אדוארד גיבון

אדוארד גיבוןאנגלית: Edward Gibbon;‏ 27 באפריל 173716 בינואר 1794) היה היסטוריון אנגלי וחבר הפרלמנט הבריטי, בן המאה ה-18. גיבון נחשב לאחד ההיסטוריונים המשפיעים ביותר מאז טקיטוס. חיבורו החשוב "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שפורסם לראשונה ב-1776, היה מחקר חדשני ביותר לשעתו, שהשפעתו ניכרת עד היום.

אמרתו הידועה:

"ההיסטוריה אינה אלא רשימת הפשעים, הטירופים והאסונות של האנושות"

.

Edward Gibbon by Henry Walton cleaned
אדוארד גיבון

חייו

גיבון נולד בפטני הסמוכה ללונדון כילד יחיד להוריו, ועל פי תיאורו בזכרונותיו, היה ילד חולני. לאחר מות אמו כשהוא בן 10, נשלח ללמוד בבית הספר קינגסטון. בגיל 14 שלח אותו אביו למגדלן קולג' באוניברסיטת אוקספורד.

גיבון לא התאים במיוחד לאוקספורד, והאירוע החשוב ביותר שחווה שם הוא המרתו לקתוליות ב-8 ביוני 1753. מחלוקות דתיות היו באותה עת דבר שבשגרה באוקספורד, וככל הנראה הושפע גיבון בן ה-16 מאופנה דתית זו. הוא עצמו תיאר מאוחר יותר, בלשון ההמעטה הסרקסטית שלו: "מאז ילדותי, הייתה לי חיבה למחלוקת דתית". תוך שבועות מספר הוציאו אביו מאוקספורד, ושלח אותו ללימודים פרטיים אצל כומר קלוויניסט בלוזאן שבשווייץ. בחסותו למד חמש שנים, תקופה לה הייתה השפעה עמוקה על המשך חייו של גיבון. הוא המיר את דתו חזרה לפרוטסטנטיות, אך חשוב מכך, השנים בשווייץ העשירו את יכולתו המרשימה ללימודים ורכישת ידע. בנוסף, הוא פגש את אהבת חייו: בתו של הכומר, צעירה בשם סוזאן קירשו, לימים אשתו של ז'אק נקר, שר האוצר של צרפת, ואמה של מאדאם דה סטאל. שוב חדר אביו לחייו הפרטיים של בנו בכך שהטיל וטו על הנישואים, ותבע כי יחזור מיד לאנגליה. "נאנחתי כמאהב, צייתתי כבן", כתב גיבון מאוחר יותר.

עם שובו לאנגליה פרסם גיבון את ספרו הראשון, "ניסיון בלימוד הספרות" (1758). משנת 1759 ועד לשנת 1763 שירת גיבון במיליציה של המפשייר. לאחר מכן יצא ל"טיול הגדול" באירופה, שכלל גם ביקור ברומא. שם, בשנת 1764, חשב גיבון לראשונה על כתיבת ההיסטוריה של האימפריה הרומית.

ב-1772 מת אביו, והותיר לו ירושה קטנה שאיפשרה לו לחיות ברמה סבירה בלונדון. הוא החל לכתוב ב-1773, והחלק הראשון של "ההיסטוריה של שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" יצא לאור ב-1776.

גיבון סבל ממחלה שגרמה לאשכיו להתנפח בצורה יוצאת דופן. הוא עבר טיפולים רפואיים רבים לניקוז הנוזל שגרם להתנפחות, אך המצב הלך והחמיר. מחלתו הסבה לו סבל פיזי ואף מבוכה רבה, בעיקר מכיוון שאופנת התקופה כללה לבישת מכנסיים צמודים, והערכת שיעור קומתו של גבר ביכולתו לרכוב על סוס. גיבון היה לאדם בודד.

