אגריפס השני

אגריפס השני (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס; 2792 לספירה) היה בנו של המלך אגריפס הראשון ונינו של הורדוס, כיהן כמלך מטעמם של הרומאים ובחסותם, כפי שהיה מקובל במקומות שונים באימפריה הרומית.

Agrippa II
מטבע של אגריפס המציג את דיוקנו של אספסיאנוס

קורות חייו

רקע משפחתי

מרקוס יוליוס אגריפס היה בנם של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון) ורעייתו קיפרוס, בתם של שלומציון (בת הורדוס ומרים החשמונאית) ופצאל (בנו של פצאל אחי הורדוס) ונינו של הורדוס. במוצאו גילם אגריפס השני, ממש כאביו, את המיזוג בין בית חשמונאי לבין בית הורדוס האדומי.

היו לו שלוש אחיות צעירות ממנו: ברניקי, מרים ודרוסילה[1]. אח נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד[2].

כשאר בני משפחתו וכמסורת משפחתית התחנך אגריפס הצעיר ברומא. מעבר לכבוד הכרוך בכך, נועד חינוך זה להכשירו להנהגה ולטפח במקביל קשרים אישיים בעלי משקל פוליטי, עם ראשיה של רומא.

מהנהגה למלוכה

בהיותו ברומא, בגיל 17 (בשנת 44) נודע לו על מות אביו. הרומאים בחרו לבחון את מנהיגותו של אגריפס בהדרגה, וכך להבטיח את נאמנותו אליהם. ארבע שנים אחר-כך, בשנת 48, נפטר דודו הורדוס מממלכת כלקיס בגולן ובדרום לבנון, וכעבור שנתיים, קיבל אגריפס לידיו את הממלכה הקטנה הזאת, באישורו של הקיסר קלאודיוס. מתאריך זה החל אגריפס למנות את שנות שלטונו המלכותי כפי שמתועד במטבעותיו.

מאוחר יותר אגריפס זכה באישורו של הקיסר קלאודיוס לקבל את תפקיד הפיקוח על בית המקדש ואת הזכות למנות כהנים גדולים. אישור כפול זה העניק לאגריפס מעורבות בענייני ירושלים, ובכלל במעמד נכבד בהנהגת החברה היהודית.

בשנת 54 נאלץ אגריפס לוותר על חבל כלקיס לטובת אריסטובולוס, בנו של הורדוס מלך כלקיס, ותמורתו זכה בשטחים גדולים בטטרארכיה של פיליפוס, דודו של אביו. היה זה בשנת קיסרותו השתים-עשרה של קלאודיוס. אגריפס הרחיב את שלטונו באישור הרומאים גם על הבשן, הטרכון ואבילה (אבל) וכן על ההיפרכיה של וארוס. סיטואציה זו הפכה אותו למלך בעל עמדה בכירה באזור המזרחי של האימפריה הרומית.

בימי נירון, כאות וסימן לנאמנות אגריפס ובמסגרת שנת קיסרותו הראשונה, הורחבו גבולות ממלכתו. בשנת 61 זכה באזורים מהגליל ובכללם העיר טבריה טריכאי (המזוהה עם מגדלא) ושתי הערים אבל וחוליס בעבר הירדן, כמו יוליאס וארבעה עשר כפרים מסביבה. אף אירועים אלה הונצחו במטבעותיו.

בנקודת זמן זו יכול היה אגריפס להתהדר בגודל ממלכתו ובקשריו עם ההנהגה הרומית. כדי לחזק את מעמדו המקומי והאזורי השיא אגריפס את אחותו דרוסילה לעזיז מלך חמת, ואת אחותו האחרת, מרים, חיתן עם ארכילאוס, לבסוף חמד הנציב הרומי פליקס את דרוסילה, נישא לה בהסכמת אגריפס, ולבנם שנולד קרא הנציב גם בשם דודו 'אגריפס'.

משפטו של פאולוס הנוצרי

על פי המסורת הנוצרית, פאולוס (השליח שאול התרסי), נשפט בקיסריה בשנת 59, בהוראתו של הנציב הרומי פסטוס, כחלק ממאבקם של הרומאים במתנבאים ובמשיחים למיניהם, שנחשדו בהמרדה. על פי מסורת זו, ההנהגה היהודית הפצירה בפסטוס להעביר את פאולוס לשיפוט בירושלים, אלא שפסטוס הודיעם כי ימשיך להחזיקו במעצר בקיסריה, ואם ברצונם להציג את טיעוניהם, הם מוזמנים לעשות כן במושב המיוחד בקיסריה. פאולוס ביקש להישפט מול הקיסר ברומא (נירון), ופסטוס אישר את בקשתו.

בינתיים הזדמנו למקום אגריפס וברניקי כדי לדרוש בשלומו של הנציב, והוא עידכן אותם בעניינו של פאולוס. אגריפס ביקש מפסטוס לנהל שימוע אישי ורשמי לפאולוס, ופסטוס נענה לכך בחיוב. פאולוס השמיע לפני אגריפס במושב טקסי באולם המשפט של קיסריה את טיעוניו ואת טענותיו בדבר רדיפתו על ידי ההנהגה היהודית בירושלים. לדבריו הוא משתייך לכת הפרושים וכמותם נהג. פאולוס דיבר על תחיית ישו ועל קדושתו שלו וכיצד הפך משליח אנטי נוצרי למאמין בישו. לפי הכתוב בברית החדשה, אגריפס השתכנע מדבריו ואף אמר לו: "עוד מעט ופתיתני להיות נוצרי"[3].

בהמשך, לפי מסורה זו, בסוף השימוע נועצו יחד ביניהם אגריפס וברניקי והגיעו למסקנה כי אין בסיס להאשמתו, אלא מכיוון שתבע להישפט אצל הקיסר יש להיעתר לבקשתו. פאולוס נמסר למפקד גדוד רומי והועלה על ספינה שעשתה דרכה לרומא.

