אברהם סטבסקי

אברהם סטַבסקי (5 בינואר 1906 - 22 ביוני 1948) היה פעיל בבית"ר ובהעפלה. הועמד לדין באשמת רצח ארלוזורוב, וזוכה. נהרג בעימות בין אנשי האצ"ל לצה"ל במהלך פרשת אלטלנה.

אברהם סטבסקי
אברהם סטבסקי

ביוגרפיה

סטבסקי נולד לאיטה ואהרן-צבי, במשפחה בת חמישה ילדים בברסט ליטובסק (בריסק) שברוסיה הלבנה (אז בתחומי האימפריה הרוסית, ובין שתי מלחמות העולם בתחומי פולין). בבית הוריו קיבל חינוך מסורתי וציוני. עם תום לימודיו התיכוניים בשנת 1923, ניסה לעלות לארץ-ישראל כמעפיל, אולם נתפס בנמל גאלאץ שברומניה, וגורש על ידי השלטונות הרומניים לפולין. כעבור זמן קצר גויס לצבא הפולני, שבו הגיע לדרגת קצין. לאחרי סיום שירותו הקדיש עצמו לפעילות בתנועת בית"ר. בשנת 1933 יצא שוב ללא אשרת עלייה לארץ-ישראל, אולם, הפעם קיבל רישיון-עלייה במשרד הסוכנות היהודית במרסיי. משם עלה לארץ ישראל על סיפון האניה "שמפוליון" והשתלב בפעילות בית"ר וברית הבריונים בהנהגת אבא אחימאיר.

רצח ארלוזורוב

Stavsky trial
אברהם סטבסקי, מובל למשפטו על ידי המשטרה הבריטית
AJI view 270
סוניה אחימאיר עם אברהם סטבסקי, משמאל, צבי רוזנבלט, מימין לאחר שחרורם מן הכלא. על השולחן דיוקנו של סנגורם הוראס סמואל.
Grave of Abraham Stavsky
קברו של אברהם סטבסקי בבית הקברות נחלת יצחק

חיים ארלוזורוב היה מראשי תנועת העבודה וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. בשנת 1933 היה מעורב בארגון מנגנון בשם "העברה", שנועד להציל את רכוש יהודי גרמניה ולהביאו לארץ ישראל. הדבר גרר ביקורת חריפה מצד החוגים הרוויזיונסטיים; ארלוזורוב זכה לכינוי "ערל-זה-רב" (לשון נופל על לשון), ו"הדיפלומט האדום" שבא למכור את כבוד העם היהודי "בעד בצע כסף להיטלר". המסע נגדו הגיע לשיאו במשפט: "העם היהודי תמיד ידע להעריך כראוי את מוכרי כבוד עמם ותורתם, ידע גם כיום להשיב על הנבלה הזאת הנעשית לעיני השמש ולעיני העולם כולו".

ב-16 ביוני 1933 נרצח ארלוזורוב מיריית אקדח בחוף הים בתל אביב. החשד העיקרי ברצח נפל על אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, לאור התנגדותם לפעילות ארלוזורוב. כחשודים במעשה נעצרו על ידי משטרת המנדט סטבסקי וצבי רוזנבלט, איש התנועה הרוויזיוניסטית אף הוא. כשנה לאחר הרצח הורשע אברהם סטבסקי ברצח ונדון למוות. הוא נמצא אשם על פי עדות ראייה של סימה, רעייתו של ארלוזורוב, ורוזנבלט זוכה מאשמה. בראש המערכה לזיכויו עמד הרב אברהם יצחק הכהן קוק, רבה הראשי של ישראל, שאף ספג ביקורת קשה על פעילותו זאת. בערעור בבית המשפט העליון המנדטורי, שהתקיים ב-20 ביולי 1934, זוכה אף סטבסקי, וזאת על בסיס דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל המנדטורית (אך לא בבריטניה עצמה) לפיהם אין להרשיע אדם ברצח על סמך עד ראייה אחד בלבד, ללא עדות מסייעת. על כן נפסק שעדותה של סימה ארלוזורוב אין בה כדי להרשיע את סטבסקי, מאחר שעדותה לא נתמכה בשום גורם אובייקטיבי שקשר את סטבסקי לרצח.

