אדמת

אדמת (שם מדעי: Rubella, שתרגומה הוא "אדום קטן", ומכאן שמה "אדמת"; או German Measles) היא מחלה הנגרמת בידי נגיף האדמת. ילדים מחלימים ממנה בקלות רבה יותר ממבוגרים. בנוסף, היא מסוכנת מאוד לעוברים.

לעיתים מבלבלים פריחה מזדמנת בצבע אדום עם מחלת האדמת אף שמחלת האדמת כיום, כשיש חיסונים, היא אירוע נדיר.

אדמת
Rubella
תסמין של מחלת האדמת
שם בלועזית Rubella
סיווג
 ‑ ICD-10 B06
קישורים ומאגרי מידע
eMedicine article/968523 
DiseasesDB 11719
MeSH D012409
MedlinePlus 001574

נגיף האדמת

נגיף האדמת שייכת למשפחת ה-Togaviridae. זהו נגיף מבוסס RNA חד-גדילי העטוף במעטפת. הוא אינו יציב בסביבה החוץ תאית ונהרס בקלות על ידי גורמים שונים כגון חום או חומרים כימיים.

נגיף זה נישא ומועבר על ידי המין האנושי בלבד ואינו נמצא במינים אחרים של בעלי חיים. המחלה תוקפת בעיקר בחורף ובתחילת האביב.

היסטוריה

גילוי המחלה

האדמת תוארה לראשונה באמצע המאה ה-18. פרדריך הופמן נתן תיאור קליני ראשון של אדמת ב-1740, אותו תיאור אושר על ידי דה-ברגן (De Bergen) ואורלוב (Orlow) ב-1752. ב-1814, שיער ג'ורג' דה מאטון (George de Maton) שמדובר במחלה נפרדת מחצבת ומשנית (מחלות חום אחרות אשר גם הן תפרחת). כל הרופאים הללו היו גרמנים, ולכן מכונה מחלה זו במקומות רבים בשם "חצבת גרמנית".

מאחר שארבעת הרופאים האלה היו גרמנים, נודעה המחלה בשם "Rötheln" (משמה בגרמנית - "Röteln"). מנתח צבאי אנגלי בשם הנרי ויל (Henry Veale) תיאר התפרצות של המחלה בהודו. ב-1866 הוא טבע את השם האנגלי “Rubella” על פי הלטינית - "אדום קטן". מכאן השם העברי "אדמת".

בשנת 1914 הוברר במחקרים שבוצעו במוחות של קופים כי מחלה זו מועברת על ידי נגיף, ורק בשנת 1938 נמצאה ההוכחה כי נגיף זה פוגע גם באדם, הנגיף עצמו זוהה ובודד לראשונה בשנת 1962.

רישומי התפשטות המחלה

בעבר התאפיינה המחלה במגיפות שהתפרצו כל 5–9 שנים. למשל, בשנים 19641965 נרשמו בארצות הברית 12.5 מיליון מקרי אדמת. בישראל בשנות ה-70 הייתה המחלה אחת המחלות הוויראליות הנפוצות ביותר ובשנת 1972 הגיע היקף המקרים לשיא של 30,000 חולים, כלומר 548 חולים על כל 100,000 תושבים. עקב כך הוחל בשנת 1973 לחסן את כל הבנות שהגיעו לגיל 12, כתוצאה מכך ירד היקף המקרים בשנה שלאחר מכן ל-31 חולים על כל 100,000 תושבים. בשנת 1978 התפרצה המחלה שוב, בשיא אדיר של 500,000 חולים, כלומר 960 חולים לכל 100,000 תושבים. מאז חלה ירידה ניכרת בהיקף המקרים והממוצע היה 23 חולים על כל 100,000 תושבים. בשנת 1988 שונתה מדיניות החיסונים וחיסון זה ניתן לכל ילד שהגיע לגיל 15 חודשים. בעקבות התפרצות נוספת בשנים שלאחר מכן, שונה שוב בשנת 1994 לוח החיסונים והוחלט לחסן כל ילד פעמיים, בגיל 12 חודשים ובגיל 6 שנים, מאז השינוי ירד היקף המקרים מאוד, עד לחולה אחד על כל מיליון תושבים, כלומר כ-5 חולים בשנה בישראל[1].

