אבשלום פיינברג

אבשלום פיינברג (כ"ח בתשרי ה'תר"ן, 23 באוקטובר 1889 - כ"ו בטבת ה'תרע"ז, 20 בינואר 1917) היה הוגה רעיון מחתרת ניל"י ומייסדה. נהרג בשליחות הארגון, כשניסה לחצות את קו החזית העות'מאני־בריטי במלחמת העולם הראשונה עם שותפו לשליחות יוסף לישנסקי אשר נפצע ושרד, ולחבור לכוחות הבריטיים בחצי האי סיני לצורך חידוש הקשר המודיעיני בינם לבין ניל"י.

אבשלום פיינברג
אבשלום פיינברג
לידה 23 באוקטובר 1889
גדרה, האימפריה העות'מאנית, (היום ישראל)
הוצאה להורג 20 בינואר 1917 (בגיל 27)
סיני
השתייכות ניל"י
תקופת שירות 19151917
מלחמות וקרבות
עיטורים
אות ניל"י  אות ניל"י
עיטור לוחמי המדינה  עיטור לוחמי המדינה
PikiWiki Israel 33297 Feinberg house in Hadera
תמונה של אבשלום פיינברג בחצר בית פיינברג בחדרה

ילדות ונעורים

אבשלום פיינברג נולד ב־1889 בגדרה לזוג הביל"ויים פאני (לבית בלקינד) וישראל פיינברג. כשהיה כבן שנתיים עברה משפחתו ליפו, בעקבות סכסוך של אבי המשפחה עם ערביי הכפר קאטרה בסמוך לגדרה. אבשלום הצעיר התחנך על ברכי סבו, מאיר בלקינד, שהיה שומר מצוות וחובב תנ"ך מובהק. לאחר מכן נשלח על ידי אביו ל"כֻּתאב", מקום לימוד לילדים מוסלמים, המקביל ל"חדר", שם למד ערבית וקוראן. לאחר סיום לימודיו שם, המשיך פיינברג ללמוד בבית הספר של ארגון "כל ישראל חברים" ביפו.

בביתו כונה אבשלום "אבשה" (קיצור של אבשלום).

בימים ההם פעל אביו, ישראל פיינברג, לייבושן ועיבודן של ביצות חצ'ירה, לימים חדרה, שנרכשו על ידי דודו, יהושע חנקין. במשך כמה שנים חי ישראל בגפו בחדרה בעוד שמשפחתו התגוררה ביפו, ולבסוף, ב־1898, עברה המשפחה כולה לבית פיינברג בחדרה, אותו הקים ישראל. שנתיים לאחר מכן, חזרה משפחת פיינברג ליפו ולאחר מכן עלתה לירושלים.

בגיל שתים־עשרה ייסד אבשלום, ביחד עם נערים נוספים, אגודה בשם "נושאי דגל ציון", שמטרתה הייתה להביא ל"ארץ ישראל חופשית". כשהיה בן ארבע עשרה וחצי, הוחלט לשלוח את אבשלום לפריז, הן מפני שטרם היה בארץ ישראל בית ספר תיכון ראוי לשמו, והן משום שלקה בבריאותו: בקיץ 1904 יצא לסיור במושבות בארץ ישראל, להספיד ולקונן על מותו של בנימין זאב הרצל. במהלכו התקרר פיינברג וחלה, והעריכו כי שהייה באירופה תסייע לבריאותו.

שנתיים למד פיינברג בפריז, בתיכון של "כל ישראל חברים". בצרפת ספג אבשלום את רוח תרבותה, ואף התיידד עם אנשי רוח צרפתים, ובמיוחד עם זא'ק מריטיין , הפילוסוף הקתולי, ועם המשורר שארל פגי.

לאחר ששב לארץ ישראל, ירד פיינברג למצרים, ועבד שם כפקיד. השעמום מהשהייה במצרים, ונוורלגיה (נוריטיס, דלקת עצב) שתקפה אותו, גרמו לו לנסוע לשווייץ. בשווייץ חי עד 1909, ואז נסע בשנית לפריז, שם ניסה להתקבל ללימודים במדרשה הלאומית לחקלאות, אך נכשל. הוא שב לארץ, וביחד עם הוריו חזר לגור בבית פיינברג בחדרה. בשנת 1910 הוקמה בעתלית התחנה לניסיונות חקלאיים על ידי אהרן אהרנסון, ופיינברג החל לעבוד בה כעוזרו. בין אהרנסון לפיינברג, הצעיר ממנו בשלוש־עשרה שנים, נרקמו יחסי ידידות קרובים מאוד. גם עם משפחתו של אהרנסון קשר אבשלום קשרי ידידות קרובים: הוא התחבר עם אלכסנדר, התיידד עם שרה, ובהמשך התארס, ככל הנראה, עם רבקה אהרנסון. היו אף שמועות לרומן שהיה בינו ובין שרה אהרנסון.[1] בשנת 1913, עת נוסדה אגודת הגדעונים בידי אלכסנדר אהרנסון, היה פיינברג החבר היחיד בה שלא היה מבני זכרון יעקב.

