אגן הים התיכון

אגן הים התיכון הוא האזור הגאוגרפי שמסביב לים התיכון. אגן הים התיכון הוא אזור טרנס-יבשתי הכולל בתוכו את הים התיכון, את האיים שבו ואת האזורים הסמוכים לחוף בשלוש יבשות - דרום אירופה, דרום-מערב אסיה וצפון אפריקה. את אגן הים התיכון ניתן לאפיין לפי מאפיינים פיזיים-גאוגרפיים או פוליטיים, אך בעיקר לפי קריטריונים אקלימיים ותרבותיים.

מקובל לראות בתחום תפוצתו הטבעי והפוטנציאלי של עץ הזית כלל אצבע לתיחומו של אגן הים התיכון. הגדרה זו זהה איפוא לתחומו של האקלים הים התיכוני באירופה, בדרום-מערב אסיה ובצפון אפריקה. אלא שהגדרה זו איננה מושלמת, וישנם אזורים בעלי אקלים ים תיכוני שעץ הזית איננו גדל בהם, או שהם רחוקים מהים התיכון מכדי להיכלל באגנו, כדוגמת אזורים סביב הים השחור או רמת זרגוס באיראן.

המדינות שחלק משטחן כלול באגן הים התיכון נקראות ארצות הים התיכון. חלק ממדינות אלה, אף אם הן שוכנות לחופי הים התיכון ממש, כמו טורקיה או צרפת, נכללות באגן הים התיכון רק בחלק קטן משטחן. מדינות אחרות כמו פורטוגל או ירדן נכללות בארצות הים התיכון מבחינה אקלימית ותרבותית אף שאינן שוכנות לחופיו.

Antibes
העיר אנטיב שלחופי הים התיכון בצרפת. מורשתו התרבותית של הים התיכון והאקלים המאפיין אותו הופכים את אגן הים התיכון ליעד פופולרי לתיירים.
Pietra bismantova
נוף של אזור גבעות באפנינים
View over Rio Douro at Porto
העיר פורטו בפורטוגל. אף שהיא שוכנת לחופי האוקיינוס האטלנטי, שייכת פורטו לאגן הים התיכון. המסחר ותעשיית היין עיצבו את תולדותיה כמו את תולדות האזור כולו.
Forteresse de Dubrovnik
חומת העיר העתיקה בדוברובניק שבקרואטיה, יעד פופולרי לתיירות.
500px-Mediterranean.basin
הים התיכון וסביבו מסומן אגן הים התיכון

גאוגרפיה

מיקום גאוגרפי

אגן הים התיכון משתרע על שטח של כ-1.35 מיליון קמ"ר יבשתיים וכ-2.5 מיליון קמ"ר ימיים. כנקודתו הצפונית ביותר נחשבים מורדות הרי האלפים בוונציה, נקודתו המערבית ביותר קאבו דה רוקה ליד ליסבון. במזרח מסמנים את גבולותיו בפאתי המדבר הסורי ובדרום פאתי מדבר סהרה, אף שגבולו הדרומי של אגן הים התיכון שרירותי למדי, משום ששם, בנקודות מסוימות, משיק האקלים המדברי לאקלים שבחופי הים התיכון, כמו בפורט סעיד.

אגן הים התיכון נחלק לאזורים באירופה, באפריקה ובאסיה. באירופה הוא כולל חלקים מפורטוגל, ספרד, צרפת, איטליה, סלובניה, קרואטיה, בוסניה-הרצגובינה, מונטנגרו, אלבניה, יוון וטורקיה האירופית, וכן את המדינות הקטנות אנדורה, מונקו, סן מרינו, קריית הוותיקן ומלטה. חלקו האסיאתי כולל את טורקיה האסיאתית, את סוריה, לבנון, ישראל, הרשות הפלסטינית, ירדן וקפריסין. באפריקה משתייכים לאגן הים התיכון חלקים ממצרים, לוב, תוניסיה, אלג'יריה ומרוקו.

אקלים

Klimadiagramm-deutsch-Roma (Rom)-Italien
תרשים אקלימי של רומא
Klimadiagramm-metrisch-deutsch-MarseilleMarignane-Frankreich-1961-1990
תרשים אקלימי של מרסיי

את אגן הים התיכון מאפיין האקלים הים תיכוני, אחד מסוגי האקלים הסוב-טרופיים. אקלים זה הוא הנדיר ביותר בעולם מבחינת תפוצתו - רק בין 1.7 ל-3 אחוזים מפני הקרקע בעולם הם בעלי אקלים זה. באגן הים התיכון כ-50 עד 60 אחוזים מתפוצתו של האקלים הים התיכוני. מחוץ לו מאפיין האקלים הים התיכוני רק אזורים קטנים של מערב קליפורניה, של מרכז צ'ילה, של דרום אפריקה ושל דרום-מערב אוסטרליה.

האקלים הים תיכוני באגן הים התיכון נובע מהשפעתם של שני גורמים שנמצאים בסמוך לו: במהלך הקיץ משפיעה הרמה של האיים האזוריים על מזג האוויר בכך שהיא מתרחבת על פני כמעט כל אגן הים התיכון. התוצאה היא קיץ שטוף שמש ובעל רוחות חלשות - בצורה פשטנית ניתן לומר שאקלים המדבר חוצה בקיץ את קווי הרוחב של הסוס לכיוון צפון. בחורף מתרחש תהליך הפוך: הרמה נסוגה דרומה ומותירה את אגן הים התיכון בתחום השפעתן של רוחות המערב. התוצאה היא שרשרת אופיינית של ציקלונים חורפיים שנעים דרומה מעל לצפון אירופה בהשפעת הרמות האקלימיות בסיביר ובסקנדינביה ומגיעים לאגן הים התיכון. שם הם נטענים שוב ושוב באדי מים מן הים התיכון, ומורידים משקעים עד למזרח התיכון.