באפריל 2015 הכריז ארגון הבריאות העולמי שאמריקה נקייה מאדמת.[2]

הידבקות בנגיף

נגיף האדמת מועבר מאדם לאדם על ידי פיזור טיפתי באוויר מהפרשות שמקורן במערכת הנשימה, מהפה מהאף או מהגרון, שנפלטים בשיעול או בהתעטשות. קוטר פיזור הווירוס בהתעטשות אחת למשל, עולה על מטר וחצי.

אדמת יכולה להדביק כל אדם, בכל גיל, אך לא ניתן לחלות בה פעם שנייה, שכן ההידבקות בה בפעם הראשונה מחסנת את החולה לתמיד מפני הנגיף.

אדמת מדבקת ביותר מהשבוע שלפני הופעת התסמינים עד לשבועיים לאחר היעלמותם. גם הלוקה בה באופן קל ללא תסמינים, "אדמת סמויה", עלול להדביק את האחרים. כמו כן עובר יכול להידבק מאימו במהלך השליש הראשון של ההריון ולהדביק אחרים למשך מספר חודשים לאחר לידתו.

אדמת נחשבת למחלה קלה. עם זאת, אדמת אצל אשה בהריון ב-40% מהמקרים עלולה לסכן את העובר, ולגרום לתסמונת אדמת מולדת.

תקופת הדגירה

לאחר חדירתו של הנגיף למערכת הנשימה הוא מתרבה ברקמות הלוע ובקשרי הלימפה האזוריות במשך 5 - 7 ימים, לאחר מכן פורץ הנגיף למחזור הדם בתהליך המכונה וירמיה ומתפשט בכל הגוף. בנשים הרות - בשלב זה מדבק הנגיף את השליה ודרכה את העובר, הווירמיה חולפת ברגע הופעת הפריחה.

בסך הכול תקופת הדגירה של המחלה - היינו השלב בין ההדבקה ועד תחילת השלב הקליני שבו מופיעים הסימפטומים הראשונים של המחלה, נע בין 12 ל-23 יום, ולרוב הוא נמשך שבועיים.

השלב הקליני

משך המחלה הקליני נע בין 5 ל-7 ימים ומתחיל מרגע הופעת הפריחה, בזמן הפריחה החולים נחשבים למדבקים ביותר ולכן בשלב הזה נוהגים לבודד את החולים ממקומות הלימודים או העבודה, לאחר כשבוע כמות הווירוסים בחלל הלוע יורדת משמעותית ו-3 עד 4 ימים לאחר מכן החולים אינם נחשבים מדבקים יותר.

ניתן למצוא את הווירוס בצואה מ-4 ימים טרם הפריחה ועד 4 ימים לאחר סיומה, היינו במשך כ-11 עד 12 ימים. כמו כן ניתן למצוא את הווירוס בחלל הלוע כשבוע טרם הופעת הפריחה ועד כשבוע לאחר העלמה, והחולים במחלה מדבקים במשך כל זמן המצאות הווירוס בלוע ובצואה ולא רק בזמן הופעת הפריחה.

כאשר יש חשש שמישהו חלה באדמת עקב הסימנים בבדיקתו הגופנית מאשרים את האבחנה בעזרת זיהוי נוגדנים כנגד הווירוס בבדיקת הדם שלו. נוגדנים כנגד הווירוס יכולים להימצא בכל אחד שחוסן כנגדו, אך ניתן להבחין בין הדבקה ישנה לחדשה לפי סוגי הנוגדים, ושיטה זו מאפשרת להבדיל בין זיהום בעבר הרחוק ובין זיהום שמתרחש כרגע.

