אברהם מאפו

אברהם מַאפּוּ (ג' בטבת ה'תקס"ח, 3 בינואר 1808[1], סְלובּודְקָה, קובנה, פלך קובנה, האימפריה הרוסיתי' בתשרי (יום הכיפורים) ה'תרכ"ח, 9 באוקטובר 1867, קניגסברג, פרוסיה) היה סופר עברי בן תנועת ההשכלה, אשר ספריו שימשו כבסיס רעיוני לתנועת הציונות; מחבר הרומן הראשון בשפה העברית – אהבת ציון[2].

אברהם מאפו
Abraham Mapu
Abraham Mapu Str. in Kaunas
שלט רחוב אברהם מאפו בקובנה
Haskala007
עמוד השער ותחילת הפרק הראשון של הספר "אהבת ציון", המוצג בתערוכת רחוב בנושא תנועת ההשכלה היהודית בשדרות ההשכלה בתל אביב
Stamp of Israel - Abraham Mapu
בול אברהם מאפו

קורות חיים

מאפו נולד בג' בטבת ה'תקס"ח (1808) בעיירה סְלובּודְקָה[3]הסמוכה לקובנה, בפלך קובנה שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בליטא). בילדותו למד בחדר שבו שימש אביו, יקותיאל, כמחנך, ונתפרסם כעילוי. בשנת 1825 נשא לאשה את בתו של חסיד ממשפחה אמידה, ובהשפעת חותנו התחיל שוקד יותר על לימודי הקבלה, ולאחר מכן הצטרף לתנועת החסידות. לאחר נישואיו עבד כמורה בערים שונות. הצטרף לתנועת ההשכלה. למד גרמנית, צרפתית ורוסית. מאפו התקרב אל רבי אליהו קלישר, רבה של סלובודקה, ממנו קיבל ספר תהילים עם תרגום ללטינית, ולמד את השפה בקוראו את התרגום. ב-1848 חזר למולדתו קובנה, הפך ל"משכיל" והתרחק מהחסידות. מאפו התקרב לסופרים אדם הכהן לבנזון, קלמן שולמן ושמואל יוסף פין ושימש כמורה פרטי לילדיו של "התקיף הידוע" הווילנאי יודל אופאטוב, לאחר מכן קיבל משרת מורה בבית הספר הממלכתי לנערים בווילנה, משרה בה החזיק עד סוף ימיו.

בשנת 1853 הוציא לאור בכספי חסכונותיו ובעזרת כסף שלווה מאחיו את ספרו אהבת ציון – הנחשב לרומן העברי הראשון – שעל ליטושו שקד 20 שנה. הספר החל כרומן היסטורי עברי מתקופת הבית הראשון בשם-"שולמית". כאשר יצא לאור בוילנה בשם "אהבת ציון" תורגם ליידיש, רוסית אנגלית וגרמנית, צרפתית לאדינו ערבית ופרסית-יהודית. הוא הוסיף לכתוב ספרים, ועם זאת לא הצליח לשווק היטב את ספריו בחייו, ונאלץ להיתמך כלכלית על ידי אחיו מתתיהו. לאחר שלקה בשיתוק בידו הימנית החל כותב ביד שמאל. ב-1867 נסע עקב מחלה לקניגסברג שם מסר לדפוס את ספרו האחרון, אמון פדגוגספר לימוד. ב-1858 חיבר מאפו ספר לימוד נוסף לעברית בשם חנוך לנער. לאחר מסירת אמון פדגוג לדפוס עסק בכתיבת ספר על אודות סיפור חייו של שבתי צבי. חלק מכתב היד שנמצא בעזבונו, נדפס בשם חוזה חזיונות. חלקים אחרים של כתב היד נמצאו לאחרונה.

מאפו נפטר בי' בתשרי (יום הכיפורים) ה'תרכ"ח (1867)[3]בקניגסברג שבפרוסיה.

מאפו היה נשוי פעמיים. מאשתו הראשונה נולד בנו יקותיאל[4]. את אשתו השנייה טויבה נשא לאישה ב-1851 ומנישואים אלה נולדה הבת דינה דורותיאה.

