים במבנים דתיים, ובפרט בקתדרלות וכנסיות נוצריות. מלבד ההצבעה על רוחניות בשאיפה השמיימה, הצריחים היוו גם עדות לעוצמה ולעושר של המסדר הדתי שהחזיק במבנה בהן הן נבנו. לעיתים הצריחים עוטרו בחודם בקישוט כגון צלב, סהר או שבשבת.

קפלה

קָפֵּלָה (בלטינית: Cappellae, גלימה) היא מבנה פולחן נוצרי קטן, סוג של כנסייה קטנה לשירות אישי. קפלה נבנתה לעיתים באחוזה כבית תפילה עצמאי קטן ולעיתים במסגרת של קומפלקס מבנים גדול יותר כגון קתדרלה גדולה, אוניברסיטה, ארמון או אפילו בית קברות. שימוש נוסף במושג הוא חלל משני כחלק מכנסייה. בכנסיות רבות, בעיקר גדולות, נהוג לבנות קפלות מסביב לאמבולטוריום (בתרשים משמאל) או בצידי הספינות המשניות, ולעיתים בטרנספט. במקרה כזה הקפלה היא גומחה או חלל קטן ללא מוצא, המוקדש למטרה משנית כלשהי.

המשרת בקודש בקפלות האישיות בתקופה הפיאודלית נקרא "קפלאנוס" והוא היה הכומר האישי של הסניור ולעיתים קרובות נלווה אליו במסעותיו.

מסופר על מרטין הקדוש שעבר ביום חורף וראה איש עני ערום. פשט את גלימתו, חילק אותה לשניים ונתן מחציתה לעני. החלק שנשאר מרטין לבוש בו היה זה שהיה בו הכובע (בלטינית cappa, קפושון). הגלימה של מרטין נשמרה כשריד קדוש בארמון המלך הפרנקי, במקום שזכה לשם קפלה כנגזרת של השם cappa. מאז כל חדר תפילה פרטי בארמון נקרא קפלה, ואחר כך הורחב המושג לחדר תפילה בכלל.

קפלות נבנו לכבוד קדוש מסוים, מלך או אציל חשוב, איש דת חשוב, תורם כספים או אפילו סיפור כלשהו שאותה כנסייה מצאה לנכון לציין. הקפלה מאפשרת פולחן אישי של המתפלל, ובה הוא לרוב מדליק נרות לכבודו של הקדוש. בקפלה ישנם ציורים או פסלים של אותה אישיות, ולעיתים רבות גם ממוקמים בה קברים אמיתיים של אותם אישים או קדושים. בניית הקפלות נעשית, על פי רוב, לאחר השלמת מבנה הכנסייה, ולעיתים מתווספות קפלות חדשות לאחר שנים.

בזרמי הנצרות השונים, למושג קפלה משמעויות מעט שונות. קיימים הבדלים בין המשמעויות בנצרות הקתולית, הנצרות הפרוטסטנטית וזרמי הנצרות בבריטניה ואירלנד. נעשה שימוש במילה קפלה גם בהקשרים אחרים שאינם קשורים לכנסייה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.