פעילותו בניל"י

רקע

פיינברג, שהיה יהודי בעל רגשות לאומיים עזים, חש שנאה חריפה כלפי האימפריה העות'מאנית, הרקובה לדעתו, ששלטה בארץ ישראל בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה. עוד ב־1909 כתב לדודו, מנדל חנקין, בעקבות הפיכת הטורקים הצעירים:

...בתורכיה לא נגולה עכשיו מהפכה המביאה בכנפיה חירות וצדק לעמים. זאת היא מהפכה שמחוללת אומה שליטה, אומה תורכית, אשר תמחץ עמים אחרים. הן מעצמך אתה מבין שהמהפכה איננה סימפאטית לי, שהתורכים מגעילים אותי, וזה בלבד שפלשתינה היא בידיהם דומני שהוא סיבה מספקת לכך. אני רוצה בעם תורכי חלש, אפסי, מצורע כאשר היה עד כה... אנו היהודים איננו יכולים עוד אלא לעבוד נגד תורכיה, ויהיו האמצעים אשר יהיו. וכל אלה הסבורים כי יכולים אנו להיתלות בהם ולהתרומם עמם, אינם אלא משלים עצמם...
קנאי אנוכי, ואינני בוש על כך. אני מכריז על זאת בקול רם. כדי להשיג את מטרתנו מוכן הייתי, אילו ניתן בידי, לשלח בהם, בתורכים, מלחמות שתים או שלוש וכל מגפה ופגע־רע, ולהעלות אותם באש כמי שמדליק נר.

שנאתו לטורקים, ומחשבתו כי על יהודי היישוב היהודי בארץ ישראל לפעול למען סילוק העות'מאנים אך הלכה וגברה עם הזמן, ובייחוד לאחר פרוץ מלחמת העולם הראשונה ו"פרשת חדרה": באוקטובר 1914 יצאו מספר צעירים בני חדרה, ובהם פיינברג, לטיול לילי על חוף הים. הם השתמשו בפנסים כדי להאיר את דרכם, אך בעיני כמה בדואים שצפו בהם, נדמו כמאותתים לאוניות בריטיות. הבדואים הלשינו לטורקים, ובינואר 1915 נעצרו שלושה־עשר מצעירי חדרה באשמה זו. פיינברג היה בין העצורים. הוא הובל לירושלים לחקירה, כשהוא חולה בקדחת וממלמל באוזני חבריו על סיוע שיכולים היהודים להגיש לבריטים. לבסוף שוחררו העצורים, אך רוחו של אבשלום לא נרגעה.

ההתעמרות העות'מאנית ביישוב היהודי גרמה לרוחו להמשיך ולסעור. בדו"ח ששלח באוקטובר אותה שנה להנרייטה סאלד, כתב על עריצותם של הקצינים העות'מאנים:

הקצין שנשלח למקום (...) האמין, אפוא, שחובתו הפטריוטית מחייבת אותו לחשוד בכל, לבדוק כל דבר, לחוקק חוקים ולנהוג כעריץ ממש המוציא חוקים ואיסורים שהם טיפוסיים לסכלות הטורקית...
אל־אלוהים, כשאני מעלה על דעתי עד כמה הרבינו לרגוז, לקצוף ולהתעבר באשמת העריצים המנוולים הללו, שאך זה־מקרוב זכו בדרגת הקצונה שלהם, הנני מגיע למסקנה כי הקטנות הללו דיכאו את רוחנו הרבה יותר מהסכנות הגדולות אשר נגדן אתה נחלץ ופועל, כשמרצך מכריח אותך לקום ולעמוד בשער...
...מחמת צרות אלו שבכל יום נעשו חיינו איומים, קשים־מנשוא.

ניסיונותיו להגיע אל הבריטים

AvshalomF2
אבשלום פיינברג
Avshalom Feinberg 154843
קברו של אבשלום פיינברג בחלקת עולי הגרדום בבית הקברות הצבאי בהר הרצל. במאי 2009 ניטע בסמוך אל הקבר, חוטר מהדקל שצמח מגלעין התמר שהיה בכיסו בעת שנרצח
PikiWiki Israel 33296 Feinberg house in Hadera
חוטר מדקל אבשלום בחצר בית פיינברג בחדרה

במחצית הראשונה של 1915 החליטו אבשלום פיינברג, אהרן ואלכסנדר אהרנסון, כי עליהם לנקוט צעדים מעשיים כדי להביא לסיום השלטון העות'מאני בארץ ישראל, על ידי עזרה פעילה לבריטים. בתחילה הציע פיינברג לעורר מרד צבאי של היישוב בסיוע הבריטים. מתרחיש כזה דווקא חששו מפקדי הצבא הטורקי מאוד, ואחמד ג'מאל פאשה כתב על כך בספרו: "אילו השיגו האנגלים והצרפתים עזרה מבני המקום והורידו שתי חטיבות בנקודה כלשהי בחוף הסורי (ביירות או חיפה, למשל), היינו נמצאים במצב נואש לגמרי." ברם, הצעה זו של פיינברג נדחתה על ידי אהרן אהרנסון מחשש להשלכות המרות שיהיו לכישלונה על גורלו של היישוב. במקום זאת הוחלט להקים ארגון שיספק מודיעין צבאי לבריטים.

