אגרות הראיה

ספר אגרות הראיה (ראשי תיבות של אגרות הרב אברהם יצחק הכהן) הוא סדרת ספרים המקבצים מכתבים שכתב הרב קוק. ככלל חולקו מכתביו של הרב קוק למכתבים בעלי תוכן הלכתי, שנתפרסמו בספרי השו"ת שלו (משפט כהן, דעת כהן, עזרת כהן ואורח משפט), לבין המכתבים העוסקים בעניינים ציבוריים, הגותיים ועוד, שנתפרסמו בספרי אגרות הראיה. לעיתים, אותו מכתב עצמו, נתפרסם חלקו באגרות הראיה וחלקו באחד מספרי השו"ת.

מהדורות הספר

עוד בחייו של הרב קוק יצא לאור בשנת ה'תרפ"ג בהוצאת "דגל ירושלים" ספר בשם אגרות ראיה שכלל כ-140 אגרות,[1] אולם לאחר פטירתו יצא הספר לאור במתכונת רחבה הרבה יותר (ובהשמטת כמה קטעים שיצאו בספרים אחרים). הספר יצא לאור בהוצאת מוסד הרב קוק בשלושה כרכים, בעריכתו של הרב צבי יהודה קוק. בכרך הראשון, אגרות הראיה א, אגרות עד סוף שנת ה'תר"ע (רוב האגרות החל משנת ה'תרס"ז, אז החלה עבודת השימור של אגרות הרב באמצעות נייר קופי); בכרך השני, אגרות הראיה ב, אגרות בין השנים ה'תרע"א-ה'תרע"ה; בכרך השלישי, אגרות הראיה ג, אגרות בין השנים ה'תרע"ו-ה'תרע"ט.

בשנת ה'תשמ"ד לאחר פטירת הרצי"ה הוציא לאור מכון הרצי"ה כרך נוסף, רביעי, שנערך על ידי הרב יעקב פילבר, ובו אגרות בין השנים ה'תר"פ-ה'תרפ"ה. כרך זה נחשב במשך שנים רבות קשה להשגה, חסר ולא-מוגה. בשנת ה'תשע"ח הוציא לאור המכון את אגרות הראיה ד - כרך ובו איגרות משנות ה'תר"פ-ה'תרפ"א, וכעבור כשנה את אגרות הראיה ה - עם איגרות משנת ה'תרפ"ב. בכרכים אלה, שנערכו בידי הרב זאב נוימן, נוספו מאות איגרות חדשות, נספחות (בהן איגרות ממשרד הרבנות הראשית, איגרות אל הראי"ה ועוד) הגהות רבות ומפתחות. כרכים נוספים מתוכננים בעתיד.

נכון ל-2018 עדיין לא פורסמו באופן מסודר האיגרות מעשר שנות חייו האחרונות של הרב (ה'תרפ"ו-ה'תרצ"ה), אולם ככל הידוע רוב האגרות משנים אלו קצרות ובעלות אופי טכני הקשור בדרך כלל לניהול ענייני הרבנות הראשית. איגרות נוספות פורסמו לאורך השנים בבמות שונות, במיוחד בכרכים של "אוצרות הראי"ה" ובגיליונות "מגד ירחים".

חלק מהאיגרות העוסקות בלימוד תורה צורפו לספר אורות התורה כנספח. ב-2005 הוציא הרב שלמה אבינר את אגרות הראי"ה ערוכות לפי נושאים בארבעה כרכים בשם "הליכות הראי"ה".

בשנת ה'תשמ"ז הוציא לאור מכון הרצי"ה כרך אגרות לראי"ה, שבו חלק מהאיגרות שכתבו רבנים לרב קוק. בשנת ה'תש"ן יצאה לאור מהדורה מורחבת, הכוללת קרוב למאתיים איגרות נוספות. איגרות נוספות מעין אלו פורסמו במשך השנים בבמות שונות.

