אגיה זוני

אגיה זוני (המקור היווני: Αγία Ζώνη, ביוונית עתיקה נהגה: אגיא זונֶה; ביוונית חדשה גם: אַיָּה זוֹנִי; באותיות לטיניות נרשם: Aghia Zoni P, השם המקובל: אגיה זוני (מלעיל)) הייתה אוניית מעפילים.

"אגיה זוני"
PikiWiki Israel 7556 Immigration to Israel
"אגיה זוני"
ארגון בית"ר
קורות ההפלגה
נמל המוצא פיומה
מספר מעפילים 465
יום היציאה 16 במרץ 1939
מקום ההגעה חוף אשקלון
נתוני האונייה
סוג האונייה אוניית נוסעים
מספנה Fratelli Orlando
הושקה 1899
שם קודם Aghia Zoni P, Taranto
הנעה קיטור
מצבה כיום טבעה
מקום טביעתה ליד יוון
אגיוס ג'יוני - מסלול
מסלול ההפלגה של אגיה זוני

היסטוריה

אגיה זוני נבנתה כספינת קיטור במספנת "Fratelli Orlando" בשנת 1899; משקלה היה 1227 טון ברוטו. הפליגה תחת דגל איטלקי כאניית נוסעים בשם "Taranto". נמכרה ב-1933 ליוון, ושם הוחלף שמה ל-Aghia Zoni P.

אוניית מעפילים

האונייה נחכרה על ידי אנשי בית"ר בווינה והפליגה מנמל פיומה באיטליה ב-16 במרץ 1939 כשעל סיפונה 465 מעפילים.

על מנת להימנע מכניסה אל המים הטריטוריאליים של ארץ ישראל הוסכם עם בעלי האונייה, שהמעפילים יורדו למים באמצעות סירות. שני אנשי צוות ירדו מהאונייה בפיראוס על מנת לרכוש סירות נוספות, אך לא שבו.

ב-4 באפריל הפליגה האונייה. כשהגיעה האונייה לכרתים קיבלו הודעה לשוב לפיומה, לאחר שהסתבר שאנשי הצוות אכן רכשו סירות נוספות. המעפילים התנגדו לחזרה, מאחר שמלאי המזון והתרופות אזל, ומעפיל אחד נפטר.

האונייה עגנה בכרתים, שם הצטיידו המעפילים במזון ואף ערכו סדר פסח.

כשהיו קרובים ליעד הארצישראלי, נשלחה סירת מפרש ממפקדת "ההגנה" בארץ ישראל לצורך הורדת המעפילים. המפרשית נקשרה לירכתיים והאונייה פנתה לכיוון הארץ, אך באחד הלילות התגנבו המלחים הזרים, ניתקו את המפרשית ונמלטו עמה.

לאחר מכן, נכנסה האונייה למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל, והמעפילים הורדו בחוף אשקלון ב-22 באפריל 1939.

כ-180 מכלל המעפילים נתקלו בחיילים בריטים, נעצרו, ושוחררו רק לאחר שמספרם נוכה ממכסת אשרות הכניסה הרשמיות לאותה שנה.

האונייה חזרה ליוון ושקעה ב-16 בפברואר 1940 בסמוך אליה.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ההעפלה

ההעפלה (המכונה גם "עלייה בלתי-לגאלית" ו"עלייה ב'") הייתה התנועה לכניסה בלתי חוקית של יהודים לארץ ישראל בדרכי הים והיבשה וב-1947 גם בדרך האוויר, אשר אורגנה על ידי היישוב העברי בתקופת המנדט הבריטי משנת 1934 ועד הקמת מדינת ישראל ב-1948 (כניסתם של יהודים לתחומי הארץ באופן בלתי מאורגן החלה מאז מלחמת העולם הראשונה, כאשר הונהג ממשל צבאי בריטי ואף קודם לכן, אך ההעפלה המאורגנת החלה ב-1934). היא כונתה גם עלייה ב', משום שנעשתה בד בבד עם העלייה החוקית שנמשכה באותה עת על פי תקנות ההגירה החמורות שנקבעו על ידי ממשלת המנדט הבריטית.

בהיסטוריוגרפיה מקובלת חלוקת תנועת ההעפלה מ-1934, לשלוש תקופות עיקריות:

תקופה ראשונה – בין השנים 1934–1939. ההעפלה התגברה בעקבות החמרת מצבם של יהודי גרמניה לאחר עליית המפלגה הנאצית לשלטון והתגברות האנטישמיות באירופה. הבריטים הגבילו את מספר רישיונות העלייה (סרטיפיקטים) שניתנו, בעקבות כך החלה העלייה הבלתי-לגאלית. ההעפלה הייתה מצומצמת וחסרת ארגון מרכזי, והתנהלה בעיקר בשלושה נתיבים: תנועות הנוער היהודיות הציוניות, כגון "החלוץ" במזרח אירופה ואנשי ארגון "ההגנה" בארץ; "עליית אף על פי" בניהול אנשי התנועה הרוויזיוניסטית וגורמים פרטיים.

תקופה שנייה - בין השנים 1939–1945. עקב התנערות הבריטים מהבטחותיהם למפעל הציוני, שינה דוד בן-גוריון את דעתו, מהתנגדות לעלייה בלתי-לגאלית לתמיכה בה והחליט, כחלק ממרד העלייה אותו יזם, לאמץ את "המוסד לעלייה ב'" שהוקם על ידי חברי קיבוצים מהקיבוץ המאוחד ולהעמיד בראשו את שאול אביגור. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נהפכה ההעפלה למבצע הצלה. בתחילת המלחמה ההעפלה גאתה, אך לאחר מכן צומצמה מאוד עקב הקשיים הרבים שהציבה המלחמה. היא התמקדה בארצות הבלקן ובעלייה יבשתית ממדינות המזרח.

תקופה שלישית – בין השנים 1945–1948. לאחר מלחמת העולם השנייה גאתה ההעפלה בניהול "המוסד לעלייה ב" וכ-84,000 מעפילים, מהם מעל ל-70,000 באוניות בפיקוד ימאי הפלי"ם, הגיעו לחופי ארץ ישראל. הבריטים תפסו את רובם המוחלט של המעפילים, התירו את כניסת חלקם על חשבון הסרטיפיקטים שהוקצו על פי הספר הלבן, גירשו למעלה מ-52,000 מעפילים למחנות המעצר בקפריסין וגירשו את מעפילי "אקסודוס", חזרה למחנות העקורים בגרמניה. רבים מניצולי השואה רצו לעזוב את ארצותיהם, והבריחו את הגבולות למערב אירופה בעזרת ארגון "הבריחה" ושוכנו במחנות עקורים. בקיץ 1947 הוחל גם בהברחת מעפילים מארצות המגרב בצפון אפריקה. בנוסף הגיעו לארץ כ-150 מעפילים במטוסים (מבצע כנף).כיום מקובל להתייחס במונח "העפלה" גם לעליה למדינת ישראל לאחר הקמתה, אשר מקורה ביציאת יהודים בניגוד לחוק המקומי במדינות שאסרו על יהודיהן לעלות לארץ. הדוגמה הבולטת לכך היא העלייה ממרוקו. כבר בסוף התקופה העות'מאנית בארץ ישראל נכנסו עולים יהודים לארץ ישראל באופן בלתי לגאלי, בעקבות מגבלות שהטיל השלטון העות'מאני החל משנת 1881.

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.