תסמינים

בכמחצית מן מקרי ההדבקות באדמת אין תסמינים כלל, אולם גם כשאין תסמינים כלל המחלה עדיין מדבקת, כשנוצרים תסמינים הם כוללים:

התסמינים נמשכים על פי רוב 3 - 4 ימים.

סיכונים

המחלה עלולה לגרום במקרים מסוימים לסיכונים הבאים:

  • דלקת של רקמת המוח, שכיחה ב-1:6000 מקרים, יותר שכיחה במבוגרים ובעיקר בנשים.
  • אירועי דימום עקב ירידה בכמות הטסיות, בעיקר בילדים, השכיחות היא 1:3000.
  • דלקת באשכים, נדירה.

אדמת והריון

הידבקות באדמת במהלך 16 השבועות הראשונים של ההריון מסוכנת לעובר. בעקבות הדבקה של אישה הרה באדמת יעברו הנגיפים דרך השליה אל העובר, ויגרמו להתפתחות מחלת אדמת מולדת.

בישראל, בעקבות הכללת החיסון נגד אדמת בשגרת החיסונים (בגיל שנה, בכיתה א' ובכיתה ו'), למעלה מ-90% מהנשים מחוסנות נגד אדמת.[3]

בדיקות טרם הריון ובמהלכו

נשים שמתכננות להיכנס להריון, או נשים בתחילת ההריון, נדרשות לבצע בדיקת דם לזיהוי נוגדנים לאדמת. אצל כ-10% מהנשים, על אף שחוסנו בעבר נגד אדמת, רמת הנוגדנים תהיה נמוכה והן תידרשנה לקבל חיסון נוסף.

תוצאות הבדיקה לנוגדני אדמת הן כדלהלן (בהתאם להמלצות משרד הבריאות):

  • רמת נוגדנים גדולה מ-30 International Units) IU) מהווה חיסון מספק.
  • רמת נוגדנים של 15-30 IU אינה מספקת ולכן על האישה לקבל זריקת דחף.
  • רמת נוגדנים קטנה מ-15 IU מצביעה על היעדר חיסון. טרם כניסה להריון תופנה האישה לקבלת חיסון. במידה שהאישה כבר הרה, עליה לחזור על הבדיקה מדי חודש, על מנת לאתר כל נוכחות של נוגדנים מסוג IgM, שמצביעים על הדבקה במחלה.

חיסון טרם הריון

אם האישה טרם נכנסה להריון, היא תקבל את החיסון לאדמת, ולאחר מכן מומלץ שתמתין כשלושה חודשים טרם הכניסה להריון (ישנן הוראות חדשות החולקות על כך). החיסון לאדמת עלול לגרום לתופעות לוואי קלות שכוללות חום, הרגשה כללית רעה, כאב שרירים, ופריחה החל מהיום החמישי ועד ליום ה-12 לאחר החיסון.

בעת הריון

במידה שהאישה כבר בהריון היא לא תוכל לקבל את החיסון, מאחר שמדובר בחיסון חי-מוחלש העלול להדביק בעצמו את העובר בנגיף.

אישה הרה שיודעת כי היא אינה מחוסנת נגד אדמת, חייבת להקפיד שלא להיות במגע עם כל אדם או ילד שחשוד כחולה באדמת, בפרט במהלך 16 השבועות הראשונים להריון.

על אישה הרה שאינה מחוסנת נגד אדמת ובאה במגע עם אדם חולה, לפנות בדחיפות לרופא. הרופא ימליץ על בדיקות דם כדי לקבוע אם חלתה באדמת, גם לפני שהופיע סימן אופייני למחלה. בהתאם לתוצאות בדיקות הדם ניתן יהיה להחליט על הצעדים הדרושים.