בערים רבות בישראל נקראו רחובות על שמו. כמו כן נקרא הרחוב שבו שכן בית הספר שבו לימד ברובע היהודי של קובנה על שמו. הספרייה היהודית הגדולה שהוקמה על שמו על ידי אבא לפין בקובנה, הועלתה באש ערב פלישת הגרמנים לליטא. ספריו של מאפו, ובמיוחד "אהבת ציון", זכו לאהדה גדולה ברחבי העולם היהודי. הספר תורגם לשפות יהודיות רבות, בהן יידיש, לדינו וערבית יהודית.

סגנונו של מאפו

ספריו של מאפו מתאפיינים בסגנון מקראי המשולב במליצות עסיסית, כנהוג בספרות האירופית של אותם ימים. הספרים מביעים כמיהה לחיי עם במדינתו, ללא הגבלת זכויות.

כך לדוגמה, בספר אהבת ציון מתאר מאפו את החיים בתקופת חזקיהו המלך והנביא ישעיהו כחיים המסמלים ביטחון ושחרור לאומי. הספר מתאר סיפור אהבה בין שתי דמויות מרכזיות, אמנון ותמר; מאפו השתמש בשמות שתי הדמויות המקראיות כמין תיקון של הקשר המעוות בסיפור המקורי. הספר תורגם לשפות רבות.

ספרו השני של מאפו, עיט צבוע (פורסם ב-1857), מתאר את חיי היהודים בימיו, כשברקע המאבק בין המשכילים והחוגים השמרניים. ספרו השלישי, אשר פורסם ב-1865, היה אשמת שומרון[5]. הספר מתאר את החיכוכים בין ירושלים ושומרון בימי אחז מלך יהודה ופקח בן רמליהו והושע בן אלה מלכי ישראל.

הרעיונות הרומנטיים-לאומיים שבספריו שימשו כבסיס רעיוני לתנועה הציונית. דוד בן-גוריון הצהיר באוטוביוגרפיה שלו כי הוא נהנה לקרוא את ספרו הראשון של מאפו וכי השפעתו על פעילותו הציונית הייתה רבה[דרוש מקור].

ספריו

  • אהבת ציון (וילנה: דפוס ראָם, תרי"ג). [מהדורות נוספות: תרכ"ה-1864, תר"ל.]
  • עיט צבוע (וילנה: דפוס ראָם, תרי"ז) [חלק ב' יצא לאור בתרכ"א וחלק ג' בתרכ"ג].
  • חנוך לנער ללמד לילדי ישרון ראשית דעת שפת עבר (וילנה: יוסף ראובן ראָם, תרי"ט). [מהדורה נוספת: תרל"ג.]
  • דער הויזפראנצאָזע: פיר אנפאנגער אונד אנפאנגערין אין קורצער צייט; איינע גרונדלאגע אין דער פראנצאָזישען שפראכע צו האבין (ורשה: לעבענזאהן, 1859). (ביידיש)
  • אשמת שומרון: נכבדות מדבר בו בימי אחז מלך יהודה ופקח בן רמליהו והושע בן אלה מלכי ישראל (2 כרכים) (וילנה: דפוס י"ר ראָם, תרכ"ו-1865) [מהדורות נוספות: תר"ל, תרל"ג.]
  • אמון פדגוג: כשמו כן הוא, אומן ופדגוג לנער עברי ללמדו שפת עבר צרופה (קניגסברג: דפוס גרובר ולונגרין, תרכ"ז). [מהדורה נוספת: תרל"א.]
  • חוזי חזיונות [יצא עם חלק ה' של "עיט צבוע", תרכ"ט.]
  • בית חנן: - סיפור
  • אמנון און תמר (ורשה: צענטראל, (תרפ")) (ביידיש).
  • הטוב והרע - ספור מקורי לבני הנעורים (ורשה: הוצאת תל אביב, תרפ"ג.)
  • כל כתבי אברהם מאפו (תל אביב: הוצאת דביר, תש"ז/1947), תצ"ב עמודים.