לאחר שנשלח אלכסנדר אהרנסון למצרים וסולק ממנה, הוחלט לשלוח לשם את פיינברג, בתקווה שהוא יצליח ליצור קשר עם הבריטים. ב־30 באוגוסט 1915 יצא באוניית הפליטים "דה מוינס", עם תעודות שזייף בחיפזון, והגיע למצרים כמה ימים אחר כך. הוא הצליח ליצור קשר עם קצין המודיעין הבריטי לנרד וולי, וזה הסכים לרעיון הקמת רשת הריגול. פיינברג תודרך בשיטות איתות וקידוד המידע, וכן נתבקש להביא פרטים מסוימים אודות הצבא הטורקי ואודות שני טייסים בריטים שמטוסם התרסק בנגב. באוקטובר 1915, בזמן ששהה באלכסנדריה, כתב פיינברג להנרייטה סאלד בניו־יורק, האחראית על תחנת הניסיונות בעתלית, דו"ח ארוך על פעילות התחנה, שעסק גם במצב היהודים בארץ. הדוח הזה הוא ככל הנראה העדות הכתובה הראשונה מארץ ישראל על השמדת הארמנים ב־1915. תחת הכותרת "עובדות ושמועות מדאיגות" כתב: "הארמנים נרצחים בהמוניהם... אנשיהם בגדודי העבודה מומתים בירייה בהמוניהם. מרעיבים אותם, מתעללים בהם."[2]

כשחזר לארץ ב־8 באוגוסט[דרושה הבהרה], החל בשיטוטים שנועדו להשיג מידע, וחיבר דו"ח בו פירט את מצב הצבא העות'מאני במקומות שונים ברחבי הארץ, מצב הדרכים ושמועות ששמע. דו"ח זה הכיל מידע מודיעיני מדויק למדי, שבדיעבד התברר, כי היה חסר לבריטים באותה עת.

ב־22 בנובמבר 1915, שלח פיינברג מעתלית דוח מודיעיני בצרפתית אל לנרד וולי, הקצין האנגלי בקהיר הממונה על פעילות ניל"י, הכולל פרק הנושא את הכותרת "למען ארמניה" (Pro Armenia).[2] הדוח כולל פרטים על מעשי הטבח בארמנים, תיאור שיירות המגורשים לעבודת־פרך ותיאור הסחר בנשים ארמניות צעירות: "כבר נשחקו שינַי מחרוק, מיהו הבא בתור? כי הנה התהלכתי על האדמה הקדושה והמקודשת בדרך העולה ירושלימה, ואשאל את עצמי אם חיים אנו לעת הזאת, בשנת 1915 - או בימי טיטוס או נבוכדנאצר? ... גם שאלתי עצמי אם רשאי אני לבכות 'על שבר בת־עמי' בלבד, ואם לא הזיל ירמיהו דמעות־דם, גם על הארמנים?!".[3]

פיינברג ציפה לאונייה הבריטית שהוסכם כי תבוא לארץ בראשית דצמבר. אונייה זו הגיעה, אך האיתותים אליה לא צלחו משום מה. אבשלום החליט, לאחר כמה ימים, לצאת מצרימה בדרך היבשה. כך כתב ב־6 בדצמבר 1915 בדו"ח שנועד לוולי:

אדוני הלייטננט,
כבר החלטתי. אני יוצא בדרך המדבר, כדי לנסות להגיע אליך למרות הכל. אינני יודע אם רשאי אני לעשות זאת או לא. מצד אחר, עניין הרשות מעולם לא העסיק אותי אלא מעט. ברם (...) אם להניח כי הסורים [=צוות האונייה] בגדו - וזה הדבר הקרוב ביותר לוודאי - הנה מה עלול לקרות (...) אתה עצמך עלול אולי לחשוב כי טעית בי (...) בין... הנימוקים שמניתי לנסיעתי, למותר... להזכיר את זה, לא כן? לא להניח לבריות... שהצעיר העברי הראשון מארץ ישראל אשר... בשירותכם, היה נוכל ובוגד.

פיינברג יצא דרומה, ונתפס בשטח ההפקר שבין הכוחות העות'מאניים לבין אלו הבריטיים. בטרם נלכד הצליח להשמיד רשימות בעלות אופי צבאי שנשא, ולקרוע מעליו את דרגות הקצונה הטורקיות שנשא שלא כדין. הוא נעצר והושם בכלא בבאר שבע. בחקירתו טען, שהיה שם כדי לחקור את תנועת הארבה. הוא קיבל גיבוי מאהרן אהרנסון, שהיה ממונה מטעם השלטונות למלחמה בארבה (אך התפטר לפני כן), ובסופו של דבר החקירה נסתיימה בלא כלום, ופיינברג שוחרר מכלאו.

בהמשך, יצא אבשלום צפונה, בניסיון לחצות את הגבול באופן חוקי למדינה נייטרלית ומשם להגיע למצרים, אך נתקל בקשיים ולבסוף שב לארץ.

