אדירנה

אדירנהטורקית Edirne; ביוונית Αδριανούπολη (אדריאנופולי); בבולגרית Одрин (אודרין)) היא עיר בתראקיה, בחלקה האירופי של טורקיה. היא שוכנת כ-250 ק"מ מערבית לאיסטנבול, בסמוך לגבולותיה של טורקיה עם יוון ובולגריה. העיר משמשת כבירתה של נפת אדירנה, ובשנת 2010 התגוררו בה כ-138,793 תושבים.

אדירנה
Edirne
Edirne 7333 Nevit
מדינה טורקיה  טורקיה
מחוז מחוז מרמרה
ראש העיר האמדי סדפצ'י (מפלגת העם הרפובליקאית)
גובה 42 מטרים
אוכלוסייה
 ‑ בעיר 180,327 (נכון ל־2018)
קואורדינטות 41°40′N 26°34′E / 41.667°N 26.567°E
אזור זמן UTC +2
http://www.edirne.bel.tr/
Edirne Merkez
מראה מרכז העיר

היסטוריה

לפי המיתולוגיה היוונית, הוקמה העיר בידי אורסטס, בנו של אגממנון, שקרא אותה על שמו, אוֹרֶסְטִיאָס. בהמשך, במהלך המאה ה-5 לפנה"ס, בעידן הממלכה התראקית שכן במקום יישוב בשם אוּסְקָדָמָה אשר חרב. הקיסר הרומי אדריאנוס הקים את העיר מחדש בראשית המאה השנייה, קרא אותה על שמו, אדריאנופוליס, והפך אתה לבירת פרובינקיית תראקיה.

בקרבת העיר התרחשו קרבות רבים בין האימפריה הרומית לבין שבטים שונים.

מ-1205 הייתה העיר חלק מהאימפריה הלטינית וב-1225 נכבשה על ידי נסיכות אפירוס. ב-1361 כבש אותה ביי מורט הראשון, וב-1365 היא החליפה את בורסה כבירת האימפריה העות'מאנית. היא שימשה כבירת האימפריה עד כיבוש קונסטנטינופול ב-1453, אז החליט הסולטאן מהמט השני, יליד אדירנה בעצמו, להעתיק את בירתו לשם. גם לאחר שהפסיקה לשמש כבירה, הייתה לעיר חשיבות, והיא שימשה כמרכז לסחר במשי, שטיחים ותוצרת חקלאית.

במהלך המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20 נכבשה העיר מספר פעמים בידי הרוסים, היוונים והבולגרים, אך בסופו של דבר חזרה לשלטון הטורקים, ושלטונם בה גם נקבע סופית בהסכם לוזאן שנחתם ב-1923.

בסך הכל, מתועדים במהלך ההיסטוריה של העיר חמישה עשר קרבות ומצורים, החל משנת 323 לפנה"ס ועד לשנת 1913.[1]

קביעת הגבול במסגרת הסכם לוזאן הביאה לכך שקטע מפסי הרכבת בקו לאיסטנבול עבר בשטח יווני. בשנות ה-60 ובה-70 ניצלו את המצב אזרחים של מדינות מערביות שחששו ממאסר, בדרך כלל בשל עבירות סמים. הם נהגו לעלות על רכבת הלילה, שכונתה "אקספרס של חצות", וקפצו ממנה כשעברה בשטח יוון. בסוף שנות ה-70 שונה נתיב מסילת הברזל, והוא אינו עובר עוד בשטח יוון.

תיירות

אדירנה נודעת במסגדיה המפוארים. מסגד סלימייה (Selimiye), שהוקם בשנת 1575 ותוכנן על ידי האדריכל סינאן, הוא הגדול שבהם. צריחיו מתנשאים לגובה של 70.9 מ', והם הגבוהים בטורקיה. כיפתו גבוהה במעט מכיפת האיה סופיה שבאיסטנבול. מסגד אוצ'שרפלי (Üçşerefeli; "מסגד שלוש הגלריות"), שנחנך בשנת 1447, נודע בשל צריחי השיש המסוגננים שלו, השונים זה מזה, והוא מסמל את המעבר מהארכיטקטורה הסלג'וקית לארכיטקטורה העות'מאנית.

מדי חודש יוני נערך בסמוך לעיר טורניר ההיאבקות בשמן זית של קרקפנאר (Kırkpınar). הטורניר נערך מאז 1361, והוא נחשב לתחרות הספורט הוותיקה בעולם.

הקהילה היהודית

יסוד הקהילה

מניחים שיהודים חיו בעיר אדירנה עוד בימי בית שני, אך תעוד לקהילה יהודית מאורגנת קיים רק מן המאה ה-6 עת שלט בעיר הקיסר הביזאנטי יוסטיניאנוס הראשון. בני הקהילה היו סוחרי טקסטיל, עורות ויין. הקהילה הייתה רומניוטית בעיקרה ובית הכנסת המרכזי שלה הוקם במהלך המאה ה-11. ב-1361 כבשו העות'מאנים את העיר והפכו אותה לבירתם הראשונה. לאחר כיבוש קונסטנטינופול בידי מהמט השני בוצע טרנספר של אוכלוסיות בכל רחבי הבלקן במטרה ליצור אסלום מואץ של האימפריה מחד ולהקל על השליטה בה, מאידך. וכך, גם קהילת יהודי העיר קלטה משפחות רבות מרחבי הבלקן ובעיקר משטחי יוון של ימינו.[2]

מגירוש ספרד ועד העת החדשה

Edirne Buyuk Sinagogu
בית הכנסת בעיר שהיה פעיל עד אמצע שנות ה-80
GrandSynagogueEdirne (2)
בית הכנסת לאחר שיפוצו (2015)
GrandSynagogueEdirne (15)
פנים בית הכנסת המשופץ (2015)

החל מגירוש ספרד בשנת ה'רנ"ב (1492) הגיעו לעיר מגורשי ספרד בהזמנת הסולטאן העות'מאני באיזיט השני. במחצית השנייה של המאה ה-16 הגיעו לעיר גם מגורשים מאיטליה, פליטי גירוש יהודי מדינת האפיפיור. היהודים שהיו בעלי מקצוע, אוריינים ושלטו במספר שפות נקלטו היטב במסגרותיה של האימפריה החדשה ושגשגו.

