אדם וחוה

על-פי ספר בראשית, אָדָם וְחַוָּה היו האיש והאישה הראשונים. אדם מכונה גם אדם הראשון.

Rembrandt adam and eve
אדם וחוה על פי רמברנדט
God2-Sistine Chapel
בריאת האדם - ציורו של מיכלאנג'לו המופיע בקפלה הסיסטינית.
Blake Adam and Eve
"אדם וחוה", ציורו של ויליאם בלייק (1808)
Adam and Eve and the Snake in Kibutz Eilon, Israel
אדם, חוה והנחש, בגן הפסיפס בקיבוץ אילון

בריאת אדם וחוה

סיפור הבריאה מופיע בבראשית פעמיים: פעם בפרק א' ופעם נוספת בפרק ב'.

על-פי התיאור הראשון, אדם וחוה נבראו ביום השישי, בתום בריאת כל שאר העולם, הטבע ובעלי החיים.

על-פי התיאור השני, אלוהים ברא את האדם, הניחו בגן עדן וציווהו לא לאכול מעץ הדעת, ואז אמר אלוהים: "לֹא-טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה-לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ" (ספר בראשית, פרק ב', פסוק י"ח) תחילה אלוהים יצר את בעלי החיים והביאם אל האדם, אך הוא לא מצא בהם "עזר כנגדו". לכן בנה אלוהים את האישה מצלעו:

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל-הָאָדָם, וַיִּישָׁן; וַיִּקַּח, אַחַת מִצַּלְעֹתָיו, וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר, תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת-הַצֵּלָע אֲשֶׁר-לָקַח מִן-הָאָדָם, לְאִשָּׁה; וַיְבִאֶהָ, אֶל-הָאָדָם. וַיֹּאמֶר, הָאָדָם, זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי, וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי; לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה, כִּי מֵאִישׁ לֻקְחָה-זֹּאת. עַל-כֵּן, יַעֲזָב-אִישׁ, אֶת-אָבִיו, וְאֶת-אִמּוֹ; וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.

בתלמוד הבבלי, נחלקו האמוראים רב ושמואל האם הצלע שנלקחה מהאדם הייתה פרצוף (שהיה עוד פרצוף לאדם מאחוריו), או זנב.[1]

חייהם של אדם וחוה

James Jacques Joseph Tissot - Adam and Eve Driven From Paradise - Google Art Project
הגירוש של אדם וחווה מגן עדן, ג'יימס טיסו

על פי המקרא, אדם וחוה הוצבו עם בריאתם בגן העדן, וצוו מפי אלוהים לטפח את הגן אולם נאסר עליהם לטעום מפרי עץ הדעת (הציווי ניתן לאדם לפני שהופרדה ממנו חוה). לאחר שחטאו אדם וחוה באכילה מעץ הדעת הם גורשו מגן עדן, וקוללו מפי אלוהים. שלושה מילדיהם של אדם וחוה נזכרים בשמותיהם במקרא: קין, הבל ושת וילדים נוספים נזכרים כ"בנים ובנות" (בראשית, ה', ד'). על פי המסורת היהודית הבנות הנוספות, היו נשותיהם של הבנים. לפי בראשית רבה נולדה עם קין תאומה אחת ועם הבל שתי תאומות.[2] רבי יצחק אברבנאל מביא בשם "ספרי האומות" ששמות נשותיהם היו קלמנה ובלבירה.[3] בספר היובלים הן נקראו און ועצורה. מקין ושת (למעט הבל שנרצח באבו על ידי קין), התפצלה האנושות כולה עד לדור המבול, אז נותרה רק משפחת נח שמצאצאי שת, ואשתו נעמה שמצאצאי קין.

על פי המקרא[4] חי אדם 930 שנים. במדרש מובא שלאחר חטא עץ הדעת קצב לו אלוהים את חייו לאלף שנים, אולם הוא העניק 70 שנה משנותיו לדוד המלך, שלא נגזרו עליו חיים עד אז.