בחינה של יצירתו

האמנות הספרותית של גיבון, סגנונו המעולה והאירוניה המבריקה, כנראה לא היו נותנים ליצירתו את האלמוות שהיא זוכה לה אילולא גם הצטיינה בדיוק מפליא ושיפוט מרשים, שלא נראו כמעט בכתיבה היסטורית או ספרותית בכלל. וינסטון צ'רצ'יל העיד שכתיבתו של גיבון כבשה אותו לחלוטין, והעניקה לו השראה לכתיבתו שלו.

גיבון לא הסתפק בתיאורים מיד שנייה כאשר ניתן היה להשיג מקורות ראשוניים, וכאשר ציטט מקור שניוני הוא תמיד נזהר לציין מהיכן לקח אותו ועל מי הוא מסתמך.

ניתן לסכם את דעתו של גיבון על ההיסטוריה של ימי הביניים במשפט המפורסם, "תיארתי את ניצחונם של הברבריות ושל הדת". חשוב להבין באופן ברור את הקריטריון שהוא השתמש בו. הוא חי במאה ה-18, והיה בן דורם וחבר לדעתם של לוק ומונטסקייה. החירות הפוליטית שלו כאנגלי הייתה חשובה לו ביותר. הקריטריון שדרכו שפט גיבון ציוויליזציה והתקדמות היה מידת שמירת אושרו של האדם, ולמען אושר זה, כך סבר, חירות פוליטית היא תנאי הכרחי. דעותיו היו הומניסטיות; הוא התנגד לעבדות והיה בעד ביטולה. זאת, ועוד רעיונות אחרים שהחזיק בהם, נחשבו כמהפכניים לאותה תקופה.

ליצירה "שקיעתה ונפילתה של האימפריה הרומית" היו גם מתנגדים, בדרך כלל מבקרים והיסטוריונים דתיים שראו לצנינים את ביקורתו ובדיקתו את ההיסטוריה הכנסייתיית, ואת מניעיהם של הקדושים ומלומדי הכנסייה. הפרק החמישה עשר, שמתעד את הסיבות והגורמים לקליטה המהירה של הנצרות ברחבי האימפריה הרומית, הוא שהפריע במיוחד לאנשים אלה, וגרם לאיסורו של הספר עד לזמן האחרון (באירלנד, לדוגמה, הותר למוכרו רק בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים). למרות זאת, ספרו נחשב לאחד מספרי ההיסטוריה הטובים ביותר שנכתבו, ומשמש השראה להיסטוריונים.

16 בינואר

16 בינואר הוא היום ה-16 בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 349 ימים (350 בשנה בשנה מעוברת).

1794

שנת 1794 היא השנה ה-94 במאה ה-18. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1794 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-11 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

27 באפריל

27 באפריל הוא היום ה-117 בשנה (118 בשנה מעוברת), בשבוע ה-17 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 248 ימים.

איימליאנוס

מַרְקוּס אֵיימֶלִיוּס אֵיימֶלִיָאנוּס (בלטינית: Marcus Aemilius Aemilianus‏; 207–253) היה קיסר של רומא לתקופה של שלושה חודשים לערך בשנת 253.

אלברט מאאכן

אלברט מאאכן (לטינית: Albericus Aquensis', בגרמנית: Albert von Aachen) היה כרוניקן והיסטוריון של מסע הצלב הראשון, נולד בשלהי המאה ה-11, ולאחר מכן הפך לקנון והקוסטוס של כנסיית אאכן.

