אגרת רב שרירא גאון

אגרת רב שרירא גאון היא איגרתו המפורסמת של רב שרירא גאון (רש"ג). נכתבה סביב שנת ד'תשמ"ז (987) אל רבי יעקב בן נסים, ראש חכמי קירואן, כתשובה לשאלתו על השתלשלות התורה שבעל-פה מימי התנאים, האמוראים, הסבוראים והגאונים עד ימיו.

איגרת זו מהווה מקור מידע מרכזי, ובפרטים רבים בלעדי, על התקופות בהן היא עוסקת ותיארוכן. האיגרת סוקרת את סדרי הזמנים ודרך העריכה של המשנה, הברייתות והתלמוד, וכן סוקרת את תקופת הגאונים. האיגרת מסדרת את לוח הזמנים בו פעלו התנאים, האמוראים, הסבוראים ודורות הגאונים עד זמנו של רב שרירא.

איגרת זו היא יוצאת דופן מבין החומר הכתוב שהגיע לידינו, בהיותה תיעוד היסטורי מדוקדק בירידתו לפרטים הכרונולוגיים בספרות הרבנית הקדומה. מסתבר שהאיגרת מייצגת מסורת כרונולוגית שעברה בתוך ישיבות הגאונים עוד מתקופת התלמוד, שכן התאריכים המצוינים בה מובאים כנתונים ברורים ולא משוערים.

לאיגרת נוצרו שני נוסחים. הנוסח המופיע ב"ספר יוחסין", המכונה גם "הנוסח הספרדי". נוסח מאוחר יותר יצא לאור בידי בֶּר גולדברג לפי כתב יד של מעתיק, המכונה "הנוסח הצרפתי". שינוי בולט בין הנוסחים הוא שבנוסח שבספר יוחסין כתוב שרבי כתב את המשנה, ואילו לפי הנוסח השני אין זה ברור שרבי כתב את המשנה, ואפשר להבין שרק ערך אותה, אך היא נשארה כמסורת בע"פ עד תקופה מאוחרת יותר. לגבי הסיבות להבדל בין הניסוחים ישנן הצעות שונות במחקר.[1] בעבר היה מקובל להניח כי הנוסח הספרדי מדויק יותר, וכך מחזיקים עד היום במקומות מסורתיים, אך יעקב נחום אפשטיין הראה[2] כי על פי רוב הנוסח הצרפתי הוא הנכון, וכך מקובל היום בקרב החוקרים.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ אייזיק הירש וייס, דור דור ודורשיו, חלק ד, עמ' 165
  2. ^ יעקב נחום אפשטיין, מבוא לספרות האמוראים, מאגנס ודביר, תשכ"ג, עמ' 610-615
אוצר הגדולים אלופי יעקב

אוצר הגדולים אלופי יעקב הוא סדרה של ספרים המביאים את תולדות גדולי ישראל מתקופת הגאונים והראשונים.

איגרת

האם התכוונתם ל...

בית הכנסת שף ויתיב

בית הכנסת שף ויתיב הוא בית כנסת עתיק שהיה קיים בעיר נהרדעא בבבל, ועל פי המסורת נבנה בידי גולי ירושלים לאחר חורבן בית המקדש הראשון.

המקור הראשון למעמדו המיוחד של בית הכנסת שף ויתיב הוא בתלמוד בבלי מסכת מגילה, שם נאמר כי כאשר גלתה השכינה לבבל היא שורה לסירוגין בבית הכנסת שף ויתיב שבנהרדעא ובבית הכנסת שבעיר הוצל הסמוכה. שני בתי כנסת אלו היו ככל הנראה שני בתי הכנסת העתיקים ביותר בבבל, ועל פי המסורת נבנו עם בוא היהודים אליה. בתלמוד שם אף מסופר על אמוראים שונים שישבו בבית הכנסת בשעות שבהן שרתה השכינה במקום.

בית הכנסת שף ויתיב נזכר במקומות נוספים בתלמוד, ומוזכר שהייתה מוצבת בו "אנדרטה" שעוררה שאלה הלכתית של חשד עבודה זרה.

מסורת קדומה פירשה את שמו של בית הכנסת כתרגום ארמי של "שנעקר ("נישוף") וישב", ועל פיה נבנה בית הכנסת מאבנים שהביאו גולי ירושלים עם יהויכין המלך בעת חורבן בית המקדש הראשון. כך כתב רב שרירא גאון:

בפירוש רש"י צוטט פירוש זה, אולם רש"י עצמו פירש את שמו של בית הכנסת באופן מילולי "שחרב וישב", כלומר שחרב ונבנה מספר פעמים.