נפילתו בחולות המדבר

תמונה 1168
הכתובת שנוספה בגלעד לאבשלום פיינברג לאחר גילוי עצמותיו

שנת 1916 עברה כולה בניסיונות לייצר קשר יציב עם הכוחות הבריטיים שישבו במצרים. גם בראשית ינואר 1917 נראה לאבשלום שאין קשר כזה. מאהרן אהרנסון, שיצא עוד קודם לכן לאנגליה, לא נשמעו ידיעות (אף שכבר הגיע למצרים בדצמבר 1916), ופיינברג, שניהל בהיעדרו את תחנת הניסיונות, סבר שיש צורך דחוף להגיע למצרים. הוא יצא, בדרך לחצי האי סיני, יחד עם יוסף לישנסקי, כשהם מחופשים לבדואים. בלילה שבין ה־19 ל־20 בינואר (אור לכ"ו בטבת תרע"ז) תעו בדרכם, והסתובבו במעגלים. ככל הנראה, פגשו בדואי אשר דרש מהם להתלוות עמו אל האוהל שלו (ולמעשה, להסגיר את עצמם לטורקים). לישנסקי הכה אותו ואיים עליו באקדחו. הצעיר הבדואי, יונס אלבחבח, הלך אל האוהל ודיווח על פיינברג ולישנסקי. שני ז'נדרמים טורקים וכשלושים בדואים יצאו ללכוד את פיינברג ולישנסקי. בהיתקלות נפצעו לישנסקי ופיינברג. לישנסקי נמלט, ופיינברג, שנפצע בירכו ולא יכול היה לנוע, ירה בז'נדרם הטורקי בתגובה לדרישה לזרוק את נשקו. בעקבות זאת, נורה בראשו ונהרג. מן התמרים שנשא עמו צמח, מאוחר יותר, עץ דקל שעל פיו נתגלה מקום קברו.

מציאת עצמותיו

Dekel f Ran
הדקל שצמח מעל הקבר, כפי שצולם בידי בנימין רן בראשית 1931
תמונה 1166
הגלעד לאבשלום פיינברג
תמונה 1167
הכתובת בגלעד לאבשלום פיינברג

לאחר שנעלם אבשלום פיינברג בחולות המדבר באזור רפיח, נעשו ניסיונות לא מעטים לחפש את גופתו. הניסיונות הראשונים נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו של פיינברג, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות השלושים מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו (הנכון) נדחה. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נהרג פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי ד"ר שלמה בן אלקנה, והשלד שנמצא על ידו זוהה על ידי הפתולוג פרופ' היינריך קרפלוס, כְּזה של אבשלום פיינברג, ונקבר בטקס צבאי אל חלקת עולי הגרדום בהר הרצל. מציאת השלד והעברתו גרמו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי מן ההאשמות ברצח אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל באשר למעשיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.

עם גילוי ופינוי עצמותיו להר הרצל, הוקמה במקום אנדרטה מטעם הממשל הצבאי, בו ננטע עץ זקוף היאה לדמותו של אבשלום, ומדי שנה נערכה ב־20 בינואר, יום הרצחו, אזכרה לזכרו, וזה נמשך עד פינוי הרצועה על ידי צה"ל.

בתשכ"ט הוקמה היאחזות נח"ל בחבל ימית שנקראה "דקלה", כדי להנציח את הדקל שציין את קבר אבשלום. בעקבות נסיגת צה"ל מסיני הוקם היישוב מחדש בחבל שלום בשם "דקל". בקיץ תשל"ג הוקם מרכז אזורי עבור פתחת רפיח על שם אבשלום פיינברג בשם מרכז אבשלום. שם היישוב משתמר ביישוב חדש בחבל שלום שנקרא אבשלום.

מזרחית לכביש החוף הישן, צפונית לצומת כפר הרא"ה הוקם אתר הנצחה לזכרו של אבשלום. לאחר מציאת עצמותיו הוספה כתובת במקום המספרת על כך.

בשנת 2010 בגלל צורך בהרחבת הכביש הסמוך, הועבר האתר בשלמותו לפארק נחל חדרה.

ביתה המשופץ של משפחת פיינברג בחדרה נפתח לקהל באוקטובר 2008.

דמותו

מקריאה בכתביו מצטיירת דמותו של אבשלום כבעל נפש עדינה ורגישה, בעל ערכים לאומיים וציוני נלהב. אבשלום ידע לדבר כמה שפות (עברית, ערבית, צרפתית, יידיש ואנגלית), והושפע במיוחד מתרבות צרפת, שבה חי כמה שנים. ההרפתקנות הייתה תכונה בולטת באופיו, הן על פי עדותם של אנשים אחרים ("טיפוס לא נורמלי, סורר ומורה, שאינו מקבל מרות ונכון להפקיר גם את עצמו גם את כל סביבו" כתב עליו מרדכי בן הלל הכהן בעקבות פעולות הריגול) והן על פי עדות עצמו ("דעי לך, רבקה'לה, כי בעוד שנתיים, שלש, עשר, אלך גם־כן אל הקור, אל החום, אל הסכנה, אל האי־ידוע והַאוונטורה, וגם אם אוהבך אז אלף מונים אל תנסי לעצרני כי אדחפך כגס, ועברתי על פניך, זכרי זאת..." כתב לרבקה במכתב בינואר 1912).