דבר לא ידוע עליו פרט לכך שחיבר את "Historia Hierosolymitanae expeditionis" ובשמה הנוסף "Chronicon Hierosolymitanum de bello sacro". כרוניקה שנרשמה בלטינית בספר של 12 כרכים בין השנים 1125 עד 1150. העבודה חלה בתקופת ועידת קלרמון שדנה על האיום שמרחף על האימפריה הביזנטית מצד הסלג'וקים ושגרמה למסע הצלב הראשון לצאת לדרך, והסתיימה בפתאומיות בשנת 1121. הספר היה ידוע במהלך ימי הביניים. ויליאם מצור, הארכיבישוף של העיר צור השתמש בו באופן נרחב עבור החיבור בששת הכרכים ההיסטוריים שכתב "Belli sacri". בתקופת העת החדשה, למשך תקופה ארוכה, התקבל החיבור ללא סיג בידי היסטוריונים, כולל בידי אדוארד גיבון, אולם בשנים מאוחרות יותר, החלו היסטוריונים לפקפק במידע שבו הוסכם בסופו של דבר כי הוא מכיל בתוכו פרטים מציאותיים על מסע הצלב הראשון, על אף שמשלב גם כמה סיפורים בדויים.

אלברט מאאכן מעולם לא ביקר בארץ הקודש, אולם נראה כי שוחח רבות עם הצלבנים שחזרו מהמסע ושיחות אלו היוו מקור לחומר יקר ערך. בניגוד לשאר הכרוניקות על מסעי הצלב, אלברט לא הסתמך על עלילות הפרנקים, אלא על הראיונות שלו. המהדורה הראשונה של ספרו פורסמה בהלמשטדט בשנת 1584 ומהדורה טובה יותר יצאה בכרך ד' של הספר Recueil des Historiens des Croisades (פריז, 1841-1887).

ארנאלדו מומיליאנו

ארנאלדו דנטה מומיליאנו (באיטלקית: Arnaldo Dante Momigliano; ‏5 בספטמבר 1908, קראג'ילו פיימונטה - 1 בספטמבר 1987, לונדון) היה היסטוריון יהודי-איטלקי שנודע בשל עבודתו ההיסטוריוגרפית, אותה אפיין ההיסטוריון דונלד קגן "המלומד המוביל בעולם בכתיבת ההיסטוריה של העת העתיקה".

מומיליאנו מונה לפרופסור באוניברסיטת טורינו ב-1936, אבל כיהודי איבד תוך זמן קצר את משרתו בשל חוקי הגזע האנטי-יהודיים (שנחקקו בעת השלטון הפשיסטי ב-1938), והיגר לאנגליה, שם חי עד אחרית ימיו. לאחר שהורה זמן מה באוניברסיטת אוקספורד, עבר ליוניברסיטי קולג' לונדון, שם כיהן כפרופסור בשנים 1975-1951. מומיליאנו ביקר דרך קבע באוניברסיטת שיקגו, שם שימש כפרופסור ומופקד הקתדרה על שם אלכסנדר ווייט למדעי הרוח, והרבה ללמד ב-Scuola Normale Superiore di Pisa.

מומיליאנו חקר את ההיסטוריונים של יוון העתיקה ודרכי עבודתם ובנוסף לכך הוא בחן את ההיסטוריונים המודרניים כמו אדוארד גיבון, וכתב על אודותם מספר מחקרים, הוא הקדיש עיון לא מבוטל להבהרת הכוחות המניעים שהיו אחראים לפירור ההדרגתי של האימפריה הרומית.

לאחר 1930 מומיליאנו כתב מספר ביוגרפיות ל-Enciclopedia Italiana, ובשנות הארבעים והחמישים הוא תרם ביוגרפיות ל-Oxford Classical Dictionary ולאנציקלופדיה בריטניקה.

ב-1974 הוענק לו אות Honorary Knight Commander of the Order of the British Empire‏ (KBE). מספר מסות שלו כונסו לכמה כרכים ופורסמו לאחר מותו. מומיליאנו גם זכה בפרס קפלון.

גיבון

האם התכוונתם ל...

השלום הרומאי

השלום הרומאי, או פַּקס רוֹמָנָה (לטינית: pax romana), הוא כינויה של התקופה שנמשכה משנת 27 לפנה"ס ועד שנת 180, בה שרר שלום ושקט יחסי ברחבי האימפריה הרומית. שקט זה התרחש בשלושה מישורים:

הבטחת אורח חיים מוגן לאזרחים בתוך שטחי העולם הרומי באמצעות קווי גבול מבוצרים ועוצמת הצבא הרומי.