הרוחות בעם לא נרגעו במשך עשרות שנים. מחד, האמינו אנשי תנועת העבודה למפלגותיהם בכך שהמדובר ברצח פוליטי ובאשמת סטבסקי ורוזנבלט, שלדעתם זוכו בגלל פרט משפטי טכני. מאידך, האמינו אנשי המחנה הרוויזיוניסטי למפלגותיהם, שהטלת האשמה על סטבסקי ורוזנבלט הייתה עלילה.

ב-1982, בימי כהונת ראש הממשלה מנחם בגין, איש התנועה הרויזיוניסטית הראשון שהגיע לעמדת הנהגה לאומית, הקימה ממשלת ישראל ביזמתו ועדת חקירה ממלכתית, בראשות שופט בית המשפט העליון לשעבר, דוד בכור. ועדת החקירה קבעה פה אחד כי אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט לא היו רוצחי חיים ארלוזורוב, וכי לא הייתה להם כל יד ברצח, אך מאידך קבעה הוועדה כי אינה יכולה לקבוע מי היו הרוצחים, ואם היה זה רצח פוליטי. החלטה זו לא שמה קץ למחלוקת בשאלת רצח ארלוזורוב, והיא ממשיכה לרחוש עד היום.

לאחר הזיכוי

לאחר זיכויו חזר סטבסקי לפולין ובמסגרת הפעילות בבית"ר ובצה"ר סייע בתחילה בהפצת העיתונים היידים "אונזער וועלט" ("עולמנו") ו"די טאט" ("המעש"). לאחר מכן ויה פעיל במפעל ההעפלה של הצה"ר, בית"ר והאצ"ל. ערב מלחמת העולם השנייה היה בין מארגני אוניית המעפילים "אסתיר", ואחריה "פאריטה", שמספר מעפיליה היה הגדול ביותר עד לאותו מועד. עם פרוץ המלחמה הצליח לברוח מפולין, אולם שלטונות המנדט לא אפשרו את כניסתו לארץ והוא שהה בזמן המלחמה בארצות הברית. לאחר המלחמה חזר לאירופה והיה אחד ממארגני הפלגת אוניית המעפילים "בן הכט", שהגיעה לארץ במרץ 1947.

לאחר הקמת מדינת ישראל היה ממארגני אוניית הנשק והעולים "אלטלנה". סטבסקי נהרג בעימות בין אנשי האצ"ל לצה"ל במהלך הפרשה. באופן אירוני, סטבסקי מצא את מותו סמוך למקום בו נרצח חיים ארלוזורוב כ-15 שנה לפניו. הוא נטמן בבית העלמין בנחלת יצחק בחלקה הצבאית. הניח אחריו אישה.

Altalena off Tel-Aviv beach
הספינה אלטלנה עולה באש בחוף תל אביב

סטבסקי זוכה שנית מאשמת רצח ארלוזורוב בשנת 1985 בידי ועדת בכור, שהוקמה בשנת 1982 בידי ממשלת ישראל בראשות מנחם בגין.

לקריאה נוספת

  • שבתי טבת, רצח ארלוזורוב, הוצאת שוקן, תל אביב, 1982.
  • אב"א אחימאיר, המשפט (אברשה) - פרשת רצח ארלוזורוב,הוצאת הוועד להוצאת כתבי אחימאיר,1968
  • דוד תדהר, בשירות המולדת, הוצאת ידידים 1961, עמ' 377–427.
  • יוסף קיסטר, 'אברהם סטבסקי ז"ל – האיש שעמד במרכזן של שתי סערות פוליטיות: חיל ומתנדב בצבא היהדות', בארץ ישראל: מדיניות, חברה, כלכלה, מאי 1988, 22.

קישורים חיצוניים

אב"א אחימאיר

אַבָּ"א אֲחִימֵאִיר (אַבָּא שָׁאוּל גֶיְסִינוֹבִיץ'; ז' בחשוון תרנ"ח, 2 בנובמבר 1897 – ה' בסיוון תשכ"ב, 6 ביוני 1962) היה ממנהיגיה הרוחניים של התנועה הרוויזיוניסטית, תנועת הנוער בית"ר וברית הציונים הרוויזיוניסטים, עיתונאי, פובליציסט, היסטוריוסוף וסופר ישראלי. נודע גם בשמותיו הספרותיים, בהם: א. שמאי, א. גיא, א. מערבי, א' מדיני, אבא סיקרא, אבישי, אבא אריכא, א. אסיר-ציון וסתם מקשן. זוכה פרס ז'בוטינסקי לספרות ולמחקר.

