אדיפוס

אדיפוסיוונית: Οἰδίπους, מבוטא אוֹיְדִיפּוּס) הוא מלך תבאי - דמות טרגית מן המיתולוגיה היוונית.

Antoni Brodowski, Edyp i Antygona - 01
אדיפוס העיוור מלווה על ידי בתו אנטיגונה. ציור שמן על קנבס מאת הצייר הפולני אנטוני ברודובסקי
Giroust - Oedipus At Colonus
אדיפוס בקולונס

דמותו

הולדתו וילדותו

ליוס, אביו של אדיפוס, שהה בצעירותו בחצר המלך פלופס, שם התאהב בבנו כריסיפוס, הוא חטף את הנער וברח עמו אל ההרים, אך זה ניסה לברוח מחוטפו, ובניסיונו נפל לתהום ונהרג. המלך פלופס שמע על הדבר, וגזר קללה על ליוס, על שהרג את בנו. בקללה הוא הזהיר אותו שלא ישא לו אישה, פן ייוולד להם בן שירצח אותו, את אביו, ויישא את אמו לאישה. ליוס אכן שמע לאזהרה זו, אך ברבות הימים פגש בחגיגת הקציר את יוקסטה, התאהב בה ונשא אותה לאשה. רק לאחר שנולד להם בן, הוא גילה לה את סודו, ומחשש להתגשמות הנבואה החליטו הוריו להורגו. כאשר נולד הילד, קשרה יוקסטה אמו את רגליו והפקידה אותו בידי יד ימינו של המלך, שציווה להרוג את הילד בהר קיתריון. אך יד ימינו של המלך, שריחם על התינוק, מסר אותו לרועה של פוליבוס, מלך קורינתוס, שהיה חשוך ילדים. אדיפוס גדל כבנם של המלך והמלכה, והוא בטוח שאלו הוריו הביולוגיים. כאשר התבגר, שמע אדיפוס מפי האורקל של דלפי כי עתיד הוא להרוג את אביו ולהינשא לאמו, ואדיפוס, מתוך אמונה שפוליבוס ומרופה הם הוריו, החליט לברוח מחשש שיגשים את הנבואה, והתרחק מקורינתוס לכיוון תבאי.

הפיכתו למלך

במהלך נדודיו של אדיפוס ביוון, נתקל בקבוצה של שבעה אנשים אשר התווכחו איתו על זכות המעבר. אדיפוס הרג שישה מהאנשים, מבלי לדעת שאחד מההרוגים הוא אביו הביולוגי, ליוס, שהאיש שלא נהרג היה הרועה טוב הלב שהצילו, ושלמעשה חציה הראשון של הנבואה אותה ניסה למנוע, הוגשם. בהמשך דרכו הגיע אדיפוס לתבאי, עיר הולדתו, שם שמע שמלך העיר מת בנסיבות מסתוריות. באותה עת הייתה העיר נתונה במצור על ידי ספינקס, יצור ענקי בעל כנפיים, גוף של אריה וראש של אשה, שהעמיד את פתרון חידתו כתנאי לביטול המצור; חידתו הייתה: "מיהו שבבוקר מהלך על ארבע, בצהריים על שתיים ובערב על שלוש?" אדיפוס פתר את החידה: האדם, אשר בצעירותו זוחל על ארבע, בבגרותו הולך על שניים, ובזקנתו מתווספת לו רגל שלישית בדמות מקל הליכה. בכך שחרר את תבאי מן המצור, וכפרס על תושייתו ניתנה לו לאישה אלמנת המלך, הלא היא אמו. בזאת התגשמה הנבואה במלואה.

מלכותו

לאחר מספר שנים, כאשר לאדיפוס ולאשתו-אמו נולדו ילדים, פרצה בתבאי מגפה נוראה. אדיפוס המלך שלח שליחים לכל רחבי יוון במטרה להבין את סיבת המגפה, והגיע למסקנה שיש חוטא בקרב בני תבאי, ועל מנת לעצור את המגפה יש להעניש את החוטא.

בשלב זה של קורות חיי אדיפוס מסתיימת האגדה המיתולוגית ומתחילה זו המחזאית. תחילה חושד אדיפוס בתושבי תבאי השונים, אולם, לקראת סיום המחזה, אדיפוס ואשתו-אמו מבינים את האמת המרה. סופוקלס מתאר צעד אחר צעד את גילוי התעלומה, שבסופה מבין אדיפוס כי העבד השישי שנמלט מידיו בעת העימות עם אביו (שהרי בעימות הרג אדיפוס את ליוס וחמישה ממלוויו, ורק אחד הצליח להימלט ממנו), הוא למעשה הרועה שהציל את חייו בינקותו.