את האקלים הים תיכוני מאפיינים איפוא חורפים מתונים ועשירים במשקעים וקייצים חמים ושחונים. תחום תפוצתו של עץ הזית מתלכד עם האיזותרמה של חמש מעלות צלזיוס בינואר. באזורים הגבוהים יותר שורר בדרך כלל מזג אוויר קריר יותר. קיימים הבדלים נוספים בתוך האקלים הים תיכוני בין אזורים צפוניים ודרומיים, מערביים ומזרחיים.

במערב אגן הים התיכון יורדת כמות גבוהה יותר של משקעים. הדבר נכון במיוחד למורדותיהם המערביים של רכסי ההרים היבשתיים, שעליהם יכולים הציקלונים החורפיים להוריד את המשקעים שהם נושאים מן הים. כך למשל עוברת כמות המשקעים בחוף הליגורי (בג'נובה) ובצפון פורטוגל את קו 1000 המילימטר, וברומא, באלג'יר ובגיברלטר יורדות גם כן כמויות נאות של משקעים. חלקו המזרחי של אגן הים התיכון מושפע יותר מהאקלים היבשתי - כמויות משקעים של יותר מ-500 מילימטר נמדדות רק במורדות המערביים של ההרים (בלוואנט, במונטנגרו ובמערב יוון), בעוד שהמורדות המזרחיים יבשים בהרבה.

חלקו הצפוני של אגן הים התיכון הוא באופן כללי קריר ולח יותר מחלקו הדרומי. פרק הזמן השחון בקיץ מתארך ככל שמרחיקים דרומה ומזרחה. לדוגמה, בעוד שבאביניון יש בממוצע רק 45 ימים שחונים בשנה, הרי שבירושלים יש 200 ימים שחונים בשנה.

את האקלים הים תיכוני מאפיינת שונות גבוהה בכמות המשקעים ובטמפרטורות. במיוחד במזרחו של אגן הים התיכון, יכול החורף לעיתים להימשך לתוך חודש מרץ ולהיות מלווה בשלג. מנגד, ייתכנו פרקי זמן ארוכים של טמפרטורות מעל 40 ועצירות גשמים ממושכות. הגשמים החורפיים יכולים להיות עזים ביותר, כך שביום אחד יכולה לרדת כמות משקעים של כמה חודשים ממוצעים. כתוצאה מכך ייתכנו הצפות ושחיקה מוגברת של הקרקע, המזיקות לחקלאות. גם רצף של כמה שנות בצורת מאפיין את האקלים הים תיכוני ויכול להזיק לחקלאות.

בדרומו של הים התיכון גובל האקלים הים תיכוני באקלים של ערבה ובאקלים מדברי. אקלים הערבה אופייני לאזורים בהם כמות המשקעים נמוכה מ-300 מילימטר בשנה ומצוי באזורים נרחבים של החוף המצרי והלובי, אך גם באזורים מסוימים בספרד. ברצועת עזה למשל יורדים רק כ-130 מילימטר גשם בשנה. בקצהו הדרומי של הים התיכון מגיע המדבר ממש עד החוף.

בצפונו של הים האדריאתי האקלים מתון יותר. במישור נהר הפו, בוונציה ובחוף הסלובני אין תקופה שחונה מובחנת והטמפרטורות מתונות. גבולו הצפוני של האקלים הים תיכוני הוא בעמק נהר הרון, שם יש מאפיינים של אקלים זה אף בקו הרוחב 45.

לאגן הים התיכון כמה רוחות ייחודיות:

  • מיסטרל, רוח סתיו יבשה מכיוון צפון בעמק הרון
  • חמסין, רוח יבשה וחמה מן המדבר בחוף הלוונט
  • שירוקו, רוח חמה מכיוון דרום-מערב או דרום המנשבת מכיוון הסהרה מעל הים התיכון ונטענת שם בלחות
  • בורה, רוח סתיו קרה מאוד ולעיתים קרובות סוערת מאוד בדלמטיה
  • מלטמי, רוח קיץ צפונית בים האגאי

פני השטח

Pyrenees summit in summer
נוף הררי סלעי אופייני בפירנאים
Northern-corsica-houses
החוף בצפון קורסיקה: הרים הנושקים לחוף הים הם חיזיון נפוץ

אגני מים

Rhone delta
הדלתא של נהר הרון

גאולוגיה

Matterhorn002
המטרהורן משמש המחשה לעוצמתם של הכוחות הטקטוניים הפעילים באגן הים התיכון. בתמונה ניתן לראות שלוש שכבות סלעים:
למטה – סלעי משקע חומים שמקורם בלוח האירופי;
באמצע – סלעים מותמרים כהים שמקורם בקרום האוקייני של ים טתיס;
בפסגה המושלגת – סלעים מותמרים אפורים שמקורם בלוח האפריקאי

אגן הים התיכון מצוי באזור מפגש של כמה לוחות טקטוניים: בדרום הלוח האפריקאי הנע צפונה לעבר הלוח האירו-אסיאתי, בצפון-מזרח ניצב ביניהם כטריז לוח אנטוליה הקטן ובמזרח – לוח ערב, שחלקו המערבי, הלוח הלבנטיני, מהווה את גבולו הדרום-מזרחי של האגן.

