אדומית

אדומית היא שפה שמית נכחדת, ניב של כנענית, בדומה לעברית עתיקה, אשר דוברה על ידי האדומים, בחלקים של ישראל ודרום מערב ירדן של ימינו החל מהאלף הראשון לפני הספירה.

ישנן עדויות מעטות לשפה, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה מבקעת ערד. בתחילה נכתבה האדומית בכתב כנעני אולם החל מהמאה ה-6 לפני הספירה החלה לאמץ את הכתב הארמי.

אדומית
מדינות אדום
אזורים המזרח התיכון
דוברים נכחדה
שפת אם נכחדה
כתב אלפבית כנעני, אלפבית ארמי.
משפחה

אפרו אסיאתית
 שמית
  שמית תיכונה
   שמית צפון מערבית
   כנענית

    אדומית
לאום אין
ארגון אין
מוסד אין
ראו גם שפהכתב • רשימת שפות
אדום (עם)

אֱדוֹם הוא שמו של עם קדום וממלכה, ששכנה בהרי אדום שבדרום עבר הירדן (דרום מערב ירדן של ימינו). חפירות ארכאולוגיות באזור מצאו כי הייתה זו תרבות יישובית-חקלאית עשירה שהוקמה בין המאה ה-13 לפנה"ס למאה ה-11 לפנה"ס. על פי ספר בראשית, האדומים הם צאצאי עשיו, נכדו של אברהם אבינו ותאומו של יעקב אבינו.

השפה האדומית היא שפה שמית שנכחדה, נותרו מעט חותמות וכתובות, בהן כתובת אדומית מחרבת עוזה שבנגב, ונוספת מתל ח'ליפה שבאילת.בכתובות בולטים השמות התאופורים על בסיס שם האל "קוס". הדת האדומית הייתה דת אלילית שהתבססה על אלי הפריון, והאל הראשי שלה נקרא בשם קוס. כל השמות התיאופוריים מכוונים לאל זכר.

גבולות אדום המקוריים היו כגבול הרי אדום, כלומר נחל זרד בצפון, הערבה במערב, ואדי חיסמה ומפרץ אילת בדרום ומדבר ערב במזרח. בתקופות מסוימות בהיסטוריה של אדום התפשטה הממלכה אל הערבה ומעבר לה, על חלקים גדולים של הנגב.

אדורים

אֲדוֹרַים הייתה עיר כנענית עתיקה. שמה השתמר בשם הכפר הערבי דוּרָא, וכן בשם התנחלות אדורה שהוקמה כ-5 ק"מ מצפון לה, על כביש חוצה יהודה מבית גוברין לחברון.

אהליבמה בת ענה

אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בַּת צִבְעוֹן הַחִוִּי (על פי תרגום השבעים: אָהֳלִיבָמָה בַת עֲנָה בּן צִבְעוֹן הַחִוִּי)היא דמות מקראית, אשת עשו ממשפחת שעיר החורי.

לפי רשימת היחס של בני שעיר החורי, ענה בן צבעון הוא אבי משפחה חורית, ולו בת בשם אהליבמה. מסיבה זו סוברים חוקרים שונים, שהמלה החוי המופיעה בבר' לו, ב, אינה אלא טעות המעתיק, והצורה הנכונה היא החרי.

שלושת האלופים יעוש (יעיש), יעלם וקרח נחשבו לבני עשיו מאשתו אהליבמה.

אריסטובולוס השני

אריסטובולוס השני (ביוונית: Ἀριστόβουλος;‏ 100 - 49 לפנה"ס) היה מלך יהודה וכהן גדול במשך ארבע שנים (63-67 לפנה"ס) והיה טוען לכתר גם אחר כך. בנם הצעיר של מלכי יהודה אלכסנדר ינאי ושלומציון אלכסנדרה.

בית הורדוס

בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת 37 לפנה"ס וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 לספירה.

גיור האדומים

גיור האדומים היה תהליך ייהודם של בני העם האדומי בתקופת ממלכת החשמונאים.

בשנת 125 לפנה"ס השלים המלך החשמונאי יוחנן הורקנוס הראשון את מלחמתו באדומים, כבש את נחלתם וגייר אותם. קיימת מחלוקת בקרב חוקרים האם התבצע גיור זה בכוח או שמא היה זה תהליך שנבע מרצון.