מותם וקבורתם

כאמור, אדם מת בן 930 שנה, כלומר בשנת תתק"ל לבריאת העולם.

על פי מדרש בראשית רבה,[5] והתלמוד[6] נקברו אדם וחוה במערת המכפלה שבחברון כזוג הראשון מבין ארבעה הזוגות: אדם וחוה, אברהם ושרה, יצחק ורבקה ויעקב ולאה - אבות ושלוש מתוך אמהות שנחשבים, לפי המסורת היהודית, ליהודים הראשונים. במערת המכפלה נמצאת גם טביעת כף רגל המיוחסת לאדם הראשון[דרוש מקור].

על פי ספר חנוך השני, המתוארך למאה הראשונה לפני הספירה, קבורים אדם וחוה תחת מקום המזבח בהר הבית, במקום בו נוצר האדם.[7]

על פי המסורת המוסלמית, האדם הראשון נקבר בהר ערפאת הנשקף מעל מכה או במכה עצמה[8] וזאת בשל חשיבותה וקדושתה של מכה. חוה נקברה בעיר ג'דה, שתיהן בערב הסעודית.[9]

המסורת הנוצרית ממקמת את קבר אדם וחוה בתוך גבעת הגולגולתא - אתר הצליבה שבכנסיית הקבר בירושלים. המסורת הנוצרית מציינת כי ברגע צליבת ישו נבקעה הגבעה וסדק נפער בה והגיע עד לגולגלתו של אדם (וזהו הסבר אחד לשמה של הגבעה). מתחת לקפלת הצליבה שבכנסייה ממוקמת קפלה המכונה "קפלת אדם" ובה ניתן לראות סדק בסלע הגבעה.

קבורתם

בספרות האגדה היהודית מצויות דעות שונות בשאלה מי קבר את אדם: הקב"ה;[10] שת בנו;[11] או חנוך.[12] ובספר הישר מסופר:

וימת אדם... ויקברו אותו שת ובניו וחנוך ומתושלח בנו בכבוד גדול כקבור את המלכים במערה אשר דבר להם ה'. ויעשו כל בני האדם במקום ההוא מספד ובכי גדול על אדם על כן הייתה לחוק בבני האדם עד היום הזה.

גם באשר לשאלה מי קבר את חוה קיימות כמה דעות במדרש: אדם[13] או חנוך.[14]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד א'
  2. ^ בראשית רבה כב ב
  3. ^ פירושו לספר בראשית, פרק ד', פסוק א'
  4. ^ ספר בראשית, פרק ה', פסוק ה'
  5. ^ נ"ח, ח.
  6. ^ בבלי, בבא בתרא נח א.
  7. ^ סרטונים פרופ' ישעיהו גפני, הרצאת "מדוע" תשע"ד - "קדם-היסטוריות" של ירושלים בספרות ההלניסטית, היהודית והנוצרית (הועברה ב-25 במאי 2014), בערוץ של האוניברסיטה העברית בירושלים באתר יוטיוב - ראו דקה 01:01:03
  8. ^ מסורות ומידע על מכה
  9. ^ וילנאי, מצבות קודש בארץ ישראל, כרך א', עמוד 85
  10. ^ ספר "ציוני", פרשת חיי שרה, בשם ר' רחומאי בס"ז [=בספר זוהר?].
  11. ^ ציוני שם בשם ר' קיסמא בס"ז.
  12. ^ סדר עולם רבה, ריש פ"א.
  13. ^ ציוני שם בשם ר' קיסמא בס"ז.
  14. ^ סדר עולם רבה שם לפי גרסה אחת (ראה הערות ותקונים מר' בער ראטנער שם, אות ה).
אדם (דמות מקראית)

אדם הוא דמות מקראית והאדם הראשון עלי אדמות, אבי האנושות כולה לפי סיפור בריאת העולם בספר בראשית. אדם נברא על ידי אלוהים והושם על ידו בגן עדן, הוא היה בן זוגה של חוה, האישה הראשונה, ואחר חטא עץ הדעת גורש עימה מגן עדן.

