אגריפס הראשון

אגריפס הראשון (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס, 10 לפנה"סמרץ 44[1]), היה יהודי-רומאי שהיה צאצא לבית הורדוס ומלך יהודה האחרון שבזכות קשריו הטובים וקרבתו לקיסרי השושלת היוליו-קלאודית הצליח לאחד מחדש את ממלכת סבו הורדוס תחת שלטון יהודי.

Agrippa I
מטבע עם דיוקנו של אגריפס הראשון
אגריפס הראשון
Agrippa I-Herod agrippa
שושלת בית הורדוס

תולדות חייו

ראשית דרכו

אגריפס נולד ככל הנראה בממלכת יהודה. מצד אביו אריסטובולוס היה נכדו של הורדוס ומרים החשמונאית ואמו ברניקי הייתה בתה של שלומית אחות הורדוס וקוסטובר מושל אדום, אגריפס נקרא על שמו של מרקוס ויפסניוס אגריפה שהיה חתנו של הקיסר אוגוסטוס ושליט המזרח מטעמו ובתוקף תפקידו היה מקורב להורדוס. היו לו שני אחים, הורדוס (מלך כלקיס) ואריסטובולוס הצעיר, ושתי אחיות, הרודיאס ומרים.[2] בגיל שלוש התייתם אגריפס מאביו, לאחר שאביו ודודו אלכסנדר הוצאו להורג על ידי הורדוס באשמת קשירת קשר כנגד המלך.

משפחתו של אגריפס חייתה תחת הגנתו של הורדוס, אולם בשנת 5 לפנה"ס החליטה אמו ברניקי לקחת את משפחתה ולעבור להתגורר ברומא. ברומא אגריפס התחנך בחצר הקיסרית, כפי שהיה נהוג אצל בני מלוכה ממדינות החסות של רומא, כך שייתכן שאוגוסטוס החשיב את אגריפס ואחיו כיורשים פוטנציאליים לממלכת הורדוס. אגריפס נלקח תחת חסותה של אנטוניה הצעירה, שהייתה אחת מהנשים הבולטות ביותר בתקופת הקיסרות המוקדמת, והתחנך יחד עם בנה קלאודיוס (לימים הקיסר הרומי) ועם דרוסוס, בנו של טיבריוס, שהיו בני גילו והפכו לחבריו הקרובים.

לאחר מותה של ברניקי, בערך בשנת 23, החל אגריפס לחיות חיי בזבזנות שגרמו לו לשקוע בחובות כבדים. באותה תקופה הוא נישא לבת דודתו קיפרוס, בתם של שלומציון (אחות אריסטובולוס אביו) ופצאל בן פצאל.

הסתבכותו בחובות הביאה את אגריפס לחזור ליהודה, ככל הנראה בין השנים 30-28. תחילה הוא התגורר כנראה במעלתא (או תל מלחתה, תל אל-מילח) שבאדום, שם תכנן להתאבד ממגדל, אולם אשתו שלחה מכתבים אל אחותו הרודיאס, שהייתה נשואה לדודם הורדוס אנטיפס טטרארך הגליל, בהם ביקשה את עזרתם. הרודיאס ואנטיפס נענו לבקשה ואגריפס התמנה לאגרונומוס (מפקח השוק) של טבריה. הייתה זאת נפילה רבתי במעמדו של אגריפס שהיה רגיל להתהלך כבן בית אצל שועי העולם ברומא והיה עכשיו פקיד זוטר העובד בשביל מושל זוטר בפרובינקיה קטנה וחסרת חשיבות וזאת ככל הנראה הייתה הסיבה שהוא לא הסתדר במשרתו החדשה ועזבה כעבור זמן קצר.[3]

מינויו של חברו לוקיוס פומפוניוס פלאקוס בשנת 32 למושל סוריה פתחה בפני אגריפס אפשרות לשדרוג מעמדו והוא עבר לחצר הנציב באנטיוכיה שם קיבלוהו בזרועות פתוחות. נוכחותו של אגריפס בחצר הנציב עוררה את איבתו של אחיו אריסטובולוס הצעיר, שגם שהה שם, והוא פעל לסכסך ביניהם. הוא דיווח לפלאקוס על שוחד שאגריפס לקח מפרנסי העיר דמשק כדי שיפעל אצל הנציב ליישב סכסוך גבולות שהיה לעיר עם צידון לטובתם. בעקבות התגלות השוחד אגריפס נאלץ לעזוב את סוריה ולחזור לנדודיו.[4]

אגריפס הצליח ללוות כספים כדי לחזור לרומא. הוא שכר אונייה והתכוון לצאת לרומא מנמל אנתדון אולם נעצר שם על ידי פקיד האוצר הרניוס קאפיטו בעוון חוב של 300 אלף דרכמות לאוצר הקיסרי. אגריפס הצליח להימלט ממאסרו והפליג עם משפחתו לאלכסנדריה, שם הצליח להשיג הלוואה מאלכסנדר האלברכוס שהיה ראש הקהילה היהודית של אלכסנדריה. ככל הנראה אלכסנדר, שהיה מנהל הנכסים של אנטוניה במצרים, פעל על פי הוראותיה של אנטוניה. אגריפס עשה את דרכו עם הכסף לאיטליה, בעוד קיפרוס והילדים חזרו ליהודה.

עם הגיעו של אגריפס לרומא בשנת 34, הוא מחק את חובו לאוצר והתקבל מחדש לחצר הקיסר. באותה שנה נפטר דודו פיליפוס שהיה טטרארך הבשן. מכיוון שלא הותיר צאצאים שיכלו לרשת את מקומו נותר לטיבריוס להחליט מה יעשה עם שטח שלטונו והוא בחר לספח את נחלתו באופן זמני לסוריה. ככל הנראה מטרתו של טיבריוס הייתה להמליך את אגריפס בעתיד על נחלת דודו. רושם זה מתחזק מן העובדה שטיבריוס פקד עליו להיות בן הלוויה של נכדו גמלוס, שהיה אחד מן המועמדים לרשתו. אולם אגריפס התעלם מהפקודה הזאת ובמקום זאת העדיף לקשור קשרים עם מתחרהו קליגולה.