במשך שנים רבות בעיר כיהנו הרב יצחק צרפתי - מצאצאי רש"י, ומשפחתו. המשפחה יוחסה לשושלת בית דוד.

רבי יוסף קארו לימד בישיבה בעיר זו, טרם הקמת ישיבת בית יוסף בניקופול שבבולגריה. בשנת ה'רצ"ב נולד בה הרב משה אלשיך (המכונה "האלשיך הקדוש"), לימים רבה הישיש של צפת, ובנערותו למד בישיבתו של רבי יוסף קארו בעיר.[3]

בין 1520 ל-1530 תועדו באדירנה 201 בתי אב יהודיים.[4] בראשית המאה ה-17 נמנו בעיר 5,000 יהודים, צביונה השתנה מרומניוטי לספרדי ובניה דיברו לאדינו.[5]

בשנת ה'תכ"ו (1666) שבתי צבי הוכרח להתאסלם, והוחזק במעצר בעיר (אז בשמה אדריאנופול). שנה לאחר מכן ניסה נתן העזתי להגיע לשבתי צבי ולפגוש אותו, אך יהודי העיר מנעו זאת ממנו, אך שנתיים נוספות לאחר מכן ב-1669 הצליח להיכנס לעיר ולהפגש עמו.[6]

אחד מסגנונות שירת הבקשות הנקרא שירת המפטירים מקורה מהעיר אדירנה. סגנון פיוט זה מושר עד ימינו, בקהילות יוצאי טורקיה, וכן בקהילות הנותרות שם. אחד הפייטנים הידועים יותר מימי המקובלים בצפת הוא רבי אבטליון ב"ר מרדכי דוויק, תלמיד רבי ישראל נג'ארה אותו פגש בצפת. את רוב הפיוטים כתב והלחין לאחר שקבע את מושבו עד סוף ימיו באדירנה.[7] בבית הכנסת המרכזי שבעיר פעלה לאורך השנים "מקהלת מפטירים" ואחד מיוצאיה הוא הפייטן חיים מנחם בכר.

רבני העיר היו מאסכולת המקילים - ונודעו בעולם היהודי בוויכוח הלכתי בעניין כשרות בשר שהגיע מסופיה.[8]

תהליך נסיגתה של האימפריה העות'מאנית לווה במשבר כלכלי ואי שקט פוליטי. העיר הפכה לזירת קרבות ונכבשה מספר פעמים בידי צבאות האימפריה הרוסית, כאשר במקביל הקהילה הנוצרית בעיר התעמתה עם היהודית. ב-1835 פרצה באדירנה שריפה שכילתה חלקים נרחבים ממנה. יהודים רבים היגרו מהעיר לשטחי בולגריה של ימינו והתיישבו בעיקר באזור שכונה מאוחר יותר רומליה המזרחית. במפקד שנערך ב-1873 נמנו בעיר 12,000 יהודים מתוך 100,000 תושביה. ב-1905 שוב פרצה בעיר אדירנה שריפה גדולה ובמהלכה נשרפו וחרבו כל 13 בתי הכנסת של הקהילה ובכללם בית הכנסת הרומניוטי שהוקם עוד במאה ה-11.[2]

בשנת ה'תרכ"ח (1868) הקים ברוך מיטראני, אחד מראשוני מחיי השפה העברית ומהכותבים בעיתון המגיד ומאוחר יותר בהחבצלת, בית ספר עברי בשם "עקדת יצחק". כמו כן יסד בעיר זו עיתון עברי בשם "כרמי".[9]

במהלך המלחמה העות'מאנית-רוסית (1877–1878) הותקפו בני הקהילות היהודיות שהתגוררו בבולגריה הן בידי האוכלוסייה המקומית, הן בידי החיילים הרוסים והן בידי חיילים עות'מאנים שנסוגו בחוסר סדר ואיבדו רסן. כתוצאה מכך, אלפי יהודים עזבו את מקומות מגוריהם ונמלטו ביחד עם הצבא העות'מאני הנסוג לאיסטנבול ואדירנה ומספר היהודים שהגיע לעיר מוערך מכמה מאות ועד כ-2,000 נפשות.[10] ב-1906 מנתה הקהילה היהודית בעיר 23,879 נפשות. במהלך מלחמת הבלקן הראשונה, צר הצבא הבולגרי במשך מספר חודשים על העיר ואף הצליח לכובשה לזמן מה. מאות רבות מיהודי אדירנה עזבו את מקומות מגוריהם מחמת הקרבות והם מצאו מקלט בקהילות היהודיות של סופיה ופלובדיב, בהן סייעה הקהילה הוותיקה להקלת מצב הפליטים.[11]

בשיאה, הקהילה היהודית הייתה ידועה גם כבעלת אופי ייחודי האופייני לדעות על קהילה עשירה.[12]

בין השנים 19201922 הועברה העיר לחזקת ממלכת יוון מתוקף הסכם סוור שסיים את מלחמת העולם הראשונה ונרשמה הגירה המונית של בני הקהילה לאיסטנבול וסלוניקי. בהמשך, היגרו בני הקהילה גם לארצות הברית וישראל. ב-1922 היו בעיר 13,000 יהודים, ב-1927 ירד מספרם ל-5,712 וב-1943 ל-2,000.