יוקסטה מבינה את האמת המרה לפני אדיפוס, והיא מתאבדת. ואילו הוא עוקר את שתי עיניו בסיכות זהב שהוציא משערה של יוקסטה, ויוצא לגלות יחד עם שתי בנותיו - איסמנה ואנטיגונה, בעוד שני בניו - אטאוקלס ופוליניקס - נשארים בעיר, כדי להיאבק על ירושת אביהם. אדיפוס גוזר על עצמו לנדוד בכל הארץ כקבצן רעב ומנודה.

המשך חייו

במחזה השני בטרילוגיה, "אדיפוס בקולונס", אדיפוס יושב בחורשת הקודש שבקולונוס, בקרבת אתונה, שם מוצא אותו בנו, פוליניקס, לבקש את עזרת אביו נגד אחיו, אטאוקלס. אדיפוס מקלל את שני בניו שזנחו אותו, ומנבא להם שיהרגו זה את זה במלחמת אחים. אדיפוס עצמו מתקרב לקץ חייו, וגיבור השמש, תיזאוס, מלווה אותו אל העולם התחתון, שם ימצא את מנוחתו.

מחמת הפצעים שברגליו, אדיפוס נותר צולע כל חייו, ומכאן גם שמו, שפירושו "רגל נפוחה".

אדיפוס בתרבות

עץ משפחה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ליוס
 
 
יוקסטה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אדיפוס
 
 
 
קריאון
 
אורידיקה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
פולינקס
 
אטאוקלס
 
איסמנה
 
אנטיגונה
 
היימון
 
מגרוס
 

לקריאה נוספת

  • גוסטאב שוואב, אלים וגיבורים, (מגרמנית: חנה לבנת), אור יהודה: דביר, 2007. עמ' 257–275.
  • מעין מזור, אדיפוס – לידתו של מיתוס, הוצאת כרמל, 2011
  • רות נצר. הקומפלקס האדיפלי - תסביך אדיפוס. מתוך: מסע הגיבור. עמ' 162–165. מודן. 2011.

קישורים חיצוניים

תכניית ההצגה "אדיפוס תיאור מקרה", תיאטרון "הבימה"

אדיפוס בקולונוס

אדיפוס בקולונוס (ביוונית: Οἰδίπους ἐπὶ Κολωνῷ) היא טרגדיה יוונית שנכתבה על ידי סופוקלס.

המחזה מהווה את החלק השני בטרילוגיה התבאית של סופוקלס מבחינה כרונולוגית של הסיפור הוא מתרחש לאחר "אדיפוס המלך" ולפני "אנטיגונה" אולם על פי סדר כתיבתו על ידי סופוקלס הוא המחזה האחרון שנכתב בטרילוגיה והמחזה האחרון שכתב סופוקלס בכלל והוצגה על ידי נכדו סופוקלס השני ב-401 לפנה"ס.

המחזה מסמל את גאולתו של אדיפוס, אם ב"אדיפוס המלך" הוא הלך מאיגרא רמא לבירא עמיקתא וממלך תבאי האהוב ואיש משפחה הפך לרוצח אב וחוטא בגילוי עריות עם אמו ומאבד את ממלכתו ומשפחתו ב"אדיפוס בקולונוס" הוא מתחיל כעיוור אומלל שמשוטט בארץ אולם בסופו של דבר הוא עולה למעלת גיבור באטיקה ובקולונוס שנוכחותו תביא מזל טוב לארץ.

אדיפוס המלך

אדיפוס המלך (יוונית: Oι̉δίπoυς τύραννoς, "אוֹידיפוס הטיראן") היא טרגדיה יוונית שנכתבה על ידי סופוקלס בשנת 428 לפנה"ס. המחזה הוא השני מבין הטרגדיות התבאיות שהועלו על במה, אך הוא הראשון בסדר הכרונולוגי, כשלאחריו באים "אדיפוס בקולונוס" ו"אנטיגונה".