המרד הגדול

פרוץ המרד

על פי יוספוס, ערב פרוץ המרד הגדול, בקיץ של שנת 66, המלך אגריפס עשה דרכו מאלכסנדריה לירושלים, מתוך כוונה להניא את המרידה ברומאים. בירושלים נפגש אגריפס עם הכהנים הגדולים, עם ראשי העם ומועצת הזקנים. כולם התנגדו למהלך מרדני, אך הביעו את מחאתם הקשה מול מעשיו המתאכזרים של גסיוס פלורוס, הנציב הרומי ביהודה. בתגובה זימן אגריפס את תושבי ירושלים לקסיסטוס (לשכת הגזית), ושם, כשהוא ניצב במקום גלוי, ולידו אחותו ברניקי, מול ארמון החשמונאים, נשא לפני הציבור נאום מרגש, שנועד לרפות את מבקשי הנקמה והמרד. אגריפס בנה את נאומו באופן מושכל, בהיר ועם זאת אמוציונלי, ובשיטתיות, כשהוא מציג, אחת לאחת, את טענות המורדים, ושומט אותן בזו אחר זו. תמצית טיעוניו היו אלה: אין קונצנזוס למרד; הצעירים ההרפתקנים מושכים לכיוון המרדנות ועימם מחפשי בצע ושלל; אולי הנציב אשם במצב, אך מדוע יוצא הקצף על רומא כולה? כיצד יצליחו לעמוד מול הגייסות הרומיים האדירים? עמים החזקים מהיהודים נפלו ונכנעו לרומא ועל מה יסמכו המורדים? היכן כלי הנשק של המורדים? היכן מכונות המלחמה שלהם וכוחות הצי? היכן האוצרות שיממנו את ניהול הקרבות? כל הסתמכות על יהודי התפוצות מקורה בטעות; המרד יסתיים בתוצאות קשות וטרגיות ובראש ובראשונה בחורבן ירושלים והמקדש, שבגללם מרימים המורדים את נס המרד; אין זאת כי אם אלוהים נמצא עתה במחנה הרומי.

אגריפס סיים את נאומו במשפט: "ואתם היוועצו בדבר, אם להחזיק בשלום, למען תהיה ידי עמכם, או ללכת אחרי אש קנאתכם ולסכן בעצמכם, ונפשי לא תבוא בסודכם".

הציבור הירושלמי הרים קולו ואמר, כי אין לו דבר כנגד הרומאים, אלא רק כנגד מעשיו הפוגעניים של הנציב פלורוס. אגריפס שכנע את הציבור לחדול מחרם תשלום המסים לרומאים וכן לשקם את אולמי הבירה שמוליכים מאזור המקדש למצודת אנטוניה שמצפון-מזרחו, אלא בשעה שהפציר בציבור הנרגש להתאפק מעט עד שיוחלף פלורוס באחר, עורר זה את זעם המפגינים והמרד היה לעובדה היסטורית. אגריפס נאלץ להימלט מהעיר, כשמטח אבנים נורה עליו על ידי חמומי מוח.

ראשי העם וצמרת הסנהדרין הפצירו בפלורוס לדכא את המתקוממים, אך הוא סרב, כנראה כדי להציג את היהודים כמרדנים ולבסוף להתנקם בהם ביד קשה. לעומתו שיגר אגריפס לטובת הדיפת המורדים כוח צבאי בסדר גודל של 3,000 איש, כולם פרשים-לוחמים וקשתים מממלכתו שבצפון (אזור הגולן והבשן). בראש היחידה עמד פיליפוס בן יקים, מי שהיה נכדו של זמרי, מפקד כוח הפרשים-הקשתים במושבה הצבאית שהקים הורדוס המלך באזור הצפון-מזרחי (חבל ארגוב). בבואה של מסגרת צבאית זו לירושלים התברר כי העיר התחתונה נתפסה בידי המורדים וכוחותיו של אגריפס השתלטו על העיר העליונה.

התעצמות המרד

חיילי אגריפס נסוגו אט-אט למצודת אנטוניה, כשהמורדים עושים שמות בבתי המידות שבעיר העליונה ושורפים, בין השאר, את ארמונות אגריפס וברניקי. כוחות אגריפס, לאחר מצור מתיש ומשא-ומתן עם המורדים, עזבו את המצודה, ונותרו בה כוחות רומיים בלבד.

בשלב זה התכוננו הרומאים לדיכוי המרד בעזרת כוחות מעובים, כולם תחת פיקודו של הנציב הסורי קסטיוס גלוס. בכלל כוחות העזר נמצאו גם לוחמיו של אגריפס – אלפי פרשים וקשתים. אגריפס, שיצא עם ברניקי לביירות כדי לקבל את פניו של גלוס[4], שימש לו גם מורה דרך וגם יועץ טקטי. מסע גלוס התנהל לכיוון ירושלים ואגריפס ניסה שוב להניא בדבריו את המורדים מהמשך פעולותיהם. הוא אף שיגר מטעמו שני שליחים מכובדים: ברקאי (בורקיוס) ופויבוס, הסמיכם להבטיח למורדים את חייהם אם יניחו את נשקם, אך השניים נרצחו בידי המורדים ובטרם הספיקו לומר את דבר שליחותם. בשעה שהעם מחה על כך היכוהו המורדים נמרצות.

גם בשעה שהגיעו כוחות רומיים נוספים לדיכוי המרד, לאחר שניסיונו של גלוס נכשל, ובראשם אספסיאנוס, הגיש לו אגריפס עזרה צבאית, בדומה לשאר מלכי החסות באזור.

אספסיאנוס החל בדיכוי מהיר יחסית של המרד בגליל, כשאגריפס טורח לארח אותו ואת צמרת הפיקוד הרומי. הרומאי הגיש עזרה צבאית חשובה לאגריפס להדביר את ההתנגדות המרדנית בשתי הערים שהיו תחת שליטתו, בטבריה ובטריכאי (מגדל) שעל שפת הכנרת, ועל שום הידידות בין השניים לא ציווה אספסיאנוס להרוס את חומות טבריה. לעומת זאת, על שום ההתנגדות המרה בטריכאי הורה אגריפס למכור, בהנחיית הרומאים, חלק מהמורדים לעבדות. אגריפס אף הקצה כוחות לטובת ניהול המצור על גמלא שבגולן, אזור שהיה חלק משטח מלכותו. בשעת ניהול המצור על גמלא ניסה אגריפס, כפי שנהג גם בירושלים, להניא את המורדים מהמשך הלחימה. בתגובה נורתה אליו אבן קלע והוא נפצע במרפקו.

דיכוי המרד הגדול

בשנת 68 נרצח הקיסר נירון ואת מקומו תפס גלבה. משנודע הדבר לאגריפס, עזב יחד עם טיטוס את יהודה ועשה דרכו בספינה לרומא. השניים נשלחו למעשה על ידי אספסיאנוס על-מנת לברך את הקיסר החדש. אולם בדרכם, מששמעו שניהם על הירצחו של הקיסר החדש, מיהר טיטוס לאביו ביהודה, ואילו אגריפס המשיך בדרכו לרומא כדי להבטיח את המשך שלטונו ומעמדו. כאשר הפך אספסיאנוס לקיסר, העמיד עצמו אגריפס לרשותו ובתמורה זכה בנחלות קרקע באזור הצפון.

לאחר דיכוי המרד ניהל אגריפס חגיגות לכבודו של טיטוס בעיר המרכזית של ממלכתו, בקיסריה פיליפי. החגיגות כללו קרבות זירה בין גלדיאטורים והתמודדויות בין לוחמים לבין חיות טרף, כמקובל בתרבות הרומית. בין השנים 75 ל-79 שהה אגריפס ברומא ובשנתו האחרונה שם אף זכה לתואר פקידותי גבוה בהירארכיה הרומית[דרוש מקור].