אם אירעה הדבקה (דבר שיתבטא בעליה ברמת הנוגדנים בדם), ייתכן שיומלץ על מתן זריקה של נוגדנים (Immunoglobulin) שיספקו לה הגנה מיידית לטווח הקצר (עד 6 ימים מהמגע). זריקה זו מקטינה את הסיכון לפתח את המחלה.

הסיכון לעובר

הסיכון לעובר עקב הדבקה באדמת תלוי בשלב ההריון שבו התרחשה ההדבקה:

  • שליש ראשון – אצל אישה הרה שנדבקה באדמת במהלך השליש הראשון קיים סיכון של כ- 90% להדבקה של העובר. ככל שההדבקה מתרחשת מוקדם יותר כך עולה הסיכון לעובר. לאחר השבוע העשירי להריון עדיין קיים סיכון משמעותי הנוגע לפגיעה בשמיעה או בראייה, שעלולה להתבטא רק בשלבים מאוחרים יותר בחייו של היילוד.
  • שליש שני – הדבקה בשבועות 14 - 15 להריון עלולה לגרום לבעיות ראייה או שמיעה אצל התינוק שיתבטאו רק בשלבים מאוחרים יותר של חייו.
  • שליש שלישי – לאחר השבוע ה-16 להריון הסיכון לעובר נמוך.

במידה שקיים חשש כי העובר נדבק במחלה, תופנה האישה לדיקור מי שפיר ולסקירת אולטרה סאונד, שמטרתה לאתר מומים העלולים להופיע בעקבות ההדבקה בנגיף האדמת. אף אם לא נצפו ממצאים ברורים בסריקות, אין משמעות הדבר שהעובר שנדבק לא יפתח סימפטומים של המחלה לאחר לידתו.

תסמונת אדמת מולדת

נגיף האדמת הוא אחד הווירוסים המזיקים ביותר לרקמותיו של העובר. הוא משפיע על כל הרקמות וגורם למומים מולדים רבים וכן למוות תוך רחמי של העובר, לידה מוקדמת או הפלה טבעית. גודל הנזק הנגרם לעובר תלוי בשלב ההריון בו חלתה האם, ככל שההריון צעיר יותר כך מידת הנזק גדולה יותר. 85% מהתינוקות שאימם חלתה ב-3 החודשים הראשונים להריון יראו סימנים של תסמונת אדמת מולדת, בעוד שהדבקות האם לאחר השבוע 20 להריון תביא לנזקים לעובר בשכיחות נמוכה מאוד.

הסימן השכיח ביותר לתסמונת אדמת מולדת הוא החרשות, ולעיתים הוא יכול להיות הסימן היחידי, בעיקר במקרי ההדבקה בשלבי ההריון שאחרי החודש הרביעי. פגמים שכיחים נוספים יהיו בעיות עיניים שונות, כגון: קטרקט, עין קטנה, יתר לחץ תוך-עיני ועוד; מומי לב שונים המתבטאים באנטומיה לא תקינה של המחיצות בין החדרים, שינויים במסתמים השונים ועוד; בעיות נוירולוגיות שונות כגון ראש קטן מהמצופה והפרעות קוגניטיביות שונות. בנוסף ניתן למצוא צהבת מולדת, הגדלה של איברי הבטן, סימנים עוריים עקב דמם, שינויים בכמות טסיות הדם ובעיות בהשקעת סידן בעצמות.

אם המחלה מופיעה בחודש הראשון של ההריון, יש סיכוי של 50% שהעובר יפתח מומי לב, חירשות, פגיעה מוחית וקטרקט בעיניים. בחודש השלישי של ההריון הסיכון פוחת לרמה של 10%, והוא יורד ופוחת עוד יותר בהמשך ההריון.

לפיכך, כל הנשים חייבות לעבור בדיקה יזומה שתאשר חיסון נגד נגיף האדמת, לפני ההיריון, או ממש בתחילתו, ולהתחסן במידת הצורך שלושה חדשים לפחות לפני הכניסה להריון.