עיקר עיסוקו של אגריפס ברומא היה בטיפוח ידידותו עם קליגולה מתוך ציפייה למותו הקרב של הקיסר הישיש ולעלייתו של קליגולה לשלטון. ציפייה זאת סיבכה את אגריפס בצרות - אחד מעבדיו המשוחררים שמע את שיחתו עם קליגולה בה הביע תקווה למותו הקרב של הקיסר ולעליית חברו לשלטון. כאשר אותו עבד משוחרר נעצר בעוון גניבת בגדיו של אגריפס הוא הלשין עליו בתקווה לנקות את עצמו מצרתו.

תחילה דחה טיבריוס את ההכרעה בעניין, אולם בעקבות הפצרותיו של אגריפס ואנטוניה הוא שמע את עדותו של העבד המשוחרר והחליט לפסוק כנגד אגריפס. אגריפס נכלא,[5] אולם טיבריוס התייחס אליו במתינות מכיוון שהעונש הנהוג בתקופה זאת על ביזוי הפרינקפס היה מוות.

בתקופת שלטונו של קליגולה

Agrippa I Caligula
דיוקן קליגולה על מטבע של אגריפס

תקופת מאסרו של אגריפס הייתה נוחה וקלה, ככל הנראה כתוצאה מהתערבותו של מאקרו, שהיה מפקד המשמר הפרטוריאני וכמו אגריפס ידידו של קליגולה. כאשר טיבריוס נפטר כעבור שישה חודשים בשנת 37, קליגולה לא שכח את ידידו, שחררו מכלאו,[5] המליך אותו על שטחיו של דודו פיליפוס, ובנוסף נתן לו את הטטראכיה של ליסניאס (שטח הממוקם בין דמשק לכלקיס). כמו כן אגריפס קיבל דרגת פראיטור לשם כבוד, ואת הזכות להיקרא "מלך ידיד ובעל ברית של העם הרומאי" ו"ידידו של קיסר".

אגריפס נשאר בחצר הקיסר ברומא עד שנת 38 שבה נסע לארץ ישראל כדי לארגן את ממלכתו. במסעו לארץ ישראל עבר באלכסנדריה, שם הקהילה היהודית המקומית קיבלה את המלך היהודי בהתלהבות, דבר שהצית פרעות ומלחמה בין היהודים לאוכלוסייה ההלניסטית.[6] גם עם הגיעו לממלכתו הוא התקבל באהדה על ידי התושבים המקומיים.

הגעתו של אגריפס לארץ ישראל עטור בכתר מלכות העלתה את קנאת אחותו הרודיאס, מכיוון שאגריפס היה לפני שנים מעטות לא יותר מפקיד שכפוף לבעלה ועכשיו הפך לבכיר ממנו בדרגתו. הרודיאס שכנעה את בעלה לצאת לרומא ולבקש מעמד דומה לזה של אחיה. אגריפס, שהבין את הסכנה שנשקפת למעמדו הרם, נקט בצעדי מניעה והאשים את הורדוס אנטיפס בכך שנמנה בעבר עם חבריו של סיאנוס, שהוצא להורג בשנת 31 בעוון קשר כנגד הקיסר, וחמור מכך - שעשה יד אחת עם האימפריה הפרתית כנגד רומא. קליגולה בחר להאמין להאשמות, הגלה את אנטיפס ומסר את שטחיו לשלטונו של אגריפס.

מלבד העובדה שממלכתו והכנסתו של אגריפס הוגדלה בצורה משמעותית, היה בכך איתות שקליגולה החשיב את ידידו כמי שראוי למלוך על כל ממלכת סבו. אם בהענקה של שטחי פיליפוס משל אגריפס על אוכלוסייה נוכרית שהייתה חסרת כל קשר אליו, בהענקת שטחיו של אנטיפס עבר אגריפס למלוך על אוכלוסייה שהייתה ברובה יהודית. רושם זה מתחזק מכיוון שלאגריפס ניתנה זכות המינוי של הכהנים הגדולים ובית המקדש הופקד תחת פיקוחו. בעוד שנראה שיהודה הפכה באופן זמני לחלק מהפרובינקיה של סוריה, ייתכן שהיה בכך ניסיון להימנע מהחיכוך בין הנציבים לאוכלוסייה היהודית שאפיין את ימי נציבותו של פונטיוס פילאטוס.

בניהול העניינים בממלכתו הוא נקט בגישה שמרנית וניסה לחזור למדיניות שהייתה נהוגה בימי סבו. הוא מינה את שמעון קנתרס מבית ביתוס לכהן גדול ואת סילאס למפקד צבאו. כמו כן העלה מתנות לבית המקדש, מימן קורבנות של נזירים וויתר על מס לתושבי ירושלים. כגמול על פעולותיו אלה יש לשער שהוא התקבל בעיר בהתלהבות ובאהדה.

ככל הנראה לאחר שנה בארץ ישראל חזר אגריפס לרומא, שם שהה בחצרו של הקיסר והיה אחד היועצים החשובים שלו. אגריפס היה אחד מהמלכים ההלניסטים שליוו את קליגולה במסעו בגאליה וגרמניה בחורף 40/39 ונוכחותו הייתה לצנינים בעיני העם והסנאט, שסברו שהוא מהווה השפעה שלילית על קליגולה.[7]

משהקימו התושבים ההלניסטים ביבנה מזבח לפולחן הקיסר, הרסו אותו התושבים היהודים במקום. הדבר דווח לקליגולה, והוא הורה בכעסו על הקמת פסל לכבודו בבית המקדש בירושלים. פקודתו גרמה לזעזוע גדול ביהודה ועוררה התנגדות גדולה, לכן הוטלה על פובליוס פטרוניוס מושל סוריה המשימה להקים את הפסל. פטרוניוס שהבין שהתעקשות על הצבת הפסל תגרום למלחמה עם היהודים נקט בצעדים לעיכוב הקמת הפסל. אגריפס, ששהה בחצר הקיסר ברומא, לקח חלק במגעים לביטול הפקודה של קליגולה ואף הצליח לשכנעו לבטלה, אולם לפי גרסה אחרת קליגולה חזר בו מהביטול[8] והפקודה התבטלה רק עם הירצחו בשנת 41.