הגעה לאיזון ושיתוף פעולה בין רומא ואיטליה לבין נתיניהן באימפריה, אם כתוצאה מכיבוש ישיר ואם כתוצאה מהסכמים כפויים.

הגעה להבנה ושיתוף פעולה בין המעמדות השונים בקרב הרומאים.השלום הרומאי היה תוצאה ישירה של הקמת הקיסרות ומשטר הפרינקיפאט על ידי אוגוסטוס קיסר, תהליך שהגיע לסיומו בשנת 27 לפנה"ס. הכוח רוכז בידיו של איש אחד, שהחזיק הן את הנהגת הצבא והן את המינהל הרומי. במהלך תקופת שלטונו הממושך של אוגוסטוס נקבעו רוב העקרונות שעליהם הושתת השלום הרומאי: הריבוד המעמדי ברומא מוסד, הצבא הרומי נבנה מחדש, תחת שליטתו הישירה של הקיסר, הוסדרו היחסים בין הסנאט לקיסר ואורגן המינהל בפרובינקיות הרומאיות על בסיס של קבע. גבולות האימפריה נקבעו פחות או יותר בהתאם לתחומיהן הטבעיים של ארצות הים התיכון: במערב, האוקיינוס האטלנטי, בצפון, נהרות הדנובה, ריינוס והאלבה, במזרח, מדבר ערב ונהר הפרת ובדרום, מדבר סהרה והאשד הראשון של נהר הנילוס.

יורשיו של אוגוסטוס המשיכו במידה זו או אחרת את עקרונות השלטון שהוא טבע, מה שאפשר תקופה של שלום יחסי עד שנת 69, השנה בה הסתיים שלטון השושלת היוליו-קלאודית עם התאבדותו של נירון. על אף המאבק העקוב מדם שנערך בשנה זו בין מצביאי הצבא על השליטה באימפריה, השלום הרומאי נשמר פחות או יותר והשלטון התבסס בשנית בידי המנצח, הקיסר החדש, אספסיאנוס.

התקופה שבין שנת 98 לשנת 180 לספירה נחשבת לתקופת הפריחה של האימפריה והשלום הרומי. הקיסרים, על אף שהנהיגו שלטון אבסולוטי, שמרו על אווירת פיוס עם הסנאט הרומי, הנהיגו מינהל מתוקן ונקי משחיתות, הראו מסירות לתפקידם ונראה שדאגו כמיטב יכולתם והבנתם לביטחונה ושגשוגה של הקיסרות. הפרובינקיות הרומיות ואזרחיהן השתלבו יותר ויותר במבנה האימפריה, נוצרה אחדות בחיים הציבוריים והפרטיים של תושבי האימפריה השונים, התרחשו תהליכים מואצים של עיור והתפתחות טכנולוגית והובטחו סחר חופשי ונתיבי תחבורה בטוחים ונוחים.

ימי שלטונו של אנטונינוס פיוס, בין השנים 138-161, היוו את שיאה של תקופת השלום הרומאי. היסטוריונים רבים מתארים תקופה זו כשיא הצלחתה של האימפריה. ההיסטוריון אדוארד גיבון אף הרחיק לכת וטען בחיבורו המפורסם, "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית", שזהו שיא האושר בתולדות המין האנושי.