אורתוס

במיתולוגיה היוונית, אורתוס (גם אורתרוס, אורת ואורפוס) היה כלב בעל שני ראשים ואחיו של קרברוס, שהוריו היו המפלצות הכתוניות אכידנה וטיפון. לפי חלק מהסיפורים, היה הוא ולא טיפון אביהן של חלק מצאצאי אכידנה: הכימרה, הספינקס, ההידרה וגם, לפי הסיודוס, האריה מנמאה.

אורתוס היה שייך לטיטאן בעל שלושת הגופים, גריאון. אורתוס ורועה הצאן של גריאון, אוריטיון, הופקדו על שמירת עדר הפרות האדומות של גריאון באי אריתיה, אחד מאיי ההספרידות בקצה המערבי של הים התיכון. הרקולס הרג את אורתוס, אוריטיון וגריאון ולקח את העדר האדום, ובכך השלים את מטלתו העשירית.

לפי סיפור אחר, אורתוס נתפס ואולף על ידי אדיפוס.

אירוניה

המונח אירוניה (ביוונית עתיקה: εἰρωνεία - אֵרונֵאַה; מילולית: "בורות מדומה") מתאר מצב מסוים ששונה מן המצב שהיה אמור להתרחש לכאורה.

לעיתים קורים הדברים כתוצאה של "צחוק הגורל", תהפוכות בלתי צפויות בחייו של אדם, הגורמות לו אושר או סבל רב. מקרים נפוצים הם מקרים בהם המצופה אינו מתרחש, בניגוד למקובל לחשוב, או כאשר פעולה שמטרתה הייתה לגרום לתוצאה רצויה, מביאה לתוצאה הפוכה, בבחינת "היקום לועג למאמצי האדם" (אירוניה קוסמית). לדוגמה, סנדלר המתהלך יחף. הסנדלר מייצר נעליים עבור אחרים, אך אינו משתמש בהן עבור רגליו שלו. דוגמה נוספת, ניסיון שימור מבנה גורם להריסתו. אירוניה יכולה להיות גם מכוונת, בעיקר בספרות או בתיאטרון. בטרגדיה ובסוגות ספרותיות נוספות האירוניה משמשת אמצעי ספרותי להגברת המתח, ולחידוד המסר לפיו אדם אינו יכול לשנות את גורלו, גם אם נדמה לו שיש בכוחו לעשות זאת. פעמים רבות משמעות הדברים האמיתית אינה מתגלה מיד אלא לאחר זמן, או תלאות רבות, כך שמה שמסתבר בסוף שונה בתכלית מפני הדברים בהתחלה.

אירוניה מכוונת נפוצה גם כאמצעי רטורי לשם חידוד המסר והבלטתו על דרך הניגוד, היא יכולה לקבל ביטוי מילולי כאשר הנאמר נוגד במהות את המסר, כפי שמתפרש בהתאם להקשר ולטון הדיבור. אמצעי זה יכול לשמש להבלטת מגוחכות או להבעת לעג ועוקצנות. לדוגמה, אדם זעוף פנים הנשאל לשלומו משיב: "בסדר גמור! לא יכול להיות טוב מכך!"

אנטיגונה

אנטיגונה (יוונית: Αντιγόνη מילולית - זו שנועדה להתנגד) היא דמות מהמיתולוגיה היוונית ומחזה מאת סופוקלס. היא בתו וגם אחותו למחצה של אדיפוס, מלך תבאי ושל אשתו-אמו יוקסטה (לוקסטה). הגרסה הידועה ביותר של סיפור אנטיגונה מצויה בטרגדיה בעלת אותו שם מאת סופוקלס, אשר הוצגה ככל הנראה לראשונה ב-442 לפנה"ס. ישנן גם גרסאות אחרות לסיפור, החורגות מגרסתו של סופוקלס.

דמות אב

דמות אב הוא מושג בפסיכולוגיה המתייחס לרוב לאדם מבוגר, שנמצא לרוב בעמדת סמכות והשפעה מסוימת עבור הפרט, המעורר בו רגשות המתעוררים לרוב כלפי אביו של אדם.