בתקופת שלטונו של קלאודיוס

הכאוס שלט ברומא לאחר רציחתו של קליגולה, לא היה ברור מי ירש אותו או אף אם משטר הפרינקפס ימשיך להתקיים. הסנאט היה מפולג בעוד הצבא הכתיר את קלאודיוס כקיסר, אגריפס שימש כבורר במחלוקת והיה שליחו של קלאודיוס כלפי הסנאט והוא זה ששכנע את הסנאט לקבל את הכתרתו של קלאודיוס.

לאחר הכתרתו קלאודיוס הגדיל את ממלכתו של אגריפס וסיפח את יהודה אליה, כך שאגריפס מלך על ממלכה השווה בגודלה פחות או יותר לזו של סבו הורדוס, כמו כן לאגריפס הוענקה דרגת קונסול של כבוד.[9]

אגריפס לא יצא לממלכתו החדשה מיד ונשאר זמן מה ברומא שם פעל לטובתם של יהודי התפוצות, הוא הצליח לרכך פקודה של קלאודיוס לגירושם של יהודי רומא ושידל את קלאודיוס להוציא פקודה המבטיחה את זכויותיהם הדתיות של יהודי אלכסנדריה בפרט ויהודי התפוצות בכלל. כמו כן הוא השתתף במשפטם של שונאי ישראל אלכסנדרונים ברומא.[10] .

מלך יהודה

Agrippa I prutah
מטבע של אגריפס מירושלים

אגריפס חזר לממלכתו בשנת 41/42, במלכותו הוא המשיך את מדיניותו שנועדה לחזור לימי הורדוס, כמו הורדוס הוא מינה והוריד כהנים גדולים כדי למנוע מהם צבירת כוח והשפעה שיכלה לאיים עליו. בניגוד לשאר השליטים מבית הורדוס, אגריפס השכיל לקנות את אהדת העם בגילויי האדיקות הדתית שלו. למרות זאת, נראה שחלק מהעם המשיך להתנגד לבית הורדוס ואף ראה בהם יהודים לא כשרים.

אגריפס גם לא הזניח את קשריו עם האוכלוסייה הנוכרית, הוא בנה מקדשים וקישט ערים הלניסטיות ברחבי ממלכתו והעלה תרומות לביירות, הליופוליס (בעלבכ שבלבנון) ואתונה. אולם למרות כל החסדים שהעניק לנתיניו הלא יהודים הם עדיין סלדו ממנו וראו בו מלך יהודי.

Agrippa's Kingdom
מממלכת אגריפס

אגריפס רדף כמה מראשי הכנסייה הנוצרית הצעירה. הוא היה אחראי להוצאתו להורג של השליח יעקב בן זבדי והתכוון להוציא להורג גם את פטרוס, אולם הלה הצליח להימלט מירושלים מבעוד מועד. ככל הנראה רדיפתו של אגריפס את הכנסייה לא נבעה ממניע דתי, אלא מכך שהייתה קיימת תסיסה משיחית בכנסייה שאיימה לערער את הסדרים המדיניים בממלכה, והשליחים שאגריפס רדף היו מעורבים במהומות משיחיות.

Third Wall P8170055
החומה השלישית - מסומנת על גבי פסיפס המתאר את ירושלים בתקופת בית שני. הפסיפס מוצג בהיכל הספר שבמוזיאון ישראל.

אגריפס גם כינס מפגש של חמישה מלכים אזוריים: אחיו הורדוס מלך כלקיס, אנטיוכוס הרביעי מלך קומגנה, שמשגרם מלך אמסה, קוטיס מלך ארמניה הקטנה ופולמון מלך פונטוס. כמו כן הוא החל בבניית חומה שלישית מסביב לירושלים, שעל פי יוסף בן מתתיהו אם הייתה מושלמת הייתה הופכת את העיר לבלתי ניתנת לכיבוש. פעולותיו לא מצאו חן בעיניו של מושל סוריה ויביוס מרסיוס שהאשים אותו בחתירה כנגד שלטון רומא, הוא פקד על פיזור הכינוס והפסקת בניית החומות.

ככל הנראה לא הייתה כל כוונת מרידה בפעולותיו של אגריפס, כינוס המלכים היה מעין "מפגש מחזור" של מלכי חסות שכולם הומלכו על ידי קלאודיוס והיו קשורים בקשרי משפחה ובריתות נישואים, בעוד שבניית החומות נבעה מניסיונו להשיג יוקרה יותר מאשר ביצור בירתו לקראת מלחמה. ככל הנראה האשמותיו של מרסיוס נבעו מקנאתו באגריפס, באופן מסורתי מושל סוריה היה האיש החזק של רומא במזרח וככל הנראה הוא הרגיש שאגריפס, שמשל בשטח שלא מזמן היה כפוף לנציבות סוריה והיה בעל קשרים ענפים בחצר הקיסר ברומא, חותר תחת מעמדו הבכיר כאיש הראשון של רומא במזרח.

אגריפס נפטר ממחלה במרץ 44,[1] בשעה שנכח ב"משחקים האיסאקטיים" ("איסאקטיון", משחקים "בדמות המשחקים האקטיים") שיסד הורדוס בקיסריה לציון ניצחונו של אוגוסטוס בקרב אקטיום (31 לפנה"ס) ונערכו מדי ארבע שנים.[11] הוא הותיר אחריו בן אחד, אגריפס השני (בן נוסף, דרוסוס, נפטר כשהיה ילד[12]), ושלוש בנות, ברניקי, מרים ודרוסילה. לאחר מותו עצמאותה הסמלית של יהודה בוטלה והיא סופחה מחדש ושבה להיות פרובינקיה רומאית.[13] הארכאולוג גבריאל ברקאי הציע כי אגריפס ואשתו נקברו במצבת הקבורה המונומנטלית המכונה יד אבשלום שבנחל קדרון וכי בני משפחתו נקברו במערה הסמוכה.

אישיותו, תדמיתו ומורשתו

מבחינת אישיותו אגריפס היה רומאי לחלוטין, הוא התחנך בחצר הקיסר משחר ילדותו עד היותו אדם בוגר ותקופה זאת עיצבה את עולמו התרבותי. במשך כל שהייתו ברומא אין כל עדות שהיה לו איזשהו קשר עם הקהילה היהודית בעיר. למרות שבבגרותו הוא הראה שיקול דעת ודאגה לאחיו היהודים הוא עדיין נשאר רומאי באורחות חייו אפילו בזמן מלכותו, והוא אימץ לעצמו מספרי מנהגים אליליים וייתכן שאף ייסד פולחן לעצמו בקרב תושבי הממלכה הנוכרים.