איגרות מפורסמות

  • איגרת ו' - הרב קוק מעיד מניסיונו כי אי אפשר לזכור את הנלמד בלימוד הגמרא ללא עשר חזרות לפחות.
  • איגרת מ"ז - הרב קוק מתאר את תהליך שיבת ציון שהחל בזמן הרבנים קלישר וגוטמכר ועבר לידיים חילונית במושגים הקבליים: "שבירת הכלים" ו"נפילת ניצוצות הקדושה".
  • איגרות צ"א, קל"ד - מכתבים לד"ר משה זיידל על היחס בין תורה למדע. הרב קוק כתב באגרת קל"ד "כל דעה הבאה לסתור איזה דבר מן התורה, צריכים אנו בתחילה לא דווקא לסתור אותה, כי אם לבנות את ארמון התורה ממעל לה...".
  • איגרת קס"ד - עוסקת בספרות. מוזכר בה אחד המשפטים המפורסמים של הרב קוק: "הישן יתחדש והחדש יתקדש".
  • דעתי על מכירת הקרקעות - איגרת תקכ"ב לרידב"ז על היתר המכירה, בין האגרות המרכזיות בכתבי הראי"ה העוסקת בפולמוס השמיטה, מתוך אתר דעת.
  • איגרת תקנ"ה - אגרת התכתבות עם הרידב"ז על היתר המכירה, בין האגרות המרכזיות בכתבי הראי"ה העוסקת בפולמוס השמיטה, ומרכזית ביותר אף בבירור מושג הסגולה והבחירה החופשית בישראל.
  • אגרת תרכ"ו - מכתב תגובה לדרדעים על ספר הזוהר.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ חיים מיכל מיכלין, "אגרות-ראיה", דואר היום, 9 בנובמבר 1923, עמ' 6
אברהם יצחק הכהן קוק

הרב אברהם יצחק הכהן קוּק (ט"ז באלול ה'תרכ"ה, 7 בספטמבר 1865 - ג' באלול ה'תרצ"ה, 1 בספטמבר 1935. מכונה גם הראי"ה) היה הרב הראשי האשכנזי הראשון בארץ ישראל, פוסק, מקובל והוגה דעות. נחשב לאחד מאבות הציונות הדתית.

הרב קוק שימש ברבנות בלטביה, עלה לארץ ישראל בכ"ח אייר תרס"ד (1904), בימי העלייה השנייה, ופיתח משנה פילוסופית־קבלית אוהדת ביחס לציונות וליישוב החדש. התמנה לרבן של יפו והמושבות, ולאחר מלחמת העולם הראשונה לרבה האשכנזי של ירושלים. הקים את הרבנות הראשית לארץ ישראל וכיהן כרב הראשי האשכנזי הראשון, וכן ייסד את ישיבת מרכז הרב בירושלים ועמד בראשה.

פסיקותיו מהוות יסוד לפסיקה בענייני היחס לשלטון יהודי בימינו, מצוות התלויות בארץ ועוד בקרב הציונות הדתית וחוגים נוספים. ועוד. הגותו, שעלתה על הכתב בספרים שחיבר ושנערכו מכתביו בעיקר בתחומי ההלכה, האגדה, הפילוסופיה והמוסר, היא מרכיב משמעותי בהשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, בהגות הציונית הכללית, ובהגות היהודית בכללה, ובכלל זה באורתודוקסיה המודרנית. לעומת זאת ספג התנגדות חריפה באגפיו הקנאיים של העולם החרדי.

בנק אנגלו-פלשתינה

בנק אנגלו-פלשתינה (עד שנת 1931, בנק אַפַּ"ק) היה המוסד הפיננסי המרכזי של היישוב בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל, בכל תקופת המנדט הבריטי, ואף בראשית ימי מדינת ישראל. הבנק הוקם בשנת 1902 כחברה בשם "אנגלו-פלשתינה" ובאנגלית: ".The Anglo – Palestine Co" (אפ"ק), שהייתה חברה בת של אוצר התיישבות היהודים שנרשמה בבריטניה. החברה החלה לפעול כבנק ביפו בשנת 1903, ובשנת 1931 קיבלה את השם "בנק אנגלו-פלשתינה". ההסתדרות הציונית העולמית, באמצעות אוצר התיישבות היהודים, הייתה בעלת השליטה בבנק, והיא השתמשה בו למימון פעולותיה במשק הארץ-ישראלי.