מערכת היחסים בין אגריפס ליוסף בן מתתיהו

מערכת היחסים בין אגריפס ליוסף בן מתתיהו הייתה מורכבת, מכיוון שיוסף בן מתתיהו פיקד על המרד בגליל, על שטחים שהיו ברובם חלק מממלכתו של אגריפס, ולמרות זאת שמר על יחס אוהד אליו במקרים רבים. מערכת יחסים זו מתגוללת בספרו האוטוביוגרפי "חיי יוסף", ממנה עולה כי בין השניים התגלעו לא פעם חילוקי דעות קשים ואף התעמתויות צבאיות, בעיקר באזור טבריה וטריכאי (מגדל), אלא שתמיד נשמר ביניהם הכבוד ההדדי ויוסף בן מתתיהו הקפיד תמיד לכנות את אגריפס בשם "המלך".

פעם נמלטו אל יוסף שנים משרי צבאו הלא-יהודים של אגריפס, ויוסף התעקש להעניק להם חיסיון על אף שדרשו ממנו היהודים כתנאי לכך שהשניים ימולו או שיומתו.

לפי יוספוס הסיוע של אגריפס לאספסינוס לא היה בוגדני, אלא מהווה המשך לשיתוף הפעולה של מלכי החסות הרומיים, ובעיקר נבע מכך שאגריפס עדיין היה משוכנע שהמרד מיותר, שהמחיר שישלמו עליו יהיה גבוה מאוד, ושחלק נכבד מההנהגה הירושלמית מתנגדת למרד וכמותה רבים מהעם.

צעירים יהודים קנאים ארבו לאשת תלמי, אחד מנציבי המלך אגריפס, ושדדוה. יוסף זעם על כך, לכד את העבריינים והשיב את הכבודה לבעליה. יוסף מתוודה כי עותק אחד מספרו נשלח לאגריפס. הלה קרא את חיבורו ושיבחו על כך, ובעיקר על דברי האמת שכתב. באחת מאגרות התגובה כתב לו אגריפס, כי ישנן עובדות שאינן ידועות לו לכותב, והוא בהזדמנות יספר לו על כך.

תקרית אחת בין השניים נקשרה בברניקי, אחות אגריפס, שהיו אסמי חיטה בבית שערים שבעמק יזרעאל ויוסף השתלט עליהם וסיפק בעזרתם את צורכיהם של נזקקים.

יש הרואים את הכתוב על שמועת גילוי העריות בין אגריפס לברניקי כהוכחה לכך שכתביו פורסמו לאחר מות אגריפס, ובכך מקדימים את מותו.

סופו

ישנם סימנים לכך שאגריפס נפטר בשנת 92, כלומר כעשרים שנה לאחר סיום המרד הגדול וחורבן הבית[5]. לא ברור מדוע לא הנהיג את העם לאחר המרד, ומה עלה בגורלו. תשובה לכך לא נמצאה במקורות התקופה, למעט העובדה כי היו לו בנים[4]. עקבותיו אבדו לאחר דיכוי המרד הגדול. אגריפס המשיך לכהן בשטחי ממלכתו בצפון עד פטירתו, ומאז הועברו נחלות אלה לידי השלטון הרומי[6].

לפי פרשנות למסורת הכתובה בספר סדר הדורות טיטוס ואספסינוס הרגו את אגריפס שלש שנים קודם לחורבן הבית, כלומר בשנת 67 לספירה[7] אך מטבעות של אגריפס ועליהם הכתובת יודאה קאפטה (יהודה הכבושה) מפריכות דעה זו.

כתובת לטינית מביירות מנציחה את אגריפס השני לצד אחותו, בזכות תרומות לשיקום בניין בעיר וקישוטו: "ברניקי המלכה והמלך אגריפס תיקנו מן היסוד את המקדש הזה..., שהמלך הורדוס, שהם מצאצאיו, בנאו, אחרי שהידרר הבניין ברבות השנים, וגם קישטו אותו בשיש ובשישה...עמודים".[8][9]

השפעתו

השם 'אגריפס' בהיסטוריה

קיימת אי בהירות לגבי מקורות המזכירים את השם 'אגריפס'. במסורת היהודית יש התייחסות רבה וחיובית למלך בשם אגריפס. רחוב מרכזי בירושלים נקרא על שם מלך זה, ובספרי הלימוד נכתב עליו רבות. גם במסורת הנוצרית, בתפיסה העממית, ואף בעולם האקדמי במשך שנים רבות ההנחה הייתה שמדובר באגריפס הראשון[10][11]. בשנים האחרונות ישנם חוקרים שהוכיחו שלפחות חלק ממקורות אלו, מתייחסים דווקא לאגריפס השני.

גם לגבי מהות היחס אליו (אם אמנם עליו נאמרו הדברים), חוקרים עכשוויים טוענים כי ייתכן שהקריאה של העם "אחינו אתה" לאחר הקראת "פרשת המלך" במקדש ופריצתו בבכי, אינם חיוביים כלל אלא הם למעשה אמירה צינית ולעגנית, האומרים את ההפך הגמור.

אגריפס השני והתרבות ההלניסטית

אגריפס השני תרם להפצת ולהעמקת התרבות ההלניסטית, כהמשך למדיניות הרומית. אגריפס ניהל וקיים פעילות ספורט, תיאטרון ותחרות גלדיאטורים במתקנים שבנו אבותיו בעיקר בטבריה ובקיסריה. הוא הגדיל את שטחה של קיסריה פיליפי וקרא לה נירוניה על שם הקיסר המכהן. סביר להניח, שכקודמיו, ארגן בעיר תחרויות גופניות ומוזיקליות לרגל חנוכתה.

לתושבי בירות (בריטוס) העניק תיאטרון, שהוצאותיו היו רבות ודאג שהרפרטואר השנתי יהיה מגוון ואטרקטיבי. אגריפס הזרים לרשות המקומית כספים רבים למימון צורכי התושבים וחילק להם תבואה ושמן וכן דאג לקשט את העיר בפסלים מרהיבים. טביעת החותם של התרומה ההלניסטית עולה ממספר כתובות ואף מהמטבעות שטבע והנפיק.

מערכת היחסים עם הציבור היהודי

מוצאו של אגריפס, המסורת הארוכה של משפחתו ובעיקר הסמכויות שהואצלו לו על ידי הרומאים – הפיקוח על המקדש ומינוי כהנים גדולים – הביאו את אגריפס למעורבות במצבו ובגורלו של העם היהודי.