אוון קורי

אוון קורי (באנגלית: Owen Cecil Kirkpatrick Corrie;‏ 1882–1965) היה שופט בריטי בכיר בארץ ישראל במערכת המשפט בתקופת המנדט הבריטי.

אלטלנה

אָלטָלֶנָה (באיטלקית: Altalena) הייתה ספינה שנרכשה על ידי האצ"ל בקיץ 1947 והפליגה לישראל ביוני 1948 כשהיא מובילה על סיפונה כ-940 עולים, ציוד צבאי רב וציוד רפואי. הספינה הגיעה לחופי ישראל במהלך ההפוגה הראשונה במלחמת העצמאות, כחמישה שבועות לאחר קום מדינת ישראל וכשלושה שבועות לאחר שארגון האצ"ל הסכים להתפרק מנשקו ולהשתלב במסגרת צה"ל.

במהלך המשא-ומתן, שהתקיים טרם הגעת הספינה לחופי ישראל בין הנהגת האצ"ל בראשות מנחם בגין לבין נציגי ממשלת ישראל, התגלעו חילוקי דעות קשים בעקבות דרישת נציגי האצ"ל, שעשרים אחוזים מהציוד הצבאי הנמצא על האונייה יועבר לידי יחידות האצ"ל, שלחמו במסגרת צה"ל, וליחידות האצ"ל במרחב ירושלים (שם שמרו יחידות האצ"ל על עצמאותן). נציגי הממשלה דרשו, שהציוד הצבאי על האונייה יועבר קודם כל לרשות צה"ל, ורק לאחר מכן יוחלט מה ייעשה בו. עיתוי ההגעה של אלטלנה לחופי ישראל, יצר בעיה נוספת לממשלת ישראל, משום שהספינה נשאה ציוד צבאי, והנשק שהיה על סיפונה היווה הפרה של החלטת אמברגו הנשק של מועצת הביטחון ושל תנאי ההפוגה.

"אלטלנה" הגיעה, בהתאם להנחיית פיקוד צה"ל, לחוף כפר ויתקין, בשעות הערב המאוחרות ב-20 ביוני 1948, ושם הורדו העולים והחלה פריקת הציוד הצבאי שעל סיפונה. הממשלה ראתה בפריקת הנשק וריכוז כוחות אצ"ל בחוף איום על ריבונות המדינה, והחליטה לרכז כוח גדול שירתיע את אנשי האצ"ל וימנע קרב. בשעות הבוקר כותר אזור הנחיתה על ידי כוחות מחטיבת אלכסנדרוני, ומפקד החטיבה, דן אבן, הציב לאנשי אצ"ל אולטימטום למסור באופן מיידי את הנשק שנפרק מהאונייה לידי צה"ל. לאחר שנפרק חלק מהנשק, התגלתה האוניה בידי האו"ם. בעקבות דחיית האולטימטום על ידי פיקוד האצ"ל, פרצו בשעות הערב של 21 ביוני חילופי אש בין כוחות צה"ל וכוחות האצ"ל, במהלכם נהרגו ארבעה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. במקביל, חלק מחיילי אצ"ל נטשו את עמדותיהם וניסו להגיע לכפר ויתקין, ובקרב ליד בית דגון נהרגו שני אנשי אצ"ל נוספים. הספינה נמלטה מחוף כפר ויתקין והפליגה דרומה לכיוון תל אביב, בתקווה ששם יוכלו אנשי האצ"ל לפרוק בביטחה את הנשק שעל סיפונה.