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ לפי מקור זה; לפי מקור אחר: 6 בפברואר, ח' בשבט.
  2. ^ כתבי אהבת ציון בפרויקט בן-יהודה
  3. ^ 3.0 3.1 פרופ' פראוור, האנציקלופדיה העברית – כרך עשרים ושניים, ירושלים-תל אביב: חברה להוצאת אנציקלופדיות בע"מ, תש"ל
  4. ^ יקותיאל מאפו, בעץ השורשים של משפחת פרידמן (באנגלית)
  5. ^ כתבי אהבת שומרון בפרויקט בן-יהודה
1808

שנת 1808 היא השנה השמינית במאה ה-19. זוהי שנה מעוברת, שאורכה 366 ימים. 1 בינואר 1808 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

1867

שנת 1867 היא השנה ה-67 במאה ה-19. זוהי שנה רגילה, שאורכה 365 ימים. 1 בינואר 1867 לפי הלוח הגרגוריאני מקדים את 1 בינואר לפי הלוח היוליאני ב-12 ימים. כל התאריכים שלהלן הם לפי הלוח הגרגוריאני.

3 בינואר

3 בינואר הוא היום השלישי בשנה בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה נשארו עוד 362 ימים (363 בשנה מעוברת).

9 באוקטובר

9 באוקטובר הוא היום ה-282 בשנה (283 בשנה מעוברת) בלוח הגרגוריאני. עד לסיום השנה, נשארו עוד 83 ימים.

אבא לפין

אַבָּא (אֶיְבֶּל) לַפִּין (בליטאית: Abelis Lapinas‏; 1863 – 26 בפברואר 1940) היה עסקן ציוני, רופא, סופר ומנהיג קהילת יהודי קובנה שבליטא.

אברהם כהן קפלן

אברהם כהן קפלן (בכתיב היידי, שנהג בזמנו: קאפלאן; 25 ביולי 1839, וילקה, פלך קובנה, רוסיה (ליטא) – 2 בפברואר 1897, וינה, אוסטריה) היה סופר, משורר ומתרגם עברי.

אהבת ציון (רומן)

אהבת ציון הוא רומן מאת הסופר היהודי אברהם מאפו. זה הרומן העברי הראשון וכתיבתו נמשכה עשרים ושלוש שנה.

אמנון ותמר

אמנון ותמר הוא שמו הנפוץ של המין סֶגֶל שְׁלָשׁ-גּוֹנִי (שם מדעי: Viola tricolor) או סיגל ססגוני, צמח בעל פרחים ממשפחת הסגליים, שתורבת כפרח גינה ונוי.

אנטי-גיבור

אנטי גיבור הוא מושג בשיח התרבותי הפוסט מודרני בתורת הספרות המודרנית, בקולנוע, בפוליטיקה ובמוסר. קווי דמותו של האנטי גיבור מנוגדים לאלה הארכיטיפים של הגיבור הקלאסי, שהיה דמות נערצת שמייצגת את האידיאלים והערכים של התקופה. אי לכך, הגיבור הוא בדרך כלל, איש המצטיין באומץ לב וגבורה, בכריזמה ובהופעה מרשימה. הוא מעורר את אהדת הקוראים או הצופים, שמזדהה איתו ועם ערכיו. דמות קלאסית של הגיבור הוא אודיסאוס – דמות נעלה שתכונותיה הרואיות וסימלו את האידיאלים של תקופתו, ועל כן הוא פיקח, בעל תושייה, חזק, אמיץ ומנהיג דגול.האנטי-גיבור הוא בעצם היפוכו המושלם של הגיבור הקלאסי, והוא לעיתים קרובות תוצר של החברה המודרנית; דמות ששורשיה נטועים בעולם האבסורד, וניתן לומר שהוא מגלם את ניפוצם של האידיאלים החברתיים בני זמננו. אמנם הוא מעורר לעיתים גיחוך בתחילה, אך במהלך היצירה הוא רוכש את לבו של הקורא, שלומד שדווקא תכונותיו הזרות, המגוחכות, או לחלופין השליליות, הן אלו שמעוררות בנו אמינות וחושפות, בסופו של דבר, את פגמי החברה. דמותו התמהונית של מארסו ב"הזר", ספרו של אלבר קאמי, אופיינית לטיפוסי האנטי-גיבור.