קץ קיומה של הקהילה

לאחר הקמת טורקיה המודרנית הפעיל הממשל המרכזי לחץ כבד על קהילות המיעוטים להיטמע במסגרותיה של המדינה החדשה ולאמץ את אופיה. בנוסף, היותה של אדירנה עיר גבול בה חיו בני הקהילה כמיעוט לא מוסלמי יחיד, הביא לעימותים מול האוכלוסייה והשלטון המקומיים. בתחילת 1934 התקיים משפט נגד יהודים שהואשמו בהעלבת טורקיה בעת לוויית יהודיה שנרצחה בידי מאהבה המוסלמי. בחסות העיתונות המקומית המשפט הפך לעלילת דם נגד כלל היהודים.[13] בהמשך אותה שנה פרצו פרעות כנגד בני הקהילות היהודיות בכל מזרח תראקיה ובכלל זה בעיר אדירנה. נרשמו פגיעות בנפש בקרב יהודי הקהילה ונזקים כבדים לחנויות ובתי מגורים. למרות ניסיונות השלטון המרכזי להכיל את האירועים החליטו מרבית בני הקהילה לנטוש את העיר ועברו בהמוניהם לאיסטנבול. פרעות 1934 סימנו את קץ קיומה של קהילה יהודית מאורגנת בעיר.

ב-1939 עם תחילת מלחמת העולם השנייה, גורשו 4,022 מיהודי בולגריה בעלי נתינות זרה או מחוסרי נתינות.[14] כ-2,000 מהמגורשים נקלטו בטורקיה וכמה מאות מהם הורשו להתיישב באדירנה. כ-1,000 יהודים שהיו מחוסרי אזרחות כלל הושארו בשטח ההפקר בגבולות יוון, טורקיה ובולגריה. כמה עשרות מהם נעצרו ונכלאו באדירנה. העצורים נדדו הלוך ושוב, הורשו לשבת באדירנה תקופה קצרה, וגורשו שוב. מאוחר יותר הועברו רובם לווארנה ושם הועלו על ספינות מעפילים שהפליגו לארץ ישראל, חלקם במפעל העפלה פרטי שארגן ברוך קונפינו.[15][16]

ב-1948 נמנו בעיר 2,750 יהודים ומספר זה ירד בהתמדה עד לכדי 100 נפשות בראשית שנות ה-70. ב-1971 הופקע בית העלמין היהודי העתיק מידי הקהילה ונאסר המשך השימוש בו. בית העלמין חרב ועל חלק משטחו הוקמה שכונת מגורים. בראשית העשור ה-2 של המאה ה-21 עדיין עמדה על תילה הגדר שהקיפה את בית העלמין ועליה עיטורי מגן דוד וכן שטח קבורה חרב שאינו מתוחזק.[17] ב-1988 חיו בעיר 3 יהודים.[2] ב-2012 התגורר באדירנה יהודי אחד. הקהילה היהודית אשר בניה התגוררו בעיר כ-1,500 שנים, חדלה מלהתקיים. ב-2010 הוחל בשיפוץ בית הכנסת הגדול והוא נפתח מחדש ב-2015.[18]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ R&T Dupuy, The Encyclopedia of Military History, London, 1986
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 הקהילה היהודית באדירנה, "סקירה היסטורית", באתר הספרייה היהודית המקוונת (באנגלית).
  3. ^ אנציקלופדיה לתולדות גדולי ישראל, הרב מרדכי מרגליות "נולד באדריאנופולי בשנת רס"ח... בנעוריו למד תורה בעיר מולדתו בישיבת מרן ר' יוסף קארו..."
  4. ^ Esther Benbassa,Aron Rodrigue‏, Sephardi Jewry: a history of the Judeo-Spanish community, 14th-20th centuries, הוצאת אוניברסיטת קליפורניה בברקלי, ארצות הברית, 2000, עמוד 202 (באנגלית).
  5. ^ מינה רוזן, עורכת, ימי הסהר-פרקים בתולדות היהודים באימפריה העות'מאנית , המכון לחקר התפוצות, אוניברסיטת תל אביב, התשנ"ו-1996, עמודים 55-45.
  6. ^ משיחי שקר בעם ישראל, פרק ג' (אתר גיל חסקין)
  7. ^ שירת המפטירים (באתר פיוט)
  8. ^ הוויכוח על כשרות הבשר, הרב דוד מאיור מבולגריה ה'תקס"א (1801)
  9. ^ זהויות יהודיות בעידן רב מודרני, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה עמוד 78 (אתר ספרי גוגל)
  10. ^ Tamir, V., Bulgaria and Her Jews: A dubious symbiosis, 1979, p. 94–95, Yeshiva University Press
  11. ^ אלברט רומנו, יהדות בולגריה, בתוך אנציקלופדיה של גלויות יהדות בולגריה, הוצאת אנצקלופדיה של גלויות, ירושלים, 1967, עמוד 303.
  12. ^ בהלצות בסיפורת העממית היו יוצאי קהילה זו מאופיינים כקמצן העשיר. דוגמת יהודי אדריאנופולי חירש ההולך לשוק הזול ביותר, ובמיקוח על בגדים המוכר מתרגז ושואל: מה אתה רוצה, שאתן לך חינם? והקונה אומר: 'חינם? תן לי שניים'. - היצירה העממית של יוצאי ספרד בטורקיה עמ' 9. (אתר קבצים SFile)
  13. ^ בולטת במיוחד הפרשה בה הועמדו לדין תריסר יהודים באשמת העלבת המדינה הטורקית בזמן מסע הלוויה לצעירה יהודייה בשם עליזה נייגו, שנרצחה בידי מוסלמי על רקע רומנטי. בסופו של דבר, הוברר כי הייתה זו למעשה עלילת דם לה היו שותפים העיתונות והציבור. -יהודי טורקיה והכמיהה לציון, מפנה, עתון תנועת הקיבוצים, דצמבר 2007, עמוד 59
  14. ^ שלמה שאלתיאל, מארץ הולדת למולדת, הוצאת עם עובד, תל אביב, 2004, עמודים 27-26.
  15. ^ עדויות על גרוש יהודים מבולגריה ונדודיהם וגירושם החוזר מאדירנה (אתר פסק דין)
  16. ^ חיים קשלס, קורות יהודי בולגריה, כרך ג' - תקופת השואה, הוצאת דבר, 1969, עמודים 28-27.
  17. ^ בית העלמין באדירנה, מרץ 2015.
  18. ^ שיפוץ בית הכנסת באדירנה, באתר jewish-heritage-europe, אוחזר ב-6 ביולי 2015 (באנגלית).
אליעזר נחום