טיפול במחלה

אדמת הפכה נפוצה פחות עם יצירת החיסון בשנת 1969. החיסון דורש שתי מנות, בגיל ינקות ולפני גיל 11; בישראל, מרבית הילדים מחוסנים נגד אדמת בגיל שנה בערך, והמנה השנייה בגיל 6.

להקלה על התסמינים יש המשתמשים במשככי-כאבים דוגמת פרצטמול, איבופרופן, אספירין ודיפירון.

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ משרד הבריאות, אדמת (Rubella)
  2. ^ Americas region is declared the world’s first to eliminate rubella, באתר של Pan American Health Organization
  3. ^ אדמת והריון, באתר מכבי שרותי בריאות

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואינו מהווה ייעוץ רפואי.

ארץ ויקטוריה

ארץ ויקטוריה (באנגלית: Victoria Land) היא חלק מאנטארקטיקה ושוכנת דרומית לניו זילנד וקרויה על שם המלכה ויקטוריה.

האזור נמצא ממערב לים רוס וממזרח לארץ וילקס. נמצאים בו ההרים הטראנס-אנטארקטיים והעמקים היבשים מקמרדו.

ג'יימס קלארק רוס ודאגלס מוסון חקרו את ארץ ויקטוריה ומיפו אותה.

ביצה (סביבה טבעית)

בִּיצָה היא שטח של אדמה הנוטה להיות מכוסה מים רדודים במרבית ימות השנה, כאשר מצויים בו איים של אזורים יבשים יותר. כמו כן, שטח שקרקעיתו רוויה במים עומדים, יכול אף הוא להיקרא ביצה.

הביצה מתאפיינת במים עומדים או מים הנעים באיטיות רבה. המים עשירים בטאנין בשל ריקבונם של הצמחים בביצה, מה שמעניק להם, לעיתים, צבע חום (כמו זה של תה, שצבעו נגרם גם הוא מטאנין הנפלט מעלי התה).

הביצה נבדלת מאגם בכך שמימיה רדודים יחסית, ורק לעיתים רחוקות הם עמוקים מגובה אדם, ולרוב עומקם פחות ממטר. רוב סוגי הביצות הם בעלי מעבר הדרגתי מאוד בין יבשה למים (עם דרגות משתנות של בוציות בין השניים), להבדיל מהחוף הברור של ימים, אגמים ונהרות רבים.

ים רוס

ים רוס (באנגלית: Ross Sea) הוא ים שולי עמוק מים באנטארקטיקה בין אדמת ויקטוריה לארץ מרי בירד, המהווה חלק מהאוקיינוס הדרומי.

ים זה התגלה על ידי ג'יימס קלארק רוס בשנת 1841, ונקרא על שמו. במערב ים רוס נמצא האי רוס שעליו הר הגעש ארבוס. במזרח ים רוס נמצא האי רוזוולט.

חלקו הדרומי של ים רוס מכוסה על ידי מדף הקרח רוס.

מטוס סילון

מטוס סילון הוא מטוס המונע על ידי מנוע סילון.

ככלל, מטוסי סילון משמשים בתחום האזרחי לטיסות למרחקים ארוכים בגבהים של 35,000 רגל ומעלה, משום שבגבהים נמוכים יותר הם אינם כלכליים. טיסות למרחקים קצרים או טיסות גובה נמוך בדרך כלל מופעלות על ידי מטוסי בוכנה. בהיבט הצבאי-מלחמתי מטוסי סילון הם למעשה המטוסים היחידים בשימוש מכיוון שמעטפת הביצועים שלהם טובה יותר משל מטוסי בוכנה.

מטוס הסילון הראשון בהיסטוריה היה הקואנדה 1910 (Coanda-1910) שהוטס על ידי ממציאו הרומני אנרי קואנדה בשנת 1910. המטוס התרסק בתום הטיסה הראשונה שלו.