על אף שתקופת השלום הרומאי נחשבת לאחת התקופות השלוות והפורחות ביותר בתולדות העולם העתיק, היא הייתה רחוקה מאוד ממצב של שלום, הן מבית והן מחוץ. במהלך כל התקופה הייתה רומא שקועה במלחמות גבול עם הפרתים במזרח ועם השבטים הגרמאניים בצפון. בשנת 9 היא ספגה תבוסה צורבת מידי המנהיג הגרמני ארמיניוס בקרב יער טויטובורג, תבוסה בה הושמדו שלושה לגיונות. בימי הקיסר קלאודיוס נכבשה בריטניה, ובימיו של הקיסר דומיטיאנוס פלשו הדאקים לאימפריה והסבו לה נזק גדול. הקיסר טראיאנוס, ששלט בין השנים 98 ועד 117, הוביל את רומא לשורה של מלחמות, שמהלכן נכבשו דאקיה, ארץ הנבטים, ארמניה ושטחים נרחבים מהאימפריה הפרתית (כיבוש זה לא החזיק מעמד אחרי מותו).

בתחום הפנים סבלה רומא ממספר עימותים פנימיים, כגון מרידות היהודים השונות (המרד הגדול, מרד התפוצות ומרד בר כוכבא), מלחמת 4 הקיסרים בשנת 69, ורציחתם של קיסרים שונים כגון קליגולה ודומיטיאנוס.

השלום הרומאי הגיע לקצו בשנת 180 לספירה, השנה בה עלה קומודוס לשלטון. שלטון העריצות של קומודוס ורציחתו, משברים כלכליים, עימותים חברתיים ומאבקים צבאיים מתמשכים, כל אלה הביאו את האימפריה למשבר חמור, שבמהלכו התרבו הפלישות החיצוניות והמלחמות הפנימיות. האימפריה לא התאוששה ממשבר זה (משבר המאה ה-3) עד לעלייתו של דיוקלטיאנוס לכס הקיסרות במאה ה-4 לספירה.

ויטליוס

אוֹלוּס וִיטֶלְיוּס גֶרְמָנִיקוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Aulus Vitellius Germanicus Augustus) ובקצרה ויטליוס (7 או 24 בספטמבר 15 - 22 בדצמבר 69) היה קיסר רומא בשנת 69, היא שנת ארבעת הקיסרים.

חמשת הקיסרים הטובים

חמשת הקיסרים הטובים הוא הכינוי שניתן לחמישה מקיסרי רומא ששלטו בה בזה אחר זה החל מסוף המאה ה-1. המונח נטבע על ידי ניקולו מקיאוולי בשנת 1517, והוא מתייחס לקיסרים נרווה, טראיאנוס, אדריאנוס, אנטונינוס פיוס ומרקוס אורליוס, שתקופת שלטונם נמשכה משנת 96 עד שנת 180.תקופת "חמשת הקיסרים הטובים" נחשבת לעת של שגשוג ברומא העתיקה. בתקופה זו התרחב שטחה של האימפריה, וכלכלתה הייתה יציבה. מקיאוולי טען שאחת הסיבות ליציבות זו נעוצה בעובדה שכל קיסר בחר את יורשו בעצמו ולא מינה את אחד מבניו לתפקיד. הקיסר היה מאמץ את היורש בגיל צעיר ומחנך אותו להמשיך את דרכו. לאמתו של דבר התמונה קצת שונה. לנרווה, טראיאנוס, אדריאנוס ואנטונינוס פיוס לא היו בנים שיכלו לרשת אותם. אימוץ, שהיה נוהג מקובל ברומא מסיבות פוליטיות וכלכליות, איפשר את יציבות השלטון. פליניוס הצעיר רומז כי אפשר שנרווה אימץ את טראיאנוס מחשש שהצבא התומך באחרון יתמרד כנגד נרווה. אדריאנוס אומץ על ידי טראיאנוס בסוף חייו ועצם מעשה האימוץ מוטל בספק. הראשון שסטה מדרך זו היה מרקוס אורליוס, שמינה את קומודוס בנו לרשת אותו. צעד זה התגלה כמשגה, ותקופת שלטונו של קומודוס נחשבת לתחילת התפוררותה של הקיסרות הרומית, תהליך שנמשך כ-200 שנה.