הרב אליעזר נחום (תכ"ב - חשון תק"ה; 1662–1744) היה אב בית דין וראש ישיבה בעיר אדריאנופול שבטורקיה. מספר שנים לאחר שעלה לארץ ישראל נבחר לכהן בתפקיד "הראשון לציון", וכיהן בו עד לפטירתו.

בהאא אללה

בהאא אללה (بهاء الله - "תפארת האל"; ההגייה המקובלת: Baha'u'llah; נולד בשם "מירזא חוסייןעלי נורי"; 12 בנובמבר 1817 - 29 במאי 1892), מייסדה של הדת הבהאית. בין כתביו המפורסמים: הספר הקדוש ביותר (בערבית: الكتاب الاقدس, "אל-כתאב אל-אקדס"), ספר הוודאות (או "ספר השכנוע", בערבית: كتاب الإيقان, "כתאב אל-איקאן", ובכתיב הפרסי: "כתאב-י איקאן") ו"המילים הנסתרות" (בערבית: الکلمات المكنونة, "אל-כלימאת אל-מכנונה"; בפרסית: کلمات مكنونه, "כלימאת-י מכנונה").

האימפריה העות'מאנית

האימפריה העות'מאנית (בטורקית עות'מאנית: دولت علیۂ عثمانیہ, בטורקית מודרנית: Osmanlı İmparatorluğu, בערבית: الدولة العثمانية) הייתה אימפריה טורקית שהתקיימה למשך 624 שנים, משלהי המאה ה-13 עד תחילת המאה ה-20, השתרעה מדרום-מזרח אירופה עד לצפון אפריקה וחצי האי ערב. האימפריה העות'מאנית הייתה בין הכוחות הפוליטיים העיקריים בעולם מהמאה ה-15 עד תחילת המאה ה-18, והיוותה איום על מדינות אירופה עד שהתפרקה לאחר מלחמת העולם הראשונה והייתה לטורקיה המודרנית. ארץ ישראל נכללה גם היא בתחומיה של האימפריה העות'מאנית.

הסכם אדירנה

הסכם אדירנה (טורקית Edirne Antlaşması; רוסית Адрианопольский мирный договор, צרפתית Le traité d'Andrinople) היה הסכם שלום שנחתם באדירנה (אדריאנופול) שבטורקיה ב-14 בספטמבר 1829, ואשר סיים את המלחמה העות'מאנית-רוסית.

ההסכם נחתם בידי הרוזן אלכסיי פיודורוביץ' אורלוב בשם האימפריה הרוסית ועבדול קדיר ביי בשם האימפריה העות'מאנית, ולפיו העניקה האחרונה לרוסים גישה אל שפך הדנובה, והכירה בשליטתם בגאורגיה בנחיצ'יבאן ובחלקים מארמניה. עוד נפתחו מצרי הדרדנלים לתנועת שיט מסחרית, אם כי עניין זה נדרש להסדר נוסף במסגרת הסכם הינקאר איסקלסי (Hünkâr İskelesi Antlaşması; Ункяр-Искелесийский договор) מ-1833. הסולטאן הבטיח מתן אוטונומיה לסרביה וליוון, והתיר לרוסים להחזיק במולדובה ובוולאכיה עד לתשלום פיצויים לרוסיה.

יהדות טורקיה

יהדות טורקיה היא אחת הקהילות היהודיות העתיקות והמשפיעות באזור הבלקן ובאזור המזרח התיכון, שני אזורים שטורקיה מהווה חלק מהם. כבר בימי הבית השני התיישבו יהודים באסיה הקטנה ויש על כך עדויות היסטוריות. שרידי בית כנסת מהמאה ה-4 לפנה"ס נמצאו בעיר סרדיס, בירתה של ממלכת לידיה הקדומה. שמה של סרדיס היה "Sfard", אולי "ספרד" המוזכרת בספר עובדיה שנאמר: "וְגָלֻת הַחֵל-הַזֶּה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר-כְּנַעֲנִים, עַד צָרְפַת, וְגָלֻת יְרוּשָׁלִַם, אֲשֶׁר בִּסְפָרַד יִרְשׁוּ, אֵת עָרֵי הַנֶּגֶב. בתקופה הביזנטית הייתה באסיה הקטנה ובארצות הבלקן קהילה יהודית רומניוטים אשר הגיע מארץ ישראל.