במאה ה-11 ביקר במקום הנוסע בנימין מטודלה וציין שבית הכנסת "שף ויתיב" עדיין עמד על תילו. כעשרים שנה אחריו ביקר במקום הנוסע רבי פתחיה מרגנסבורג, וסיפר כי גג המבנה וכותלו המזרחי חרבים ורק שלושה כתלים עומדים. לדברי רבי פתחיה, כותלו החרב של בית הכנסת היה בנוי על גדת נהר הפרת, והוא היה בנוי רק מעפר (כנראה כוונתו לבוץ וחמר) ללא אבנים כלל, והוא העפר שהביא יכניה המלך מירושלים. פתחיה אף מספר אגדה עממית שסיפרו לו היהודים תושבי המקום, כי מדי לילה נראה עמוד אש יוצא מחורבות בית הכנסת ונראה עד למרחוק.

מסורת שעברה בין יהודי עיראק בדורות האחרונים קשרה את בית הכנסת שף ויתיב לבית הכנסת הגדול שבבגדד (המכונה "צלאת אלכביר"). מקורה הידוע לנו של המסורת הוא בשם הרב עבדאללה סומך (1813-1889), כפי שמסר אחד מתלמידיו בשמו. אותו התלמיד אף קבע שלט בבית הכנסת, שהיה תלוי בו עד עליית יהודי עיראק בשנות החמישים במבצע עזרא ונחמיה, וזה לשונו: "זאת בית הכנסת הגדולה והישנה ושמעתי ממו"ר ח' ר' עבדאללה סומך, שיש קבלה מזקני הדור, איש מפי איש, שהוא מגלות יכניה וזו היא דשף ויתיב בנהרדעא ועפרה מארץ-ישראל, וה' היודע".

מסורת זו אין לה על מה שתסמוך, מאחר שכאמור בית הכנסת שף ויתיב היה בנהרדעא הממוקמת עשרות קילומטרים דרומית-מזרחית לבגדד. כיום מזוהה אתר בית הכנסת במקום הנקרא תל-כניסה, שלושה קלומטרים מצפון לחורבות נהרדעא.

בנימין מנשה לוין

הרב ד"ר בנימין מנשה לוין (בראשי תיבות: ב"מ לוין; במקורות מסוימים מופיע שמו הפרטי כ"בנימין משה" ולא "בנימין מנשה"; י"ז באייר תרל"ט, 10 במאי 1879 – ח' בניסן תש"ד, 1 באפריל 1944) היה חוקר תלמוד ובעל אוצר הגאונים.

הכרונולוגיה המקראית והמסורתית

הכרונולוגיה המקובלת במסורת היהודית מבוססת על התנ"ך ואחריו על ספרים מסורתיים נוספים - בעיקר על מדרשי האגדה, כפי שרוכזו וסודרו בספר "סדר עולם" - ולא על ממצאים ארכאולוגיים או מחקרים היסטוריים. כרונולוגיה זו נהוגה ברוב ספרי תולדות עם ישראל שהתחברו אחרי התלמוד, ובהם: ספר הישר, ספר יוחסין השלם, סדר עולם זוטא, אגרת רב שרירא גאון, ספר הקבלה, שלשלת הקבלה, צמח דוד וסדר הדורות. הכרונולוגיה של המדרש מסתיימת בחורבן בית המקדש השני, ומשם ואילך מתואמת עם הכרונולוגיה המקובלת במחקר.

י"ג בכסלו

י"ג בכסלו הוא היום השלושה עשר בחודש השלישי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום השלושה עשר בחודש התשיעי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצוה של ילד שנולד בי"ג כסלו היא תמיד פרשת וישלח.

יהודאי הכהן גאון

רב יהודאי בר אוחנאי הכהן (או יהודאי כהנא) - נמנה כגאון משלשלת הגאונים אשר כיהנו בישיבת סורא שבבבל.

לפי שינויי הגרסאות של אגרת רב שרירא גאון, יש סוברים כי גם אביו של הרב יהודאי, רב חנינאי כהנא בן הונא גאון, שימש בגאונות ישיבת סורא.