האגן עוצב באמצעות התנגשות הלוחות, שנבעה מתנועת הלוח האפריקאי-ערבי צפונה לעומת לוח אירואסיה. תנועה זו סגרה את ים טתיסאוקיינוס קדום שהפריד בעבר בין אירואסיה ליבשת-העל גונדוונה. בה בעת – לפני כ-170 מיליון שנה, במהלך היורה – התפתח אגן נאו-טתיס, בטרם סגירת האוקיינוס בצדו המזרחי. התנגשות הלוחות הרימה מערכת רכסי הרים נרחבת הנמשכת מהרי הפירנאים והרי האטלס ועד להרי זגרוס (Zagros Mountains) באיראן. אורוגנזה זו נודעה בשם הקימוט האלפיני – קימוט שיצר את האלפים והתרחש בעיקר במהלך האוליגוקן (לפני 34–23 מיליון שנה) והמיוקן (לפני 23–5.3 מיליון שנה). האגן התרחב במהלך התנגשויות אלה ונוצרו בו קימוטים ואזורי הפחתה. לפני כ-6 מיליון שנה, בסוף המיוקן, נסגר נאו-טתיס במערבו במצר גיברלטר בשל התרוממות חצי האי האיברי מקרקעית הים עקב תנועתו של הלוח האפריקאי צפונה כלפי אירופה, תנועה שתחמה את הים התיכון. תנועה זו גרמה למחזור אירועים הנקרא האירוע המסיני, ובו חלה נסיגת ים והצפה מחודשת 69 פעמים.[1]

פעילות גאולוגית

Atlas Mountains tectonic plates
הלוחות הטקטוניים באזור הרי האטלס: למטה – אפריקה, למעלה – אירואסיה

אגן הים התיכון פעיל מאוד מבחינה טקטונית, והשלכות של פעילות זו ניכרות בפעילות סייסמית וגעשית. התנגשות הלוחות ניכרת גם בגאומורפולוגיה: מרבית האגן וגבולותיו נכללים באזור הקימוט האלפיני, שרכסי ההרים הגבוהים שלו הנמשכים אל תוך היבשות, תוחמים חלקים גדולים מחופיו. קימוט זה יצר את המפה המוכרת של הים התיכון בקרבו את חצי האי הבלקני ואת חצי האי האפניני לאירופה, התקרבות שיצרה את רכסי הרי הבלקן והרי האלפים בהתאמה. גם גבול הלוחות במערב האגן היה פעיל מאוד בעבר: בשלישון התרחשה סידרה של אירועי שבירה וקימוט שניתקה את חצי האי האיברי מאפריקה וחיברה אותו לאירופה תוך בניית רכס הרי הפירנאים, והאיים קורסיקה וסרדיניה התנתקו מאירופה והתקרבו לאיטליה תוך סיבוב של 90 מעלות נגד סיבוב השעון.

בחלקו המזרחי של האגן מתרחשות רעידות אדמה רבות, יותר מאשר בחלקו המערבי. הסיבה לכך היא קיום גבולות טקטוניים פעילים רבים יותר באגף זה של האגן: העתק צפון אנטוליה המפריד בין לוח אנטוליה הנע מערבה בקצב של עד 20 ס"מ בשנה, לבין הלוח האירואסייתי שמצפון לו. דוגמה לתוצאות הרות האסון של פעילות העתק זה היא רעידת האדמה באיזמיט (1999) בעוצמה של 7.4 בסולם ריכטר. העתק פעיל נוסף הוא הבקע הסורי-אפריקני, האחראי לתזוזת לוח ערב למרחק של 105 ק"מ צפונית ללוח האפריקאי. אזור נוסף הנפגע תדיר מפעילות סייסמית הוא חצי האי הבלקני.

מפגש הלוחות העיקרי בין הלוח האפריקאי ולוח אירואסיה חוצה את הים התיכון לרוחבו ומצוין בהר געש, רבים מהם באיטליה:

פעילות געשית זו היא תוצאה של אזור הפחתה בו חודר הלוח האפריקאי אל מתחת ללוח אירואסיה, ואחת הנקודות העמוקות ביותר בו היא שקע קליפסו (Calypso Deep) שעומקו 5,267 מ' מתחת לפני הים.

מסלע

התצורות העתיקות ביותר נמצאו בצפון מזרח אפריקה, בחלק מן השילד האפריקאי – שריד לאורוגנזה הכל-אפריקאית מן הנאופרוטרוזואיקון, לפני כ-900 מיליון שנה. כמו כן, חצי האי האיברי מורכב ברובו מסלעים מותמרים מן הקרבון ואף עתיקים יותר. שאר אגן הים התיכון מורכב ברובו מסלעי השלישון, כאשר התנגשות הלוחות העלתה את קרקעית הים לגובה של כמה קילומטרים. אבן הגיר הדומיננטית עברה תהליכי בליה ויצרה טופוגרפיה תלולה מאוד. סלעי האגן הנוכחי מתוארים כצעירים מאוד ומורכבים מסחף נהרות ומסלעים געשיים (בעיקר בזלת) שנוצרו בפעילות געשית ערה לאורך הגבולות שבין הלוחות.