במהלך השנים הראשונות לאחר הקמת מדינת ישראל, טרם הקמתו של בנק ישראל, שימש בנק אנגלו-פלשתינה כבנק המרכזי של המדינה הצעירה. בשנת 1951 הוקמה חברה ישראלית בשם בנק לאומי לישראל, שאליה הועברו כל הנכסים והפעילויות של בנק אנגלו-פלשתינה, שהייתה חברה בריטית שנרשמה בלונדון.

דעת תורה

דעת תורה היא דעה הבאה לבטא את עמדת תורת ישראל בהתייחס לשאלה כלשהי העומדת על הפרק אשר אין לה מענה בפסיקה ההלכתית. מתוך אמונת חכמים, יש המייחסים לאדם הנחשב גדול בתורה את היכולת לשמש לפה עבור התורה ולהביע את דעתה (שאינה מובעת בה בגלוי) בשאלה הנידונה. מתוך כך מייחסים לאדם כזה את הכושר לפסוק לא רק בנושאים תורניים והלכתיים צרופים אלא גם בנושאי פוליטיקה, מדינה והלכות חיים בכלל. הסוגיות הדתיות שבהן עסק, על פי גישה זו לאמונת חכמים, מזככות את מוחו ומכשירות אותו לפסוק בכלל תחומי החיים. דעת תורה היא מוטיב מרכזי בחיי החברה החרדית וברמה פחותה אף בחיי החברה החרדית-לאומית.

היתר מכירה

בהלכה, היתר מכירה הוא פתרון הלכתי לביצוע פעולות האסורות בשנת השמיטה, הנעשה באמצעות מכירת הקרקע לגוי, שקרקעותיו אינן צריכות לשבות בשנת השמיטה.

על פי ההיתר, האדמות החקלאיות של ארץ ישראל נמכרות לגוי למשך שנת השמיטה. על פי התומכים בהיתר זה, הפירות הגדלים בשדות המכורים אינם קדושים בקדושת שביעית ועל כן ניתן לסחור בהם ולייצאם אל מחוץ לארץ ישראל. כמו כן, לדעת המתירים מותר לעשות בשדות המכורים עבודות האסורות בשמיטה רק מדרבנן (כלומר, לפי תקנות חכמים), ולאפשר לגויים לעשות בשדות מלאכות האסורות מהתורה. חלק מהתומכים בהיתר גורסים שגם ליהודים מותר לעשות מלאכות בשדות המכורים.

ההיתר היה נושא לפולמוס רחב בעולם הרבני, שנתגלע בין תומכים למתנגדים, וגם היום הוא נושא מחלוקת בתוך הציבור הדתי, בעיקר בין חרדים אשכנזים מצד אחד לדתיים לאומיים וספרדים מנגד.

חזון הצמחונות והשלום

חזון הצמחונות והשלום הוא שמו של ליקוט דברים על אידיאל הצמחונות משני מאמרים של הרב קוק, שנערך על ידי הרב דוד כהן ("הנזיר"). המאמרים הם "טללי אורות" ו"אפיקים בנגב" שהודפסו בכתב העת הפלס בשנים תרס"ג-תרס"ד.

הרב דוד כהן היה צמחוני בעצמו, ותלמידו ועורך כתביו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ומכאן נובע השילוב שבין הדברים. בקובץ מובאים דברי הרב קוק על אידיאליותה של הצמחונות שתהיה לעתיד לבוא, ורובו של המאמר מוקדש להסברים מעמיקים לכל סוגיית הכשרות. בספר מוסברים הרעיונות העמוקים העומדים מאחורי האיסור לאכול בשר בחלב, האיסורים לאכול סוגים מסוימים של מאכלים בהגותו של הרב קוק וההיתרים לאכול בשר בכלל, אף שהדבר לא אידיאלי מבחינה רוחנית ומוסרית.