למרות אישיותו הרומאית אגריפס זכה להיות השליט היחיד מבית הורדוס שנזכר בחיוב בזיכרון הקולקטיבי של האומה היהודית, תקופת מלכותו נחשבת למרווח נשימה והקלה משלטונם הקשה של הנציבים תאבי הבצע והחמסנים. אולם בסופו של דבר שלטונו הקצר של אגריפס על יהודה הייתה אפיזודה חולפת שלא מנע את ההתנגשות בין היהודים לרומאים כשלושים שנה אחרי מותו, אירועי המרד הגדול מראים כמה היה חסר אדם כמו אגריפס שהיה בעל אוזן קשבת אצל השלטונות הרומאיים ויכול היה לפשר בינם לבין היהודים.

בברית החדשה אגריפס קרוי "הורדוס" כדי ליצור הקבלה בינו לבין שאר השליטים מבית הורדוס שרדפו את הכנסייה, ככל הנראה רדיפתו את השליחים האיצה את התהליך בתוך הכנסייה של מעבר מפעילות בארץ ישראל בקרב יהודים להפצת בשורת הנצרות בקרב אומות העולם בתבל.

כתובת מאתונה שנחקקה לכבוד ברניקי עקב דאגתה לעיר, מכנה אותה "בת אגריפס המלך".[14]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 לעומת זאת, על פי חישובי דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, פרק חמישי, סעיף א, עמ' 123–125: אגריפס נפטר כנראה בתשרי שנת 43 ולכל המאוחר בינואר/פברואר 44. ראו גם: פרק שישי, סעיף א, עמ' 159; נספח שביעי: עוד לתאריך מותו של אגריפס, עמ' 214–218.
  2. ^ יוסף בן מתתיהו, מלחמת היהודים, ספר א, פרק כח, פסקה א, סעיף 552.
  3. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו, פסקה ב, סעיפים 150-147.
  4. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, פרק ו, פסקה ג, סעיפים 155-150.
  5. ^ 5.0 5.1 דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 59, פרק 8, סעיף 2.
  6. ^ פילון האלכסנדרוני, נגד פלאקוס, פרקים חמישי-שישי; פרק שנים עשר, סעיף 103.
  7. ^ לדברי ההיסטוריון דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר נט, פרק כד, סעיף 1: "העם היה מוטרד מאד מהעובדה שאגריפס ואנטיוכוס מלך קומגנה היו יחד עמו, כמו שני מורי הטיראן" (תרגום מתוך: דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, פרק שלישי, עמ' 79, הערה 2).
  8. ^ פילון האלכסנדרוני, המשלחת לגאיוס, פרקים 42-36, סעיפים 337-276.
  9. ^ דיו קסיוס, היסטוריה רומאית, ספר 60, פרק 8, סעיפים 3-2: לאחיו של אגריפס, הורדוס, קלאודיוס העניק את דרגת פריאטור ונסיכות. קלאודיוס "התיר להם להיכנס אל הסנאט ולבטא את תודתם אליו ביוונית".
  10. ^ פטר שפר, יודופוביה: גישות כלפי היהודים בעולם העתיק, ספריית הילל בן חיים למדעי היהדות, הוצאת הקיבוץ המאוחד; מאנגלית: להד לזר, עמ' 204.
  11. ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, פרק חמישי, סעיף א, עמ' 123–125.
  12. ^ יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר 18, ה', ד' (132)
  13. ^ יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, ספר ב', פרק 11, ו'
  14. ^ דניאל שוורץ, אגריפס הראשון, עמ' 145, הערה 104.
המלכים והשליטים מבית הורדוס
הורדוס (37 לפנה"ס - 4 לפנה"ס) | ארכלאוס (4 לפנה"ס - 6) | הורדוס אנטיפס (4 לפנה"ס - 39)
פיליפוס (4 לפנה"ס - 34) | אגריפס הראשון (37 - 44) | אגריפס השני (48 - 92)
44

שנת 44 היא השנה ה-44 במאה ה-1. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. באותה תקופה הלוח הגרגוריאני עוד לא היה קיים, ולכן שנה זו קיימת בלוח היוליאני בלבד. ספירת הנוצרים, המקובלת כיום, החלה בשנת 525, ולכן המספר הסודר של שנת 44 ניתן לה בדיעבד. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח היוליאני.

אגורנומוס

אָגוֹרָנוֹמוּס (יוונית: ἁγορανόμος) - היה תואר המפקח על המידות והמחירים בשווקים. מקור המשרה הוא ביוון הקלאסית שם המשרה הייתה קיימת במספר פולייס, לאחר כיבושיו של אלכסנדר מוקדון במזרח המשרה נעשתה נפוצה גם בתקופה ההלניסטית והמשיכה להתקיים לאחר כיבוש המזרח על ידי רומא העתיקה.

המשרה מוזכרת גם בגמרא. האגורנומוס היה בעל סמכות להעניש ולהלקות את מעוותי המידות והמחירים. תפקיד האנגרומוס ככל גם את בדיקת איכות היין, הוא היה טועם מכוס היין ובודק את טיבה. אחד מהידועים שבאגורנומוסים היה רב ("אבא אריכא") שמונה על ידי ראש הגולה כדי למלא תפקיד זה בשוקי נהרדעא.

לתפקיד האגורנומוס הקפידו למנות אנשים בני מעלה: נקיי כפיים, ישרי לב, ושונאי בצע. אדם שנתגלה בו פגם הקשור לאחת המידות הללו, היה נפסל למשרה זו, בגלל שהיה בה שדה פעולה רחב ונוח לעסקי שוחד.

מנהג הפיקוח על השווקים באמצעות אגורנומוסים הוא מנהג עתיק והיה מקובל, על פי עדות הגמרא, גם בארץ ישראל וגם בבבל. בירושלים לעומת בבל, האגורנומוס היה אחראי רק על המידות (ולא על המחירים). לפי דברי יוסף בן מתתיהו, שימש גם אגריפס הראשון, לפני שהיה למלך, במשרת האגורנומוס בשוק של טבריה.