סוג הקרקע

מדינות אגן הים התיכון

על מדינות אגן הים התיכון נמנות המדינות הבאות[2]:

הגות ותרבות ים-תיכונית

קיימים מאפיינים ייחודיים של "תרבות ים-תיכונית" שבאה לידי ביטוי בתחומים רבים בהם מוזיקה ואוכל ולפי ד"ר ערן לרמן למדינת ישראל חלק משמעותי בעיצובה הנוכחי[2].

במקביל, קיימים מאפיינים ייחודיים של "הגות ים-תיכונית" אשר בולטת אצל מספר הוגים בולטים במאה ה-20, בהם טָה חוסֵין ממצריים, אלבר קאמי מאלג'יריה, אורחאן פאמוק מטורקיה וז'קלין כהנוב שנולדה בקהיר ועלתה לישראל והמשיכה ליצור בה[2].

לרמן מסביר את הייחודיות של "אגן הים התיכון" בהיותו "במידה רבה ההיסטוריה של ערש התרבות המערבית, ושל התהוותן של זיקות גומלין בין ציוויליזציות שהשפיעו עמוקות זו על זו"[2].

אוכלוסייה

אגן הים התיכון היה מיושב בצפיפות יחסית עוד מהתקופה הפרה-היסטורית. בשל מבנהו הטרנס-יבשתי היה באגן הים התיכון וישנו עד היום מגוון גדול של עמים, שפות, דתות ותרבויות. מספר האוכלוסין הכולל תלוי בבחירת הגבולות המדויקים של האזור, אבל ניתן להעריכו בכ-250 מיליון תושבים בשנת 2005.

קבוצות אוכלוסין ושפותיהם

ההרכב האתני של אגן הים התיכון הוא מגוון: בצפון אפריקה ובלוואנט, עד לגבול טורקיה, יש רוב לקבוצות אתניות ערביות, אך גם באזורים אלה יש קבוצות מיעוט בולטות. במיוחד במרוקו ובאלג'יריה מהווים התושבים הברברים המקומיים מיעוט חשוב. בישראל היהודים, על ארצות מוצאיהם ועדותיהם השונות, הם קבוצת הרוב. בחלקה שנושק לים התיכון, טורקיה היא הומוגנית יחסית מבחינה אתנית. בנוסף לטורקים חיים בה מיעוטים קטנים מאוד של יוונים וארמנים, לאחר שרובם גורשו משם בשנים שלפני הקמת טורקיה המודרנית. הכורדים, המיעוט האתני הגדול בטורקיה, חיים לחופי הים התיכון בעיקר באזור אדנה.

מאז הקמת מדינות הלאום באירופה, יש חפיפה גבוהה בין שטחי המדינות לפיזור הקבוצות האתניות באירופה. עם פירוק המדינה הרב-לאומית הרשמית האחרונה באירופה, יוגוסלביה, שלווה בטיהורים אתניים ובמלחמות אזרחים, יש רק בבוסניה-הרצגובינה כמה קבוצות אוכלוסין שוות משקל. במדינות אחרות באיחוד האירופי, כדוגמת ספרד, צרפת, איטליה, סלובניה ויוון יש רק מיעוטים אתניים קטנים יחסית. הקטלנים בספרד והקורסיקאים בצרפת מחשיבים את עצמם כקבוצות אתניות נפרדות. במקומות רבים חיות קבוצות מיעוט של המדינות השכנות באזורי הגבול עם מדינות אלה, כך למשל באיסטריה שבה חיים איטלקים, סלובנים וקרואטים. ביוון ישנם מיעוטים אלבנים ומקדונים שאינם זוכים להכרה רשמית מן הממסד. במדינות אחרות ישנן קבוצות מהגרים, בעיקר של עובדים זרים מצפון אפריקה, שחיים על פי רוב באזורי ריכוז מצומצמים ובתנאים קשים.

הצוענים הם קבוצה אתנית שחיה בכל ארצות אירופה, ושיעורם באוכלוסייה נע בין 0.5% ליותר מ-5%.

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Astrochronology for the Messinian Sorbas basin (SE Spain) and orbital (precessional) forcing for evaporite cyclicity קובץ PDF
  2. ^ 2.0 2.1 2.2 2.3 ערן לרמן, ‏"ומלפנים – הים התיכון", השילוח גיליון 1, אוקטובר 2016
אגבה

אֲגָבָה (שם מדעי: Agave) הוא סוג צמח המשתייך לתת-המשפחה Agavoideae, המכיל כ-275 מינים שמוצאם ממקסיקו ומאמריקה התיכונה.

בניגוד לאמונה הרווחת, צמח האגבה אינו סוג של קקטוס, ומדובר במשפחה טקסונומית נפרדת.

אלו צמחים בעלי עלים קוצניים, בשרניים וגדולים הערוכים בשושנת-עלים. הפרחים ערוכים במכבד המגיע לגובה של כמה מטרים ולהם עטיף בצורת צינור שעליו קבועים האבקנים. פרי האגבה הוא הלקט בעל זרעים רבים הנפתח בשלוש קשוות. הצמח גדל מספר שנים כשושנת-עלים, ולעת הפריחה הוא מצמיח גזע ארוך ועבה שעליו מכבד של אלפי פרחים צהובים וריחניים. ההאבקה נעשית על ידי ציפורים. לאחר הפריחה, העלים נובלים והשורש מצמיח צמח חדש על ידי רבייה וגטטיבית.

צמח האגבה הובא לארצות אגן הים התיכון במאה ה-16. הצמח הסתגל בקלות לאזור התפוצה החדש, אם כי נראה כי הדבר גרם להאטת התבגרותו: בעוד שבאמריקה הצמחים פורחים בגיל של 8–10 שנים, בארצות אחרות הדבר מתרחש כשהצמחים כבני 20 שנה, ולעיתים אף 50 ו-100 שנה.