אהבתו לארץ ישראל ולעם ישראל ניכרת היטב מן הדברים שכתב, וכך גם נטייתו לפאתוס ולרומנטיקה:

...וידוע ידעתי כי מהיותי בן לגזע שנועד גם הוא לאש ולחרב יאה לי להיכון בכל יום "לחזות בהיחרץ הגורל". ומאומה, לעולם לא יהיה לי לנחלה, כעם. ומכיוון שירשתי צרור של ייסורים, אולי אורישנו יום אחד, בהיותו כבד מעט יותר. ואני, החלש והאובד, באתי עד הלום להציל חלש ואובד ממני, למען ארקום לי אילוזיה של כוח, כגואל ומושיע. מה רבה, מה רבה המצוקה!
דהרות עברו בהר. היה זה כהד גווע של רעם רחוק. כאן קם העבר לתחייה בהמיה מעורפלת ומרעידת לב. העבר הוא פרקליט המיטיב לטעון ולשדל, מכוחו שבו לצמוח יערות עבותים אפופי מסתורין, ורועים עזים עטורי תלתלים כבני אלים, ועלמות שזופות המזמרות כמעיינות מפכים, ולוחמים שוצפים כאשדות מים.
...וברדתי אל המישור, צילצלו באוזני אלפי פעמונים את דברי בראנד לאיבסן (...) ואשר הם סיסמה נאה:
"עם חי, ויהי מפוזר ומיצער, מתחסן באסונו ובכאבו מתעלה; ומבטו הדועך ככבות עין גוועת הופך למבט הנשר הממריא בעוז שכור תכלת, פרוש אברה יחתור באון מול החמה היוקדת, ובגעל נפשו את הצר הצורר והקודר תהיה חולשתו לכוח, וייאושו למקור תקוה; ואולם העם אשר אל הנשגב לא התעלה, בייסוריו ואת לבו לא כיון אל מטרה גדולה ונאצלה, העם ההוא לא יזכה לישועה, מות ימות באין תקוה לגאולה".
אכן, שאלה גדולה היא, אחא איבסן! שאלה היא אם איננו ראויים לגאולה.

יומן המסעים שכתב במהלך שיטוטיו בארץ ישראל במסגרת עבודתו בתחנה לניסיונות חקלאיים בעתלית, 1911

ב־2009 יצא בהוצאת ידיעות ספרים הספר "אות מאבשלום" מאת נאוה מקמל־עתיר, שמבוסס על סיפור חייו של אבשלום פיינברג.[4]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ Ruth Geva (31 בינואר 2015), The NILI Spy Ring ניל"י: אהבה, ריגול ומוות, בדיקה אחרונה ב-7 בינואר 2017
  2. ^ 2.0 2.1 יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 154.
  3. ^ יאיר אורון, הבנאליות של האדישות - יחס היישוב והתנועה הציונית לרצח־העם הארמני; הוצאת דביר, 1995; קבוצת ניל"י ויחסה לארמנים, עמ' 159.
  4. ^ נאוה מקמל־עתיר, אות מאבשלום, באתר סימניה

 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
מאיר בֶּלְקִינְד
(חלוץ הוראת העברית)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
משה פיינברג
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
יהושע חנקין
(גואל אדמות העמק)
 
אולגה חנקין (בלקינד)
(מנשות העלייה הראשונה, מיילדת)
 
שמשון בֶּלְקִינְד
 
ישראל בֶּלְקִינְד
(מייסד תנועת הביל"ויים וממייסדי גדרה)
 
סוניה (אלכסנדרה) בלקינד
(רופאת הנשים הראשונה בארץ ישראל)
 
 
 
 
 
פאני פיינברג (בלקינד)
 
ישראל ("לוליק") פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון, חדרה ותל אביב)
 
 
 
 
 
יוסף פיינברג
(ממייסדי ראשון לציון)
 
ברטה
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
איתן בלקינד
(איש ניל"י)
 
נעמן בלקינד
(איש ניל"י)
 
רעיה בלקינד
 
נחום וילבוש
(ממייסדי בית החרושת "שמן")
 
שושנה
 
אבשלום פיינברג
(מייסד ניל"י)
 
צילה פיינברג שוהם
 
זאב שוהם
 
דורה בלוך
(נרצחה כחטופה באנטבה)
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
עוזי בלקינד
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
 
דניאל בלוך
(עיתונאי ועורך)
 
אילן הרטוב
(ראש מועצת קריית שמונה)
20 בינואר

20 בינואר הוא היום ה-20 בשנה, בשבוע ה-3 בלוח הגריגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 345 ימים (346 ימים בשנה מעוברת).

23 באוקטובר

23 באוקטובר הוא היום ה-296 בשנה (297 בשנה מעוברת), בשבוע ה-43 בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 69 ימים.