השפלה

שפלת יהודה (או בקיצור: השפלה) היא אזור גאוגרפי בישראל במעבר בין הרי יהודה למישור החוף. גבולותיה: במזרח - הרי יהודה - הרים תלולים וגבוהים (ומכאן שמה - שפלה - נמוכה יחסית), במערב - המעבר ההדרגתי למישור החוף, בצפון מזרח - שולי הר שומרון ואזור מעבר אפק-ראש העין (עמק איילון ותוואי נחל איילון), בצפון מערב - ראשון לציון, בדרום - צפון הנגב (אזור נחל שקמה).

אורכה כ-55 ק"מ, רוחבה הממוצע כ-10–15 ק"מ וגובהה 120–460 מטר מעל גובה פני הים.

האקלים של צפון השפלה לח וקריר יותר מהאקלים שבדרומה. כמות הגשמים הממוצעת בשפלה היא מ-250 מילימטרים בדרומה ועד 500–600 מילימטרים בצפונה. הטמפרטורה הממוצעת השנתית בשפלה גבוהה מזו שבמישור החוף ובקיץ שורר בשפלה חום כבד, בדרך כלל, מכיוון שרוח הים כמעט אינה מגיעה אליה.

התקופה הפרסית בארץ ישראל

התקופה הפרסית בתולדות ארץ ישראל החלה בשנת 539 לפנה"ס עם השלמתו של המלך כורש את השתלטותה של ממלכת פרס על שטחי האימפריה הבבלית ובתוכם גם ארץ ישראל, והסתיימה בשנת 332 לפנה"ס עם כיבושה על ידי אלכסנדר מוקדון ותחילתה של התקופה ההלניסטית בארץ ישראל.

התקופה הפרסית מצוינת בתולדות עם ישראל כתקופת שיבת ציון וראשית תקופת בית שני.

חורבת עוזה

חורבת עוזה (ח'ירבת ע'זה) היא אתר ארכאולוגי רב שכבתי בגבולה המזרחי של בקעת ערד, מעל לנחל קינה. החורבה שימשה כמצודה לכל אורך התקופות ושלטה על דרך עתיקה העוברת בנחל. יש המתארכים אותה אולי אפילו מהתקופה הפרהיסטורית אך בוודאות דרך זו הייתה קיימת לאורך כל התקופות העתיקות.

כנען

כנען היה בתקופת הברונזה המאוחרת שמו של חבל ארץ שבהמשך נודע בעברית כארץ ישראל. במקרא זהו שמה העיקרי של הארץ לפני כיבושה בידי בני ישראל, ולעיתים הוא משמש להבחנה בין הגלעד ובין הארץ שממערב לירדן, שרק היא קרואה כנען. בארכאולוגיה של המזרח הקרוב הקדום השם נמצא כמעט אך ורק בממצאים מהתקופה בה הארץ נשלטה בידי הממלכה המצרית החדשה, כמחוז מצרי שזה היה שמו עד להתמוטטות החברתית בסוף תקופת הברונזה והוא מופיע מעט מאד במקורות מצריים יותר מאוחרים. זוהי גם התקופה בה הגיעו על פי ההשערות גויי הים לאזור במישור החוף שכונה פלשת.

בתנ"ך נזכרים שבעה עמים כיושבים בכנען: החיתי, הפריזי, החיווי, האמורי, הכנעני, הגרגשי, היבוסי. נזכרות גם קבוצות שישבו בה אך לא היו מעמי כנען, כגון הרפאים, העווים ועוד. בספר שופטים, יבין מלך חצור מכונה "מלך כנען".

על פי המסופר בתנ"ך, היו העמים הכנענים צאצאיו של חם. על פי הארכאולוגיה, היו יושבי הארץ בתקופה הקדם-ישראלית שמיים בתרבותם ובשפתם, שהייתה קרובה לעברית המקראית.

כרבולת (צמח)

כרבולת (שם מדעי: Onobrychis, מנוקד: כַּרְבֹּלֶת) הוא סוג של צמח בתת-משפחת הפרפרניים, הכולל כ-150 מינים. למינים הגדלים בארץ ישראל פרי אופייני המזכיר בצורתו כרבולת של תרנגול, ומכאן שמו העברי של הסוג. הצמח מוכר גם בשם פוקת היחפים בשל נוהגו להינעץ בכפות רגליהם של ההולכים ברגליים יחפות.