אוקטנט (קבוצת כוכבים)

אוקטנט היא קבוצת כוכבים חיוורת שצוינה לראשונה על ידי ניקולא לואי דה לאקאי ומייצגת אוקטנט – כלי ניווט שקדם לסקסטנט והיה בנוי על קשת באורך של שמינית מעגל ומכאן שמו. הקבוצה ראויה לציון בזכות העובדה שהקוטב הדרומי השמיימי נמצא בגבולותיה, כך שניתן לראותה מחצי הכדור הדרומי בכל חודשי השנה (העלייה הישרה והחודש המועדף לצפייה (המצוינים משמאל) מתייחסים לשלושת הכוכבים הבהירים ביותר בקבוצה). כוכב ה-σ באוקטנט הוא הכוכב קרוב ביותר לקוטב הדרומי השמימי שנראה לעין הבלתי-מזוינת, אבל הוא עמום מכדי לשמש לצורכי ניווט ובדרך כלל משתמשים בקבוצת הצלב הדרומי כדי למצוא את הדרום.

משום שהקבוצה הוגדרה לראשונה רק במאה ה-18 והיא נמצאת סביב הקוטב השמיימי הדרומי, היא לא הייתה ידועה לתרבויות האירואסיאתיות ולתרבויות אגן הים התיכון, ולכן אין אגדות הנוגעות לה בתרבויות אלו.

אורן ירושלים

אורן ירושלים (שם מדעי: Pinus halepensis) הוא עץ מחטני, ירוק עד, ממשפחת האורניים. זהו המין הנפוץ ביותר של הסוג אורן, באזור אגן הים התיכון. מקור העץ באי מלטה.

תפוצתו הטבעית של המין היא בעיקר בחלקו המערבי של אגן הים התיכון. בישראל קיימות מספר אוכלוסיות טבעיות קטנות של המין, המבודדות גאוגרפית מאזור התפוצה העיקרי שלו, ולהן פרופיל גנטי ייחודי. מסיבות אלו, אוכלוסיות אלה בעלות חשיבות רבה לשימור. נטיעתם המסיבית של יערות אורן ירושלים בידי הקרן הקיימת לישראל, תוך שימוש בזרעים שמקורם אינו בישראל, מהווה איום ממשי על עתיד קיומן של האוכלוסיות הטבעיות בישראל, כאוכלוסיות בעלות מטען גנטי ייחודי.

אוכלוסיות טבעיות של המין קיימות במספר מקומות בארץ. הריכוז הגדול ביותר של אוכלוסיות אלו נמצא בכרמל. אוכלוסיות אחרות קיימות גם באזור ראש הנקרה, שמורת המסרק בהרי ירושלים, ומספר מקומות נוספים. בישראל, למעט עצים שנטעו בידי אדם, המין מוגן על פי החוק.

אלבר קאמי

אלבר קאמי (בצרפתית: Albert Camus;להאזנה (מידע • עזרה) 7 בנובמבר 1913 - 4 בינואר 1960) היה סופר ופילוסוף צרפתי, יליד אלג'יריה, מהידועים בפילוסופים של האקזיסטנציאליזם, זוכה פרס נובל לספרות.

אלה ארצישראלית

אלה ארצישראלית (שם מדעי: Pistacia palaestina), היא מין עץ ממשפחת האלתיים. זהו עץ נשיר דו-ביתי, המגיע לגובה של כ-10 מטרים ומאריך חיים עד מאות שנים. למרות היותה של האלה עץ נשיר, האלה מכוסה עלים לאורך כל עונות השנה.

החוקר יוסף ברסלבי: "פרותיה סדורים אשכולות אשכולות, הם פחוסים במקצת, מסתיימים בהוד, צבעם כחלחל-ירוק, נאכלים כשהם קלויים ואוצרים בקרבם שמן." שמן הטרפנטין אשר לאלה זו שקוף ונודף ריח ואף ממנו היו מכינים לפנים רפואה שהיא אולי הצרי (ה-BALSAM) הנזכר בתנ"ך.בעת הלבלוב והפריחה החלים באביב בולט העץ בצבעו האדום, המשתנה לירוק עם התבגרות העלים. עליו מנוצים וציר העלה מעוגל. העלעלים מחודדים ומסודרים בזוגות. כל חלקי העץ מכילים שרף הדומה לשרף אלת המסטיק הנקרא "מסטיקא" וכך כל השרפים של עצי האלה נקראים בשם זה.

האלה הארצישראלית שכיחה בחורש הים תיכוני ברחבי המזרח התיכון, ומופיעה לרוב בחברת אלון מצוי. יש חוקרים הרואים בה תת מין של המין אלת טרבינת (Pistacia terebinthus) הנפוץ בחלקו המערבי של אגן הים התיכון, ואחרים מסווגים אותה כמין נפרד. שניהם נחשבים טקסונים ויקריים, כלומר טקסונים בעלי תכונות דומות המחליפים זה את זה באזורי תפוצה שונים.

אלה ארצישראלית היא ערך טבע מוגן על פי חוק בישראל.

אניס

כַּמְנוֹן האניס (שם מדעי: Pimpinella anisum) או כַּמְנוֹן ירוק, לעיתים קרובות רק אָניס (אנגלית: anise, צרפתית: anis vert, יוונית: אָנִיסוֹן, ערבית: ينسون יַנְסוּן), הוא צמח תבלין ממשפחת הסוככיים, אשר גדל בר במזרח אגן הים התיכון ובדרום-מערב אסיה.