האימפריה העות'מאנית הזמינה את היהודים שגורשו מספרד ומפורטוגל. רובם היגרו לארצות אגן הים התיכון, ממרוקו ועד לטורקיה, לארץ ישראל, לדרום מערב צרפת וליבשת אמריקה. במשך 300 שנה הם היו גורם דומיננטי ומכריע בחיי המסחר, התרבות והרפואה של המדינה. חמש ערים באימפריה: איסטנבול, אדירנה, איזמיר, צפת - בארץ ישראל וסלוניקי - ביוון, היו למרכזה של יהדות ספרד. בשנת 1900 מנתה יהדות טורקיה 300,000 נפש, אשר מאז היגרו ברובם ממנה אל שאר העולם. כיום קיימים במדינה 23 בתי כנסת, מהם 16 באיסטנבול. לקהילה היהודית באיסטנבול בית ספר יסודי ועל יסודי ובאיזמיר - בית ספר יסודי.בין משפחות יהודי טורקיה ניתן למצוא את משפחות פיצ'ו, גמליאל, בכר, אברבנאל, מורדו, בן בשט (בן בסט), ביצ'צ'ו, בן ששון, קונפי, קרקו, ועוד. רוב יהדות טורקיה היגרה מהמדינה - רובם עלו לארץ ישראל במחצית השנייה של המאה ה-20 וחלקם היגרו למדינות אירופה וצפון אמריקה.

אליהו בירנבוים, ראש מכון שטראוס עמיאל להכשרת רבנים לקהילות יהודיות בתפוצות, מדווח בשבועון מקור ראשון בספטמבר 2008 כי: "היהודים במדינה הטורקית, המוסלמית-חילונית" חוששים לביטחונם. דרישות ביטחון גבוהות בכניסה לבתי כנסת, משרדי הרבנות ובניני הקהילה - תופעה שהחמירה לאחר שני הפיגועים בבית הכנסת "נוה שלום" שבאיסטנבול. מחשש לביטחונם, אין יהודי טורקיה נוהגים לשוחח בשפתם הלאדינו, ורק זקני הקהילה עדיין שומרים על השפה.

נכון ל-2016, יש ברפובליקה הטורקית כ-18 אלף יהודים, המהווים פחות מ-0.1% מאוכלוסיית טורקיה.

יום טוב דאנון

הרב יום טוב דאנון ( אדירנה - ה'תקפ"ג, 1823 ירושלים), מגדולי חכמי איזמיר בתחילת המאה ה-19, והראשון לציון.

יוסף מולכו

רבי יוסף מולכו (ה'תנ"ב, 1692 - ה'תקכ"ח, 1768) היה רב ודיין בעיר סלוניקי ונחשב לאחד מגדולי רבניה ודייניה של העיר סלוניקי בתקופתו; כמו כן חיבר מספר ספרים חשובים אשר נזכרו רבות בספרות ההלכתית והתורנית בדורו ובדורות שלאחריו.

יוסף קארו

רבי יוסף קארו (מכונה גם השולחן ערוך, הבית יוסף, מרן והמחבר; 1488, ה'רמ"ח – 24 במרץ 1575, י"ג בניסן ה'של"ה), היה מגדולי הפוסקים, מחבר השולחן ערוך, כסף משנה והבית יוסף. עסק גם בקבלה. מקובל לסמנו כפותח תקופת האחרונים.

מהמוט הראשון

מהמוט הראשון (טורקית I. Mahmut; טורקית עות'מאנית محمود اول, 2 באוגוסט 1696 עד 13 בדצמבר 1754) היה הסולטאן העשרים-וארבעה של האימפריה העות'מאנית, ושלט בה מ-1 באוקטובר 1730 ועד יום מותו. הוא היה בנו של הסולטאן מוסטפא השני ואחיינו של הסולטאן שקדם לו ואשר המליכו תחתיו, אהמט השלישי.

שני החודשים הראשונים של תקופת שלטונו היו סוערים והושפעו ממרד היניצ'רים אשר הביא לויתורו של אהמט השלישי על השלטון ולהמלכתו של מהמוט הראשון, אך זה דוכא לבסוף.

השנים הבאות חלפו בצילן של מלחמות כנגד רוסיה והספווים. במזרח הצליחו הטורקים לשמר את אחזיתם בבגדאד, אך הקווקז עבר לתחום ההשפעה הפרסית. המלחמה העות'מאנית-רוסית בה ניצבה אוסטריה לצד הרוסים, פרצה עקב חילוקי דעות לגבי תוצאות מלחמת רוסיה-פולין של 1733-1735 ועקב פשיטות הולכות ונשנות של הטטרים מקרים. לאחר הצלחות וכשלונות של שני הצדדים גם יחד, חתמו האוסטרים והרוסים על הסכמי שלום נפרדים עם הטורקים. במסגרת הסכם ניסה בין האימפריה העות'מאנית ורוסיה, קיבלה האחרונה את העיר אזוב אבל נשללה ממנה הזכות להשאיר את הצי הרוסי הקיסרי בים אזוב או לבנות שם ביצורים.

מהמוט הראשון הפקיד את השלטון במידה רבה בידי שריו והתמסר לכתיבת שירה.