אות מאבשלום

אות מאבשלום הוא רומן שכתבה הסופרת נאוה מקמל-עתיר שיצא לאור על ידי ידיעות ספרים בשנת 2009, ועוסק בסיפור חייו של אבשלום פיינברג.

הספר הפך לרב-מכר ומקמל-עתיר קיבלה את אות "ספר זהב" על מכירת 20,000 עותקים ממנו, שלושה חודשים בלבד מאז יצא הספר לאור. כחצי שנה מיום שפורסם, קיבל "אות מאבשלום" את אות "ספר הפלטינה" מטעם התאחדות המו"לים על מכירת 40,000 עותקים. ביוני 2015, קיבל "אות מאבשלום" את אות "ספר היהלום" מטעם התאחדות המו"לים על מכירת 100,000 עותקים.

בורסה (עיר)

בורסה (בטורקית: Bursa), עיר בצפון-מערב טורקיה ובירת נפת בורסה. לעיר מעמד של עיר מטרופוליטנית (Büyükşehir - "עיר גדולה") ובשנת 2007 נאמדה אוכלוסייתה ב-1,504,817 תושבים.

השם בורסה מקורו בשם היווני פרוסה Προύσσα, ששובש ל"ברוסה" ושובש שוב ל"בורסה". העיר נוסדה במאה השנייה לפנה"ס. לאחר כיבושה בידי העות'מאנים בשנת 1326 שימשה כבירתם במהלך המאה ה-14.

בורסה שוכנת לרגלי ההר אולו דג (2,493 מטר) שבו נמצא אתר הסקי הגדול במדינה. האזור משופע במעיינות חמים ההופכים את המקום למרכז תיירות חורף. העיר מהווה מרכז לתעשיית המשי הטורקית.

ה'תרע"ז

ה'תרע"ז (5677) או בקיצור תרע"ז היא שנה עברית אשר החלה ביום א' בתשרי, אור ל-28 בספטמבר 1916, והסתיימה ביום כ"ט באלול, 16 בספטמבר 1917. שנה מסוג הכז, איננה מעוברת, ואורכה 354 ימים. זו שנת שמיטה.

חלקת עולי הגרדום בהר הרצל

חלקת עולי הגרדום בהר הרצל היא חלקת קבורה ממלכתית בבית הקברות הצבאי בהר הרצל שיועדה עבור ששת לוחמי מחתרות וחללי צה"ל שהועלו לגרדום בשורות האויב. למרות שמה שעשוי להטעות, קבורים בה רק שניים מבין שנים עשר חללי אצ"ל ולח"י שנידונו למוות על ידי הבריטים ומכונים עולי הגרדום. למעשה, אחד מהקבורים בה (אבשלום פיינברג) נהרג בהיתקלות עם ז'נדרמרים עות'מאניים.

החלקה מסודרת בשורת קברים ישרה בסמוך אל חלקת גדולי האומה.

בחלקה קבורים שני הלוחמים היהודים שהועלו לגרדום בקהיר בשנת 1945, אליהו חכים ואליהו בית צורי לאחר שהתנקשו בלורד מוין. בצמוד אליהם טמונים שני החללים שנפלו ב"פרשת עסק הביש" בשנת 1954, ד"ר משה מרזוק ושמואל עזר. לצידם קבורים שני חללי מחתרת ניל"י: יוסף לישנסקי, שהועלה לגרדום בדמשק בתקופת השלטון העות'מאני, ואבשלום פיינברג, שעצמותיו נתגלו בחולות רפיח בשנת 1967 לאחר מלחמת ששת הימים.

למרגלות קברו של אבשלום פיינברג ניטע חוטר מהדקל שצמח במקום קבורתו בסיני.

בצמוד אל החלקה הוקמה בסוף שנות ה-90 חלקה מיוחדת עבור חיילים שאינם יהודים בשורה מקבילה במפלס מוגבה במקצת.

יוסף לישנסקי

יוסף לישַנסקי (1890 - 16 בדצמבר 1917), מראשי ארגון ניל"י, מייסד ומנהיג ארגון המגן. נידון לעונש מוות על ידי הטורקים והוצא להורג בתלייה בדמשק.

כ"ו בטבת

כ"ו בטבת הוא היום העשרים ושישה בחודש הרביעי

בשנה העברית, למניין החודשים מתשרי, והיום העשרים ושישה בחודש העשירי

למניין החודשים מניסן.

על פי הלוח העברי הקבוע, פרשת בר המצווה של ילד שנולד בכ"ו טבת היא, פרשת דבורה, פרשת וארא. אבל אם בר המצווה חל בשנה שלמה המתחילה ביום חמישי (שנה מקביעות השא או השג) פרשת בר המצוה היא פרשת בא.

מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג

פרשת מציאת עצמותיו של אבשלום פיינברג מקיפה את הניסיונות לזהות את מקום הירצחו של חבר ניל"י, אבשלום פיינברג, בהיתקלות עם בדואים כשהיה בשליחות ניל"י, את מציאת עצמותיו על ידי רב-סרן שלמה בן אלקנה, ואת הבאתו לקבר ישראל בטקס צבאי ממלכתי בחלקת עולי הגרדום שבבית הקברות הצבאי בהר הרצל, מקום אליו הועברו מאוחר יותר גם שרידי גופתו של יוסף לישנסקי.