אגריפס השני

אגריפס השני (נולד כמרקוס יוליוס אגריפס; 27–92 לספירה) היה בנו של המלך אגריפס הראשון ונינו של הורדוס, כיהן כמלך מטעמם של הרומאים ובחסותם, כפי שהיה מקובל במקומות שונים באימפריה הרומית.

אריסטובולוס (בית הורדוס)

אריסטובולוס (34/35 לפנה"ס - 7 לפנה"ס) היה נסיך יהודי מבית הורדוס.

אריסטובולוס (הרביעי) היה בנם של הורדוס מלך יהודה ומרים החשמונאית, ונקרא ככל הנראה על שם דודו המנוח אריסטובולוס השלישי. בגיל שלוש עשרה בערך, נשלחו הוא ואחיו אלכסנדר להתחנך ברומא בביתו של הסנאטור גאיוס אסיניוס פוליו, כיורשי העצר הפוטנציאליים.

אריסטובולוס נישא בשנת 16 לפנה"ס לבת דודתו ברניקי, שהייתה בתם של שלומית אחות הורדוס וקוסגבר מושל אדום. לזוג נולדו חמישה צאצאים: הורדוס, אגריפס הראשון, אריסטובולוס, הרודיאס ומרים.עם שובו של אריסטובולוס ליהודה יחד עם אחיו אלכסנדר, החלו כמה גורמים בבית הורדוס ובראשם דודתם שלומית, חמותו של אריסטובולוס, להאשימם בפני אביהם במזימה להתנקש בו. הורדוס שהחל לאט-לאט להאמין בדברים, החליט למנות גם את בנו אנטיפטרוס כיורש עצר (במקביל לאריסטובולוס ואלכסנדר), כדי לגרום להם להיות זהירים יותר בהתנהגותם, אך הם ראו בכך פגיעה קשה במעמדם. מהלך זה גם גרם לאנטיפטרוס לפעול כנגדם בעקיפין, כדי לשפר את מעמדו ולהפוך ליורש העצר היחיד. התנהגותם של אריסטובולוס ואלכסנדר וגינוים הפומבי לעונש המוות שגזר הורדוס על אמם החמירה את מצבם וסיפקה לאויביהם תחמושת כנגדם. הורדוס האשים אותם לפני אוגוסטוס במזימה לרוצחו אולם הקיסר השכין שלום בין האב לבנים. אריסטובולוס ואחיו הואשמו שנית במזימה לרצוח את הורדוס אולם הם ניצלו הודות לתושייתו של ארכלאוס , אביה של גלפירה אשת אלכסנדר.

בסופו של דבר אדם בשם איריקלס שנשלח על ידי אנטיפטרוס הצליח להסית את הורדוס כנגד הבנים. הורדוס קיבל רשות מאוגוסטוס להעמידם למשפט, שבו נמצאו אשמים ונגזר עליהם מוות.

מסופר שבעקבות רצח הבנים, אמר אוגוסטוס, כי "מוטב להיות חזירו של הורדוס מלהיות בנו".

בית הורדוס

בית הורדוס הוא הכינוי שניתן לשושלת ששלטה בממלכת יהודה בסופה של תקופת בית שני עד למספר שנים אחרי החורבן. תחילתה של השושלת הייתה בעליה לשלטון של הורדוס בשנת 37 לפנה"ס וקיצה הגיע כעבור ארבעה דורות עם מותו של אגריפס השני בשנת 92 לספירה.

ברניקי

ברניקי (או ברניקה, ביוונית: Βερενίκη;‏ 28 לספירה - לא לפני 79 לספירה) הייתה מלכה יהודיה מבית הורדוס, בתו של אגריפס מלך יהודה, ונצר לשושלת בית חשמונאי. היא הייתה מאהבתו של הקיסר לעתיד טיטוס והודות לכך הפכה לאחת הנשים המשפיעות ביותר ברומא העתיקה.

הורדוס (מלך כלקיס)

הורדוס (15 לפנה"ס - 48), מלך כלקיס מבית הורדוס.

הורדוס נולד בממלכת יהודה. מצד אביו אריסטובולוס היה נכדו של הורדוס ומרים החשמונאית, ואמו ברניקי הייתה בתם של שלומית אחות הורדוס וקוסטובר מושל אדום.

הורדוס היה אחיהם של אגריפס הראשון, אריסטובולוס הצעיר, הרודיאס ומרים.בשנת 7 לפנה"ס התייתם הורדוס מאביו, שהוצא להורג על ידי סבו הורדוס יחד עם אחיו אלכסנדר באשמת קשירת קשר כנגד המלך. לזמן מה חייתה משפחתו תחת הגנתו של הורדוס, אולם בשנת 5 לפנה"ס החליטה אמו ברניקי לקחת את משפחתה ולעבור להתגורר ברומא. הורדוס התחנך בחצר הקיסרית, כפי שהיה נהוג אצל בני מלוכה ממדינות החסות של רומא. ייתכן שיש בכך סימן שאוגוסטוס החשיב את הורדוס ואחיו כיורשים פוטנציאליים לממלכת סבם.

הורדוס הומלך על ידי הקיסר קלאודיוס על כלקיס, עם עלייתו לשלטון בשנת 41 לספה"נ. כמו כן, הוא קיבל דרגת פראיטור לשם כבוד (ornamenta praetoria). בעקבות בקשה שהוא ואחיו אגריפס העלו לפני הקיסר, הוציא קלאודיוס צו בו הוא מאשר את זכויותיהם של היהודים החיים בגולה.

עם מות אחיו, אגריפס הראשון, בשנת 44 וסיפוחה מחדש של ממלכת יהודה לאימפריה הרומית כפרובינקיה, קיבל הורדוס את האחריות לניהול בית המקדש ומינוי הכהנים הגדולים.

אשתו הראשונה של הורדוס הייתה מרים, בת דודתו אולימפיאס בת הורדוס המלך ומלתקי השומרונית ויוסף בן יוסף אחי הורדוס המלך. מרים ילדה לו בן בשם אריסטובולוס. לאחר שנפטרה, נשא לאישה את אחייניתו ברניקי, שממנה נולדו לו שני בנים, ברניקינוס והורקנוס.

עם מותו של הורדוס בשנת 48, ירש אותו כמלך כלקיס אחיינו אגריפס השני, שהוחלף בשנת 53 על ידי אריסטובולוס, בנו הבכור של הורדוס.