ילתא

ילתא הייתה אשתו של רב נחמן, אמורא בבלי בן הדור השלישי. היא הייתה בתו של רבה בר אבוה, שהיה אמורא חשוב ומבית ראש הגולה, ולפי חלק מהדעות היה ראש הגולה. רבה בר אבוה היה רבו המובהק של רב נחמן בעלה, ורב נחמן הוא האמורא היחיד המצטט משמו בתלמוד. לפי דעות אחרות לא הייתה ילתא בתו של רבה בר אבוה.

סבוראים

סָבוֹרָאִים (מסבירים) - ובספרות התורנית רבנן סבוראי - הוא כינוים של חכמי ישיבות בבל מסוף תקופת האמוראים (סוף המאה ה-5) ועד לתקופת הגאונים (אמצע המאה ה-6 או אמצע המאה ה-7). כינוי זה מבוסס על השם "סבורא", שמופיע בתלמוד הירושלמי, מסכת קידושין, שפירושו בעל סברא, מבין דבר.

המקור הקדום ביותר המזכיר את הסבוראים, מגדיר אותם כקבוצה-תקופה ומכנה אותם בשם זה הוא אגרת רב שרירא גאון.

בשונה מקודמיהם, האמוראים, שיצרו את התלמוד, עסקו הסבוראים לא ביצירה חדשה אלא בעיקר בהסברה, הטמעה והשלמה של התלמוד. לסבוראים חלק רב בעריכת התלמוד הבבלי – ליקוט גרסאות והשוואת נוסחאות, ויש מדבריהם שנכנסו לגוף התלמוד. בכך סיימו הסבוראים את תהליך כינוסו ועריכתו של התלמוד. מלבד זאת, לא הותירו הסבוראים אחריהם טקסט כתוב, בשונה מכל שאר תקופות ישראל, לכן הידע עליהם הוא דל ביותר.

סדר הדורות

סדר הדורות הוא ספר שחובר על ידי הרב יחיאל בן שלמה היילפרין - רבה של מינסק, ראה אור בשנת ה'תקכ"ט (1769), והודפס בכמה מהדורות. הספר כולל ביוגרפיות מקוצרות החל מימות אדם הראשון ועד לדורו של המחבר, וכן הגהות על התלמודים.

ספרי

סִפְרֵי הוא שם כולל לשני מדרשי הלכה, אחד על ספר במדבר ואחד על ספר דברים, אם כי בקרב הראשונים גם מדרשי הלכה אחרים נקראו לעיתים בשם "ספרי". מילולית, פירוש השם הוא "ספרים" (זאת לעומת השם של המדרש על ויקרא, ששמו הוא ספרא, דהיינו "ספר" או "הספר"). אפשר ששם זה הוא קיצור מ"שאר ספרי דבי רב", דהיינו "שאר הספרים של 'בית רב'", לעומת "ספרא דבי רב" - "(ה)ספר של 'בית רב'". מכל מקום אין הסכמה במחקר באשר למשמעות המדויקת של שמות אלה.

ספרי במדבר הוא מדבי רבי ישמעאל, וספרי דברים הוא מדבי רבי עקיבא. ככל מדרשי ההלכה הקלסיים, הם נערכו כנראה באמצע המאה השלישית לספירה.

עשרת הרוגי מלכות

עשרת הרוגי מלכות הוא כינוי לעשרה תנאים שהוצאו להורג באכזריות על ידי השלטון הרומאי בארץ ישראל באשר לא סרו למשמעתם, והמשיכו ללא מורא לקיים את מצוות התורה וללמד אותה. עשרה הרוגים אלה הפכו לדמויות מופת ולחלק בלתי נפרד מהתודעה היהודית של עמידה גאה ומסירות נפש כנגד גזירות השמד שהטילו הרומאים.

עשרת ההרוגים, שלהם השפעה כבירה על מסירת התורה וההלכה, היו: רבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול, רבן שמעון בן גמליאל הזקן, רבי חנינא בן תרדיון, רבי עקיבא, רבי יהודה בן בבא, רבי חוצפית המתורגמן, רבי ישבב הסופר, רבי יהודה בן דמא, רבי אלעזר בן שמוע, ורבי חנינא בן חכינאי.

רב יימר

רב יימר היה אמורא בבלי בדור השישי. תלמידו של רב כהנא מפום נהרא וחברו של רב אשי שאיתו נשא ונתן רבות בהלכה. על פי אגרת רב שרירא גאון רב יימר היה ממלא מקומו של רב אשי במשך 5 שנים (427-432) כראש ישיבת סורא. בסדר תנאים ואמוראים מסופר כי בעת מותו נראה עמוד אש בשמים שעמד שלושים יום.