כתובת אדומית מחורבת עוזה

כתובת אדומית מחרבת עוזה היא כתובת (אוסטרקון) באדומית, שנתגלתה בחפירה ארכאולוגית שניהל פרופסור יצחק בית אריה מהמכון לארכאולוגיה (אוניברסיטת תל אביב) בחורבת עוזה, אתר ארכאולוגי במזרח בקעת ערד. הכתובת היא אחת היחידות והשלמה ביותר בשפה האדומית. האסטרקון היה שבור לארבעה חלקים. הוא כתוב בצדו החיצוני של שבר פך או קנקן. הכתובת כתובה בכתב ארמי בדיו על חרס. המילים מופרדות זו מזו בנקודות. הכתובת פוענחה בעזרתו של יוסף נוה ומתוארכת לתחילת המאה השישית לפני הספירה.

מצד חצבה

מצד חצבה היא תל ארכאולוגי מתקופת הברזל ועד להתקופה המוסלמית המוקדמת. האתר נמצא בסמוך לצומת עין חצבה שבערבה. לימים הוקם במקום היישוב עיר אובות. שמו העברי של המקום הוא עין חצבה המתבסס מורפולוגית על שמו הערבי של המעיין הקדום עין חוסוב (בערבית שפע).

מרשה

מָרֵשָׁה (נכתב גם מָרֵאשָׁה) הוא אתר ארכאולוגי בשפלת יהודה. שטחו של תל מרשה הוא כ-24 דונם בלבד, אך סביבו נפרשים שרידים במרחב של כ-400 דונם המכונים "העיר התחתית". התל נחפר לראשונה בשנת 1889 על ידי שני ארכאולוגים בריטים, פרדריק ג'ונס בליס ורוברט מקאליסטר, מטעם הקרן לחקירות ארץ ישראל (Palestine Exploration Fund). עיקר הממצאים מרוכזים כיום במוזיאון לארכאולוגיה של איסטנבול שבטורקיה. ביוני 2014 הכריז ארגון אונסק"ו על מרשה ועל בית גוברין הסמוכה כאתר מורשת עולמית.

עפעפית

עפעפית (קיקסיה, שם מדעי: Kickxia) היא סוג במשפחת הלחכיים (בעבר שויך ללועניתיים) המאופיין בפרחים דמויי עפעף, ומכאן שמו העברי. סוג זה כולל כ-25 מינים, מהם 11 מינים גדלים בר בארץ ישראל, וחלקם אנדמיים לה.

שאג-ריש

שאג-ריש היא מצודת סלע אדומית עם ממצאים מתקופת הברזל, בדרום ירדן כ-5 קילומטר דרום-דרום-מערב מהכפר דנא, בשמורת הביוספרה דנה.

ביוני 1937 ביקר במקום נלסון גליק שתיאר אותו כפחות נגיש ממצודת סלע, עם שביל צר ותלול שמוביל למרגלותיו. גליק מצא למרגלות מצודת שאג-ריש, שאריות של בסיס חומה מאבני אבן חול מסותתות, וגלי אבנים הנחזים כקברים. הוא זיהה במקום חרסים ביזנטיים מתחילת המאה הרביעית לספירה ולא מצא חרסים נבטיים. עם זאת, הוא העריך שהאתר היה נבטי במקור. בעליה למצודה מצא חמש מערות קבורה ומה שנדמה כנישות לאל דישרה הנבטי. על המצודה מצא גליק מתקני מים משוכללים שהכילו אלפי ליטרים של מים למשך חודשים ארוכים. עם זאת, מסקנתו של גליק הייתה שהמצודה שימשה בעיקר לקבורה ורק באופן משני שימשה למגורים.

בביקור בקיץ 1998 מצאו חיים בן דוד וגלעד פלאי 17 בורות ומתקני מים, מספר מערות ושרידי ביצורים. הם זיהו את כל החרסים במקום כבני תקופת הברזל. גלעד פלאי העריך שהמקום שימש כמבצר לעת צרה ואוחסנו בו כמויות גדולות של מים ומזון לעת מצור.

שפות שמיות

השפות השמיות הן ענף צפון-מזרחי במשפחת השפות האפרו-אסיאתיות (כונו בעבר "שפות שמיות-חמיות"). הכינוי "שפות שמיות" נטבע לראשונה בידי ההיסטוריון הגרמני אוגוסט לודוויג פון שלצר בשנת 1781. הכינוי מתבסס על תיאור "לוח העמים" שבמקרא, בו מתוארת התפצלות עמי העולם מבני נח לאחר המבול. שם בן נח נחשב לאבי אשור וארם, ולאבי סבו של עֵבֶר - אלה מוכרים כשמות של ממלכות או עמים דוברי שפות שמיות.