לאחר הגעת "אלטלנה" לחופי תל אביב בליל 22 ביוני, נעשו ניסיונות נוספים להגיע לעמק השווה אבל ללא הועיל. מבחינת הממשלה לא היה מקום למשא ומתן שכן העיקר הוא סמכות מדינת ישראל. בבוקר התחדשו חילופי האש בין כוחות צה"ל לבין אנשי האצ"ל בתל אביב, שניסו להשתלט על אזור החוף כדי לאפשר את פריקת הנשק מהאונייה. בשעות אחר הצהריים נפגעה הספינה מפגז ארטילריה, שנורה על ידי תותח של צה"ל, עלתה באש, ונותרה שרופה על שרטון מול חופי תל אביב. למעלה משנה לאחר מכן הוטבעו שרידי הספינה מול חוף נבי רובין.בעימותים בין כוחות צה"ל ולוחמי האצ"ל נהרגו 16 לוחמי אצ"ל, שלושה חיילי צה"ל, ונפצעו עשרות. זמן קצר לאחר סיום הפרשה נעצרו כ-200 אנשי אצ"ל במסגרת מבצע שנקרא על ידי הממשלה מבצע "טיהור" (מהלך שיש הרואים בו אקט של טיהור פוליטי). הארגון פורק ואנשיו השתלבו בצה"ל. הסוגיות שעלו בפרשה, ובהן הנחיצות בצבא מאוחד, שאלת הציות לממשלה והעיקרון של הימנעות ממלחמת אחים, ממשיכות לעורר פולמוס ציבורי ופוליטי לוהט עד ימינו. לימים כונה האירוע בשם "פרשת אלטלנה".

ארנסט סטפורד

ארנסט סטפורד (באנגלית: Ernest Robert Stafford;‏ 1896 - ?) היה קצין במשטרת המנדט בארץ ישראל בתקופת המנדט, שנטל חלק בניהול החקירה של פרשת רצח ארלוזורוב.

ג'וליאן דה-פרייטס

ג'וליאן דה-פרייטס (באנגלית: Julian Mignon de Freitas;‏ 26 ביולי 1889–1952) היה שופט בריטי שכיהן בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ישב בדין בבית המשפט העליון המנדטורי, כאחד מהרכב שלושת השופטים שדנו בערעורו של אברהם סטבסקי, מנאשמי משפט רצח ארלוזורוב, על הרשעתו בבית המשפט לפשעים חמורים, שבגינה נגזר עליו עונש מוות.

הוראס סמואל

הוראס ברנט סמואל (באנגלית: Horace Barnett Samuel;‏ 28 במאי 1883, ברמינגהאם - 9 במרץ 1950, לונדון) היה עורך דין, סופר ויועץ כלכלי יהודי בריטי, שפעל גם בארץ ישראל. בתולדות היישוב זכור כסניגורם של אברהם סטבסקי ושל צבי רוזנבלט במשפט רצח ארלוזורוב.

ועדת בכור

ועדת בכור הייתה ועדת חקירה ממלכתית בנושא חקירת רצח ארלוזורוב. הוועדה הוקמה בשנת 1982 ומטרתה הייתה לחקור את מעורבותם של אנשי התנועה הרוויזיוניסטית, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ברצח חיים ארלוזורוב. מסקנות הוועדה התפרסמו בשנת 1985, 52 שנה לאחר הרצח, בקביעה שהם לא היו הרוצחים, אך לא הביאה להתקדמות פתרון בתעלומה בדבר זהות הרוצחים.

חזית העם

"חזית העם" היה שבועון של התנועה הרוויזיוניסטית שהופיע במחצית הראשונה של שנות ה-30 של המאה ה-20.

השבועון נוסד בשנת 1931 על ידי יהושע ליכטר ("איש ברוריה"). עורכו הראשי היה יהושע השל ייבין. השבועון שימש ככלי ביטוי לאגף הימני-קיצוני של התנועה הרוויזיוניסטית, "המקסימליסטים" בהנהגת אבא אחימאיר.

בתקופת קיומו של השבועון החריף המאבק בין הרוויזיוניסטים למפלגות תנועת העבודה. בשער גיליון 2 בדצמבר 1932 הופיע מאמרו של זאב ז'בוטינסקי "כן, לשבור!", שהיה גרסה עברית למאמרו ביידיש "יא, ברעכן!" שפורסם בעיתונות הרוויזיוניסטית בחו"ל, שבו תקף בחריפות את ההסתדרות הכללית ואת העבודה העברית המאורגנת.