ההיסטוריון אדוארד גיבון התייחס בחיבורו "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" לתקופת שלטונם של חמשת הקיסרים הטובים. מניתוחו עולה שתקופה זו התאפיינה בשלטון אבסולוטי שהאוחזים בו נהגו בחוכמה, בטוהר מידות ובמתינות. זאת בניגוד לחלק מממשיכי דרכם, שהשתמשו בכוח הרב שהקנה תפקיד הקיסר ברומא לצרכיהם האישיים והפכו לעריצים.

שניים מ"חמשת הקיסרים הטובים" ידועים לשמצה בהיסטוריה של עם ישראל: טראיאנוס, שבתקופתו פרץ מרד התפוצות, ויורשו אדריאנוס, שדיכא באכזריות את מרד בר כוכבא ולאחריו הטיל את גזירות אדריאנוס.

טרבוניאנוס גאלוס

גַּאיוּס וִיבִּיוּס טְרֶבּוֹנִיָאנוּס גַּאלוּס (בלטינית: Gaius Vibius Trebonianus Gallus; ‏206 - אוגוסט 253) היה קיסר רומא בין השנים 251 לספירה עם הוסטיליאנוס, ולאחר מכן בשלטון משותף עם בנו, וולוסיאנוס, עד לשנת 253.

יוביאנוס

פלביוס יוביאנוס אוגוסטוס (Flavius Jovianus Augustus‏, 332 - 17 בפברואר 364) היו אוגוסטוס ושליט של האימפריה הרומית לשמונה חודשים מיוני 363 בסמוך למותו של האוגוסטוס יוליאנוס הכופר עד ליום מותו בפברואר 364. הוא נבחר בתהליך חפוז על ידי חיילי הצבא הרומאי עם התמוטטות המערכה של יוליאנוס מול האימפריה הסאסאנית ולאחר ניסיון לנסיגה שכשל נאלץ לחתום על הסכם שלום בתנאים קשים עם השליט הפרסי שאפור השני. הוא הספיק להתחיל את התהליך לביטול הרפורמות של קודמו בתפקיד אך מת בנסיבות חשודות בטרם הספיק לבסס את שלטונו.

מוסד וקיסרות

מוסד וקיסרות (באנגלית: Foundation and Empire) הוא ספר מסוגת המדע הבדיוני מאת אייזיק אסימוב. מוסד וקיסרות הוא הספר השני בטרילוגית המוסד, והספר הרביעי בכרונולוגית סדרת המוסד. הספר נחשב לאחד מקלסיקות ז'אנר המדע בדיוני, ואף זיכה את אסימוב בפרס הוגו לסדרת הספרים הטובה ביותר במדע בדיוני לשנת 1965.

הספר יצא לאור לראשונה בארצות הברית בשנת 1952 כחלק מטרילוגית ספרים, אשר התבססו על לקט סיפורים קצרים שפרסם אסימוב במגזין Astounding Science-Fiction בין השנים 1942-1944. לצורך הוצאת הספרים אסימוב אף הוסיף כמה סיפורים נוספים על-מנת ליצור סדר כרונולוגי לסיפורים.

פיליפוס הערבי

מַרְקוּס יוּלְיוּס פִילִיפּוּס (בלטינית: Marcus Iulius Philippus; בערך 204–249 לספירה), הידוע גם בשם פִילִיפּוּס הערבי, על שם מוצאו, היה מקיסרי רומי.

פלוריאנוס

מַרְקוּס אַנִיוּס פְלוֹרִיָאנוּס (בלטינית: Marcus Annius Florianus; חי 276 - ?) היה קיסר רומא במשך חודשים אחדים בשנת 276.

קארוס

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס קַארוּס אוֹגוּסְטוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Carus Augustus; בערך 230 עד 283) היה קיסר רומא בין השנים 282–283.