במחקר משנת 2001 נמצא כי קיומה של דמות אב חיובית ותומכת עבור ילד, בין אם מדובר באב ביולוגי, אב חורג או מבוגר קרוב אחר, מקושרת עם התפתחות טובה יותר של הילד. במחקר זה קיבלו הילדים ציונים טובים יותר במבחנים שבדקו יכולות קוגניטיביות, מסוגלות עצמית ומקובלות חברתית, יחסית לילדים שלא הייתה להם דמות אב; ומתוך אלו שהייתה להם דמות אב, ילדים שתפסו אותו כתומך יותר הראו מסוגלות עצמית ומקובלות חברתית גבוהות יותר, וכן פחות תסמינים דיכאוניים.על פי התאוריה הפסיכואנליטית של זיגמונד פרויד, זקוק כל ילד לדמות אב לשם התפתחות רגשית ומינית תקינה; לפי הרעיון של תסביך אדיפוס, שהוא מרכזי בתאוריה זו, לומד כל ילד בשלב האדיפלי להזדהות עם אביו, וכך מסגל לעצמו עם השנים תכונות גבריות. עם זאת, האופן בו מפרשים פסיכואנליטיקאים בעשורים האחרונים את הרעיונות האלו, מדגיש את חשיבותה של דמות אב כפונקציה מנטלית ורגשית, ולא כדמות גברית פיזית הנוכחת בחייו של הילד, כלומר כל דמות שיכולה להוות "צלע שלישית" בדיאדה של אם-תינוק, המהווה מעין בועה סגורה; הצלע השלישית מפריעה לבועה זו ומלמדת את הילד על קיומו של עולם חיצוני, מציאות, סמכות, חוקים וכו', ונושאים אלו חיוניים להתפתחותו הרגשית. לפיכך כל דמות פיזית בחייו של הילד יכולה להוות "דמות אב", בין אם בן זוג או בת זוג של האם, סב או סבתא, דוד או דודה, מורה, ואף האם עצמה יכולה לקיים בתוכה את שתי הפונקציות, האימהית והאבהית, החיוניות לילד.

דרמטורגיה

דרמטוּרגיה (Dramaturgy) היא אמנות הקומפוזיציה של הדרמה והצגת מרכיביה המרכזיים של הדרמה על הבמה. אדם שהתמחה בדרמטורגיה נקרא דרמטורג, בעברית מחזאי, ותפקידו לעבד את היצירה לבמה כך שתוכל להיות משוחקת על ידי שחקנים. ישנם תסריטאים המשלבים את תהליך כתיבת הדרמה עם תהליך הדרמטורגיה.

ספרו של אריסטו "פואטיקה" שנכתב בין 330-335 לפני הספירה, המנתח את סוגת הטרגדיה, הוא היצירה הקדומה ביותר העוסקת בתאוריה של הדרמה בתרבות המערבית. אריסטו מתייחס שם אל "אדיפוס המלך" כיצירה הדרמטית האולטימטיבית, ומנסח כללים ליצירה נכונה של דרמה. דרמה העונה על כללים אלה מכונה לפעמים "דרמה אריסטוטליאנית". לאורך המאה ה-20 היוו כללים אלה את הבסיס למספר מדריכים לכתיבתם של סרטי קולנוע וסדרות טלוויזיה. מאז כתבו יוצרים רבים על דרך החשיבה הדרמטורגית שלהם, בהם ברטולט ברכט, יז'י גרוטובסקי ודייוויד מאמט.

חנן שניר

חנן שניר (נולד 1943) הוא במאי תיאטרון ישראלי, במאי הבית של תיאטרון הבימה, וזוכה פרס התיאטרון הישראלי על מפעל חיים. "שניר, מהבמאים החשובים והמשפיעים ביותר בתיאטרון הישראלי ב-40 השנים האחרונות".

טיראניה

טיראניה (ביוונית: τυραννίς) היא צורת משטר אוטוקרטי, אשר התקיים במספר רב של ערי פוליס ביוון העתיקה במשך תקופות מסוימות. בטיראניה, שלט שליט יחיד על כל העיר, אשר נקרא "טיראן" - שליט יחיד ביוונית (ומכאן גם tyrannus- שליט יחיד בלטינית). כך, למשל, בשפת המקור הטרגדיה "אדיפוס המלך" מאת סופוקלס נקראת "אדיפוס טיראנוס", למרות שאדיפוס אינו טיראן במובן הקלאסי בכך שקיבל את השלטון כפרס ולא לקח אותו בהפיכה (וכן אין זה ידוע אך הוא בנו של המלך לאיוס). מקור המילה ככל הנראה לודי, וכן השליט הראשון שמכונה טירן הוא גיגס מלך לידיה.