ב-31 במרץ 1933, מספר שבועות לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, קבע העיתון כי "טרם הרע היטלר כשם שהרע סטלין לנו" והסביר את ההבדל ביחס אל הנאציזם בין השמאל והימין: "הסוציאליסטים והדמוקרטים למיניהם סבורים שתנועת היטלר היא כולה קליפה, ואנחנו סבורים שיש בה קליפה וגם תוך. את הקליפה האנטישמית יש לזרוק, אבל לא את התוך האנטי מרקסיסטי שבו". העיתון קבע שמשום כך המלחמה בנאצים מכוונת רק נגד האנטישמיות שלהם. ז'בוטינסקי כתב לעורכי העיתון שהמאמרים על היטלר הם "נעיצת סכין בגב", "קלון" ו"זנות מילולית" ודרש להפסיק את פרסומם מיד. כעבור מספר שבועות, ב-2 ביוני 1933, כבר כתב העיתון: "המוני ירושלים העברית מזדהים עם עמדתו של ז'בוטינסקי נגד גרמניה".בתקופת רצח חיים ארלוזורוב (נרצח ב-16 ביוני 1933) ומשפטם של אבא אחימאיר, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, הוטחה כלפי "חזית העם" ביקורת על ההסתה החריפה נגד ארלוזורוב, שקדמה לרצח. בין היתר הוזכר המאמר שהופיע בעיתון בבוקר יום הרצח בשם "ברית סטלין—בן-גוריון–היטלר". במאמר זה הותקף ארלוזורוב על שליחותו לגרמניה הנאצית להצלת רכוש יהודי, ואף כונה בו בשם "הינוקא האדום".

העיתון האשים כי כבודו, זכויותיו, ביטחונו ומעמדו בעולם של העם העברי "נמכרו להיטלר בעד בצע כסף ואתנן" והצהיר כי העם היהודי "יֵדע להגיב על הנבלה הזאת"."חזית העם" נסגר באמצע שנות ה-30, ובמקומו החל להופיע כביטאונה של התנועה הרוויזיוניסטית העיתון 'הירדן', שבו היה ניסיון למתן את התדמית הקיצונית שאפיינה את "חזית העם".

חיים ארלוזורוב

ד"ר חיים (ויקטור) אַרלוֹזוֹרוֹב (23 בפברואר 1899 – 16 ביוני 1933) היה מדינאי וכלכלן, מראשי תנועת העבודה בתקופת טרום המדינה וכיהן כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית. הוא נרצח בחוף תל אביב.

יוסף משה ולירו

ד"ר יוסף משה וָלֵירוֹ (14 בנובמבר 1882 – 6 ביולי 1945) היה שופט יהודי בתקופת המנדט הבריטי על ארץ ישראל. היה אחד משופטי ההרכב במשפט נאשמי רצח ארלוזורוב ופסק בדעת מיעוט כי יש לזכות את הנאשם אברהם סטבסקי.

יצחק בן ימיני

יצחק בן ימיני ( 1898 – 1951) היה עורך דין שפעל בארץ ישראל בתקופת היישוב ולאחריה בראשית תקופת מדינת ישראל.

יצחק בן ימיני נולד בשנת 1898 ביקטרינבורג שבהרי אורל ברוסיה. קיבל חינוך יהודי ועברי, למד בגימנסיה בעיר הולדתו ולאחר מכן למד משפטים באוניברסיטאות סנקט פטרבורג וטומסק. בשנת 1918 הוסמך למשפטים. היה פעיל בתנועת צעירי ציון. בתקופת מלחמת האזרחים ברוסיה הגיע בשנת 1921 לעיר ולדיווסטוק שבהמזרח הרחוק בה עסק בעריכת דין.

בשנת 1922 עלה יצחק בן ימיני לארץ ישראל והתיישב בתל אביב, עבד כפועל בפרדסים והיה חבר בהסתדרות הפועלים החקלאיים. ב- 1923 התכונן לבחינות לעורכי דין זרים. ב-1924 עבר את הבחינות בהצלחה והחל לעסוק בעריכת דין בתל אביב. באותה שנה הצטרף לתנועה הרוויזיוניסטית והיה ממייסדי ברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר). היה פעיל בבית"ר ולאחר מכן בהסתדרות העובדים הלאומית. כמו כן היה פעיל בעיריית תל אביב.

בשנת 1929 יצא בן ימיני להשתלם במשפטים באוניברסיטת לונדון. בשנת 1931 היה בן ימיני ציר הצה"ר בקונגרס הציוני ה-17 בבזל.

בשנת 1933 קיבל יצחק בימיני את התואר "בריסטר" (תוארו של עורך דין שמוסמך להופיע בבתי המשפט באנגליה, להבדיל מ"סוליסיטור" שהוא עורך דין המוסמך לעסוק בכל פעילות משפטית אחרת)ונתקבל כחבר באיגוד עורכי הדין הבריטי (ה-Bar).