שפות אלו נפוצות כיום במזרח התיכון, בצפון אפריקה ובאתיופיה ומקורן הוא כנראה, או בחצי האי ערב, או בלבנט. תקציר המאפיינים הכלליים של השפות השמיות:

הגייה: מספר העיצורים גדול פי כמה ממספר התנועות (במודל לאם השפות השמיות יש שלוש תנועות ועשרים ותשעה עיצורים). שפות אלו מכילות עיצורים גרוניים ונחציים רבים או שרידים של עיצורים כאלו.

אוצר מילים ומורפולוגיה: שורשים, שרובם תלת עיצוריים המרכיבים משפחות מילים, בעלות מכנה משותף במשמעותן. שפות אלו מכילות מערכת תבניות משקל ליצירת שמות עצם ותארים על ידי שיבוץ השורשים ומערכת בניינים ליצירת פעלים בשיבוץ השורשים. קיים דמיון ברור בין השורשים, המשקלים, הבניינים והמילית של השפות השמיות השונות. במרבית השפות השמיות קיים יידוע. על פי רוב הוא תוספת בתחילת שם העצם ועל פי רוב, התוספת הזו דומה למילה "הַל" (למשל ה' הידיעה בעברית או "אל" בערבית).

דקדוק: ריבוי גופים להטיית הפעלים ומיעוט תצורות זמן להטייתם. על פי רוב, הטיות הפעלים נעשות בשינוי התנועות שלהם ובצירוף אותיות - לא בהוספת פועלי עזר. בניגוד לשפות הינדו-אירופיות, לא כל משפט חייב פועל בשפות שמיות. השפות השמיות הן שפות צירופיות - מילה אחת בשפה שמית עשויה ליצג רעיון, שבהרבה שפות לא שמיות הוא ייוצג בעזרת רצף של מספר מילים. זאת משום, שהשורש המשובץ בתבניות כבר יוצר מספר משמעויות, משום שמילות היחס מוצמדות למילים ומשום שכינויי השייכות מוצמדים למילים. (דוגמאות קיצוניות למילה בודדת בעברית או בערבית, ששקולה למשפט ארוך באנגלית: Is it as bad as her sounds? = הכצעקתה?, I did not get them to know each other.= عرّفتهمش).

כתב: מרבית השפות האלו נכתבות מימין לשמאל ובציון חלקי או חסר לתנועות (הפיניקית נכתבה בעיצורים בלבד, בלא שום תנועה, בלא אמות קריאה ואפילו בלא עיצורים למחצה. השם "ינאי" יכתב בפיניקית כ-"ין"). הממצאים הארכאולוגיים בתחום הכתובים בשפות השמיות, הם מן המוקדמים ביותר בעולם. רבות משיטות הכתב של השפות, שאינן שמיות, הן שכלולים של הכתיבה השמית.

תימן (יישוב מקראי)

תימן היה יישוב עתיק בנגב, וייתכן שבקרבת דרום עבר הירדן, הנזכר לאורך התנ"ך. השם אומץ כשמה של הארץ והמדינה הערבית, "תימן" (ששמה בערבית הוא "יאמן").

גם אחד מבניו של אליפז בנו של עשיו נקרא בשם זה, וייתכן כי תושבי היישוב תימן זוהו כצאצאי תימן בן אליפז, מבני אדום. דברי הימים א א׳:ל״ו "בְּנֵי אֱלִיפָז תֵּימָן וְאוֹמָר צְפִי וְגַעְתָּם קְנַז וְתִמְנָע וַעֲמָלֵק׃"

תל מלחתה

תֵּל מַלְחֲתָה הוא אתר ארכאולוגי השוכן בבקעת ערד, על גדתו המזרחית של נחל מלחתה, בסמוך להתחברותו עם נחל באר שבע. שמו הערבי של התל הוא תל אל-מילח (תל המלח), כנראה האתר היה קשור בזמני קדם למסחר במלח שהופק מים המלח. צורתו של התל היא סגלגלה, אורכו כ-200 מטר ורוחבו כ-75 מטר, ושטחו כ-15 דונם. בגדתו הצפונית של נחל מלחתה, נמצא תל קטן שנקרא "תל מלחתה הקטן".

מצפון לתל- שרידי מצד מהתקופה הרומית-ביזנטית, השייך למערכת המבצרים של ה"לימס פלשתינה"-קו הגבול המוגן שהשתרע מ-רפיח ל-ים המלח,למניעת התפרצותם צפונה של שבטי המדבר..

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.