החומה השלישית

החומה השלישית היא החומה הצפונית והמאוחרת מבין החומות שהקיפו את ירושלים בתקופת בית שני. החומה נבנתה באופן חלקי בשנות הארבעים לספירה על ידי המלך אגריפס הראשון. אך בפקודת הקיסר קלאודיוס שחשש מביצורה של העיר, הופסקה הבנייה, והומשכה, בחופזה, רק כאשר החל המרד הגדול בשנת 66 לספירה.

בשלהי ימי הבית השני ירושלים התרחבה לכיוון צפון ושכונות חדשות נבנו מצפון לחומה השנייה והראשונה, כמו שכונת בית-זיתא, "מחנה האשורים" (על פי ההשערה באֵזור הצפוני-מערבי) ובריכות הצאן (מצפון להר-הבית, בסמוך לו) שהיוו את אחד ממאגרי המים הגדולים של ירושלים.

מבחינה פיזית ירושלים הייתה מחולקת, בשנות הארבעים לספירה, לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה (ראו במפה) והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר", או "בית זיתא". הבניה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבניה בפרבר הייתה דלילה יותר וייתכן שהיה לו אופי חצי-חקלאי. חלק מסוים של הפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה בימי הורדוס. אגריפס הראשון הכליל את כל שטח הפרבר בחומה ארוכה מאד, החומה השלישית.

יוספוס ממשיך ומספר שאגריפס תכנן חומה רחבה, ברוחב של 5 מטרים לפחות, מאבני גזית, אשר מכונות המלחמה של הזמן לא היו יכולות להן ויוספוס טוען שאם בניית החומה הייתה מושלמת ירושלים הייתה הופכת לעיר שלא ניתנת לכיבוש. אולם מלאכת הבנייה של אגריפס הושבתה לאחר הנחת יסודות החומה, משום ש"ירא את הקיסר קלאודיוס, פן יחשוד בו, כי בבניין המבצר הגדול הזה הוא מכוון לחולל תמורות ולקשור קשר - על כן השבית את עבודת החומה" (מלחמת היהודים, שם, שם). ייתכן שאגריפס אף קיבל זאת בפקודה מפורשת מהקיסר קלאודיוס, שחשש מביצורה של העיר. החיכוך בין אגריפס לקלאודיוס בנוגע לחומה השלישית הייתה בעקבות התערבותו של ויביוס מרסיוס מושל סוריה שמצא עילה לאסור על המשך העבודות בטענה שביצור העיר יחתור תחת סמכותה של רומא ביהודה. אולם ככל הנראה לא הייתה כל כוונת זדון בפעולותיו של אגריפס ופקודתו של מרסיוס נבעה מסכסוך אישי וקנאה בקשריו האישיים הטובים של אגריפס עם הקיסר קלאודיוס. השלמת החומה התבצעה, כפי הנראה, על ידי מנהיגי העיר והמורדים רק עם ובסמוך לפרוץ המרד הגדול, כשהיא מתבצעת בחפזה ובאופי בנייה חלש יחסית. לאורך החומה תוכננו תשעים מגדלים שנקראו "מגדלי הנשים"., שלפחות חלקם הושלמו ונבנו.

התרחבות העיר חילקה את ירושלים מבחינה פיזית לשני אזורים עיקריים: החלק הדרומי, המוקף בחומה הראשונה, והחלק הצפוני שנקרא "הפרבר" (משום שהיווה פרבר לחלקו העיקרי של העיר), או בכללות "בית זיתא". הבנייה בחלק הדרומי התאפיינה בצפיפות יחסית מחד ובבתי מידות של עשירים מאידך. הבנייה בפרבר, שאופיו נטה יותר להיות כפרי, הייתה דלילה יותר. חלק מהפרבר נכלל בתחומי החומה השנייה כבר בימי הורדוס, זה אמנם דמה באופיו לעיר שבתחומי החומה הראשונה, אך למעשה החומה השלישית שנבנתה על ידי אגריפס הראשון כללה בשטחה גם את תחומי החומה השנייה.

בשנות ה-20 של המאה ה-20 חשפו אלעזר ליפא סוקניק ול"א מאיר שרידי חומה מצפון לשער שכם, וזיהו אותם כחלק מהחומה השלישית. לעומתם, קתלין קניון הציע לראות בשרידים אלו כקטע מהדייק שבנה טיטוס בשנת 70. רייך, בהתחשב בגודל הביצורים שנחשפו וברמת הבינוי הגבוהה שבהם, שולל את אפשרות זו.למעשה שרידי חומה המקובלים על ידי הארכאולוגים כחלק מהחומה השלישית, הם ברחוב "החומה השלישית" בשכונת מורשה (מוסררה), לצד תחנת דלק ברח' חיל ההנדסה (שיח' ג'ראח), ושרידים נוספים שהתגלו מאוחר יותר על ידי רינה אבנר באזור מגרש הרוסים, כשלצידם שרידי קרב ההבקעה של הלגיון הרומאי בשנת 70 לספירה.למרות ביצורה היחסי של ירושלים חומת העיר נפרצה מצפון על ידי כוחותיו של טיטוס אשר התקדמו לעבר בית המקדש.

המרד הגדול

המרד הגדול, בשנים 66 – 73/74, היה הראשון מבין שלוש מרידות גדולות שמרד העם היהודי נגד האימפריה הרומית. המרידה השנייה הייתה מרד התפוצות, והשלישית הייתה מרד בר כוכבא.

המרד החל בשנת 66 לספירה, בין הגורמים לו – אכזריות השלטון הרומי, סכסוך בין יהודים לאוכלוסייה ההלניסטית בארץ ישראל, ייאוש ממותו של מלך יהודה אגריפס הראשון וכן מתחים פנימיים בין הצדוקים לפרושים וכיתות אחרות. לאחר הצלחות ראשוניות של המורדים, נשלחו המצביאים הרומאים אספסיאנוס ובנו טיטוס לדכא את המרד. שיאם של הקרבות היה בשנת 70 לספירה, עם כיבוש ירושלים והחרבת בית המקדש על ידי טיטוס, אולם דיכוי המרידה בכל מעוזי המורדים, בהם מכוור ומצדה, נמשך כשלוש שנים נוספות.