השלטון הטיראני לבש צורה אחרת בכל פוליס ומאפייניו נבעו מן ההיסטוריה המקומית של המקום והיחסים החברתיים-כלכליים בו. המאפיין את כל הטיראניות הוא שכל טיראן עלה לשלטון בכוח הזרוע בהפיכה בתמיכת ההמונים, כיוון את שלטונו כנגד האריסטוקרטיה ששלטה בעיר לפני כן ויצר שלטון ריכוזי. מרבית הטיראניות לא נמשכו מעבר לשני דורות, משום שהטיראן המייסד היה פופולרי בקרב ההמונים בשל הרפורמות שהנהיג ומשום שנלחם באריסטוקרטיה, שהעם לא אהב, אך יורשו כבר לא יכול היה להתגאות בהישגים אלה ולכן העם התמרמר על כל פעולה מחמירה שעשה על-מנת לשמור על שלטונו. לכן רוב הטיראנים של הדור השני (והיו גם כאלה של הדור הראשון) הודחו בהפיכות דמוקרטיות - כך היפארכוס והיפיאס באתונה, וכך גם הטיראניה בקורינתוס, שנפסקה מיד עם מותו של הטיראן השני בשושלת - פריאנדרוס.

בהיסטוריה היוונית המונח "טיראן" אינו בהכרח שלילי אלא מבטא את צורת תפיסת השלטון, והטיראנים לאו דווקא היו שליטים גרועים. הפילוסופים של המאה ה-4 לפנה"ס (אפלטון ואריסטו) ראו בטיראן מפלצת, ובמשמעות זו המונח "טיראן" נכנס לשפות המערביות - במשמעות של עריץ, שליט אכזרי ואגואיסטי שלא אכפת לו מנתיניו. חלק נכבד מהטיראנים היווניים בפירוש לא היו כאלה.

חשיבותם של הטיראנים להיסטוריה של הערים היווניות רבה. הם תרמו לפיתוח הייצור והמסחר ושימשו חוליית-מעבר בין אריסטוקרטיה לדמוקרטיה.

טירסיאס

במיתולוגיה היוונית, טירסיאס (ביוונית: Τειρεσίας) הוא הנביא העיוור של תבאי.

מודל הנפש הפרוידיאני

מודל הנפש הפרוידיאני הוא בסיס התאוריה שהציע אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד כדי להסביר את אופן פעולת הנפש. מודל הנפש כולל בתוכו מספר מודלים, מנגנונים ועקרונות. מטרת התאוריה הייתה לאפשר, באמצעות הבנה זו, טיפול נפשי מעמיק ויסודי בקשיים רגשיים של האדם ובמצוקות אנושיות קיומיות. זאת מעבר לטיפול בהפרעות בתפקודו ובהתנהגותו. השיטה הטיפולית מתבססת על תצפית קלינית, תוך כדי טיפול, ולא רק על ניסוי מעבדתי, והתאוריה שלה מבוססת על מודלים שונים שיוצגו להלן.

מיתולוגיה יוונית

המיתולוגיה היוונית היא אוסף המיתוסים שנוצרו ביוון העתיקה. מיתוסים אלה קיימים הרבה זמן, ומספרים בין היתר, על האלים בדמות אנושית, תולדות עלילותיהם ועלילות גיבורים בני תמותה או אלים למחצה ומפלצות למיניהם. המיתולוגיה אינה כוללת את הדת היוונית, אך היא כוללת את הפולחן, אשר חלקו ממוסד, מוגדר ומנוהל על ידי הפוליס, וחלקו טקסים פרטיים ובחלקם מסתוריים.

רומא העתיקה, שכבשה את יוון, אימצה מן היוונים את המיתולוגיה, ולכן במיתולוגיה הרומית מופיעים סיפורים כמעט זהים, אבל בשמות שונים.

נבואה המגשימה את עצמה

נבואה המגשימה את עצמה היא מושג מתחום הפסיכולוגיה החברתית המתאר תהליך חברתי בו אמונה אשר בתחילתה היא שגויה מובילה למימוש עצמה. להבדיל מאפקט הפלצבו, תהליך המימוש הוא תהליך חברתי בו קיימת אינטראקציה בין פרטים, ואינטראקציה זו היא הגורמת להגשמת האמונה.

את המונח עצמו הגדיר הסוציולוג רוברט מרטון בשנת 1948. אך אפשר לאתר כבר בספרות של יוון ושל הודו העתיקות, עדויות לתופעה.