הסולטאן מהמוט הראשון נודע כאוהב יהודים. מלכת בוהמיה והונגריה, מריה תרזה, פירסמה בחודש ינואר של שנת 1745 צו מלכותי שגזר גירוש מיידי על יהודי פראג ויהודי בודה, על נשיהם וטפם. היהודים הוכרחו בעיצומו של החורף העז לעזוב את פראג ואת בודה, להתרחק ממרכזי הערים הראשיות ולהגר ליישובים כפריים קטנים בבוהמיה ובהונגריה. במשך שלוש שנים, שממו פראג ובודה מיהודים. במהלך אותן השנים, פנו המגורשים אל הנגיד היהודי יהודה ברוך, בנקאי הארמון של הסולטאן מהמוט הראשון, וביקשו ממנו שיפעל עבורם לקבלת אזרחות עות'מאנית. לשאלת הסולטאן מדוע חפצים כל כך הרבה יהודים להגר לארצו, סיפר הבנקאי שלו על גירושם של היהודים. הסולטאן אוהב היהודים שלח אולטימטום למלכה. המלכה, שהייתה מסובכת בלאו הכי במלחמה קשה, נרתעה מהאיום, ועם תום המלחמה (בשנת 1748) מיהרה להשיב את המגורשים לבתיהם, לאחר שחייבה אותם לשלם קנס הגון. מריה תרזה התנצלה לפני הסולטאן וטענה כי "נפלה אי הבנה".

מהמט השני

מהמט השני (טורקית עות'מאנית: محمد ثانى, טורקית: Fatih Sultan Mehmed - "מהמט הכובש"; 30 במרץ 1432 - 3 במאי 1481), היה סולטאן האימפריה העות'מאנית לתקופה קצרה בין 1444 ו-1446, ולאחר מכן שוב בין 1451 ו-1481. מהמט השני כונה "שליט שתי הארצות (אנטוליה ורומלי) ושליט שני הימים (הים התיכון והים השחור)". הוא היה השליט העות'מאני הראשון שטען לתואר קיסר האימפריה הרומית, לצד תארים כגון מלך, סולטאן, חאן; וזאת, לאחר כיבוש קונסטנטינופול ב-1453 ואימוץ סמלי ביזנטיון לצד סמלים עות'מאניים.

מהמט המשיך את כיבושיו באסיה, עם האיחוד מחדש של אסיה הקטנה, ובאירופה, עד בלגרד. מהמט השני נחשב לגיבור לאומי בטורקיה, ועל שמו נקרא גשר פתיה סולטאן מהמט באיסטנבול.

מוסטפא השני

מוסטפא השני (טורקית II. Mustafa; טורקית עות'מאנית مصطفى ثانى,

6 בפברואר 1664 עד 29 בינואר 1704) היה הסולטאן העשרים-ושניים של האימפריה העות'מאנית, ושלט בה מ-6 בפברואר 1695 ועד 22 באוגוסט 1703.

מוסטפא השני היה בנו של הסולטאן מהמט הרביעי וירש את דודו אהמט השני. הוא ניסה לחדש את כוחו של הסולטאן שאבד לטובת הווזיר הגדול מאז אמצע המאה ה-17 אך ללא הצלחה מרובה. בתקופת שלטונו שנמשכה שמונה שנים, המשיכה התדרדרותה של האימפריה העות'מאנית. המלחמה הממושכת עם אוסטריה הוכרעה לרעת העות'מאנים בקרב זנטה ב-11 בספטמבר 1697, והובילה לחתימת הסכם קרלוביץ ב-26 בינואר 1699. במסגרת ההסכם נאלצו העות'מאנים לערוך ויתורים טריטוריאליים נרחבים, והוא סימן את תחילת סופה של ההגמוניה העות'מאנית בדרום מזרח אירופה ואת הפיכתו של בית הבסבורג לכוח הדומיננטי באזור.

מוסטפא השני ויתר על משרתו ב-1703 ומסרה לאחיו אהמט השלישי.

מוראט הראשון

מוראט הראשון (טורקית I. Murat; טורקית עות'מאנית اول مراد), בנו של אורהן הראשון, נולד ב-29 ביוני 1326 בעיר בורסה ונהרג במהלך קרב קוסובו, בתאריך 28 ביוני 1389. היה סולטאן האימפריה העות'מאנית בין השנים 1359 ועד יום מותו בקרב קוסובו.

מוראט המשיך את כיבושי האימפריה העות'מאנית מערבה ודרום-מערבה, והמשיך במפעלו של אביו ליישוב טורקים בטריטוריות כבושות. הוא חיזק את שיטת התימאר, שמר על סובלנות כלפי אויביו ודבק בשיטה הווסאלית. מוראט הוא שהגה את רעיון חיל היניצ'רים, והראשון שכונן יחסים עם המעצמות האיטלקיות של הרפובליקה של ונציה והרפובליקה של ג'נובה, אשר זכו לזכויות מסחר בשטחי העות'מאנים.

שלטונו התאפיין בהנהגת שלטון וסאלי ביזורי, ובניהול מלחמות הן במערב נגד האירופים והן במזרח נגד שבטים טורקים שקראו תיגר על שלטונו. בשנת 1361 הוא כבש את אדירנה וקבע בה את בירתו (הבירה האירופית הראשונה של האימפריה). בין השנים 1366–1376, כבש הסולטאן שטחים בבולגריה של ימינו ובכלל זה את הערים פלובדיב, סטארה זאגורה, קיוסטנדיל וסופיה. הצאר הבולגרי איבן שישמן, כרת עם הסולטאן הסכם שלום והשיא לו את אחותו תמָרַה, שהייתה בתה של אמו, המלכה ממוצא יהודי, תאודורה (שרה) ואביו המלך אלכסנדר. בשנת 1386 הוא הביס קואליציה של בולגרים, סרבים ומתנדבים הונגרים בקרב פלושניק. בשנת 1389 נערך קרב קוסובו, ובסופו סופח מישור קוסובו לשטחי העות'מאנים. קרב זה נחשב לקרב מכונן בלאומיות הסרבית, למרות תבוסתם. בקרב זה מצא מוראט את מותו. לפי הפולקלור הסרבי, מילוש אוביליץ' היה זה שהרג את מוראט הראשון.