המרד נכשל כישלון חרוץ, ומנהיגיו נהרגו או נלקחו בשבי. הגליל וירושלים חרבו, מאות אלפי יהודים נהרגו, נפלו בשבי, הוגלו או נמכרו לעבדות, ומרכזו הרוחני והדתי של העם היהודי, בית המקדש השני, חרב. כמעט כל המידע אודות המאורעות נמסר בידי יוסף בן מתתיהו בספרו "תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים".

הרודיאס

הרודיאס או הרודיה (ביוונית: Ηρωδιάς; בערך 15 לפנה"ס - אחרי 39) הייתה נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס, אחותו של אגריפס הראשון.

התקופה הרומית בארץ ישראל

התקופה הרומית בארץ ישראל החלה בשנת 63 לפנה"ס עם הפלישה הרומאית לארץ בהנהגת המצביא הרומי פומפיוס, ונמשכה עד שנת 324; שמקובל לראות בה את תחילת שליטתה של האימפריה הביזנטית. במהלך תקופה זו נקשר לארץ ישראל השם "פלשתינה", מן השורש המקראי פ.ל.ש, שטבע במאה החמישית לפני הספירה הרודוטוס לתיאור נחלתם של הפלשתים לאורך מישור החוף הדרומי בואכה השפלה הפנימית של ארץ ישראל.

השלטון הרומי אשר ניהל מדיניות קולוניזציה, הלניזציה, נישול והפקעת קרקעות, ניתקל בהתנגדות עזה של תושבי הארץ היהודים שהיוו את רוב אוכלוסייתה. מכל הפרובינקיות הייתה ההתנגדות היהודית הארוכה והקשה ביותר. לאחר המרד הגדול (70-66 לסה"נ), וביתר שאת לאחר מרד בר כוכבא (135-132 לסה"נ), פעלו הרומאים להפוך את היהודים למיעוט בארץ ולחסל את הלאומיות היהודית המרדנית. האימפריאליזם הרומי חיסל בסופו של דבר את העצמאות היהודית ואת הרוב היהודי בארץ ואף שינה את שמה ב-135 לסה"נ מיודיאה לסוריה-פלשתינה. העם היהודי איבד את עצמאותו המדינית, הפך למיעוט בארצו, והשיטה הסוציו-כלכלית הרומית הרסה את מעמד האיכרים היהודי.

יד אבשלום

"יד אבשלום" היא מצבה מונומנטלית הנמצאת בנחל קדרון, בין הר הזיתים והר הבית. היא שוכנת סמוך לצלע הר הזיתים, לצד מבני קבורה מפוארים נוספים כקבר בני חזיר וקבר זכריה. שֵׁם המצבה מצביע על מסורת המקשרת אותה למצבה שנבנתה בידי אבשלום, בנו של דוד המלך, אך לפי המחקר הארכאולוגי, זהו קבר המתוארך לתקופת המאה ה-1 לספירה, מאות רבות של שנים לאחר זמנו של אבשלום. לדעת הארכאולוג גבריאל ברקאי, זהו קברו של המלך אגריפס הראשון.

כהן גדול

הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל הוא תוארו של ראשון הכהנים בעם ישראל, האדם שעמד בכל דור בראש הממסד הדתי היהודי. הכהן הגדול נבדל משאר הכהנים במעמדו, בהשפעתו, בתפקידיו הדתיים, בחובותיו הדתיות והפרטיות, ובזכויות היתר הנוספות שקיבל. ההבדל החיצוני הבולט ביותר בינו לבין אחיו היה לבושו, שתפקידו היה להציג מעין הדרת מלכות ויחוד.

גם התואר כֹּהֵן הָרֹאשׁ המופיע בתנ"ך מתייחס ככל הנראה לכהן הגדול.

בתקופות הפרסית וההלניסטית היה אחד ממנהיגי העם היהודי תחת השלטון הזר. תפקיד זה מקביל במדה מסוימת לתפקידו של 'רב כהנים' הידוע לנו מכתבי אוגרית. עד לימי יאסון עברה משרת הכהן הגדול בירושה, והמחזיקים בה התייחסו אל אהרן כ-"הכהן הגדול הראשון" ואל אלעזר בנו כממשיכו.

מרים (בת אגריפס הראשון)

מרים (נולדה בשנת 34) הייתה נסיכה יהודיה משושלת בית הורדוס.

היא נולדה בממלכת יהודה לאגריפס הראשון, מלכה האחרון של יהודה, ואשתו קיפרוס (בת פצאל בן פצאל, אחי הורדוס, ושלומציון בת הורדוס ומרים החשמונאית). אחותם של אגריפס השני, דרוסוס (נפטר כשהיה ילד), ברניקי ודרוסילה.אביה, אגריפס המלך, אירס אותה ליוליוס ארכילאוס בן חלקיה (אולי חלקיה, מפקד הצבא וחברו של אגריפס), אך נפטר לפני שהגיעה לפרקה, כשמרים הייתה בת 10 בלבד.

עם הישמע על מותו הפתאומי של אביהן, שימשו מרים ואחיותיה מטרה קלה לשמחתם של היוונים תושבי קיסריה וסבסטיה לאידם של היהודים על מות מלכם: "והחיילים שנזדמנו (לשם) אותה שעה, ורבים היו, הלכו אל בית (אגריפס) וחטפו את האנדרטות של בנות המלך והביאו אותן מתוך הסכמה כללית לבתי-זונות והעמידו אותן על הגגות, ונהגו בהן מנהג של ביזיון כמה שיכלו, ועשו מעשים מכוערים משאפשר לספרם".המלך אגריפס השני, אחיה הגדול של מרים, השיא אותה מאוחר יותר לארוסה. מארכילאוס נולדה לה בת, ברניקי.מאוחר יותר עזבה מרים את בעלה "ונישאה לדמטריוס, שעל-פי ייחוסו ועל-פי עושרו היה ראש וראשון בקרב יהודי אלכסנדריה", בעל משרת האלאבארכוס . מדמטריוס נולד לה בן, אגריפינוס.