הליקוט יצא לראשונה כחלק מקובץ הזיכרון "לחי ראי" (קובץ זיכרון לאברהם יצחק רענן-קוק שהיה בנו של הרב שלום נתן רענן-קוק), בהוצאת ישיבת מרכז הרב, ירושלים תשכ"א. באותה שנה יצא תדפיס מיוחד של "חזון הצמחונות והשלום" בדפוס קריית נוער, ירושלים. וכן יצא בהוצאת "נזר דוד לתורה ולמחשבת ישראל", ירושלים תשמ"ג.

בשנת תשע"ח נדפס הליקוט בתוך הספר "חי רואי - היחס לבעלי החיים על פי משנת הרב קוק". בספר זה נקבצו עוד עשרות פסקאות ומאמרים נוספים של הרב קוק בנושא הצמחונות, שלא היו למראה עיניו של הרב דוד כהן (הנזיר) בשעה שפרסם את 'חזון הצמחונות והשלום'.

כתבי הראי"ה

המושג כתבי הראי"ה משמש כשם כולל להגותו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה) שעלתה על הכתב. נמצא בשימוש בעיקר על ידי תלמידי ישיבות, כמו גם השם "הראי"ה" עצמו.

חלק מן הכתבים ראו אור בחייו (כגון אדר היקר, עץ הדר, ריש מילין, חלק גדול מהספר מאמרי הראי"ה, אורות התורה, אורות האמונה, מהדורות ראשונות של חבש פאר, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ושבת הארץ); אולם רוב כתביו יצאו לאור לאחר פטירתו.

חלק מאותה ספרות הם חיבורים שיצאו ללא עריכה שהם בעיקר חיבורים מקוריים שלו (כגון ספרי ההלכה, החידושים, ערפילי טהר, עין איה, עץ הדר וראש מילין) וכן ספרי השו"ת והאגרות (שאמנם סדרם נערך אך לא הנוסח), וחלק גדול מהווה ליקוט ועריכה של דברי הגות שכתב הרב קוק (כגון אורות, אורות הקודש, אורות התורה, אורות האמונה, ארץ חפץ, משנת הרב וחזון הגאולה). ישנם ספרים שיצאו לאחר פטירתו במהדורות מורחבות עם הוספות (כגון חבש פאר, שבת הארץ, אורות התשובה, אגרות הראי"ה ומאמרי הראי"ה).

כתביו עוסקים בתחומי הלכה ופסיקה, אגדה, פילוסופיה, הגות, פרשנות המקרא, פרשנות התלמוד הבבלי, מוסר, קבלה ועוד.

כיום הכתבים המחשבתיים של הרב קוק מהווים מוקד משמעותי לדיון ביחס להשקפת העולם של זרמים שונים בציונות הדתית, ונלמדים כחלק משמעותי מסדר היום בעשרות ישיבות ומכינות. חלק מהכתבים זכו לכינוי "הש"ס הלבן" על שום הפופולריות שלהם בזרמים מסוימים, הדומה בחלק מהם לפופולריות של ש"ס הגמרא, ועל שום צבע כריכתם בחלק מההוצאות.

שם טוב גפן

הרב קלמן שם טוב גפן (כ"ז ניסן ה'תרט"ז – כ"ו בסיוון ה'תרפ"ז, מאי 1856 – יוני 1927) היה פילוסוף, בפרט פילוסוף של המדע, וכן מקובל, בעל השקפה ציונית דתית.

שמונה קבצים

שמונה קבצים הם שמונה מחברות כתב יד מאת הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שנכתבו בין השנים תרס"ד-תרע"ט (1904–1919) הכוללות את רשימותיו ההגותיות של הרב קוק במגוון נושאים. מקבצים אלו לוקטו והורכבו חלקים נרחבים מספריו. כתבי היד נמסרו להעתקה על ידי הרב קוק לבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק ולרב דוד כהן ("הרב הנזיר") כדי שיערכו את כתבי הראי"ה. כמו כן, הכתבים הועתקו גם על ידי תלמידים אחרים.

שמונת הקבצים וההעתקות שלהם נשארו בכתב יד במשך עשורים רבים, ויצאו לאור לראשונה בשלושה כרכים בשנת תשנ"ט (1999). מהדורה חדשה של הקבצים בשני כרכים יצאה בשנת תשס"ד (2004).

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.