רב רחומי השלישי

רב רחומי (רב ריחומי) היה מראשוני הסבוראים, שעסקו בעריכת התלמוד הבבלי ובהשלמתו אחרי האמוראים. לפי אגרת רב שרירא גאון, נפטר בחודש ניסן שנת ד'רס"ו (506).

קדמו לו שני חכמים בשם זה, "רב רחומי": הראשון היה אמורא בן הדור החמישי ותלמידו של אביי, והשני בדור השביעי, אמורא גם הוא, תלמידו של רבינא; לכן מקובל לכנות אותו רב רחומי השלישי.

היה תלמידו של רבה תוספאה.

נשא ונתן עם רבה יוסי (שמוזכר כ"רב יוסף" או כ"אבא יוסי"), ראש ישיבת פומבדיתא, ומחלוקת אחת שלהם מובאת פעמיים בתלמוד. המחלוקת היא בעניין פירוש המושג "פתחי שימאי", שמוזכר בעירובין בעניין "צורת הפתח" ובמנחות בפרטי דיני מזוזה. לדעה אחת, "פתחי שימאי" הם פתחים חסרי משקוף מלמעלה; ולדעה השנייה אלו פתחים חסרי מזוזות - שתי דפנות הפתח.

כמה חוקרים זיהו את רב רחומי עם "רב נחומי" (או רב נחומאי), שמוזכר בתלמוד כמי שחולק על רבה, בהסבר מחלוקת תנאים בנושא עירוב חצרות בלחם וביין. לפי זיהוי זה, מדובר בשני סבוראים. באותו מקור תלמודי קיימות נוסחאות אחרות בספרי הראשונים והאחרונים, כמו: "רב רחומי ורבה בר יוסף", "רבה יוסי ורב רחומאי", "רב ריחומאי ואבא יוסי", "רב רחומאי ורב יוסף" ועוד.

זיהוי נוסף, הוא עם "ר' נחוניא" שמוזכר במסכת חולין בלימוד הלכה ששאל בארץ ישראל בהלכות טרפות. גם שם מופיעות נוסחאות נוספות בכתבי יד ובספרות התורנית, כמו "רב נחומאי", "רב נחמיה" ועוד. חוקרים מסוימים זיהו אותו עם רב רחומי.

רב שרירא גאון

רב שרירא גאון (ד'תרס"ו, 906 - ד'תשס"ו, 1006) היה ראש ישיבת פומבדיתא ונפטר כבן מאה שנים. בנו היה רב האי גאון.

רב שרירא גאון בר חנינא, שהיה נצר לשושלת ראשי הגולה המיוחסת לדוד המלך, מונה כראש הישיבה בפומבדיתא בשנת ד'תשכ"ח 968, והחליף בתפקיד זה את רב נחמיה גאון בר רב כהן צדק. את תפקידו הקודם כאב בית דין מילא בנו, רב האי גאון שלימים ירש אותו בחייו כראש ישיבה, אך עזר לו בניהול הישיבה גם לפני כן.

רב ששת

רב ששת היה אמורא בבלי בדור השני והשלישי (מאות 3-4 לספירה), חברו של רב נחמן ובר-הפלוגתא שלו. היה עיוור ומפורסם בחסידותו, שלא היה הולך ארבע אמות ללא תפילין.

רבה בר רב הונא

רבה בר רב הונא היה אמורא בבלי מהדור השני והשלישי של התקופה - במאה ה-3 וה-4. בנו של רב הונא. שימש כראש ישיבת סורא לאחר מות רב חסדא.

רבה יוסי

רבה יוסי, המוזכר גם בשמות רב יוסי, רבה יוסף, רב יוסף ועוד (ראו להלן), היה מאחרוני האמוראים בבבל וראש הדור הראשון של הסבוראים. עמד בראשות ישיבת פומבדיתא משנת ד'רל"ו (476) עד לפטירתו בשנת ד'רע"ד (514). היה שותף לסיום השלב הראשון של עריכת התלמוד הבבלי ביד רבינא, ובראשותו החלה העריכה הסבוראית של התלמוד, שכללה בעיקר ביאורים, השלָמות והכרעות הלכתיות.

רבי נחמיה

ר' נחמיה, מגדולי התנאים בדור הרביעי של תקופת התנאים, במאה השנייה לספירה. היה אחד מגדולי תלמידי רבי עקיבא שנסמכו בחשאי על ידי רבי יהודה בן בבא, בתקופה בה הטיל השלטון הרומאי איסור על הסמיכה.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.