מוראט השני

מוראט השני (טורקית II. Murat; טורקית עות'מאנית مراد ثاني, יוני 1404, אמסיה - 3 בפברואר 1451, אדירנה) היה סולטאן האימפריה העות'מאנית בין 1421 ו-1451 (למעט תקופה בין 1444 ו-1446).

תקופתו של מוראט השני התאפיינה במלחמותיו נגד הנוצרים באזור הבלקן ובנסיכויות הטורקיות באסיה הקטנה, מאבקים שארכו 25 שנים.

מוראט גדל באמסיה ועלה לכס המלוכה לאחר מות אביו, כשהוא בן 18 בלבד. למרות שעלייתו לכס המלוכה לא עוררה מחלוקות, אלו התעוררו עד מהרה. הקיסר הביזנטי שיחרר את הטוען לכתר, מוסטפא צ'לבי ממאסר באי למנוס וטען כי הוא רואה בו את היורש האמיתי של באיזיט הראשון (1389–1402). זאת, לאחר שהלה הבטיח כי ישלם לקיסר על תמיכתו בוויתור על ערים חשובות רבות. צ'לבי החל להתקדם באזורים האירופאים של האימפריה ונחל בתחילה הצלחות. חלק מן הכוחות העות'מאניים הצטרפו אליו, והוא הרג את שר הצבא של מוראט, ביאזיד פאשה. לאחר תבוסת צבאו של מוראט, הכריז צ'לבי על עצמו כסולטאן אדירנה. הוא חצה את הדרדנלים לכיוון אסיה בראש צבא גדול, אך הסולטאן הצעיר הצליח לעמוד בפרץ. צ'לבי הובס ורבים מאנשי צבאו עברו לתמוך במוראט השני. צ'לבי ניסה להימלט לגליפולי אבל הסולטאן, בסיוע איש צבא מג'נובה בשם אדורנו, צר עליו והסתער על הארמון. צ'לבי הוצא להורג בתליה (עונש המיועד לעבריינים פשוטים) והסולטאן פנה לפעול נגד הקיסר הביזנטי, מנואל השני, באמצעות כיבוש קונסטנטינופול.

מוראט הקים צבא חדש והכניס לשימושו תותחים ורובים. ב-1421 החל במסע כיבושים ברחבי האימפריה הביזנטית, תוך שהוא צר על קונסטנטינופול. בזמן המצור, הביזנטים, בשיתוף פעולה עם מספר מדינות טורקיות עצמאיות באסיה הקטנה, עודדו את אחיו הקטן של הסולטאן, מוסטפא, שהיה בן 13 בלבד, לפתוח במרד ולכבוש את העיר בורסה. מוראט נאלץ להפסיק לזמן מה את המצור על קונסטנטינופול כדי לטפל באחיו המרדן. הוא תפס אותו והוציאו להורג. המדינות האנטוליות אשר זממו נגדו - איידן, גרמיאן, מנטשה וטקה, סופחו לאימפריה העות'מאנית.

מוראט הכריז לאחר מכן מלחמה על רפובליקת ונציה, נסיכות קאראמאן, סרביה והונגריה. הוא הביס את הקראמנים ב-1428 וונציה נסוגה ב-1432, לאחר שהובסה במצור סלוניקי השני ב-1430. בשנות השלושים של המאה ה-15 כבש מוראט שטחים נרחבים בבלקן וסיפח את סרביה ב-1439. ב-1441 התאחדו האימפריה הרומית הקדושה, פולין ואלבניה עם הקואליציה הסרבו-הונגרית. מוראט השני ניצח את כוחותיהם בפיקודו של יאנוש הוניאדי בקרב ורנה בשנת 1444, אך הפסיד מאוחר יותר בקרב יאלובז. בשלב זה הוא עשה מעשה חריג והציע לראשונה הסכם שלום לאירופים. ההסכם קבע את הדנובה כחיץ בין העות'מאנים להונגרים, והעניק עצמאות לסרביה. בגלל הסכם זה נכפה עליו יותר מאוחר לוותר על כס הסולטנות. חוקרים מסוימים טוענים כי הסיבה לכך הייתה דיכאון כרוני ממנו סבל.

למשך שנתיים שלט כביכול בנו מהמט השני, שהיה רק כבן 12. בפועל שלט הווזיר הגדול מבית צ'נדרלי.

ב-1446 תפס מוראט מחדש את עמדת ההנהגה לאחר התערבות היניצ'רים, וב-1448 הוא הביס קואליציה נוצרית בקרב קוסובו השני. לאחר שחזית הבלקן הושקטה לשביעות רצונו, פנה מוראט לחזית המזרח, לנטרל את שאה רוח', בנו של טימור לנג ואת נסיכות קרמאן.

ב-1450 הוביל מוראט את צבאו לכיבוש אלבניה, אך לא הצליח להדוף את התנגדות כוחותיו של סקנדרבג ולכבוש את טירת קרויה. בחורף אותה שנה חלה, ובתחילת 1451 נפטר. בנו, מהמט השני, ירש את כס המלוכה.

הוא היה נשוי לחמש נשים - אלימה האטון, בתו של שליט בייליק דולקדיר, יאני האטון, בתו של מהמט ביי מאמסיה, הומה האטון, אמו של יורש העצר מהמט השני, טקוניסה האלימה האטון, בתו של שליט בייליק קנדראואלו, ומארה האטון (מארה ברנקוביץ'), בתו של השליט הסרבי ג'וראג' ברנקוביץ'.