אבשלום פיינברג נעלם בחולות המדבר באזור רפיח שבחצי האי סיני – קו החזית הטורקי-בריטי באותה העת – ב-20 בינואר 1917. הניסיונות הראשונים לחפש את גופתו נעשו בתקופה הסמוכה להירצחו, הן על ידי הבריטים והן על ידי אנשי ניל"י. בראשית שנות ה-30 מצא המהנדס בנימין רן את מקום הקבר, אך זיהויו נחשב שגוי. רק לאחר מלחמת ששת הימים, משתפס צה"ל את השטח שבו נרצח פיינברג, פוענחה התעלומה באופן סופי על ידי שלמה בן אלקנה, והשלד שמצא זוהה כְּזה של אבשלום פיינברג, והועבר בטקס צבאי להר הרצל ב-29 בנובמבר 1967. מציאת השלד וזיהויו הביאו לטיהור שמו של יוסף לישנסקי, נגדו הועלו טענות שרצח את אבשלום, כמו גם עוררו דיון ציבורי בישראל אשר שפט באור חיובי יותר את פעולותיה של רשת הריגול ניל"י כולה. בעקבות זאת הועברו, בסופו של דבר, עצמותיהם של אנשי ניל"י נוספים להר הרצל בטקסים ממלכתיים ואנשי ניל"י זכו להנצחה רשמית של מדינת ישראל.

משפחת אהרנסון

משפחת אהרנסון (בלועזית: Aaronsohn) היא משפחה יהודית ידועה בתולדות היישוב. בני המשפחה עלו לארץ ישראל מבקאו שברומניה בשנת 1882, עם תחילת העלייה הראשונה, ונמנו עם מייסדי המושבה זכרון יעקב. מקימי ארגון המחתרת "ניל"י" ומנהיגיו נמנו עם אנשי המשפחה, ולכן שמה של המשפחה נקשר תדיר לארגון זה.

בני המשפחה שעלו ארצה היו האב אפרים-פישל אהרנסון, האם מלכה והילדים אהרון וצבי (הירש). בארץ נולדו שמואל (סם), אלכסנדר (אלכס), שרה ורבקה. שתי בנות, ויטיה וליבה, מתו בלידתן בשנת 1888, ככל הנראה מקדחת. בנוסף, הגיעו לארץ בשנת 1882 גם קלמן משה אהרנסון, אח צעיר של אפרים-פישל, ואחותו שרה אהרנסון (לימים שוורץ), שהתיישבו בזכרון יעקב והקימו בה משפחות.

אפרים-פישל היה איכר, מחלוצי הכורמים, שהקים משק בזכרון יעקב. לפי כמה מקורות היה אפרים-פישל הראשון ממתיישבי זכרון יעקב שהפסיק לקבל את תמיכת הברון רוטשילד, פילנתרופ היישוב. הבן הבכור אהרון, נחשב איש אשכולות - אגרונום ומדען, סייר, יזם ופוליטיקאי. הוא נמנה עם הבולטים בקרב בני הדור הראשון שגדל בארץ, אשר נקראו אז "האתרוגים" (כינוי שהפך לאחר שנים ל"צברים"). אהרון זכה לפרסום עולמי בעקבות גילויו את 'אם החיטה' בשנת 1906. במהלך מלחמת העולם הראשונה הקים והנהיג את המחתרת "ניל"י", שבה פעלו גם אחותו שרה אהרנסון, אבשלום פיינברג, יוסף לישנסקי ואחרים.

תוך כדי פעולות המחתרת ולאחר חשיפתה, בין השנים 1919-1915, עברו אחדים מחברי המשפחה עינויים, כמו אפרים-פישל, שרה, צבי (וכן אחרים מחברי ניל"י); שרה התאבדה, בעקבות תפיסתה ועינוייה על ידי העותמאנים, ולאחר שגילתה כי הגיעה הוראה להוציאה להורג. אהרון נעלם עם מטוסו מעל תעלת למאנש בין בריטניה וצרפת.

האם מלכה נפטרה בשנת 1912 והאב אפרים-פישל - בשנת 1939. הבן צבי נפטר בשנת 1929, אלכס בשנת 1942, ושמואל בשנת 1950. האחרונה מדור "האתרוגים" והצעירה מבני משפחת אהרנסון, רבקה, נפטרה בשנת 1981.

בביתם של אפרים-פישל ומלכה בזכרון-יעקב, הוא "בית אהרנסון", הוקם מוזיאון לתולדות המשפחה ומחתרת ניל"י. על בני המשפחה ועל ניל"י נכתבו ספרים ומאמרים, ורחובות רבים ברחבי הארץ נקראו על-שם אהרן אהרנסון ועל-שם שרה אהרנסון, שני בני המשפחה הידועים ביותר. כל צאצאיהם של צבי ושל שמואל, היחידים מבני אהרנסון שהקימו משפחות משלהם, חיים ופועלים עד היום בארץ.