אדם נפטר בן תשע מאות ושלשים שנה, בשנת תתק"ל לפי הכרונולוגיה המקראית והמסורתית.

אדם הראשון

אדם הראשון (ידוע גם כהאדם הראשון, אדם קדמון, אב קדום, האב הקדום או אם קדומה. באנגלית הוא ידוע כ-ancestor או Progenitor) הוא מונח הבא לתאר אחת ממספר אפשרויות:

אב השושלת (אחד מהורי הוריו של הצאצא) עד האב הקדום המשותף של כל האנשים החיים על פני כדור הארץ. אדם כרומוזום Y וחוה המיטוכונדרית שהיא אם כל האנושות, או אדם שהוא האדם הנבון הראשון, רמוס ורומולוס שהם אבות הרומאים או האב הקדמון הכולל של כל היצורים החיים על פני כדור הארץ.

כמעט לכל תרבות אנושית יש מיתוס או נרטיב של ראשית החיים. יש מישהו שנחשב כאב האנושות או האדם והאישה הראשונים.

ביהדות ובשאר הדתות האברהמיות אלו הם אדם וחוה.

בהינדואיזם זהו מנו

אצל הסינים פנגו

אצל היפנים איזאנגי ואיזאנמי

אצל היוונים האלים יצרו את פנדורה כאישה הראשונה

בגרסה אחרת של המיתולוגיה היוונית, איו היא האם הראשונה, שצאצאיה הם ראשית כל העולם המוכר על ידי היוונים

הקיקויו מאמינים שגיקויו ומומבי היו הזוג הראשון

בפרו ובוליביה (והסביבה) מאמינים שאל השמש הוריד את האדם הראשון והאישה הראשונה על אי השמש באגם טיטיקקה (בחלק הבוליביאני) וביקש מהם להוליד ילדים

אורית קמיר

אורית קמיר (נולדה ב-8 באפריל 1961) היא חוקרת ומרצה למשפט, מגדר ותרבות, פעילה פמיניסטית ועומדת בראש ההנהלה של המרכז הישראלי לכבוד האדם.

אטיולוגיה

אֶטְיוֹלוֹגְיָה (מיוונית: αιτιολογία, תרגום לעברית: "תורת הסיבות". על פי האקדמיה ללשון העברית: מַעֲרַךְ הַסִּבּוֹת) היא חקר הסיבות, הגורמים והמקורות של תופעה מסוימת. המונח משמש ברפואה, בפסיכולוגיה, בביולוגיה, בהיסטוריה, בארכאולוגיה, בתאולוגיה, בקרימינולוגיה ועוד.

בבסיס האטיולוגיה עומדת הנחת הקשר מסוֹבב-מסוּבב (או: סיבה-תוצאה). כלומר לכל תופעה בעולם קדמה סיבה שחוללה אותה. הקשר סיבה-מסוּבב היא הנחה העומדת בבסיס המחקר המדעי. החקירה האטיולוגית מנסה לגלות את הסיבה או שרשרת הסיבות שחוללו תופעה כלשהי בעולם. ברפואה, למשל, עוסק המחקר האטיולוגי בסיבות למחלות או תופעות פתולוגיות אחרות.

מיתוס אטיולוגי, או סיפור אטיולוגי, הוא כינוי לסיפור שבא להסביר מנהג, מסורת, נורמה חברתית או תופעה אחרת, טבעית או חברתית. בספר בראשית, ישנן מיתולוגיות אטיולוגיות רבות, כגון צורתו של הנחש המוסברת כעונש שהוטל עליו בידי האל על שפיתה את אדם וחוה לאכול מעץ הדעת, קיומן של שפות שונות מוסברת באמצעות סיפור מגדל בבל, והקשת בענן, בעקבות המבול, היא אות אלוהי לכך שלא יהיה מבול נוסף.

סיפור אטיולוגי יכול להיות אמיתי, בדיוני או עירוב של שניהם גם יחד.

אנוש

אֱנוֹשׁ הוא דמות מקראית; נכדם של אדם וחוה, בנו של שת ואביו של קינן. סך ימי חייו 905 שנים.