מטוס הקרב הסילוני המבצעי הראשון היה המסרשמיט Me 262 "שוואלבה" הגרמני ומיד אחריו פותח המטאור הבריטי. שני המטוסים השתתפו בצורה מוגבלת במלחמת העולם השנייה.

קרב האוויר הראשון בעידן הסילון התרחש ב-8 בנובמבר 1950 במלחמת קוריאה והסתיים בהפלת שני מטוסי מיג-15 צפון-קוראניים על ידי מטוס P-80 שוטינג סטאר אמריקאי.

קרב האוויר הגדול ביותר בעידן הסילון התרחש במבצע שלום הגליל מעל אדמת לבנון והשתתפו בו מעל 100 מטוסים, בעיקר מחילות האוויר של ישראל וסוריה.

מטוס הנוסעים הסילוני הראשון היה הדה הבילנד קומט הבריטי שהמריא לראשונה בשנת 1949, גרסתו הצבאית כמטוס סריקה ימית עדיין בשימוש כיום בשירות חיל האוויר המלכותי הבריטי.

נונאטאק ניו ייר

נונאטאק ניו ייר (באנגלית: New Year Nunatak; מילולית: נונאטאק השנה החדשה או נונאטאק ראש השנה) הוא נונאטאק המצוי בחלקם המרכזי של נונאטאקי מאנינג בחלקו הדרום מזרחי של מדף הקרח אמרי באדמת מק. רוברטסון שבאנטארקטיקה.

נונאטאק פיקרינג

נונאטאק פיקרינג (באנגלית: Pickering Nunatak) הוא נונאטאק הבולט מצידו המזרחי של שפך קרחון לאמברט, באדמת מק. רוברטסון שבאנטארקטיקה.

הנונאטאק ממוקם 37 קילומטרים דרומית מערבית לנונאטאקי מאנינג.

נונאטאקי מאנינג

נונאטאקי מאנינג (באנגלית: Manning Nunataks) הם קבוצה של נונאטאקים המצויים בצד המזרחי של החלק הדרומי של מדף הקרח אמרי שבאנטארקטיקה.

הנונאטאקטים מצויים 37 קילומטרים צפונית מזרחית מנונאטאק פיקרינג.

הנונאטאקים מצויים בגובה של 4 מטרים מעל פני הים.

קרחון אלווארז

קרחון אלווארז או קרחון אלוורז (באנגלית: Alvarez Glacier) הוא קרחון יובלי, ברכס אקספלוררז, בהרי באוורס שבאנטארקטיקה.

הקרחון זורם מהצד הדרום מערבי של פסגת סטאנוויקס ונשפך לקרחון רניק, צפונית לקרחון שיהאן.

הקרחון ממוקם בחוף פנל.

קרחון בלו (אנטארקטיקה)

קרחון בלו (באנגלית: Blue Glacier; מילולית: הקרחון הכחול) הוא קרחון גדול, באדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

הקרחון נשפך לתוך קרחון מדף באוורס, כ-16 קילומטרים דרומית לניו הרבור.

גבעת רובינס גובלת בקרחון מצפונו.

גובהו של הקרחון 233 מטרים מעל פני הים.

רוחבו של הקרחון נע בין 3.41 ל-6.43 קילומטרים, ואורכו של הקרחון 32 קילומטרים.

קרחון גודספיד

קרחון גּוּדְסְפִּיד (באנגלית: Goodspeed Glacier) הוא קרחון תלוי, הממוקם על המדרון הדרומי שגובל בעמק רייט באדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

הקרחון ממוקם בין קרחון הארט וקרחון דנטון.

גובהו של הקרחון 455 מטרים מעל פני הים.

קרחון דנטון

קרחון דנטון (באנגלית: Denton Glacier) הוא קרחון תלוי, על מדרונותיו הצפונים מערביים של הר ניואול, באדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

הקרחון מנקז את מדרונותיו הצפונים מערביים של הר ניואול, ומסתיים בדופן הדרומית של עמק רייט.