בכתבי יוסף בן מתתיהו ישנן התייחסויות רבות לכך שהיהודים אהבו את אגריפס הראשון, אך הסתייגו מאגריפס השני[12]. ד"ר דליה טריפון מאוניברסיטת חיפה ותלמידיה חקרו את החומר הכתוב והממצא הארכאולוגי ובאפריל 1986 היא הציעה פרשנות חדשה לנתונים, על פיה היהודים התייחסו לאגריפס השני כ'מלך ישראל', למרות שתואר זה לא ניתן לו על ידי הרומאים. התייחסות זו באה לו בגלל נסיונותיו לפשר בין היהודים לרומאים, ואולי גם בגלל היותו בנו של אגריפס הראשון והאהוד. לפי השערתה, ביקשה לפרש את הכתובים והמסורות באופן אחר[13].

לפי פרשנות זו, המסופר על 'אגריפס המלך' שהרבה למנות ולפטר כהנים גדולים בדומה להורדוס בשעתו - מדבר באגריפס השני. אחד מכהנים אלו היה ישמעאל בן פיאבי שהתמנה בתקופת סכסוך קיסריה ערב המרד הגדול. לכהן זה יש יחס אוהד במשנה, וכתוב שנתמנה על ידי המלך.

אגריפס בנה בארמונו שבירושלים קרוב ללשכת הגזית (הקסיסטוס - בלשונו של בן מתתיהו) אולם גדול ומפואר, שממנו ניתן היה לצפות ולהשקיף על העיר, ובכלל זאת על הנעשה בבית המקדש. מהלך זה הרגיז חלק מתושבי ירושלים, שבתגובה הקימו חומה, שתחצוץ בין המקדש לארמון, ובכך בקשו למנוע את הפולשנות המלכותית אל תוך המקדש. הן אגריפס והן הנציב פסטוס זעמו, והאחרון ביקש להרוס את מחיצת האבן. התערבותו של הקיסר נירון לטובת יהודי ירושלים, בהשפעת אשתו פופאיה, מנעה את התחממות הרוחות.

כדי להתחשב מחד בדרישות הלויים המשוררים, ומאידך לקצץ קצת ביוהרת הכהנים, נעתר אגריפס לבקשת הלויים לאפשר להם ללבוש בגדי בד בדומה לכהנים, ואף כינס לצורך זאת מושב מיוחד של הסנהדרין. ביטוי נוסף להתחשבותו של אגריפס בצורכי קבוצות שונות בירושלים התגלם בעובדה, כי לאחר סיום העבודות השונות במקדש והפסקת בניין החומה השלישית (עוד מימי אביו אגריפס הראשון) נותרו בירושלים כ-18 אלף מובטלים. אגריפס הציע לרצף את האזור בשיש ובכך נמצאה פרנסה למובטלים[14].

לבסוף, ד"ר טריפון משערת שלאחר חורבן בית המקדש לא נותרה הנהגה יהודית, ושרבי יוחנן בן זכאי מעולם לא הנהיג ואף לא רצה להנהיג את העם בהבטים הפוליטיים. היא משערת שעליית בית רבן גמליאל לנשיאות באה לאחר מותו של אגריפס "אחרון המלכים לבית חשמונאי". השערה זו באה מאחר שידועים כתובות ומטבעות שלו, עוד עשור לאחר החורבן, אך אין התייחסות למלוכה זו בכתבי היהודים.

לפי עורך הספר סדר הדורות יש השערה שהושמט חלק מן הטקסט, ועל פי זה טיטוס ואספסינוס הרגו את אגריפס בשנת 67 לספירה, שלש שנים לפני חורבן הבית[15].

אגריפס בספרות חז"ל

השם 'אגריפס' מוזכר בכמה מקומות בספרות חז"ל, רובם בהקשר חיובי, אולם ברוב המקרים קיים קושי רב בקביעה אם מדובר באגריפס הראשון או השני. דוגמה לכך הוא תיאור מעמד הקהל המופיע במשנה במסכת סוטה:

פרשת המלך כיצד?
מוצאי יום טוב הראשון של חג, בשמיני, במוצאי שביעית, עושין לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה...
וחזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנו לכוהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך.
והמלך עומד ומקבל וקורא יושב.

אגריפס המלך עמד וקיבל וקרא עומד, ושיבחוהו חכמים.
וכשהגיע ל"לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, אשר לא אחיך הוא" - זלגו עיניו דמעות.
אמרו לו: אל תתיירא אגרפס, אחינו אתה, אחינו אתה, אחינו אתה"

משנה סוטה, ז, ח

אלה הטוענים כי משנה זו מיוחסת לאגריפס הראשון מנמקים את הנחתם במידע על שמירת המצוות על ידי המלך והאהדה שהופגנה כלפיו. לעומתם טוענים אחרים המייחסים את המעשה לאגריפס השני, כי קריאות העם - "אחינו אתה" – היו אירוניות וציניות. טענה אחרת היא שרק אגריפס הראשון מלך בירושלים, ולעומתה גורסים כי אגריפס השני היה "מפקח המקדש" ועל כן היו שכינוהו "מלך במקדש" ועוד.

במסורת תנאית אחרת מתברר הקשר בין (חורבן) בית המקדש לבין אגריפס: "משום רבי נתן אמרו: נתחייבו ישראל כליה (משום) שחינפו לאגריפס המלך" (תוספתא סוטה ז, 16) ובתלמוד הירושלמי נמסר כי "הרבה חללים נפלו באותו היום, שהחניפו לו (לאגריפס)" (סוטה פרק ז' כב ע"א). ההקשר הכרונולוגי בין האירוע לבין החורבן מחייב יותר את המסקנה, כי מדובר באגריפס השני.

בכל מקרה, התכונה של מחילה על כבודו של מלך בהקשר ל'אגריפס' מופיעה עוד מספר פעמים בספרות חז"ל, כגון בויקרא רבה, עת ביקש אגריפס להקריב אלף עולות ביום אחד ודרש מהכהן המשרת לא לאפשר לאף אחד להקריב באותו יום. עם זאת, כשהגיע עני אחד ובידיו שני תורים לקרבן, הניח לו הכהן שימלא את רצונו והקריב, כאשר שמע המלך על המעשה, שיבח את הכהן.

על-פי עדות אחרת במשנה (ביכורים ג, ד) השתתף 'אגריפס' בטקס הביכורים במקדש – "אפילו אגרפס המלך נוטל את הסל על כתפו ונכנס, עד שהוא מגיע לעזרה. הגיע לעזרה, דברו הלויים בשיר ...".

אם נכון ההסבר שמדובר באגריפס השני, תפקידו כ"מפקח המקדש" המתועד אצל יוסף בן מתתיהו, עולה מדי פעם בפעם בספרות חז"ל. פעם אחת זיכה במתנות רבות את גביני הכרוז, שהיה מדרבן את בעלי התפקידים במקדש וקולו הרם היה מתגלגל בירושלים למרחק של שלוש פרסאות. במקרה אחר פנה 'אגריפס המלך' לכוהני המקדש, וביקש לדעת כמה יהודים פוקדים את ההיכל בפסח על ידי חשבון מעניין של ספירת קרבנות הפסח.