ע"פ חשבון השנים המוזכרות במקרא, נולד אנוש בשנת רל"ה למניין בריאת העולם (3526 לפנה"ס). בגיל 90 הוליד את בנו קינן. ונפטר בשנת- א'ק"מ (2621 לפנה"ס). שת מייצג את הדור השני ועוד בחייו בשנת א'נ"ו נולד צאצאו נח המייצג את הדור העשירי לאדם הראשון.

בעברית המונחים בן אנוש ואנושות נגזרים מהיותו של אנוש, על פי הסיפור התנכ"י, אב קדמון משותף לכל בני האדם.

בספר בראשית נאמר "וּלְשֵׁת גַּם הוּא יֻלַּד בֵּן וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אֱנוֹשׁ אָז הוּחַל לִקְרֹא בְּשֵׁם ה'" (ספר בראשית, פרק ד', פסוק כ"ו)". משמעותו הפשוטה של פסוק זה היא שבימי אנוש החל הפולחן לה', אך הפרשנים המסורתיים מסבירים שאז החלו לעבוד עבודת אלילים - לדעתם המילה "הוחל" באה מן המילה "חולין", ההפך מקדושה.

וכך מסביר הרמב"ם:

לעומת זאת, פרשן המקרא משה דוד קאסוטו העדיף להיצמד לפרשנות הפשט ולטעון שהקריאה הייתה לשם האלוהים כפשוטו. הוא מסביר כי הקריאה לאלוהים בשמו היא לאו דווקא שימוש בשם "ה'" בפולחנו, כפי שסוברת ביקורת המקרא, ובוודאי לא התחלה של עבודה זרה כפי שסוברים הפרשנים המסורתיים, אלא פנייה אליו בשם המיוחד לו, מתוך הרגשה של קרבתו הפרסונלית. לפיכך אדם וחוה לא קראו ל"ה'" בשמו אלא בשם אלוהים, מתוך שהיו שרויים באבל וצער, ואילו קין, שהרג את אחיו, אלוהים נסתר ממנו ("ואין קורא בשמך... כי הסתרת פניך ממנו", ישעיהו, ס"ד, ו'), ולכן גם הוא לא היה יכול לקרוא ל"ה'" בשמו. רק כאשר נולד נכד לאדם וחוה, התחיל דור חדש ופתח תקווה לעתיד, האבל פג והייתה בשמחה שמתוכה יכלו לקרוא בשמו של "ה'". קאסוטו מעיר כי בעברית המקראית לא קיימת הבחנה כמו באנגלית, בין דבר הנעשה בפעם הראשונה לבין דבר שהתחדש לאחר שהופסק (קידומת re), וכאן ההוראה של "הוחל" אינה במשמעות של התחלה, אלא במשמעות של התחדשות הפעולה לאחר שהופסקה.

בריאת אדם וחוה

בריאת האדם, "נזר הבריאה", היא שיאם וסיומם של ששת ימי המעשה בסיפור בריאת העולם המקראי.

גן העדן האבוד

גן העדן האבוד הוא אפוס שנכתב בידי המשורר האנגלי בן המאה ה-17, ג'ון מילטון. הוא פורסם לראשונה בשנת 1667 בעשרה ספרים; מהדורה שנייה פורסמה ב-1674 בשינויים קטנים, מחולקת מחדש לשנים-עשר ספרים (כחיקוי לאיניאדה של ורגיליוס). האפוס עוסק בסיפור הנוצרי של נפילת האדם: השטן המפתה את אדם וחוה, והגירוש מגן העדן. מטרתו של מילטון, על פי דבריו בספר הראשון, היא "להצדיק את דרכיו של האל לבני אדם" (א, 26) ולהתייחס לסתירה בין הידיעה המוחלטת של האל לבין הבחירה החופשית של האדם.