מסגד סלימייה (אדירנה)

מסגד סלימייה (בטורקית Selimiye Camii) הוא מסגד עות'מאני בעיר אדירנה שבצפון-מערב טורקיה. המסגד תוכנן בידי האדריכל הנודע סינאן, לפי הזמנתו של הסולטאן סלים השני ונבנה בין השנים 1569-1575. סינאן ציין שהמסגד, שקוטר כיפתו היה גדול אף מזה של כיפת איה סופיה, הוא "יצירת המופת שלי" ("ustalık eserim")‏. לצד המסגד עצמו (1), פעלו במתחם שתי מדרסות - האחת שימשה ללימודים דתיים מתקדמים (Darül hadis - דרול הדיס; 2), והשנייה כקולג' ללימודי הקוראן (Darül Kurra - דרול קורה; 3); בית ספר יסודי (4); שוק מקורה (Arasta; ‏5); בית קברות (6), ספרייה (7), וכן שכן בו "בית המפקח על המועדים" (Muvakkithane;‏ 8). בשנת 2011 הכריז ארגון אונסק"ו על המסגד והמכלול החברתי הצמוד לו כאתר מורשת עולמית.

מריצה (נהר)

מריצה (בולגרית Марица, טורקית Meriç (מריץ'), יוונית Έβρος (אוורוס)) הוא נהר בתראקיה שבבלקן, הנובע בהרי רילה במערב בולגריה בגובה של 2,378 מטר, וזורם לאורך 480 ק"מ עד לשפכו בצפון הים האגאי, כ-14.5 ק"מ מזרחית לעיר אלכסנדרופולי בצפון-מזרחה של יוון. המריצה זורם ברובו בתחומי בולגריה, בעמק רחב בין הרי הבלקן מצפון והרי רודופי מדרום, וכיוון זרימתו מזרחה. הנהר זורם לאורך גבול טורקיה ויוון עד הגיעו בסמוך לעיר אדירנה בטורקיה, מקום בו הוא פונה לכיוון דרום, ולאחר שהוא זורם בתחומי טורקיה לאורך כ-8 קילומטרים, הוא ממשיך עד לשפכו לאורך קו הגבול שבין טורקיה ויוון. העיר הגדולה השוכנת על גדות הנהר היא פלובדיב בבולגריה.

מרמרה (מחוז)

מחוז מרמרה (טורקית Marmara Bölgesi) הוא אחד משבעת מחוזותיה של טורקיה. המחוז שוכן בצפון-מערב טורקיה ומקיף את כל שטחיה באירופה (תראקיה) ואת צפון מערבה של אנטוליה שמסביב לים מרמרה. המחוז מחולק ל-11 נפות, כדלקמן:

בלקסיר

בילג'יק

בורסה

צ'נקאלה

אדירנה

איסטנבול

קירקלרלי

קוג'אלי

סקריה

טקירדה

ילובההמחוז משתרע על שטח של 67,000 קמ"ר, המחוז הקטן במדינה מבחינת שטחו. מאידך מנתה אוכלוסייתו בשנת 2000 17,365,027, עובדה שהציבה אותו במקום הראשון בטורקיה, הן במספר תושביו והן בצפיפותו. המחוז הוקם בשנת 1941.

עות'מאן השלישי

עות'מאן השלישי (טורקית III. Osman; טורקית עות'מאנית عثمان ثالث, 2 בינואר 1699 עד 30 באוקטובר 1757) היה הסולטאן העשרים-וחמישה של האימפריה העות'מאנית, ושלט בה מ-13 בדצמבר 1754 ועד יום מותו. הוא היה בנו של הסולטאן מוסטפא השני ואחיו של הסולטאן שקדם לו מהמוט הראשון.

בשל כך שעלה לשלטון בגיל 55, בילה את רוב שנותיו בקפס בהרמון. שלטונו נמשך שלוש שנים בלבד והתאפיין בעלייה בחוסר הסובלנות כנגד לא מוסלמים, אשר אולצו לשאת אות קלון. הוא נודע בהתנהגותו התמוהה, בין היתר בשנאתו למוזיקה ולנשים לאחר שבילה את רוב שנותיו בהרמון. מסיבה זו וכדי לא לפגוש בנשים, הוא נהג לנעול נעלי ברזל אשר גרמו לצעדיו להישמע למרחוק ולהזהיר נשים על בואו.

רומליה

רומליה (בטורקית: Rumeli בטורקית עות'מאנית روم ايلى, בבולגרית: Румелия, ביוונית: Ρούμελη)

הוא מונח גאוגרפי בשימוש החל מן המאה ה-15 כדי לציין את:

א. חלק חצי האי הבלקני הנמצא בשליטה של האימפריה העות'מאנית

ב. (עד המאה 17-19) החלק האירופאי של האימפריה העות'מאנית (בניגוד לאנטוליה או אנדולו) ללא הונגריה (שהשתחררה במאה ה17), בוסניה וללא האיים היווניים.

ג. במובן הצר של השם - אחרי 1878 - רומליה המזרחית, חלק דרומי של בולגריה, בין הרי הבלקן והרי הרודופים.לפי הקשרים היסטוריים שונים המונח התייחס לאזורים שונים של חצי האי הבלקני.

תראקיה

תראקיה (בטורקית: Trakya, נהגה תֶרַאקיה; בבולגרית: Тракия; ביוונית: Θράκη) היא חבל ארץ גאוגרפי והיסטורי בפינה הצפונית מזרחית של חצי האי הבלקני באירופה. היא נחלקת בין בולגריה (צפון תראקיה), יוון (מערב תראקיה) וחלקה האירופי של טורקיה (מזרח תראקיה), שם היא מכונה גם רומלי (Rumeli).

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.