באחד המקרים פנה 'אגריפס המלך' וברר אצל רבי אליעזר בן הורקנוס מדוע מצות ברית מילה אינה נכללת בעשרת הדברות, בבחינת שאלה מהותית ביותר. שאלות מסוג זה הופנו לחכמי יבנה, ומתוך כך ברור שמדובר באגריפס השני.

אילן יוחסין

קוסטובר
 
שלומית
 
הורדוס
 
מרים החשמונאית
 
פצאל
 
לא ידועה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
ברניקי
 
 
 
אריסטובולוס
 
שלומציון
 
 
 
פצאל
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אגריפס הראשון
 
 
 
 
 
 
 
קיפרוס
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
אגריפס השני

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, ו'
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד' (132)
  3. ^ מעשי השליחים 26:28
  4. ^ 4.0 4.1 יוסף בן מתתיהו, חיי יוסף, פרק 11.
  5. ^ המקורות לגבי שנת מותו של אגריפס מסוכמים בספרו של אמיל שולר לתולדות היהודים בימי ישו (1973). לפי שולר, רבים מהמקורות מפוקפקים, ומסתמכים על השלמות משוערות לכתובות מחוקות על מטבעות וחפצים שונים. לפי כתבי הנוצרים (פותיוס) אגריפס מת בשנה השלישית של הקיסר טראיאנוס (שמלכותו החלה בשנת 98!) שולר מביא הוכחות רבות לכך שתאריך מאוחר זה אינו נכון, ומקדים אותו בכמה שנים. נמצאו מטבעות עליהם נכתב שנת 35 למלכותו, אך יש אי בהירות לגבי משמעות הספירה הזו
  6. ^ על פי ספרו של שולר לעיל. מקורותיו בכתובות ומטבעות של אגריפס.
  7. ^ ר' הערה לעיל בעניין זה
  8. ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון : מלך יהודה האחרון, מרכז זלמן שזר לחקר תולדות העם היהודי, ירושלים תשמ"ז, עמ' 145, הערה 104.
  9. ^ דניאל שוורץ, פלוויוס יוספוס (יוסף בן מתתיהו): חיי יוסף; מבוא, תרגום ופירוש, יד יצחק בן-צבי, ירושלים תשס"ח - 2007, עמ' 76.
  10. ^ הייתה גם טענה שכותבים יהודים לגבי המסורת היהודית לא היו מודעים כלל לקיומם של שני המלכים, אב ובנו, בעלי אותו השם. אלא שרש"י מציין את המלך כ"אגריפס בן אגריפס". כך שמוכח שלפחות בתחילת האלף הראשון ידעו על כך. ור' מחקרו של עדי שרצר באתר ישיבת הר עציון
  11. ^ הורדוס אגריפס באתרו של ההיסטוריון ההולנדי יונה לנדרינג. המאמר המוקדש לאגריפס הראשון, כותב עליו שהיה אחרון המלכים היהודים שהצליח לאחד את היהודים בממלכתו
  12. ^ קדמוניות היהודים 20:9-14, 20:135 ועוד
  13. ^ לדעתה, ייתכן שהקו המדיני המתפשר עם הרומאים היה מקובל על חלק מהעם, בייחוד אלו ששרדו את המרד, ואלו אהדו את אגריפס. כדוגמה היא מביאה את השתתפותם של מפקדים יהודים בצבאו. כמו כן, היא מזכירה את מחקרו של פרופ' אוריאל רפפורט מאוניברסיטת חיפה, לפיו יהודי הגליל היו פשרניים ולא תמכו במרד. מחקרה והשערתה לגבי הכהונה מסתמכים בעיקר על מחקרי פרופ' דניאל שוורץ מהאוניברסיטה העברית, (הטוען שכתבי בן מתתיהו שאינם אוהדים את הפרושים הם תוספת של ניקולאוס). בין היתר ד"ר טריפון מסתמכת על קטע שיש המפקפקים במקוריותו, בספר קדמוניות היהודים, המתייחס ליעקב אחי ישו. לטענתה רוב החוקרים דוחים פקפוקים אלו. תמיכה לטענתה לגבי אגריפס השני כמלך, יש לדבריה באזכור האחוזה מלכותית רכושם של אגריפס השני וברניקי, המוזכר באגביות בקדמוניות היהודים ורומז למעמדם.
  14. ^ פרשנות זו על פועלו החיובי תלויה בהבנה שאכן הכתובים במשניות מדברים על אגריפס השני, ולא הראשון.
  15. ^ הערתו משנת 1769 (ה'תקכ"ט של אריה יהודה לייב נכדו של מחבר הספר, בעמוד מ"ב בדפוס המקורי (אתר ספרי גוגל):כתב הכי (כלומר: כתב כך): אגריפס בן אריסטובולוס בן אלכסנדר אח ארקילוס מאשה אחרת בן הורדוס הזקן הראשון, הומלך על ישראל על ידי טובריאו קיסר רומה, ומלך ך"ג שנים, ובא אליו טיטוס ואספסינוס ויהרוג אותו. ומונבז בנו ג' שנים ומחצה קודם חורבן הבית, ואז ביטל התמיד עד כאן לשונו. (כלומר הפסיקו להקריב את קרבן התמיד בבוקר ובערב של כל יום בבית המקדש). והשמיט אגריפוס השני, ולא הזכירו כלל. ולדעתי השמטות סופר יש כאן, וכן צריך לומר: ומלך כ"ג שנים - היינו אגריפוס הראשון (וזה מת תת"ד) ואחר כך הומלך אגריפוס השני (היינו בשנת תת"ד) מלך ך"א שנים, ויהרוג אותו טיטוס ואספסינוס ג' שנים קודם החורבן שהיה (שנת תתכ"ח)...
המלכים והשליטים מבית הורדוס
הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39)
פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92)
אגריפס הראשון

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"ס – מרץ 44), היה יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

אספסיאנוס

טִיטוּס פְלַאוְויוּס אַסְפַּסְיָאנוּס (בלטינית: Titus Flavius Vespasianus;‏ 17 בנובמבר 9 - 23 ביוני 79) היה קיסר רומי משנת 69 עד 79 ומייסד השושלת הפלאבית. לפני שעלה לכס הקיסר, היה אספסיאנוס מפקד בצבא הרומי, ופיקד על דיכוי המרד הגדול של היהודים ברומאים. לצד בנו טיטוס מוזכר אספסיאנוס במקורות היהודיים כאחד מגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי.

בית הורדוס

בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת 37 לפנה"ס וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 לספירה.