הגיבור הראשי של האפוס הוא המלאך שנפל, שטן. מהסתכלות מודרנית, יש שיאמרו כי מילטון מציג את השטן באופן חיובי, כישות שאפתנית וגאה שמתנגדת ליוצרה המשתלט, אלהים הכל-יכול, ונלחמת בשמיים, עד שהיא מנוצחת. ויליאם בלייק, מעריץ של מילטון והמאייר של האפוס, אמר על מילטון ש"הוא היה משורר אמיתי, ובצידו של השטן ללא שידע זאת". יש שרואים בדמות של לוציפר מקדים של הגיבור הביירוני.

הסיפור חדשני בכך שהוא מנסה לפייס בין המסורות הנוצריות והפגניות: כמו שייקספיר, התאולוגיה הנוצרית לא הספיקה למילטון, והוא חש צורך להשתמש במקורות נוספים. הוא מנסה לכלול פגניזם, מסורות יווניות קלאסיות ונצרות בתוך הסיפור.

האפוס עוסק בבעיות תאולוגיות נוצריות רבות, כמו הגורל, פרדסטינציה והשילוש הקדוש.

גן עדן

גן עדן ביהדות, בנצרות ובאסלאם מתואר בספר בראשית. על פי המסופר בתנ"ך (ולאחריו גם בקוראן), בגן עדן חיו אדם וחוה לפני חטא עץ הדעת.

על פי האמונה היהודית ואמונות נוספות, גן העדן הוא העולם הבא שאליו שבים הצדיקים לאחר מותם, בניגוד לגיהנום, שאליו מגיעים החוטאים.

הבל

בתורה, הֶבֶל היה בנם של אדם וחוה, אשר נרצח על ידי אחיו קין. סיפור הרצח מופיע בתנ"ך, בספר בראשית, פרק ד'.

כאשר גירש אלוהים את אדם מגן-עדן, הוא שלח אותו לעבוד את האדמה אשר ממנה לוקח: "וַיְשַׁלְּחֵהוּ ה' אֱלֹהִים מִגַּן-עֵדֶן, לַעֲבֹד אֶת-הָאֲדָמָה אֲשֶׁר לֻקַּח" (ספר בראשית, פרק ג', פסוק כ"ג).

על רקע זה מסופר שהבל היה רועה צאן ואילו קין היה עובד אדמה.

כאשר הביאו הבל וקין קורבנות לאלוהים, הביא הבל ממבחר צאנו, בעוד שקין הביא מהפרי הממוצע שהצליח להוציא מהאדמה שהייתה מקוללת. אלוהים שעה אל קורבנו של הבל ולא אל קורבנו של קין, דבר שעורר את קנאתו של קין וחשף את העימות שהוביל לרצח הבל – הרצח והמוות הראשונים המופיעים בתנ"ך.

שמו של הבל מוזכר במדרש כשם שיש בו צניעות אך גם ריקנות שהובילה אותו לבחירת עבודת הצאן על פני עבודת האדמה.

הקרבת הקרבנות בידי הבל אשר הביא מבכורות צאנו לאל, נתפרשה במסורת הנוצרית כמתן האוכריסטיה. מהות החיים היא סמל לקורבן הדם של הנרצח הבל.

החטא הקדמון

החטא הקדמון הוא מושג יסוד בתאולוגיה של הנצרות המערבית המתאר את החטא הבסיסי, שבעקבותיו נענש העולם כולו עד היום. חטא זה הוא חטא עץ הדעת שמסופר בספר בראשית, ושבעקבותיו סולקו אדם וחוה מגן העדן.

גם ביהדות ישנם כיום שמשתמשים במושג 'החטא הקדמון' בהקשר של חטא עץ הדעת, אך השימוש התאולוגי המרכזי במושג זה נעשה בנצרות.

חוה

חַוָּה, היא האישה והאם הראשונה לפי ספר בראשית. מסופר עליה כי נבראה בצלם אלוהים. חוה היא אשת אדם הראשון ואמם של קין, הבל ושת, ובנים ובנות אשר שמם לא ידוע. שמה מופיע לראשונה בספר בראשית, פרק ג', פסוק כ'. השם חַוָּה מופיע פעמיים במקרא. חוה היא האם היחידה בתנ"ך שניתן לה הסבר לשם.