באותה שנה חזר בן ימיני לארץ ישראל והחל לעסוק בעריכת דין. בשנת 1934 נענה בן ימיני לבקשתו של זאב ז'בוטינסקי להשתתף בהגנה על צבי רוזנבלט במשפט רצח ארלוזורוב, לצידו של הוראס סמואל הסניגור הראשי של הנאשמים. הנאשם השני במשפט היה אברהם סטבסקי אותו יצג, לצידו של הוראס סמואל, עורך הדין יוסף קייזרמן. שבתי טבת בספרו "רצח ארלוזורוב" כתב כי בן ימיני הפך למעשה למזכירו האישי של סמואל.בפסק דינו שניתן ב 8 ביוני 1934 זיכה בית המשפט את רוזנבלט אך הרשיע, ברוב דעות, את סטבסקי וגזר עליו עונש מוות. בערעור בבית המשפט העליון מנדטורי זוכה גם סטבסקי.

בשנות המאבק על הקמת מדינת ישראל היה בן ימיני פעיל באצ"ל. לאחר הקמת המדינה היה בן ימיני במרכז תנועת החרות.

יצחק בן ימיני נפטר בשנת 1951.

מפלגת המדינה העברית

מפלגת המדינה העברית הייתה מפלגה ציונית שפרשה מברית הציונים הרוויזיוניסטים (הצה"ר) בשנת 1933 והתקיימה כמפלגה עצמאית עד לשנת 1946 כאשר הצטרפה מחדש לצה"ר.

במשך שנת 1931 נתגלעה מחלוקת ערה במפלגת הצה"ר; ראש התנועה זאב ז'בוטינסקי דרש כי ההסתדרות הציונית תכריז בגלוי על מטרתה הסופית של הציונות שהיא הקמת מדינה עברית. כאשר דרישתו לא נתקבלה בקונגרסים הציוניים ה-16 וה-17 לחץ ז'בוטינסקי לפרישת התנועה הרוויזיוניסטית מן ההסתדרות הציונית. מאיר גרוסמן ממנהיגי הציונות הרוויזיוניסטית ועמו אישים נוספים כ רוברט שטריקר ממנהיגי הציונים באוסטריה, ריכרד ליכטהיים ממנהיגי הציונים בגרמניה, העיתונאי ד"ר הרצל רוזנבלום, המשורר יעקב כהן, זליג סוסקין ממיסדי נהריה וברוך ויינשטיין לעתיד חבר מועצת המדינה הזמנית התנגדו לפרישה . ז'בוטינסקי השתמש בסמכותו כראש המפלגה ופיזר את הנהלת מפלגת הצה"ר. לאחר שמשאל הכריע בעד הפרישה הקימו גרוסמן ומצדדי השקפתו בשנת 1933 את מפלגת המדינה העברית שבראשה עמד מאיר גרוסמן. בציבור כונו אנשי המפלגה בכינוי "הגרוסמניסיסטים" או "המדינתיים". אנשי המפלגה המשיכו השתתפותם בכנסת ישראל ובוועד הלאומי אך אסרו על חבריהם להיות חברים בתנועת בית"ר. המפלגה פעלה כסיעה עצמאית בהסתדרות הציונית, בעוד שהצה"ר פרשה ויצרה את ההסתדרות הציונית החדשה, רוב אנשי התנועה הרוויזיוניסטית נשארו תומכי הצה"ר.

בשנת 1933, לאחר רצח ארלוזורוב, נמנעו אנשי מפלגת המדינה העברית מעמידה לצד הנאשמים, אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט, ועל כך ספגו ביקורת, כמו למשל בדברי אבא אחימאיר:

"פרשה בפני עצמה היא עמדתם של הגרוסמניסטים, בחודשים הראשונים לעלילת הדם עמדו הם מן הצד. לא זו בלבד שלא נקפו אצבע ולא נחלצו להגנה, אלא שנראה היה, כאילו הוסבה להם קורת רוח למראה 'הבוץ אליו הכניסו את ז'בוטינסקי אנשים חסרי אחריות עם אחימאיר בראשם'... אדם העומד מן הצד עשוי היה לפרש את פרישתם שלא כהלכה: הן הגרוסמניסטים בקיאים במתווה במחנה ז'בוטינסקי, ואם הם פרשו מן העדה הזאת, סימו הוא שיש דברים בגו...".בשנת 1933 החל לצאת לאור שבועון בשם "עיתון מיוחד" שעסק בפלילים ובכתבות על חיי האישים בארץ ישראל ונחשב לעיתון הראשון בארץ שעסק בעניינים רכילותיים. במרוצת הזמן הפך השבעון לבטאונה הלא רשמי של מפלגת המדינה העברית. ביוני 1934 הפך השבועון להיות גם באופן רשמי לבטאונה של המפלגה.