בולי מדינת ישראל - שנת 1968

בשנת 1968 הנפיק השירות הבולאי של מדינת ישראל 28 בולים חדשים בערך נקוב כולל של 18.47 ל"י ובעלות כוללת של 18.97 ל"י.

הבולים שהונפקו במהלך שנת 1968 משקפים במידה רבה את תוצאות הניצחון במלחמת ששת הימים. עובדה זו באה לידי ביטוי בעיקר בנושאים להם הוקדשו בולי הסדרות המסורתיות של יום העצמאות, יום הזיכרון ומועדים לשמחה.

הוצאת טובי

הוצאת הספרים "טובי" (באנגלית: The Toby Press) מוציאה לאור סיפורת בשפה האנגלית משנת 1999, והוציאה לאור סיפורת וספרי עיון בשפה העברית בין השנים 2007 ל-2010. בראש ההוצאה עומד בעליה, מת'יו מילר, בעליה של הוצאת קורן ירושלים.

יהודה אופאטוב

יהודה (יוּדְל) אוֹפָּאטוֹב (בכתיב יידי: אָפּאטאּוו; 1797 – י' בתמוז תרכ"ח, 30 ביוני 1868), הידוע בכינויו "התקיף הידוע", היה אחד העשירים שביהודי האימפריה הרוסית וממנהיגי קהילת יהודי וילנה. עושרו הרב בצד רקעו המשפחתי הדל וחוסר למדנותו הקנו לו תדמית של "נובו ריש" טיפוסי בפולקלור של יהודי ליטא, והוא נזכר במספר בדיחות ב"ספר הבדיחה והחידוד" של אלתר דרויאנוב לצד הבדחן הקבוע שלו, מוטקה חב"ד.

יוסף גנאסיא

הרב יוסף בן דוד גנאסיא (1879–1962) היה דיין, פוסק, מתרגם, משורר והוגה דעות מהעיר קונסטנטין שבאלג'יריה. כיהן כרב הראשי ליהודי קונסטנטין וראש ישיבת "עץ החיים" בעיר. פרסם למעלה מ-130 חיבורים העוסקים בכל תחומי המחשבה היהודית; הלכה, בלשנות עברית וערבית יהודית, היסטוריה יהודית, פילוסופיה יהודית, קבלה ועוד.

במהלך השנים, הרב יוסף גנאסיא עסק גם בתרגום לערבית יהודית של מספר רב של ספרים חשובים. הוא תרגם ספרי דת והלכה, כולל את המשנה כולה ("נשמת כל חי", 15 כרכים, קונסטנטין, תרצ"ג-תרצ"ו), משנה תורה של הרמב"ם ("אור ושמחה: ספר הרמב"ם", ג'רבה, 1946) וספר הלכות רב אלפס (26 כרכים, ג'רבה, 1938-55), אותם הוציא לאור ביחד עם פרשנותו לכל אחד מהספרים. כמו כן הוא תרגם ספרי היסטוריה יהודית כגון מלחמת היהודים של יוספוס ("איסטוואר דליהוד", תוניס, 1912), וספרות יפה כולל "אהבת ציון" של אברהם מאפו (ג'רבה, 1962). מפעל התרגום הגדול שלו זיכהו בכינוי: "אבן תיבון של העת המודרנית".