חטא עץ הדעת

חטא עץ הדעת הוא כינוי לסיפור בתחילת ספר בראשית על החטא של אכילת פרי עץ הדעת טוב ורע בידי אדם וחוה בניגוד לציווי של אלוהים.

ירוחם בן משולם

רבנו ירוחם בן משולם (מוכר בכינויו רי"ו, 1350-1290 לערך), רב ופוסק מגדולי הראשונים. מחבר ספר מישרים ותולדות אדם וחוה.

נחש הקדמוני

נחש הקדמוני הוא הנחש שהחטיא את חוה בחטא עץ הדעת המתואר בספר בראשית. על דמותו של הנחש סופרו מדרשים רבים.

פיתויה של חוה על ידי הנחש מתואר בפסוקים הראשונים של פרק ג' בספר בראשית:

רש"י מפרש שהנחש ניצל את טעותה של חוה, שהוסיפה לאיסור "וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ", והנחש "דחפהּ עד שנגעה בו. אמר לה: כשם שאין מיתה בנגיעה, כך אין מיתה באכילה". בכך ניכרת ערמומיותו של הנחש.

בהמשך הפרק גוזר אלוהים את דינם של שלושת החוטאים, ועונשו של הנחש הוא:

רש"י מציג הקבלה בין תיאור החטא לתיאור העונש: "לפי ערמתו וגדולתו הייתה מפלתו, ערום מכל – ארור מכל".

יוסף בן מתתיהו מספר בספרו "קדמוניות היהודים", כי אלוהים "נטל את קולו" של הנחש, "שם עוקץ תחת לשונו" ו"גם את רגליו שלל ממנו".

על כך שקודם לחטא היה הנחש בעל רגליים, מסופר גם במדרש בראשית רבה: "בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא 'על גחונך תלך', ירדו מלאכי השרת וקצצו ידיו ורגליו, והיה קולו הולך מסוף העולם ועד סופו". לפי מדרש זה, היו לנחש הקדמוני ידיים ורגלים, שבמסגרת עונשו נקצצו.

עוד מספר המדרש שהקב"ה נזהר מערמומיותו של הנחש. המדרש שם לב שעם אדם וחוה שוחח הקב"ה קודם מתן העונש, אך עם הנחש נמנע מלשוחח, ומנמק המדרש: "עם אדם נשא ונתן, עם חוה נשא ונתן, ועם נחש לא נשא ונתן?! אלא, אמר הקב"ה: נחש זה רשע בעל תשובות, ואם אומר אני לו, עכשיו הוא אומר לי: אתה צוית אותם ואני צויתי אותם, מפני מה הניחו צוייך והלכו להם אחר צוויי?! אלא, קפץ עליו ופסק לו את דינו".התוספתא למסכת סוטה מייחסת לנחש הקדמוני רצון להרוג את אדם ולשאת את חוה, ולכן רואה בו דוגמה למי שביקש לקבל את מה שלא ניתן לו, ולכן מה שניתן לו נלקח ממנו (בדומה לסוטה, האסורה לבעלה ולבועלה):

ספר הזוהר מציג מחלוקת באשר למהותו של הנחש: "רבי יצחק אמר: דא יצר הרע, רבי יהודה אמר: נחש ממש".על פי הסבר של הרב יעקב מדן, לפי מיתולוגיה היהודית הנחש אף שכב עם חוה וקין הוא בנם, וזאת אף על פי שנכתב בתורה "וְהָאָדָם, יָדַע אֶת-חַוָּה אִשְׁתּוֹ; וַתַּהַר, וַתֵּלֶד אֶת-קַיִן".

ספר אדם וחוה

ספר אדם וחוה הוא אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אדם וחוה לאחר גירושם מגן עדן. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד.

בספר אדם וחוה 43 פרקים. סיפורו מתחיל ביציאת אדם וחוה מגן העדן ומסתיים במותה של חוה וקבורתהּ לצד אדם והבל.