יש המזהים את הכמנון עם הצמח הנקרא בתלמוד "אכרוע".

כמנון האניס הוא צמח עשבוני חד-שנתי אשר גדל לגובה של מטר. עלי האניס בקרבת בסיס הצמח פשוטים, באורך 2-3 ס"מ; בעוד שעלים גבוהים יותר מנוצים ומחולקים למספר עלעלים. פרחי כמנון האניס לבנים, בקוטר 3 מילימטר, ומופקים בתפרחת צפופה. הפרי מלבני ויבש, באורך 3-5 מ"מ.

לפירות האניס שימוש נרחב ברפואה הקדומה והטבעונית; ובבישול והכנת משקאות חריפים. הצמח משמש למאכל זחלים של חלק מסוגי הפרפראים, במיוחד עשיים.

בוזוקי

בוזוקי (ביוונית: Μπουζούκι) הוא כלי מיתר בעל ארבעה זוגות מיתרים המשמש במוזיקה היוונית והים תיכונית.

הבוזוקי הוא פיתוח מאוחר של הבגלמה, כלי מיתר מונגולי שהובא אל אגן הים התיכון עם מסעות הכיבוש המונגולים בימי הביניים. במזרח התיכון שונה מבנה תיבת התהודה והוספו סריגים. השם בוזוקי שנבחר לכלי גזור מהמילה "בוזוק" שמשמעותה "צוואר" וזאת משום צווארו הארוך והצר של הבוזוקי. נגני בוזוקי הם מהמוזיקאים המוערכים ביותר ביוון ובקהילה היוונית בישראל, והם נמדדים בין השאר במהירות נגינתם.

בבוזוקי היווני המסורתי יש שלושה זוגות מיתרים. בשנת 1955 החלו לייצר בוזוקי שבו ארבעה זוגות מיתרים, האחראי לכך היה נגן הבוזוקי הידוע, מנוליס חיוטיס. שינוי זה הפך את הבוזוקי לכלי שניתן לנגן בו אקורדים כמו בגיטרה, ונגינת קטעים מלודיים בווירטואוזיות רבה. ביוון יש עדיין נגני בוזוקי רבים שמשמרים את הנגינה בבוזוקי שבו שלושה מיתרים ובכך שומרים את המסורת של מוזיקת הרמבטיקו. חלק מנגני המוזיקה הים-תיכונית מוסיפים לצוואר הבוזוקי שריג ביניים צף (לא מקובע לצוואר), בדומה לאופן שבו נעשה הדבר על גיטרה חשמלית. השריג הצף מאפשר לנגן גם רבעי טונים, בדומה לעוד ולבגלמה הטורקית ובניגוד לשריגים הרגילים של הבוזוקי, שמאפשרים לנגן רק חצאי טונים.

בישראל נגינת הבוזוקי תפסה תאוצה עוד בשנות ה-70 המוקדמות. נגני בוזוקי ליוו זמרים מהז'אנר אשר השתמשו בלחנים יוונים עליהם כתבו מילים בעברית, דוגמת זוהר ארגוב שבין שיריו המוכרים היו אלינור ועינייך החומות.

בישראל מספר רב של נגני בוזוקי מקצועיים כחלק מפופולריות שצברה המוזיקה היוונית בישראל. בין המוזיקאים הבכירים בישראל הוא נגן הבוזוקי צפי שלמה.

גניזת קהיר

גניזת קהיר (נקרא בספרות המחקר גם הגניזה הקהירית) היא אוסף גדול של כתבי יד וספרים יהודיים, שנכתבו בין המאה ה-9 והמאה ה-19, ונשמרו בגניזה בעליית הגג של בית הכנסת בן עזרא בקהיר. בין היתר נתגלו עותקים של הכתוב בהמגילות הגנוזות - הספרות הביתוסיית ממערות קומרן. משנתגלו הכתבים ופורסמו, בתחילה בעיקר על ידי שניאור זלמן שכטר ואחר כך על ידי חוקרים נוצרים ויהודים בכל ענפי מדעי היהדות, נמצא שיש להם חשיבות מרובה לחקר תולדות הכתב העברי והכנעני הקדומים, לחקר השירה הפיוט והספרות העברית הקדומה, לחקר יהודי מצרים, יהודי אגן הים התיכון, לחקר תולדות התפילה וארון הספרים היהודי. חלק נכבד מכתבי היד הובא לספריית אוניברסיטת קיימברידג', וקטעים אחרים פוזרו ברחבי העולם.

המטבח הים-תיכוני

המטבח הים תיכוני הוא המאכלים ושיטות הכנת המזון של ארצות אגן הים התיכון.

מדינות הים התיכון השפיעו זו על זו במהלך השנים כך שהבישול התפתח בכיוון של עקרונות משותפים. החלוקה המסורתית מדגישה את הדמיון בין המטבחים של ארצות אגן הים התיכון; נהוג לדבר על השלישייה הים-תיכונית, אשר כוללת את שמן הזית, החיטה והגפן. מעבר לשלישייה זו, המטבח הים תיכוני מאופיין במנות דגים, בשר כבש, תבשילי בשר ועגבניות, ומשקאות אלכוהולים על בסיס אניס. המטבח הים-תיכוני מאופיין בגמישותו, מגוון הירקות והשוני לפי אזורים. האזור היה ונשאר דומיננטי בגידול עזים וכבשים. מנות דגים נפוצות ביותר, אף על פי שרוב הדגים מיובאים בגלל הגבלות דיג. פירות ים גם הם מרכיב חשוב במטבח הים-תיכוני.