גובהו של הקרחון 1,105 מטרים מעל פני הים.

קרחון הארט

קרחון הארט (באנגלית: Hart Glacier) הוא קרחון תלוי על המדרון התוחם מדרום את עמק רייט, באדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

הקרחון ממוקם בין קרחון מסרב וקרחון גודספיד.

גובהו של הקרחון 593 מטרים מעל פני הים.

קרחון כריבדיס (אנטארקטיקה)

קרחון כריבדיס (באנגלית: Charybdis Glacier) הוא קרחון גדול בהרי הנסיך צ'ארלס, באדמת מק. רוברטסון שבאנטארקטיקה.

הקרחון זורם לכיוון צפון מזרח, מפריד בין רכס פורתוס לבין רכס אראמיס (ומנקז את רכסים אלה), ונשפך אל צידו המערבי של מדף הקרח אמרי.

קרחון נאש

קרחון נאש (באנגלית: Nash Glacier) הוא קרחון ארוך, המנקז את מורדותיו הצפוניים של רכס דנידין בהרי האדמירליות שבאנטארקטיקה.

קרחון נאש נשפך לקרחון ואליס וקרחון דניסטון, ואלה נשפכים אל האוקיינוס הדרומי מזרחית לכף סקוט.

אורכו של הקרחון 32 קילומטרים.

קרחון סטוקינג (אנטארקטיקה)

קרחון סטוקינג (באנגלית: Stocking Glacier; מילולית: קרחון הגרב) הוא קרחון תלול הזורם דרומה לקרחון טיילור באדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

הקרחון ממוקם מזרחית לקרחון קטספו.

גובהו של הקרחון 1,154 מטרים מעל פני הים.

קרחון סקילה (אנטארקטיקה)

קרחון סקילה (באנגלית: Scylla Glacier) הוא קרחון גדול בהרי הנסיך צ'ארלס באדמת מק. רוברטסון שבאנטארקטיקה.

הקרחון, הזורם לכיוון מזרח, מפריד בין רכס אתוס (שמצפון לקרחון) לבין רכס פורתוס (שמדרום לקרחון). הקרחון מנקז את שני הרכסים.

הקרחון מגיע לגובה של 1,487 מטרים מעל פני הים.

קרחון פנדלי

קרחון פנדלי (באנגלית: Fendley Glacier) הוא קרחון בחוף פנל - החוף הצפוני של אדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

הקרחון זורם לכיוון צפון מזרח מהרי האדמירליות.

אורכו של הקרחון 31 קילומטרים.

קרחון קטספו

קרחון קֶטְסְפּוֹ (באנגלית: Catspaw Glacier: מילולית: קרחון רגלו של חתול) הוא קרחון קטן, הזורם לכיוון דרום ממורדות ההרים המצויים צפונית לקרחון טיילור, באדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

קרחון קטספו נמצא מערבית לקרחון סטוקינג (אנטארקטיקה).

קרחון קלארק (אדמת ויקטוריה, רכס אולימפוס)

קרחון קלארק (באנגלית: Clark Glacier) הוא קרחון הזורם בין הר תסאוס לבין הר אלן במזרח רכס אולימפוס באדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

הקרחון זורם במעבר הרים נמוך במזרח הרכס.

קרחון שיפלי

קרחון שיפלי (באנגלית: Shipley Glacier) הוא קרחון בצפון-מרכז הרי האדמירליות באדמת ויקטוריה שבאנטארקטיקה.

אורכו של הקרחון 40 קילומטרים.

הקרחון מנקז את מידרונותיו הצפוניים של הר אדם, וזורם לאורך צידו המזרחי של רכס דוברידג'.

זרוע אחת של הקרחון נשפכת למפרץ פרשר, וחלק אחר של הקרחון נשפך לים מערבית לאיי פלט.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.