נחום וילבוש

נחום וילבוש (21 בנובמבר 1879 - 18 באפריל 1971) היה פעיל ציוני ויזם כלכלי, מחלוצי התעשייה המודרנית בארץ ישראל בתקופת היישוב. וילבוש כיהן כמנהל מחלקת התעשייה של ועד הצירים, וכן ייסד שורת מפעלים שהבולט בהם הוא בית החרושת "שמן", שאותו גם ניהל במשך שנים רבות.

ניל"י

ניל"י (ראשי התיבות: נצח ישראל לא ישקר, מתוך ספר שמואל א', פרק ט"ו, פסוק כ"ט) היה ארגון מחתרתי שהוקם בשנת 1915 ופעל ביישוב העברי בארץ ישראל בתקופת מלחמת העולם הראשונה. הארגון מנה כמה עשרות חברים פעילים באופן מלא, ורבים נוספים שפעלו באופן חלקי. הוא התמקד במתן שירותי מודיעין לחיל המשלוח המצרי, שהיה הכוח הבריטי שנלחם מול האימפריה העות'מאנית במערכה על סיני וארץ ישראל, ושאף למנף את הקשר המודיעיני לכדי נכס מדיני, על מנת לקדם את הקמתו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל. בנוסף לפעילות הריגול, עסקו אנשי ניל"י גם בהברחת כספים מחו"ל לכלכלת היישוב. לאחר כשנתיים של פעילות, חשפו העות'מאנים את המחתרת. חלק מראשיה נתפסו והוצאו להורג, וכמה מאנשיה נשפטו לעונשי מאסר. לאחר חשיפת הארגון הענישו העות'מאנים וכלאו גם אנשים רבים מהיישוב שכלל לא היו קשורים לפעילותו.

ניל"י - יצירת הקשר עם הבריטים

לאחר שהחליטו אהרן אהרנסון, אבשלום פיינברג ואלכסנדר אהרנסון על הקמת רשת ריגול (ניל"י) במטרה לסייע לצבא הבריטי לכבוש את ארץ ישראל עלה הצורך ביצירת קשר עם הבריטים, שבסיסם הקרוב היה במצרים. הניסיונות ליצירת הקשר עם הבריטים נתקלו בקשיים רבים, ונמשכו, למעשה, מאמצע שנת 1915 ועד תחילת 1917.

נעמן בלקינד

נעמן בֶּלְקִינְד (16 בדצמבר 1888 - 16 בדצמבר 1917) היה מחברי ארגון ניל"י שתפיסתו על ידי העות'מאנים, בספטמבר 1917, סימנה את קיצו של הארגון. בלקינד עצמו נתלה בדמשק בדצמבר אותה שנה, ביחד עם יוסף לישנסקי.

פיינברג

פיינברג (בכתיב לועזי: Feinberg, ברוסית: Фейнберг) הוא שם משפחה ממקור גרמני.

האם התכוונתם ל...

צילה פיינברג שוהם

צילה פיינברג שוהם (י' בכסלו תרנ"ו, 1895, יפו - ל' באב תשמ"ח, 13 באוגוסט 1988, חיפה) הייתה חברת הנהלת ויצו העולמית ויו"ר הוועדה למעמד האישה ולשכות משפטיות מטעם ויצו הארצית והתאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל, יו"ר המחלקה לבתי ספר החקלאיים בארץ, פעילה בהתאחדות האיכרים והמועצה לשיווק פרי הדר. אחותו הצעירה של אבשלום פיינברג.

רבקה אהרנסון

רבקה אהרנסון (1892–1981) הייתה בתם הצעירה של מלכה ואפרים אהרנסון, ממייסדי זכרון יעקב, ואחותם של האגרונום אהרן אהרנסון, מייסד ומפקד ארגון הריגול ניל"י, ושל שרה, אלכסנדר, צבי ושמואל אהרנסון. היא הייתה לפי טענתה ארוסתו של אבשלום פיינברג, שלפני שנרצח, היה אף הוא פעיל מרכזי בארגון ניל"י.

שלמה בן אלקנה

‬שלמה אריה בן אלקנה (9 בנובמבר 1921 – 11 באוגוסט 1993) היה איש משטרה ישראלי, חוקר תעלומות היסטוריות מתקופת היישוב, מומחה לאיתור נעדרים, יוזם ומקים יחידת אית"ן. בעל תואר דוקטור לפילוסופיה.

שרה, גיבורת ניל"י

שָׂרָה, גיבורת ניל"י הוא ספר לילדים ולנוער מאת הסופרת הישראלית דבורה עומר, שיצא לאור בשנת 1967 ומתאר את חייה של שרה אהרנסון.

הספר עוסק בהתהוות מחתרת הריגול ניל"י ובפעילותה בזמן מלחמת העולם הראשונה בארץ ישראל העות'מאנית מנקודת מבטה של שרה אהרנסון. בראש מחתרת הריגול ניל"י עמד אחיה הבכור אהרן אהרנסון. הספר משלב בין פעילותה במחתרת לחייה האישיים, למשל היכרותה עם אבשלום פיינברג, יחסיה עם אחותה הצעירה רבקה ועוד.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.