כאיש חינוך, הרב גנאסיא היה מופקד על מערכת החינוך היהודית בקונסטנטין. הוא היה תומך מרכזי של חברת כל ישראל חברים באלג'יריה, כתחליף לבתי הספר הממלכתיים הצרפתיים שלא שילבו מקצועות יהודים. הוא חיבר ספרי לימוד רבים כעזר לתלמידיו בישיבה ובשאר מוסדות החינוך היהודים בעיר, ביניהם שני ספרי לימוד המסבירים פילוסופיה יהודית לתלמידים מתחילים. מלבד זאת הרב גנאסיא היה מילונאי שחיבר מילון ארמי-צרפתי (סוסה, 1926) ומילון עברי-צרפתי-ערבי. הרב גנאסיא הוציא לאור גם יצירה תורנית ענפה, ופרסם מספר רב של ספרים העוסקים בפרשנות המקרא.

הרב גנאסיא פעל בתקופה בה נחלשה המסגרת הקהילתית היהודית המסורתית באלג'יריה על רקע מגמות מודרניזציה. משנתו התאפיינה בשמירה על המסורת היהודית תוך פתיחות למודרנה. הוא היה מעורה בתרבות הצרפתית, ובצעירותו אף גויס ושירת בצבא הצרפתי, אך את יצירותיו בספרות ובשירה בחר לפרסם בעברית ובערבית יהודית, השפות המסורתיות של יהודי אלג'יריה. הוא העלה את קרנה של המנהיגות המסורתית והרבנית בקרב יהודי אלג'יריה לאחר שזו נחלשה בעקביות מאז תחילתו של השלטון הצרפתי במדינה בשנת 1830.

הרב גנאסיא היה מהמנהיגים הרוחניים של הציונות באלג'יריה לאורך כל שנותיו כרב בקהילת קונסטנטין. לאחר קום מדינת ישראל ניהל קשרים עם הרב הספרדי הראשי הראשון, הרב עוזיאל, וכן עם יצחק בן צבי וגורמים נוספים בישראל. בשנת 1962, לאחר תום מלחמת העצמאות של אלג'יריה, הרב גנאסיא עלה לישראל ביחד עם תלמידיו והתיישב בדימונה. הוא נפטר בארץ עוד באותה שנה, חודש לאחר עלייתו. בנו הרב דניאל גנאסיא המשיך את דרכו והיה לרב בקונסטנטין ודימונה.

מבשרי הציונות

מְבַשְׂרֵי הציונות הוא מושג בהיסטוריוגרפיה המתאר שורה של הוגי דעות יהודים שפעלו במהלך המחצית השנייה של המאה ה-19 והציגו בכתביהם תפישות ותוכניות מוקדמות שכיוונו כולן להקמת בית לאומי יהודי בארץ ישראל, עוד בטרם ייסוד תנועת חובבי ציון ב-1881 ותחילת הציונות המדינית ב-1896. לפי החלוקה המקובלת על מרבית ההיסטוריונים שקיבלו את מושג "המבשרים", העיקריים שבהם פעלו בין 1860 ל-1874.

מוסד ביאליק

מוסד ביאליק הוא בית הוצאה לאור שהקימו ההנהלה הציונית העולמית והנהלת הסוכנות היהודית בשנת 1935, לזכרו של המשורר חיים נחמן ביאליק. מנהלו ומעצב דמותו, שכיהן בתפקידו מעת היווסדו ועד סוף שנות ה-60, היה משה גרדון (בנו של שמואל לייב גורדון), שקודם לכן היה מראשי רשת החינוך העברית בפולין "תרבות" וממנהיגי המפלגה הציונית-סוציאליסטית "התאחדות הפועל הצעיר–צעירי ציון" בפולין. מוסד ביאליק מאוגד כחברה לתועלת הציבור. בעשורים האחרונים מכהן בתפקיד המנהל הכללי עמוס יובל.

משה לייב ליליינבלום

משה יהודה לייב לִילְיֶינְבְּלוּם (בראשי תיבות: מל"ל; בכתיב יידי: ליליענבלום; ברוסית: Мойше Лейб (Моисей Лев) Гиршевич Лилиенблюм; כ"ט בתשרי תר"ד, 22 באוקטובר 1843, קיידאן, פלך קובנה, האימפריה הרוסית – ג' באדר א' תר"ע, 12 בפברואר 1910, אודסה, פלך חרסון, שם) היה משכיל וסופר שכתב בעברית, ברוסית וביידיש, מראשי תנועת חובבי ציון ברוסיה.