לתופעה מגוון מקרים פרטיים אשר מהווים תופעות בפני עצמם כמו אפקט פיגמליון, אפקט הנס החכם, אפקט הגולם.

סופוקלס

סוֹפוֹקְלֵס (ביוונית: Σοφοκλής) היה מחזאי יווני נודע שחי במאה החמישית לפני הספירה באתונה. סופוקלס הוא השני בין שלושת הטראגיקונים היווניים הגדולים, צעיר מאייסכילוס בכמה עשורים, ומבוגר בכעשור מאוריפידס. סופוקלס התחרה מול שניהם בתחרויות דרמה רבות.

שנת הולדתו נתונה במחלוקת: יש גורסים שנולד בשנת 488 לפנה"ס, ויש גורסים שבשנת 495 או 496. על אף שהיה גם כהן ומדינאי, הוא ידוע בעיקר בזכות פועלו כמחזאי. סופוקלס חיבר 123 מחזות, וזכה בפרס הראשון בתחרויות הדרמה בחג דיוניסוס במסגרת הדיוניסיה העירונית (שבה כל מחבר הגיש ארבעה מחזות - שלוש טראגדיות ומחזה סאטירי אחד) כעשרים פעמים, יותר מכל מחזאי אחר. ככל הידוע, מעולם לא דורג למטה מהמקום השני.

מחזהו המפורסם ביותר, "אדיפוס המלך", זכה רק במקום השני בשנת הצגתו.

מלומדים רבים, ובהם אריסטו, החשיבו את סופוקלס לגדול המחזאים של התיאטרון היווני. ברם, ממאות היצירות שיצר בימי חייו, נשתמרו בשלמותן רק שבע טראגדיות, וכחצי מחזה סאטירי. ישנם שרידים (פרגמנטים) של כשבעים מחזות אחרים שלו. המפורסמות ביותר בין יצירותיו שנשתמרו הן שלוש טראגדיות תבאי, אשר עוסקות בסיפור אדיפוס ובתו אנטיגונה.

סיפורי ניו יורק

סיפורי ניו יורק (באנגלית: New York Stories) הוא אנתולוגיה של שלושה סרטים קצרים אמריקאיים משנת 1989.

הסרטים הם:

שיעורי חיים, תסריט ובימוי - מרטין סקורסזה.

החיים ללא זואי, תסריט ובימוי - פרנסיס פורד קופולה.

רסיסי אדיפוס, תסריט, בימוי ומשחק - וודי אלן.

ספינקס

ספינקס הוא יצור מיתולוגי המתואר כשילוב של אריה עם ראש אדם, לפעמים מתואר כבעל כנפיים. הספינקס מתואר לראשונה בממלכה הקדומה במצרים העתיקה, אך הייתה לו השפעה על תרבות יוון העתיקה אשר בה היא מופיעה כאישה בעלת חזה וגוף תחתון בדמות אריה ולעיתים מחובר לה זנב נחש, מקור שמה של החיה: "ספינקס" - Σφιγξ ביוונית מקורו במילה σφιγγω, "ספינגו" שמשמעו "לחנוק", כשם שהייתה חונקת למוות את אלה שלא ענו נכון על חידתה. בזכות חידתה הספינקס מתוארת במקורות רבים כיצור מסתורי וחכם ולעיתים רבות ניתן לשמוע את הביטוי "חכמת הספינקס". כמו כן, שמה של הספינקס מעלה קונוטציות של רוע, משום שהייתה טורפת באכזריות את כל מי שלא ענה נכון על חידתה.

ספרות בלשית

ספרות בלשית היא ענף ספרותי שהתפתח מאמצע המאה ה-19 והגיע לשיא שגשוגו בעשורים הראשונים של המאה העשרים. בענף ספרותי זה מתוארים סיפורי פשעים - בעיקר רצח - בצורת תעלומה, שבלש (בלש משטרה, חוקר פרטי או בלש מטעם עצמו), גיבור הספר, פותר לקראת סיום הספר באמצעות הגיונו החריף ועל פי רמזים ועקבות השזורים לכל אורך הספר. חלק מספרי הבלשים הם סדרתיים ובהם דמות קבועה של בלש הפותר בכל ספר תעלומה אחרת.