בחלקים נרחבים של אגן הים-התיכון מיוצר שמן זית. חוקרי המטבח הים-תיכוני דייוויד ואסיד טוענים כי ישנה התאמה בין תפוצות עץ הזית לבין אזורי המטבח הים תיכוני, ועל כן מצביעים על הקשר העז בין שמן הזית למטבח זה. עשר המדינות המייצרות את כמות שמן הזית הגדולה ביותר הן, על פי הסדר: ספרד, איטליה, יוון, תוניסיה, סוריה, טורקיה, מרוקו, פורטוגל, אלג'יריה וירדן. גם בשאר מדינות הים-התיכון מיוצר שמן זית, בכמויות קטנות יותר. השמן מהווה תוספת ייחודית לטעם האוכל.

אין לבלבל בין המטבח הים-תיכוני לבין הדיאטה הים-תיכונית, אשר מבוססת על אימוץ המרכיבים מעודדי הבריאות במטבח הים תיכוני, כמו צריכה של שמן-זית, חיטה ודגנים מלאים, פירות וירקות, כמות מועטה של פירות ים וצריכה מוגבלת של בשר ומוצרי חלב. המטבח הים תיכוני כולל את כל המאכלים ודרכי הכנת המזון של ארצות הים התיכון, בין אם אלו תורמים לבריאות או שלא.

ברביקיו או בשר גריל, פיתה ופלאפל פופולריים ביותר בלבנט (המטבח העות'מאני).

הקולוניזציה היוונית

הקולוניזציה היוונית הוא מונח כללי המתאר את גלי ההגירה מיוון של השבטים ההלנים והתיישבותם ברחבי ארצות אגן הים התיכון, שהתרחשו החל מהמאה ה-8 לפנה"ס ונמשכו לאורך המאות ה-7 וה-6 לפנה"ס. יש להבדיל בין הגירה זו לבין גלי הפלישה של השבטים ההלניים ליוון גופא שהתרחשו עד ארבע מאות שנה קודם לכן, והיוו הבסיס להתפתחות התרבות ההלנית ביוון. הקולוניזציה היוונית התרחשה כתופעה שאפיינה את התרבות ההלנית.

זיקית (קבוצת כוכבים)

הזיקית היא קבוצת כוכבים קטנה ועמומה במיוחד באזור הקוטב השמימי הדרומי, אחת משתים עשרה הקבוצות שהוגדרו על ידי פיטר קייזר ופרדריק דה-הוטמן בשנים 1595–1597 והופיעו לראשונה באטלס הכוכבים "אורנומטריה" של יוהאן באייר. באוסטרליה היא מכונה לעיתים "המחבת" (באופן לא רשמי) ומשמשת למציאת הדרום. מכיוון שהיא לא נראית מאזור אגן הים התיכון, אין אזכורים שלה במיתולוגיות השונות.

זית אירופי

זַיִת אֵירוֹפִּי (שם מדעי: Olea europaea), או בשמו הרווח: עץ הזית, הוא עץ ירוק-עד במשפחת הזיתיים הגדל בר בארצות הים התיכון. העץ מגודל במטעים ובעל חשיבות כלכלית רבה לאזור זה, בשל פריו, המשמש למאכל ולייצור שמן הזית.

מקורו של עץ הזית הוא במזרח התיכון, בארץ ישראל ודרום סוריה, שם הוא תורבת לפני כ-6,000 שנים. כיום עץ הזית נפוץ במיוחד במטעים ביוון, איטליה וספרד, שנחשבות ליצרניות שמן הזית הגדולות בעולם. הזית הוא אחד משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ ישראל.

פרי הזית משמש למאכל כשהוא כבוש, וכמו כן מופק ממנו שמן זית. לזית ובעיקר לשמן הזית מיוחסות מעלות תזונתיות ורפואיות. קטיף הזיתים נקרא מסיק.

טלסקופ (קבוצת כוכבים)

טלסקופ היא קבוצת כוכבים דרומית קטנה, שצוינה לראשונה על ידי ניקולא לואי דה לאקאי, אסטרונום צרפתי בן המאה ה-18, חוקר של שמי הדרום. למרות שהיא מייצגת את כלי העבודה המרכזי של האסטרונומים, זו קבוצה קשה לזיהוי, עם כוכבים עמומים בלבד, שהבהיר מביניהם הוא מדרגת בהירות 3.5 בלבד.

מכיוון שהיא הוגדרה מאוחר יחסית, וכקבוצה דרומית לא נצפתה על ידי תרבויות אגן הים התיכון, אין אודותיה אגדות או סיפורים מיתולוגיים.

לבנט

הלֶבַֿנְט (מצרפתית: Levant) הוא מונח גאוגרפי ותרבותי, המתייחס לחלק המזרחי של אגן הים התיכון, ובפרט לחלק המערבי של אזור הסהר הפורה. ההגדרה הגאוגרפית של האזור כוללת את סוריה, לבנון, ישראל, ירדן, וכן חלקים ממסופוטמיה. בספרי ההיסטוריה של הלבנט נכללים בו לעיתים גם אסיה הקטנה שבטורקיה, עיראק, קירנאיקה שבלוב, סיני שבמצרים, יוון וקפריסין.