המפלגה קנתה לה אחיזה בשנות השלושים גם במדינות מזרח אירופה, בהן היא נקראה בשם "אידנשטאטס פארטיי" (ביידיש - "מפלגת המדינה היהודית"). המפלגה הייתה פעילה בפולין ובליטא הקימה המפלגה 30 סניפים, הוציאה בטאון בשם "אידנשטאט אין א"י" (מדינת היהודים בארץ-ישראל) ואף יסדה תנועת נוער בשם "ברית הקנאים" (בר"ק").

בגרמניה פעלה המפלגה, בשנות שלטונו הראשונות של היטלר, בשם "Judenstaat Party" בראשותו של גאורג קארסקי ועם גבור רדיפות היהודים בגרמניה יצרה המפלגה, באפריל 1934, חזית מאוחדת עם התנועה הרוויזיוניסטית שנקראה בשם "המדינה היהודית".

בבחירות לקונגרס הציוני ה-18 שנערך בפראג בשנת 1933, זמן לא רב לאחר ייסוד המפלגה, קיבלה המפלגה ב 13 הארצות בהן נערכו הבחירות 11,821 קולות בלבד וזכתה ב-3 מושבים בהנהגת התנועה הציונית. בבחירות לקונגרס הציוני ה-19 שנערך בלוצרן ב-1935 זכתה המפלגה כבר למעלה מכפליים מכך כאשר זכתה ב 24,322 קולות ב-16 ארצות ומספר נציגיה עלה ל-9.

בשנת 1937 ערכה המפלגה את ועידתה הראשונה שהתכנסה בפריז ובה דחתה את הצעת החלוקה של ועדת פיל. בעקבות דחיית הצעת החלוקה החליטו ריכרד ליכטהיים וזליג סוסקין לפרוש מן המפלגה.

בבחירות לקונגרס הציוני ה-20 שנערך בציריך באותה שנה הצביעו עבור המפלגה 6,705 בוחרים בלבד והיא זכתה רק בשישה מנדטים. ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה היו למפלגה 8,000 חברים רשומים בלבד, רובם בפולין, ליטא ואוסטריה. עם פרוץ המלחמה ונפילת ארצות פעילותה בידי הנאצים שותקה פעילותה של המפלגה.

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, בשנת 1946, כשנתבררו ממדי השואה והחל המאבק להקמת המדינה, חזרה הצה"ר לשורות ההסתדרות הציונית ומפלגת המדינה התאחדה עמה. מאיר גרוסמן עמד בראשה של התנועה המאוחדת. בשנת 1956 הצטרף גרוסמן למפלגת הציונים הכלליים.

מתוך קרירות ואיתנות

מתוך קרירות ואיתנות (המקור ביידיש: קאלט און פעסט) הוא מאמרו של זאב ז'בוטינסקי שנכתב כנגד האשמת אנשי התנועה הרוויזיוניסטית ו"ברית הבריונים" ברצח חיים ארלוזורוב. המאמר פורסם בעיתון "מאמענט", שראה אור בוורשה שבפולין, ב-25 ביוני 1933.

סקריה (אוניית מעפילים)

סקריה הייתה אוניית מעפילים שארגנו אנשי הציונות הרוויזיוניסטית. בין יוזמי ומנהלי ההפלגה היו שלמה יעקבי וחבריו יוסף כצנלסון, אברהם סטבסקי, הלל קוק, אליהו גלעזר, נפתלי פלטין נציב בית"ר בצ'כוסלובקיה, ויצחק ז'רז'בסקי, נציג האצ"ל.

פאתוס

פָּאתוֹס (ביוונית: πάθος - "סבל" או "חוויה רגשית") היא פנייה רטורית לרגשות הקהל. פאתוס היא אחת משלוש שיטות השכנוע, לצד "אתוס" ו"לוגוס" עליהן מדבר הפילוסוף היווני אריסטו בחיבורו "על הרטוריקה".