קארינוס

מַרְקוּס אוֹרֶלְיוּס קַארִינוּס (בלטינית: Marcus Aurelius Carinus‏; 250 - יולי 285) היה קיסר רומא בין 283–285, בנו הבכור של הקיסר קארוס, ואחיו של נומריאנוס, שותפו לשלטון ולקיסרות.

המקור ההיסטורי הראשי הנוגע לקארינוס הוא ההיסטוריה אוגוסטה, המציגה את קארינוס כקיסר מושחת וכושל, ששקע בחיי הוללות ולא היה ראוי לשלטון. אף על פי כן, ההיסטוריון משה עמית סבור שקארינוס היה מצביא מוכשר, שהצליח בתקופת שלטונו הקצרה להדוף פלישה גרמנית בגליה, ולדכא מרידות שונות בבריטניה ובצפון איטליה.

שקיעת האימפריה הרומית

שקיעת האימפריה הרומית הוא מונח היסטוריוגרפי המתייחס לתקופת הזמן שבה נחלשה ולבסוף נפלה האימפריה הרומית המערבית. לסקירה מפורטת של הליכי שקיעתה של האימפריה, ראו הערך שלהי העת העתיקה.

נקודת הפתיחה לתקופת השקיעה של רומא שנויה במחלוקת בין היסטוריונים, ומשתנה בהתאם לתאוריות השונות בהן מחזיקים אותם היסטוריונים בנוגע לסיבות לנפילתה. עם זאת, מקובל להצביע על התקופה החל מאמצע המאה הרביעית כנקודת זמן בה ניתן להבחין בהחלשות משמעותית של חלקה המערבי של האימפריה וכפיפות הולכת וגוברת שלו לחלק המזרחי. מקובל לראות בקץ השלטון המאוחד באימפריה, אחרי מותו של תאודוסיוס הראשון בשנת 395 את הנקודה בה החלה השקיעה הופכת מוחשית יותר. בשנת 410, כאשר כבש אלאריק הויזיגותי את רומא, חדלה זו להוות כוח של ממש.

מטעמי נוחות, רבים נוהגים לתארך את מועד נפילתה הסופי של האימפריה במועד הדחת הקיסר המערבי האחרון, רומולוס אוגוסטולוס, ב-4 בספטמבר 476. עם זאת, חשוב לזכור כי האימפריה המערבית חדלה להיות אימפריה או גורם משמעותי כבר כמה עשרות שנים לפני כן.

את המונח "שקיעת האימפריה הרומית“ טבע ההיסטוריון אדוארד גיבון בספרו הנודע "שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית" מן המאה השמונה עשרה. גיבון טען כי הסיבה העיקרית לנפילת האימפריה הייתה הנצרות, ששחקה את רצונם של הרומים למלא את "חובתם האזרחית" בשירות צבאי, והפחיתה את עניינם של התושבים בחיי העולם הזה לטובת ההבטחה לעולם הבא.

אנרי פירן הציג את "תזת פירן" שלו בשנות העשרים של המאה ה-20, במסגרתה טען כי האימפריה לא שקעה ונעלמה בבת אחת אלא המשיכה באופנים כאלו ואחרים עד תחילת כיבושי האסלאם במאה השביעית.

תאוריה אחרת שהעלה ההיסטוריון פיטר בראון בשנים האחרונות דחתה את הרעיון שהאימפריה הרומית "נפלה" ובמקום תר אחר מאפיינים של "שינוי" שהתרחשו לאורך מאות שנים, כשהוא מבחין בשורשי תרבות ימי–הביניים כבר בתרבות הרומית, עם מעבר והשתנות הדרגתית משלב לשלב בלא שבירה חדה.

שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית

שקיעתה ונפילתה של הקיסרות הרומאית (אנגלית: The Decline and Fall of the Roman Empire) הוא ספר היסטוריה מקיף ביותר העוסק באימפריה הרומית. את הספר כתב ההיסטוריון אדוארד גיבון בין השנים 1765–1788, באנגליה.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.