עץ החיים

עץ החיים הוא עץ שעל פי ספר בראשית (פרקים ב'-ג') היה מצוי בגן עדן. הוא נזכר בתחילת הסיפור לצד עץ הדעת טוב ורע, ממנו נאסר על אדם וחוה לאכול כל עוד אכילה ממנו תגרום להם מוות. לאחר שהם מפרים את האיסור ונענשים, הם מגורשים מגן העדן על מנת שלא יאכלו מעץ החיים אשר פירותיו היו, לפי הפרשנות המקובלת, מזכים אותם בחיי נצח. לאחר מכן מוצבת שמירה על הדרך אל העץ על מנת למנוע גישה אליו.

צפר (חודש)

צַפַר בערבית:(صَفَر ההגייה: סַפַר ב-ס נחצית) הוא החודש השני בלוח השנה המוסלמי.

בתקופה בה לוח השנה של הערבים הפגאנים כלל שנה מעוברת, הם נהגו להתאים את לוח השנה לעונות השנה על ידי קיצור או הכפלה של החודש צפר. השם צפר מעיד על דבר נייטראלי, שאין לשייכו לקטגוריה מסוימת (בערבית משמעות המילה צפר היא אפס). על כן, החודש לא נחשב לחודש דתי, בו עורכים טקסים דתיים בהתאם לעונות השנה. בהתאם לכך, החודש נתפש על ידי רבים כחודש שאינו דתי, ושניתן לערוך בו מסעות מלחמה נגד השבטים האחרים. מוחמד ביטל את השנה המעוברת והותיר את שם החודש כמו שהיה, כמו שנהג עם שאר החודשים.

המוסלמים מאמינים כי צפר הוא החודש חסר המזל ביותר בשנה, לפי מסורת על-פיה אדם וחוה גורשו מגן עדן בחודש זה.

שירת למך

שירת למך, היא השירה הראשונה במקרא ומן השירות העתיקות ביותר בשפה העברית. השירה מופיעה בספר בראשית, פרק ד', פסוקים כ"ג-כ"ד, כחלק מהרשימה הגניאולוגית של קין המופיעה בבראשית, ד'. בשירה זו מספר למך לשתי נשותיו, עדה וצלה, כי רצח אדם מבוגר וילד, ואף מתפאר בכך.

למך בן מתושאל הוא אביהם של שלושה ממניחי יסודות התרבות הראשונים במקרא, יבל: "אֲבִי יֹשֵׁב אֹהֶל וּמִקְנֶה" (בראשית, ד', כ'), יובל: "אֲבִי כָּל תֹּפֵשׂ כִּנּוֹר וְעוּגָב" (בראשית, ד', כ"א) אשר ילדה לו עדה, ותובל קין: "לֹטֵשׁ כָּל חֹרֵשׁ נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל" (בראשית, ד', כ"ב). אימם היא צילה, שילדה לו גם את נעמה אך עיסוקה אינו נזכר במקרא.

למך מתגאה בפני נשותיו עדה וצילה על רצח אלים שביצע. הוא אינו מסתיר את פשעו. הוא מודע אף לרצח הבל בידי אחיו, קין. למך יודע כי גם עונשו שלו יבוא. סיפור אבותיו של למך אשר מתחיל ברצח, מסתיים ברצח כפול. משה דוד קאסוטו כותב בפירושו לספר בראשית כך: "על יד ההתקדמות החומרית לא הייתה מורגשת התקדמות מוסרית. לא רק זה בלבד, שהחמס היה שורר בעולם, אלא שדווקא במעשי החמס היו אותם הדורות מתפארים". זהו עוד שלב בהידרדרות האנושות. בסיפור גן עדן מפרים אדם וחוה את הצו האלוהי שלא לאכול מפרי עץ הדעת. שלב נוסף בהידרדרות קורה כאשר בנם קין רוצח את אחיו ואינו לוקח אחריות על מעשיו, ובשירה זו מסופר על רצח כפול. למך מספר לשתי נשותיו שרצח אדם מבוגר וילד כלאחר יד ואף מתגאה בכך. זהו עוד שלב בהידרדרות האנושות מימי הבריאה.