אריסטו ציין שלוש אפשרויות של שימוש בפאתוס:

במטפורה, סיפור, או סדרת שאלות מעוררות סקרנות.

באמצעות הגשה רגשנית או ריבוי מרכיבים רגשניים בתוך הנאום.

בסיום נאום או דברים, שם להצגה רוויית פאתוס יש השפעה חזקה במיוחד.השימוש בפאתוס ככלי רטורי מכוון לשנות את דעתו של קהל המאזינים או הצופים באמצעות הצגת דברים רגשנית, במיוחד תוך פנייה לרגשות הצער או הרחמים של הקהל, ניסיון לעורר תחושות של אהדה, חמלה וצער אצל המאזינים. לעיתים קרובות, מלווים טיעונים כאלו גם בהגשה רגשנית של דברים על ידי הדובר.

פרנסיס בייקר

פרנסיס בייקר (באנגלית: Francis Horace Baker; ‏(1887 - ?) היה שופט בריטי שכיהן בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. ישב בדין בבית המשפט העליון המנדטורי, כאחד מהרכב שלושת השופטים שדנו בערעורו של אברהם סטבסקי מנאשמי משפט רצח ארלוזורוב, על הרשעתו בבית המשפט לפשעים חמורים, שבגינה נגזר עליו עונש מוות.

צבי רוזנבלט

צבי רוזנבלט (26 בספטמבר 1911 - 26 ביולי 1984) היה חשוד ברצח ארלוזורוב שהועמד לדין באשמת הרצח יחד עם אברהם סטבסקי וזוכה יחד עמו.

ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, נרצח בירייה בחוף תל אביב ב-16 ביוני 1933. ברצח נטלו חלק שני צעירים, ולפי החשד היה רוזנבלט אחד מהם והאדם שירה בארלוזורוב. החשד התעורר לאחר הודעתה במשטרה של רבקה פייגין, צעירה פעילת בית"ר, שהייתה מקורבת ל"ברית הבריונים", תנועה קטנה שהייתה מסונפת לתנועה הרוויזיוניסטית, שנחשדה בהסתה ובאחריות לרצח.

לאחר חקירה מוקדמת שנוהלה על ידי השופט ראלף בודילי וזיהוי מהוסס במידת מה של רוזנבלט כמבצע הרצח בידי אלמנתו של חיים ארלוזורוב, סימה, שהייתה עדה לרצח, הובא רוזנבלט למשפט בבית המשפט המנדטורי, יחד עם אברהם סטבסקי, שנחשד כמעורב השני ברצח. רוזנבלט זוכה בפסק דין לאקוני, על פי דיני הראיות שנהגו בארץ ישראל, בהיעדר ראיה מהותית נוספת פרט לעדותה של סימה ארלוזורוב. חרף הזיכוי, המשיכה פרשת רצח ארלוזורוב להסעיר את הציבור בישראל שנים רבות לאחר הרצח. אנשי תנועת העבודה המשיכו להאשים את הרוויזיוניסטים ברצח פוליטי, ולעומתם האשימו אנשי המחנה הרוויזיוניסטי את אנשי תנועת העבודה בעלילת דם.

רוזנבלט נפטר חמישים שנה לאחר המשפט. במהלך שנותיו אלו עסק בפעילויות ציבוריות שונות.

ראלף בודילי

ראלף בודילי (באנגלית: Ralph Burland Bodilly;‏ 26 ביולי 1884 – 24 ביוני 1961) היה שופט בריטי שכיהן בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. שימש שופט חוקר שניהל החקירה המוקדמת של פרשת רצח ארלוזורוב והחליט כי יש מקום להעמיד לדין את אברהם סטבסקי וצבי רוזנבלט באשמת רצח ואת אבא אחימאיר באשמת הסתה לרצח.

רצח ארלוזורוב

רצח חיים ארלוזורוב, ממנהיגי היישוב וראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, אירע ב-16 ביוני 1933, בחוף תל אביב. הרצח, שנותר בלתי מפוענח, עורר סערה רבה ביישוב העברי והאשמות כבדות כנגד התנועה הרוויזיוניסטית. הפולמוס על זהות הרוצח והשלכותיו המשיך להתנהל ביישוב בתקופת המנדט הבריטי ואף בועדת חקירה לאחר הקמת מדינת ישראל.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.