פיליפוס (בית הורדוס)

פיליפּּוס (ביוונית: Φίλιππος; נפטר בשנת 34 לספירה), בנו של הורדוס מאשתו קלאופטרה הירושלמית. גדל וחונך ברומא, בחצר הקיסר הרומי, בדומה לרוב בניו של הורדוס. לאחר מות אביו בשנת 4 לפנה"ס, מונה לטטרארך של מחוז הבשן, ושלט בו בכפיפות מדינית לאחיו ארכלאוס. פיליפוס היה ידוע במזגו הטוב ובנטייתו לשלום עם שכניו. פיליפוס היה השליט היהודי הראשון שטבע מטבעות עם דמויותיהם של קיסרי רומא אוגוסטוס וטיבריוס. מאחר שהיה חשוך ילדים, הועברה ממלכתו לאחר מותו בשנת 34 לידי הנציב הרומי בסוריה, ובשנת 37 נמסרה הממלכה לידיו של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון) אחיינו.

קליגולה

גַאיוּס יוּלְיוּס קֵיסָר אוֹגוּסטוּס גֶרְמָנִיקוּס (בלטינית: Gaius Julius Caesar Augustus Germanicus) הידוע בכינוי קַלִיגוּלָה (Caligula) ‏(31 באוגוסט 12 - 24 בינואר 41), היה קיסר רומא בין השנים 37 עד 41 לספירה. קליגולה היה הקיסר השלישי מן השושלת היוליו-קלאודית. קליגולה נחשב לעריץ ונודע בראוותנותו, במוזרותו ובאכזריותו. נרצח בשנת 41 על ידי אחדים משומריו.

רחוב אגריפס

רחוב אגריפס הוא רחוב עירוני חשוב במרכז ירושלים. הרחוב מתחיל במפגש עם רחוב המלך ג'ורג', וממשיך בירידה במקביל לרחוב יפו עד לשכונת בית יעקב הסמוכה לשוק מחנה יהודה, שם משתנה שמו לרחוב הרב שמואל ברוך. הרחוב הומה ברוב שעות היום ויש לו חשיבות מסחרית גדולה: לאורכו חנויות רבות, ובמרכזו הוא מתחבר לשוק מחנה יהודה. חלק קצר בתחילת הרחוב הוא מדרחוב סגור לכלי רכב.

באמצע המאה ה-19 היה הרחוב דרך עפר קטנה, שנקראה "דרך דיר יאסין" על שם הכפר אליו הובילה. עם היציאה מהחומות החלו להיבנות שכונות בסביבתה, וחשיבותה עלתה. עם קום המדינה שונה שם הדרך ל"רחוב אגריפס".

מרבית בתי הרחוב הם בתים נמוכים יחסית (בין קומה אחת לארבע קומות) מסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20, המהווים חלק מן השכונות היהודיות המרכיבות את הנחלאות, ביניהן: אהל משה, מזכרת משה, משכנות ישראל, אבן ישראל, בית יעקב וסוכת שלום.

לאחר סגירת רחוב יפו המקביל לכלי רכב ממונעים בעקבות הקמת הרכבת הקלה, עברו לרחוב קווי אוטובוס רבים, מה שהוביל לצפיפות ולפקקים ברחוב לכל משתמשי הדרך - מכוניות, אוטובוסים והולכי רגל.

הרחוב קרוי על שם המלך אגריפס הראשון, נכדו של הורדוס, מלך יהודה ובונה החומה השלישית.

שנים-עשר השליחים

שנים-עשר השליחים הם תלמידיו של ישו שנשלחו לאחר מותו להפיץ את תורתו ברחבי העולם. כל השליחים, למעט יוחנן בן זבדי, לא מתו מוות טבעי.

ההתייחסות אליהם כשליחים מתוארת בבשורה על פי לוקס כך: "ועם אור הבוקר קרא אליו את תלמידיו ובחר מהם שנים-עשר בכנותו אותם שליחים" (לוקס, ו', 13)

כמו כן קיימים אזכורים לעובדת היותם שליחים בבשורה על פי מרקוס ובבשורה על פי מתי.

על פי הבשורות, 12 השליחים הם אלו שנכחו בסעודה האחרונה בה ישו אמר לתלמידיו לאכול מהלחם שמסמל את בשרו שנבצע עבורם, ולשתות את היין המסמל את הברית החדשה בדמו, וזאת ביקש לעשות לזכרו.

תיאופילוס בן חנן

תיאופילוס היה כהן גדול בבית המקדש השני בירושלים בין השנים 37–41 לספירה. משפחתו, משפחת בית חנן, הייתה אחת העשירות והמשפיעות בפרובינקיית יהודה במאה הראשונה לספירה.

השם "תיאופילוס" משמעותו ביוונית קוינה: "ידיד האל" (ידידיה) או "אהוב האל" או "אל אוהב".

תיאופילוס היה בנו של הכהן הגדול חנן בן שת (שירת בשנים 6–15 לספירה) ואחיהם של הכהנים הגדולים אלעזר (15 לספירה), יונתן (36–37 לספירה, נרצח על ידי הסיקריים בזמן כהונתו של חנניה בן נדבאי), מתתיהו (43 לספירה) וחנן (63 לספירה, עמד לאחר מכן בראש ממשלת המרד הגדול ברומאים ונרצח על ידי הקנאים). אחותו הייתה אשתו של הכהן הגדול קיפא (19–36 לספירה).בשנת 37 לספירה, ויטליוס, הנציב הרומי בסוריה, נטל את הכהונה הגדולה מיונתן בן חנן, ומסר אותה לתיאופילוס, אחיו.

בשנת 41 לספירה, אגריפס הראשון מלך יהודה, העביר בתחילת תקופת מלכותו את הכהונה הגדולה מתיאופילוס לשמעון בן ביתוס, שכונה קנתירא, ולאחיו ואביו, בית ביתוס.בנו של תיאופילוס, מתתיהו, שירת ככהן גדול בשנים 65–67 לספירה, בזמן פרוץ המרד הגדול ברומאים, עד מינויו של פינחס בן שמואל מכפר חבתא, הכהן הגדול האחרון, שבזמנו חרב בית המקדש השני.

קיים ממצא ארכאולוגי המאשר את קיומו של תיאופילוס, גלוסקמה הנושאת את הכתובת: "יהוחנה נכדת תיאופילוס הכהן הגדול".

ישנה סברה המזהה את תיאופילוס בן חנן עם אותו "תיאופילוס" שאליו פונים ספרי הברית החדשה הבשורה על-פי לוקאס ומעשי השליחים.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.