סאסארי (נפה)

נפת סאסארי (באיטלקית: Provincia di Sassari; בסרדו: Provìntzia de Tàtari; בסאסארזה: Prubìnzia di Sàssari; בקטלאנית: Província de Sàsser) היא נפה בצפון-מערב מחוז סרדיניה באיטליה, ובירתה בעיר סאסארי. שטחה של הנפה הוא 4,281 קמ"ר ואוכלוסייתה מנתה 333,785 תושבים בשנת 2007, היינו כחמישית מתושבי האי. בנפה 66 מועצות מקומיות והגדולה שבהן היא הבירה סאסרי בה התגוררו 129,072 איש בשנת 2007. ערים חשובות נוספות הן אלגרו, פורטו טורס, סורסו ואוציירי.

הנפה הוקמה בשנת 1859 במסגרת הארגון מחדש של ממלכת סרדיניה. יחד עמה הוקמה נפה שנייה באי - נפת קליארי. שתיהן היו, לפי שטחן, הנפות הגדולות של איטליה: סאסארי - 13,415 קמ"ר וקליארי - 10,674 קמ"ר.

באזור יש שני גנים בוטניים: האחד, בעיר סאסארי באוניברסיטה המקומית והשני, בנפה, "שמורת יער ים תיכונית של הר לימבארה" (Arboreto Mediterraneo del Limbara) ובו אוסף של מינים מקומיים לאזור אגן הים התיכון.

פוליביוס

פּוֹלִיבְּיוּס (ביוונית: Πολύβιος; בערך 203 לפנה"ס עד 120 לפנה"ס) היה היסטוריון יווני במאה ה-2 לפנה"ס. התפרסם בעקבות ספרו "ההיסטוריות" או "עלייתה של האימפריה הרומית", חיבור המקיף בפירוט רב את מאורעות השנים 146-220 לפנה"ס באזור אגן הים התיכון. בנוסף, העניין בכתביו עלה הודות לרעיונותיו החדשניים המתייחסים לאיזון הפוליטי הדרוש לכינון ממשל יציב. רעיונות אלה שימשו בסיס רעיוני לתאוריות מודרניות במדע המדינה.

פשתן

פִּשְׁתָּן או פִּשְׁתָּה תַּרְבּוּתִית (שם מדעי: Linum usitatissimum) הוא צמח מסוג פשתה ממשפחת הפשתיים. הוא צומח באזור אגן הים התיכון ועד הודו וככל הנראה בוית לראשונה באזור הסהר הפורה. פשתן היה אחד הגידולים העיקריים במצרים העתיקה.

קיסרי רומא

הקיסרות הרומית או האימפריה הרומית (בלטינית: Imperium Romanum) הייתה הממלכה הרומית שהתקיימה באגן הים התיכון מימי אוגוסטוס קיסר (המאה ה-1 לפני הספירה) ועד לנפילתה בשנת 476 לספירה. הקיסרות הרומית קמה כתוצאה מהחלפת השלטון הרפובליקני ברומא העתיקה, והיא היוותה את השלב השלישי והאחרון בהתפתחות הציוויליזציה של רומא העתיקה. קדמו לאימפריה: שלב הרפובליקה הרומית (בין 509 לפנה"ס עד למאה ה-1 לפנה"ס), והשלב הקדום ביותר: המלוכה הרומית העתיקה (מהמאה ה-8 לפנה"ס ועד שנת 509 לפנה"ס).

הקיסרות הרומית התאפיינה בצורת ממשל אוטוקרטית, ושלטה על שטחים רחבי הידיים אותם כבשה באירופה ובמזרח התיכון, למעשה סביב כל אגן הים התיכון (שהרומאים קראו לו "הים שלנו", Mare Nostrum).

בראש האימפריה עמד קיסר (Imperator). המילה העברית קיסר (כמו גם בשפות אחרות) באה משמו של יוליוס קיסר, שהכריז על עצמו כשליט יחיד ברומא העתיקה. תוארו של יוליוס קיסר היה בעצם דיקטטור, ורק יורשו אוגוסטוס, שאומץ על ידיו כבן וצירף לשמו את השם "קיסר", נחשב הקיסר הראשון של הקיסרות הרומית. תואר תפקידם של הקיסרים במאות הראשונות של הקיסרות היה פרינקפס ("ראשון האזרחים"). בתקופת הטטררכיה ("שלטון הארבעה", כעבור שנים רבות) שימש התואר את שני הזוטרים בשליטי האימפריה, שהיו כפופים לשני האוגוסטוסים - השליטים הבכירים. על פי הסדר הזה נוהלה האימפריה על ידי ארבעה אנשים: שני שליטים ראשיים שנשאו בתואר 'אוגוסטוס', כשלכל אחד מהם כפוף סגן - 'קיסר'.

שומר פשוט

שֻׁמָּר פשוט (שם מדעי: Foeniculum vulgare) הוא צמח רב-שנתי ממשפחת הסוככיים. גובהו בין מטר אחד לשלושה מטרים.

מוצאו באזור אגן הים התיכון. תפוצתו כוללת מקומות בהם ניקוז המים גרוע, ליד מקורות מים (כגון נחלים ומעיינות) וליד הים. השומר הפשוט מעדיף מורדות אבניים וסלעיים.

עליו מנוצים, חתוכים לאונות דקות בצבע ירוק כהה. בחורף עליו נובלים ונהפכים אפורים. פריחתו איננה סדירה, ונמשכת מאפריל ועד נובמבר.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.