הספרות הבלשית צמחה במקביל לאורבניזציה המואצת של החברה האנושית ולעליית תנועת הנאורות, שגרסה כי האדם יכול בכוח שכלו בלבד לפענח את העולם סביבו ולפתור את מצוקותיו.

סוגה ספרותית זו קרובה לספרי ריגול, סיפורי פעולה ובמידת מה לספרות אימה. חלק מספרים אלה הוסרטו כסרטי קולנוע.

בתרבות המערבית ישנם מופעים מוקדמים של סיפורים עם מאפייני בילוש, כגון המחזה "אדיפוס המלך" לסופוקלס, משפט שלמה, סיפור שושנה שבתוספות לספר דניאל, וסיפור שלושת התפוחים במחרוזת אלף לילה ולילה. בניגוד למופעים נדירים אלה במערב, סוגה בלשית עשירה התפתחה בסין, החל מהמאה ה-14.

תבאי

תבאי היא עיר קטנה בחבל בויאוטיה שביוון התיכונה. גרים בה כ-35,000 תושבים (נכון ל-2011). העיר הקטנה היא בעלת היסטוריה עשירה. תבאי הייתה מיושבת מהתקופה הפרה-היסטורית. בעת העתיקה הייתה ראש הליגה הבויטית ועלתה לגדולה בתקופה הקלאסית ואף החזיקה במשך כמה שנים בהגמוניה על יוון כולה. לאחר חורבנה בידי אלכסנדר הגדול לא חזרה לעמדת ההשפעה שהייתה לה, אך זכתה לעדנה מחודשת בימי הביניים.

בעיר עצמה נמצא מוזיאון חשוב ובו אוספים מהחפירות הארכאולוגיות שנעשו באזור ובמיוחד מיצגים מקדמאה - המצודה של תבאי העתיקה. היא העיר הגדולה ביותר במחוז בויטיה ביוון המודרנית.

תבאי נמצאת במישור בין אגם איליקי להרי קיתריון בגובה ממוצע של 215 מעל פני הים. נמצאת תחת השפעת אקלים ים-תיכוני טיפוסי עם קיץ חם ולח וחורף גשום. העיר מחוברת על ידי כביש מהיר M1 לאתונה ולצפון יוון. באזור עוברת גם מסילת רכבת.

תסביך אדיפוס

תסביך אדיפוס הוא השם שניתן על ידי זיגמונד פרויד לתסביך בפסיכואנליזה שבו ילד מאוהב באימו ומקנא באביו שנתפס על ידיו כמתחרה שלו. התסביך נקרא על שם אדיפוס, מסיפור המיתולוגיה היוונית והמחזה של סופוקלס "אדיפוס המלך".

המיתולוגיה היוונית ודת יוון העתיקה
אלים אולימפיים זאוסהרהפוסידוןדיוניסוסאפרודיטהאתנהאפולוארטמיסארסהפייסטוסהרמסדמטר
אלים אולימפיים לשעבר האדסהסטיה
אלים כתוניים האדס ופרספונהגאיהדמטרהקטהדיוניסוס • טרופוניאוס • טריפטולמוס • האריניות
גיבורים אגממנון • אדיפוס • אודיסאוסאוינופיוןאיאסאכילסאנטיגונהבלרופוןדאוקליוןהקטורהרקולסטינדראוסיאסון והארגונאוטיםמינוסמנלאוספאריספריאמוספרסאוסקדמוסתסאוסהרו ולאנדרוס
מקומות אולימפוסארגוסאתונהדלפיטרויהטרטרוסכיוסלאקוניה • הלבירינתספרטה • השאולתבאישדות אליסיום • שדות אספודל
יצורים מיתיים אורתוסאכידנהאלמנטליםארגוסגורגונותגיגאנטיםהאריה מנמאההידרההיפוקמפוסהרפיהטיטאניםטיפוןכימרהמדוזהמוזותמינוטאוריםסאטיריםסטימפליהסלמנדרהסקילה וכריבדיספגסוסקאמפהקיקלופיםקנטאוריםקרברוס
אירועים טיטאנומכיהגיגאנטומכיה (גיגאנטים) • מלחמת טרויהמסע הארגונאוטים
יצירות האיליאדה והאודיסיאהתאוגוניהארגונאוטיקהדיוניסיקהביבליותקה (פסאודו-אפולודורוס)מטמורפוזות
סופרים אוריפידסאייסכילוסאפולוניוסאריסטופאנסהומרוסהסיודוססופוקלס

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.