בית חנן (כהונה גדולה)

בית חנן הייתה משפחת כהנים גדולים בסוף תקופת בית שני. פעילותם הייתה במאה ה-1 לספירה. ההגמוניה של המשפחה על תפקיד הכהן הגדול הייתה בעיקר בתקופת הנציבים הרומים הראשונים ביהודה שארבעה מהם מונו על ידם, דבר המצביע על יוקרת המשפחה וחשיבותה בעיני השלטון הרומי. מקורה של המשפחה לא ידוע. מנחם שטרן מעלה את ההשערה שאולי מקור המשפחה במצרים כמו משפחות הכהונה בית ביתוס ובית פיאבי.הכהן הגדול הראשון בן משפחה זו היה כנראה חנן בן שת שמונה לתפקידו בשנת 6 לספירה על ידי קוויריניוס נציב סוריה שנשלח על ידי אוגוסטוס בשנה זו, לארגן את נציבות יהודה לקראת שלטון הנציבים הרומאים, וזאת לאחר תקופת שלטונו הכושל של ארכלאוס בנו של הורדוס. קוויריניוס הוריד מתפקידו את יועזר בן ביתוס אולי כדי למנוע ממנו לצבור והשפעה. חנן בן שת שימש בתפקיד כהן גדול עד שנת 15, ואז הורה נציב יהודה ואלריוס גראטוס להפסיק את כהונתו ומינה תחתיו את ישמעאל בן פיאבי הראשון שהיה מבית פיאבי. ייתכן וגם הכהן הגדול יהושע בן שי שמונה לתפקידו על ידי ארכלאוס בשנת 3 לפנה"ס, היה מבית חנן. הוא כיהן בתפקידו עד שנת 6/5 לפנה"ס.

חמישה בנים של חנן בן שת הפכו לכוהנים גדולים: אלעזר, יונתן, תיאופילוס, מתתיהו וחנן. המשפחה נמנתה, ככל הנראה על הצדוקים, ולכל הפחות לגבי חנן בן חנן אומר זאת יוסף בן מתתיהו מפורשות. גם בספר מעשי השליחים מצוין שאנשיו של חנן הזקן היו צדוקים.ישמעאל בן פיאבי הודח מתפקידו לאחר תקופה קצרה, שלאחריה מינה הנציב גראטוס כנראה בשנת 17/16 את אלעזר בן חנן לתפקיד הכהן הגדול. גם הוא לא החזיק בתפקיד זמן רב, ונראה ששנה לאחר מכן מינה גרטוס את שמעון בן קמחית שלא היה מבית חנן. כהנים מבית חנן חזרו לתפקיד הכהונה הגדולה בשנת 18 באמצעות הכהן הגדול יוסף קיפא שהיה נשוי לבתו של חנן בן שת (ועל פי הברית החדשה היה השופט של ישו הנוצרי בחקירתו בידי הסנהדרין). קיפא החזיק מעמד בתפקידו עד שנת 36. בשנה זו פוטר מתפקידו יחד עם הנציב פונטיוס פילאטוס בידי מושל סוריה ויטליוס ובמקומו מונה לכהונה הגדולה גיסו יונתן בן חנן. נראה כי הסיבה לפיטוריהם הייתה אי שביעות רצון הציבור על שיתוף הפעולה ביניהם. בשנה שלאחר מכן מינה ויטליוס במקומו את אחיו תיאופילוס בן חנן. יונתן בן חנן סייע למינויו של אנטוניוס פליקס לנציב על יהודה, לאחר שיחסיהם התקררו הביא פליקס למותו על ידי הסיקריים.לאחר שאגריפס הראשון מונה לתפקיד מלך, הוא ניסה לחזור למדיניות שהייתה נהוגה בימי סבו שבתקופתו ההגמוניה הייתה בידי בית ביתוס. בשנת 41 מינה את שמעון קנתרס מבית ביתוס לכהן גדול. כמו הורדוס הוא מינה והוריד כהנים גדולים כדי למנוע מהם צבירת כוח והשפעה שיכלה לאיים עליו. ובשנת 41 החזיר את משפחת בית חנן כשמינה לתפקיד את מתתיה בן חנן. זה החזיק בתפקיד עד שנת 44.

בשנה זו, שנת חייו האחרונה של אגריפס, העביר המלך את הכהונה הגדולה ממתתיה לאליהועיני בן קנתירא. ייתכן וניתן לזהות את אליהועיני זה עם אליהועיני בן הקוף, שאולי היה בנו של "הקייף" - הכהן הגדול יוסף קיפא, חתנו של חנן בן שת.משנת 44 עד שנת 62 מונו לתפקיד כהנים מבתי כהונה אחרים. בשנה זו חזר לתפקיד הכהן הגדול האחרות מבית חנן והוא חנן בן חנן. הוא היה צעיר הבנים במשפחה. בשנת 62 מת הנציב פסטוס והנציב אלבינוס נשלח במקומו. חנן ניצל אירוע זה, השתלט על משרת הכהן הגדול, והורה על הוצאתו להורג בסקילה של יעקב אחי ישו. לאחר אירועים אלה פוטר חנן בן חנן מתפקידו על ידי אגריפס השני.

בשנת 66, לאחר פרוץ המרד הגדול, מונה חנן לאחר משני מפקדי העיר ירושלים הוא נמנה עם המתונים. הוא תמרן בין דרישות סותרות ואינטרסים מנוגדים של המתונים והקנאים, כל זאת בעודו שייך מבחינה מעמדית ופוליטית למעמד הכוהנים והצדוקים אשר התנגדו מראש למרידה וראו בה סיכון מיותר למעמדם. בשנת 67 או 68 נרצח בידי הקנאים.

כהן נוסף שכנראה ניתן לשייך למשפחה זו, היה מתתיהו בן תיאופילוס (השני) שמונה לתפקידו על ידי אגריפס השני בשנת 64. ניתן להניח שהוא היה בנו של תיאופילוס בן חנן, ונכדו של הכהן הגדול חנן בן שת.על משפחת כהנים גדולים זו ומשפחות הכהנים הגדולים האחרים בתקופתם נאמר בתוספתא:

"עליהם ועל כיוצא בהם אמר אבא שאול בן בטנית משום אבא יוסף בן חנין: אוי לי מבית ביתוס אוי לי מאלתן, אוי לי מבית חנין אוי לי מלחישתן, אוי לי מבית קתרוס אוי לי מקולמוסן, אוי לי מבית ישמעאל בן פיאכי אוי לי מאגרופן. שהם כהנים גדולים, ובניהן גיזברין, וחתניהם אמרכלין, ועבדיהן חובטין את העם במקלות."

ברניקי

ברניקי (או ברניקה, ביוונית: Βερενίκη;‏ 28 לספירה - לא לפני 79 לספירה) הייתה מלכה יהודיה מבית הורדוס, בתו של אגריפס מלך יהודה, ונצר לשושלת בית חשמונאי. היא הייתה מאהבתו של הקיסר לעתיד טיטוס והודות לכך הפכה לאחת הנשים המשפיעות ביותר ברומא העתיקה.