שת

שֵׁת הוא דמות מקראית, הבן השלישי של אדם וחוה. הוא נולד לאחר הירצחו של הבל על ידי אחיו קין, כאשר אדם היה בן 130 שנה (בראשית, ה', ג'), כלומר בשנת ק"ל לבריאת העולם.

שמו של שת מוסבר בפסוק: (בראשית, ד', כ"ה) "כי שָׁת (נתן) לי ה' בן אחר תחת הבל כי הרגו קין". על פי המקרא, כל האנושות שאחרי המבול היא מצאצאיו של שת. גם באסלאם תופס שת מקום כאחד מנבחרי האנושות.

לשת נולד בגיל 105 בן בשם אנוש (בראשית, ד', כ"ו; ה', ו'). אנוש הוליד את קינן, וקינן הוליד את מהללאל, ומהללאל הוליד את ירד, וירד הוליד את חנוך, וחנוך הוליד את מתושלח, ומתושלח הוליד את למך, ולמך הוליד את נח.

שת חי 912 שנים.

שת נולד ב-3731 לפנה"ס ומת ב2819 לפנה"ס ,

באכדית שת הוא כינוי כללי לשבטי האמורי שמקום מושבם העיקרי היה באזור הפרת, בבל וארץ ישראל. בני שת נזכרים בתעודות מצריות ובספרות אוגריתית.

ספר בראשית
פרשת בראשית בריאת העולםרקיעהמים העליוניםבריאת אדם וחוה • אדם וחוה • נחש הקדמוניחטא עץ הדעתקללת האדם והאשהקין והבלשירת למךמעשה בני האלוהים
פרשת נח תיבת נחהמבולברית הקשתשכרות נחתולדות בני נחמגדל בבל
פרשת לך לך מסעו של אברהם לארץ כנעןירידת אברהם למצריםמריבת רועי אברהם ורועי לוטמלחמת ארבעת המלכים את החמישהמלכי-צדק • בריחת הגר ולידת ישמעאל • ברית בין הבתריםברית המילה
פרשת וירא בשורת הבן לשרהמהפכת סדום ועמורהלוט ובנותיו • ירידת אברהם לגרר • גירוש הגר וישמעאל • ברית אברהם ואבימלך • עקדת יצחק
פרשת חיי שרה רכישת מערת המכפלה • מציאת אשה ליצחק • נישואי אברהם וקטורה • תולדות ישמעאל
פרשת תולדות לידת יעקב ועשו • ירידת יצחק לגרר • הריב על הבארות • ברית יצחק ואבימלך • מכירת הבכורהלקיחת הברכות • בריחת יעקב מעשו
פרשת ויצא חלום יעקב • נישואי יעקב עם רחל ולאה • לידת בני יעקב • מעשה הדודאים • בריחת יעקב מלבן • ברית יעקב ולבן
פרשת וישלח מפגש יעקב ועשומאבק יעקב והמלאךמעשה שכם ודינהמעשה שמעון ולוי • קיום הנדר בבית אל • מות רחל וקבורתהמעשה ראובן ובלהה • תולדות עשו • שמונת מלכי אדום
פרשת וישב מכירת יוסףמעשה יהודה ותמרלידת פרץ וזרחיוסף ואשת פוטיפרחלום שר המשקים ושר האופים
פרשת מקץ חלומות פרעה • ירידת אחי יוסף למצרים
פרשת ויגש התוודעות יוסף לאחיו • ירידת יעקב למצרים • מכירת ארץ מצרים לפרעה
פרשת ויחי שבועת יוסף ליעקב • ברכת אפרים ומנשה • ברכת יעקב לבניו • מות יעקב וקבורתו
דמויות מרכזיות אדם וחוהקין והבלנחאברהם ושרהלוטהגר וישמעאליצחק ורבקהעשויעקב רחל ולאהראובןשמעוןלוייהודהתמריוסף

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.