ספריית מאפו

ספריית מאפו היא ספרייה על שם הסופר העברי בן תנועת ההשכלה אברהם מאפו, שנוסדה בשנת 1908 בקובנה שבליטא וחרבה בשואה. הספרייה הוקמה על ידי הפעיל הציוני ד"ר אבא לפין שגייס לרעיון את חבריו אבא בלושר וד"ר ד.מ. שוורץ.

הספרייה הוקמה במיקום מרכזי בקובנה. בשלב הראשון נאספו על ידי לפין כ-10,000 כותרים וכתבים בנושאי יודאיקה והבראיקה מקהילות מזרח אירופה, ובעיקר מליטא, אסטוניה, לטביה, בלרוס, רוסיה, פולין וגרמניה. בשיאה כללה הספרייה כ-50,000 ספרים. הספרייה הפכה למוקד משיכה לצעירים ציוניים והייתה למועדון תרבות שוקק ומרכז למידה חשוב בחיי יהודי קובנה. מיום הקמת הספרייה ועד חורבנה תפקד ד"ר אבא לפין כיו"ר ההנהלה.

בשנת 1932 פרצה דליקה בספריה, שכילתה את מחלקת הספרים העתיקים והעיתונים הישנים. בסך הכל נשרפו כאלפיים ספרים.

תמר (בת דוד)

תָּמָר, דמות מקראית, מתוארת בספר שמואל (ב' יג) כבתו של דוד המלך מנישואיו למעכה בת תלמי מלך גשור וכאחות אבשלום. הייתה ידועה בשל יופיה הרב ובשל סיפור האונס, המתואר במקרא, שעברה על ידי אמנון, אחיה מאב.

תנועת ההשכלה היהודית

תנועת ההשכלה היהודית, ובפשטות ההשכלה, היא כינוי למגמה אינטלקטואלית שפעלה בקרב יהודי מרכז ומזרח אירופה, עם השפעה מועטה גם במערבה ובארצות האסלאם. ראשיתה כהשקפה מגובשת בשנות ה-70 של המאה ה-18 וסיום השלב האחרון בה היה לקראת סוף המאה ה-19, עם עליית הלאומיות היהודית סביב 1881. ההשכלה כיוונה ליעד כפול: מחד שימור היהודים כקבוצה מובדלת בעלת זכויות משלה, יחד עם פעולה לתחייה והתחדשות תרבותית ורוחנית ויצירת ספרות ועיתונות בעברית, שהתנועה הייתה אחראית לתחייתה כלשון ספרותית לצורכי חולין; ומאידך השתלבות מיטבית שלהם במדינותיהם, תוך הקניית השפה, התרבות והערכים של הסביבה. התנועה קידמה רעיונות של רציונליזם, ליברליזם, חופש המחשבה וביקורתיות, ובתוכה עצמה התקיים מנעד רחב בין מתונים שביקשו שמרנות ופשרנות מרביות לקיצונים ששאפו לתמורה מן השורש. היא נתפשת על פי רוב כענף היהודי של מגמת הנאורות הכללית.

בגלגוליה השונים, שיחקה ההשכלה תפקיד ניכר במודרניזציה של יהודי מרכז ומזרח אירופה. נציגיה קראו ופעלו לרפורמות תרבותיות, רוחניות, חינוכיות וציבוריות באורחות הקהילה והפרט. על רקע זה התנגשה התנועה הן עם האליטה הרבנית השמרנית, שניסתה להגן על עולם המסורת בשלמותו, והן עם הדוגלים בטמיעה גורפת שביקשו לצמצם או לבטל את היותם של היהודים קולקטיב מובחן.

דף זה בשפות אחרות

This page is based on a Wikipedia article written by authors (here).
Text is available under the CC BY-SA 3.0 license; additional terms may apply.
Images, videos and audio are available under their respective licenses.