גביני

גביני הוא שמו של כהן ידוע שהיה אחד מחמישה עשר הממונים שהיו בבית המקדש, והיה אחראי הכריזה בבית המקדש לקרוא לכהנים ללויים ולישראלים לעבודות בית המקדש.

מסופר על גביני שקיבל מתנות רבות מידי אגריפס השני.[דרוש מקור] בקהלת רבה מסופר כי ביום שמת גביני נולד בלשאצר. על פי המובא במדרש שם אביו של גביני הוא חרסון.

גסיוס פלורוס

גסיוס פלורוס (לטינית: Gessius Florus) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 64–66 לספירה, אשר התנהגותו האכזרית והרצחנית הייתה בין הגורמים העיקריים לפרוץ המרד הגדול.

דרוסילה (בית הורדוס)

דרוּסילה (נולדה בשנת 38) הייתה נסיכה יהודייה משושלת בית הורדוס.

היא נולדה בממלכת יהודה לאגריפס הראשון, מלכה האחרון של יהודה, ואשתו קיפרוס (בת פצאל בן פצאל, אחי הורדוס, ושלומציון בת הורדוס ומרים החשמונאית). אחותם של אגריפס השני, דרוסוס (נפטר כשהיה ילד), ברניקי ומרים. היא נקראה על-שם דרוסילה, אחותו האהובה של הקיסר קליגולה.

עם מותו של אביה, בהיותה בת שש בלבד, שימשו דרוסילה ואחיותיה מטרה קלה לשמחתם של היוונים תושבי קיסריה וסבסטיה לאידם של היהודים על מות מלכם: "והחיילים שנזדמנו (לשם) אותה שעה, ורבים היו, הלכו אל בית (אגריפס) וחטפו את האנדרטות של בנות המלך והביאו אותן מתוך הסכמה כללית לבתי-זונות והעמידו אותן על הגגות, ונהגו בהן מנהג של ביזיון כמה שיכלו, ועשו מעשים מכוערים משאפשר לספרם".לפני מותו, אירס אותה אביה לאפיפאנס בנו של אנטיוכוס הרביעי מלך קומגנה. התנאי למימוש האירוסין היה שאפיפאנס יתגייר, אולם בסופו של דבר חזר בו מהבטחתו וסירב להמיר את דתו. המלך אגריפס השני, אחיה של דרוסילה, ביטל את האירוסין והשיא אותה לאזיזוס (עזיז) מלך אמסה (חמת), שהסכים להתגייר כדי להתחתן עמה.

אבל נישואיה לעזיז לא החזיקו מעמד זמן רב:

לפי הברית החדשה דרוסילה ישבה לצד בעלה בשעה שהוא שפט את פאולוס: "אחרי כמה ימים בא פליקס עם דרוסילה אשתו, שהייתה יהודיה".לאחר סיום תקופת שירותו של פליקס, חזרה דרוסילה עם בעלה לרומא. בשנת 79, עם התפרצות הר הגעש וזוביוס, נעלמו עקבותיהם של דרוסילה ובנה אגריפס.

הורדוס (מלך כלקיס)

הורדוס (15 לפנה"ס - 48), מלך כלקיס מבית הורדוס.

הורדוס נולד בממלכת יהודה. מצד אביו אריסטובולוס היה נכדו של הורדוס ומרים החשמונאית, ואמו ברניקי הייתה בתם של שלומית אחות הורדוס וקוסטובר מושל אדום.

הורדוס היה אחיהם של אגריפס הראשון, אריסטובולוס הצעיר, הרודיאס ומרים.בשנת 7 לפנה"ס התייתם הורדוס מאביו, שהוצא להורג על ידי סבו הורדוס יחד עם אחיו אלכסנדר באשמת קשירת קשר כנגד המלך. לזמן מה חייתה משפחתו תחת הגנתו של הורדוס, אולם בשנת 5 לפנה"ס החליטה אמו ברניקי לקחת את משפחתה ולעבור להתגורר ברומא. הורדוס התחנך בחצר הקיסרית, כפי שהיה נהוג אצל בני מלוכה ממדינות החסות של רומא. ייתכן שיש בכך סימן שאוגוסטוס החשיב את הורדוס ואחיו כיורשים פוטנציאליים לממלכת סבם.

הורדוס הומלך על ידי הקיסר קלאודיוס על כלקיס, עם עלייתו לשלטון בשנת 41 לספה"נ. כמו כן, הוא קיבל דרגת פראיטור לשם כבוד (ornamenta praetoria). בעקבות בקשה שהוא ואחיו אגריפס העלו לפני הקיסר, הוציא קלאודיוס צו בו הוא מאשר את זכויותיהם של היהודים החיים בגולה.

עם מות אחיו, אגריפס הראשון, בשנת 44 וסיפוחה מחדש של ממלכת יהודה לאימפריה הרומית כפרובינקיה, קיבל הורדוס את האחריות לניהול בית המקדש ומינוי הכהנים הגדולים.

אשתו הראשונה של הורדוס הייתה מרים, בת דודתו אולימפיאס בת הורדוס המלך ומלתקי השומרונית ויוסף בן יוסף אחי הורדוס המלך. מרים ילדה לו בן בשם אריסטובולוס. לאחר שנפטרה, נשא לאישה את אחייניתו ברניקי, שממנה נולדו לו שני בנים, ברניקינוס והורקנוס.

עם מותו של הורדוס בשנת 48, ירש אותו כמלך כלקיס אחיינו אגריפס השני, שהוחלף בשנת 53 על ידי אריסטובולוס, בנו הבכור של הורדוס.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

יוסטוס איש טבריה

יוסטוס איש טבריה היה היסטוריון, סופר ואיש ציבור ידוע בטבריה, שפעל בתקופת המרד הגדול ברומאים במאה ה-1 לספירה.

כהן גדול

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא תוארו של ראשון הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. הכהן הגדול נבדל משאר הכהנים במעמדו, בהשפעתו, בתפקידיו הדתיים, בחובותיו הדתיות והפרטיות, ובזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל החיצוני הבולט ביותר בינו לבין אחיו היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.

גם התואר כֹּהֵן הָרֹאשׁ המופיע בתנ"ך מתייחס ככל הנראה לכהן הגדול.

בתקופות הפרסית וההלניסטית היה אחד ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר. תפקיד זה מקביל במדה מסוימת לתפקידו של 'רב כהנים' הידוע לנו מכתבי אוגרית. עד לימי יאסון עברה משרת הכהן הגדול בירושה, והמחזיקים בה התייחסו אל אהרן כ-"הכהן הגדול הראשון" ואל אלעזר בנו כממשיכו.

מרים (בת אגריפס הראשון)

מרים (נולדה בשנת 34) הייתה נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס.

היא נולדה בממלכת יהודה לאגריפס הראשון, מלכה האחרון של יהודה, ואשתו קיפרוס (בת פצאל בן פצאל, אחי הורדוס, ושלומציון בת הורדוס ומרים החשמונאית). אחותם של אגריפס השני, דרוסוס (נפטר כשהיה ילד), ברניקי ודרוסילה.אביה, אגריפס המלך, אירס אותה ליוליוס ארכילאוס בן חלקיה (אולי חלקיה, מפקד הצבא וחברו של אגריפס), אך נפטר לפני שהגיעה לפרקה, כשמרים הייתה בת 10 בלבד.

עם הישמע על מותו הפתאומי של אביהן, שימשו מרים ואחיותיה מטרה קלה לשמחתם של היוונים תושבי קיסריה וסבסטיה לאידם של היהודים על מות מלכם: "והחיילים שנזדמנו (לשם) אותה שעה, ורבים היו, הלכו אל בית (אגריפס) וחטפו את האנדרטות של בנות המלך והביאו אותן מתוך הסכמה כללית לבתי-זונות והעמידו אותן על הגגות, ונהגו בהן מנהג של ביזיון כמה שיכלו, ועשו מעשים מכוערים משאפשר לספרם".המלך אגריפס השני, אחיה הגדול של מרים, השיא אותה מאוחר יותר לארוסה. מארכילאוס נולדה לה בת, ברניקי.מאוחר יותר עזבה מרים את בעלה "ונישאה לדמטריוס, שעל-פי ייחוסו ועל-פי עושרו היה ראש וראשון בקרב יהודי אלכסנדריה", בעל משרת האלאבארכוס . מדמטריוס נולד לה בן, אגריפינוס.

מתתיהו בן תיאופילוס (השני)

מתתיהו בן תּיאוֹפילוֹס (השני) היה כהן גדול בבית המקדש השני בזמן פרוץ המרד הגדול (שנת 66 לספירה). ניתן להניח שהיה בנו של הכהן הגדול תיאופילוס בן חנן (כהן בשנים 41-37 לספירה) ונכדו של הכהן הגדול חנן בן שת (כהן בשנים 15-6 לספירה) ובכך היה שייך למשפחת הכהנים בית חנן.

בשנת 65, מינה המלך אגריפס השני את מתתיהו לכהן גדול (השישי והאחרון שנתמנה על ידיו) במקום יהושע בן גמלא.בסוף שנת 67, בזמן המרד הגדול, מינו הקנאים את פינחס בן שמואל מכפר חבתא למשרת הכהן הגדול במקומו של מתתיהו בן תיאופילוס. מינויו על פי גורל של איכר עובד אדמה במקומו של כהן ממשפחת כהנים גדולים הביאה לתחושת שבר:"עיני יתר הכהנים, העומדים מרחוק, זלגו דמעות למראה החוק המחולל והם נאנחו על המשרה הקדושה הנרמסה ברגלים." פינחס זה היה הכהן הגדול האחרון שכיהן בבית המקדש השני לפני חורבנו.בזמן המצור הרומאי על ירושלים בשנת 70, הצליחו ארבעת בניו של מתתיהו להימלט מן העיר הנצורה. יחד עם הכהנים הגדולים (מתתיהו עצמו ככל הנראה כבר לא היה בחיים) יהושע בן דמנאי ויוסף בן קמחית (או קבי) ובניהם של כהנים גדולים אחרים (ישמעאל בן פיאבי ומתתיהו בן ביתוס), ברחו בניו של מתתיהו מהעיר הסגורה על ידי משמרות המורדים, אל הרומאים.לטענת יוסף בן מתתיהו, היו אלה דבריו שלו אל תושבי ירושלים הנצורים, שהשפיעו על האליטה לברוח מהעיר. הפליטים העשירים שוכנו זמנית על ידי אספסיינוס בעיר גופנא, מה שהביא את המורדים לטעון בפני העם, שהפליטים, מאחר שנעלמו מן העין, ללא ספק נרצחו על ידי הרומאים. טיטוס בתגובה, הביא אותם בחזרה כדי שיסובו יחד עם יוסף בן מתתיהו את חומות הר הבית. הבורחים התאספו לפני הצבא הרומי מול החומה והתחננו למורדים להציל את לב לבה של עיר הבירה:"פתחו את שערי ירושלים לפני הרומאים והצילו את עיר אבותינו, ואם תמאנו לעשות כדבר הזה – צאו כלכם מהר-הבית והשאירו את בית מקדש לפלטה".

דבריהם רק העלו את חמת המורדים, שענו להם בצעקות וקללות. עם החרבת בית המקדש, פסקה גם הכהונה הגדולה.

נומיסמטיקה

נוּמִיסְמַטִיקַה (באנגלית: Numismatics) היא מדע העוסק בחקר איסוף הכסף ועברו ההיסטורי, הכלכלי והגאוגרפי על צורותיו השונות. מקור המילה מיוונית עתיקה: νόμισμα (בתעתיק לטיני: numisma), שפירושה מטבע.

אף על פי שנומיסמטיקה מיוחסת לרוב לחקר איסוף מטבעות, ניתן למנות נושאים נוספים בהם איסוף שטרי כסף, מדליות ועיטורים, ניירות ערך, ושטרי חוב.

פורקיוס פסטוס

פורקיוס פסטוס (לטינית: Porcius Festus) היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 60 עד 62 לספירה.

בימי כהונתו של הנציב פורקיוס פסטוס גברו המשיחיות ותנועת המרדנות. בימיו הופיע עוד מתנבא, הוזה, שמשך רבים אחריו למדבר. הרומאים מיהרו להתערב, ורבים מצאו את מותם כתוצאה מכך. כדי להבליט את המתיחות בעם מציין יוסף בן מתתיהו סכסוך שפרץ בין המלך אגריפס השני לבין העם. בין ארמונו של אגריפס לבין המקדש נבנתה מחיצה שנועדה למנוע מאגריפס לצפות מארמונו בעבודת הקרבנות במקדש. אגריפס זעם ופסטוס ביקש להסיר את המחיצה.

היהודים פנו לקיסר נירון אשר פסק דווקא לטובתם. זאת משום שביקש לרצות בכך את אשתו, פופאיה, אשר נטתה ליהדות, אם כי אין להוציא מכלל אפשרות את השיקול הפוליטי - הרגעת הרוחות ביהודה שעלולות להזין את מדורת המרידה.

עם מותו של פסטוס נשלח ליהודה נציב חדש, אלבינוס.

קסטיוס גאלוס

גַאיוּס קֶסְטיוּס גַאלוּס (Gaius Cestius Gallus; לעיתים צסטיוס גאלוס; ? - 67), היה גנרל וסנאטור רומאי שהיה פעיל בימי התהוות הפרינקיפט. היה נציב סוריה בתקופת המרד הגדול אשר הובס כשניסה לדכא את המורדים בארץ יהודה.

קספיוס פאדוס

פאדוס היה נציב יהודה מטעם הרומאים בין השנים 44 עד 46 לספירת הנוצרים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.